נדרשו לי זמן רב ועולם שלם כדי ללמוד את מה שאני יודע היום על אהבה, על גורל ועל הבחירות שלנו, אבל את המהות קלטתי בהרף עין, בעת שהייתי כבול לקיר ומעונה. הצלחתי לתפוס, מבעד לזעקות שמילאו את נפשי, שגם כשאני כבול בשלשלאות וחסר אונים אני עדיין חופשי: חופשי לשנוא את האנשים שמענים אותי או לסלוח להם. אני יודע, זה לא נשמע מי־יודע־מה, אבל כשהשלשלאות צובטות את עורך וקורעות אותו, כשאין לך שום דבר אחר, החופש הזה נראה לך כמו עולם ומלואו. והבחירה שלך, אם לשנוא או לסלוח, יש בה כדי להפוך לסיפור חייך.

במקרה שלי זה סיפור ארוך וצפוף. הייתי מהפכן שהפסיד את האידיאלים שלו להרואין, פילוסוף שזנח את יושרתו לטובת הפשע, משורר שאיבד את נשמתו בכלא שמור. כשברחתי משם, מעל לחומה הראשית ובין שני מגדלי שמירה, הפכתי לאדם המבוקש ביותר בארצי. המזל האיר לי פנים והביא אותי להודו, ושם הצטרפתי למאפיה של בּוֹמבֵּי. הייתי סוחר נשק, מבריח וזייפן. נכלאתי בשלוש יבשות, הוכיתי, נדקרתי והורעבתי. השתתפתי במלחמה. רצתי לתוך אש האויב ושרדתי בזמן שגברים אחרים נפלו סביבי. רובם היו טובים ממני. גברים טובים ממני שחייהם התנפצו בטעות ונהרסו בגלל שנייה אחת של שנאה מהצד האחר, או בגלל אהבה, או סתם בגלל אדישות. ואני קברתי אותם, רבים מדי, והתאבלתי על סיפוריהם ועל חייהם והפנמתי אותם.

אבל הסיפור שלי לא מתחיל בהם, וגם לא במאפיה: הסיפור שלי מתחיל ביומי הראשון בבומבי. הגורל זימן אותי לשם. המזל חילק לי את הקלפים שהובילו אותי אל קרלה סאראנֶן. ואני ניצלתי את הקלפים שקיבלתי מרגע שהבטתי לתוך עיניה הירוקות. אם כן — כמו כל דבר אחר — גם הסיפור הזה מתחיל באישה, בעיר ובקצת מזל.

הדבר הראשון שהשגחתי בו ביום הראשון ההוא בבומבי היה הריח השונה שעמד באוויר. הרחתי אותו עוד לפני שראיתי את הודו או שמעתי אותה, עוד כשצעדתי בשרוול המתפתל שחיבר את המטוס לנמל התעופה כמו חבל טבור. התרגשתי מהריח, התענגתי עליו, באותה דקה ראשונה בבומבי — אסיר נמלט שכמותי, שלא הורגל לעולם הרחב — אבל לא זיהיתי אותו וגם לא היתה לי דרך לזהותו. היום אני כבר יודע: זה הריח המתוק המיוזע של התקווה, שהיא ההפך המוחלט של השנאה; וזה הריח החנוק החמוץ של התאווה, שהיא ההפך הגמור של האהבה. זהו ריחם של אֵלים, של שדים, של אימפריות ושל תרבויות השקועות בתחיית המתים ובריקבון. זה ריח הקרוּם הכחול של הים שמציף אותך בכל מקום ב"עיר האיים", והריח החמוץ והמתכתי כמו דם של המכונות. אלה ריחות היקיצה והשינה והפסולת של שישים מיליון בעלי חיים, שיותר ממחציתם בני אדם וחולדות. אלה ריחות של שברון לב, של מאבק לשרוד, של כישלונות גורליים ושל האהבות שמפיחות בנו אומץ. אלה ריחות של עשרת אלפים מסעדות, חמשת אלפים מקדשים וכנסיות ומסגדים ומאות בזארים שמוקדשים אך ורק לבשמים, לתבלינים, לקטורת ולפרחים שזה עתה נקטפו. קרלה קראה לזה פעם הריח הטוב הכי גרוע בעולם, והיא צדקה כהרגלה, כי היא צודקת בכל מיני עניינים. וגם היום, בכל פעם שאני שב לבומבי, זוהי התחושה הראשונה שמציפה אותי — הריח ההוא, יותר מכל דבר אחר, הוא שמקבל את פני ואומר לי שחזרתי הביתה.

הדבר השני שהלם בי היה החום. עמדתי בתור של נמל התעופה, מרחק חמש דקות הליכה מהמטוס הממוזג, והבגדים כבר דבקו לגופי בזיעת פתאום. הלב התאמץ להלום תחת מרותו של האקלים החדש. כל נשימה היתה ניצחון צורב. ופתאום עלה בדעתי שג'ונגל הזיעה הזה לא ייפסק לעולם, כי החום שגורם להרגשה הזאת — ביום וגם בלילה — הוא חום רטוב. הלחות המחניקה של בומבי הופכת אותנו ליצורים אמפיביים שנושמים אוויר מהול במים. לומדים לחיות עם זה ולאהוב את זה, או שעוזבים.

והיו כמובן גם האנשים. אָסאמים, ג'אטים ופַּּנגָ'בּים; ילידי רָגַ'סטאן, בֶּנגַל וטָמיל נאדוּ; אנשים מפּוּשקַר, מקוֹצ'ין ומקוֹנָרַק; ברהמינים, בני קסטת הלוחמים וטמאים; הינדואים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, פרסים, גַ'יינים, אנימיסטים; כהי עור לצד בהירי עור; בעלי עיניים ירוקות, חומות־זהובות או שחורות; כל סוג פנים וכל צורה אפשרית מאותו מאגר בלתי נדלה של יופי שאין שני לו — מאגר שנקרא הודו.

כל המיליונים של בומבי ועוד אלה: הפֶּרֶד והגמל הם שני חבריו הטובים ביותר של המבריח. הפרד הוא הבלדר שמעביר סחורה מוברחת אל מעבר לגבול, והגמל הוא התייר התמים שעוזר למבריח עצמו לחצות גבולות. כדי להסוות את עצמם, כשהם משתמשים בדרכונים ובמסמכים מזויפים, מבריחים נוהגים להסתפח לחבורות של מטיילים — גמלים — ואלה מביאים אותם בבטחה וללא ידיעתם אל מעבר לביקורת הגבולות.

לא ידעתי את כל זה אז. עברו שנים אחדות עד שלמדתי את אמנות ההברחה. באותו מסע ראשון להודו פעלתי מתוך אינסטינקט, והסחורה היחידה שהברחתי היתה אני עצמי, החופש השברירי והרדוּף שלי. השתמשתי בדרכון ניו זילנדי, שתמונתי החליפה את התמונה המקורית בו. עשיתי את העבודה בעצמי, והיא לא היתה מושלמת. לא היה לי ספק שהדרכון יעמוד בבדיקה שגרתית, אך אם יתעורר חשד כלשהו ומישהו יפנה לשגרירות ניו זילנד, הזיוף ייחשף מהר מאוד. בדרך מאוקלנד להודו הסתובבתי במטוס וחיפשתי קבוצה מתאימה של ניו זילנדים. לבסוף מצאתי קבוצה קטנה של סטודנטים שטסו זו הפעם השנייה לתת־היבשת. עודדתי אותם לספר חוויות ולתת לי טיפים של מטיילים מנוסים, וטיפחתי איתם היכרות קלילה, שבסופו של דבר הוליכה אותנו יחד אל ביקורת הדרכונים. שוטרי הגבול ההודים שיערו שאני שייך לקבוצה הנינוחה והתמימה, ומשום כך זיכו אותי בלא יותר מבדיקה שטחית.

אחר כך יצאתי לבדי אל תופת השמש הצורבת שמחוץ לנמל התעופה, שיכור מחדוות הבריחה: עוד חומה שנכבשה, עוד גבול שנחצה, עוד יום ולילה לברוח ולהתחבא. עברו כמעט שנתיים מאז ברחתי מהכלא, אבל מכורח הנסיבות חייב הנמלט להמשיך לברוח כל יום וכל לילה. וגם אם לא הייתי חופשי לגמרי, אף פעם לא חופשי לגמרי, החדש הפיח בי תקווה והתרגשות מהולה בחששות: דרכון חדש, מדינה חדשה וקמטים חדשים של חרדה והתרגשות על פני הצעירות, מתחת לעיניים אפורות. עמדתי שם ברחוב הסואן, תחת שמיה הכחולים הלוהטים של בומבי, ולִבי נקי ורעב להזדמנויות, ממש כמו בוקר מונסון בגנים של מָלַבַּר.

"אדון! אדון!" שמעתי קול מאחורי.

יד אחזה בזרועי. נעצרתי. כל שריר בגופי נמתח במאבק לשלוט בפחד. לא לנסות לברוח. לא להיכנס לפאניקה. הסתובבתי לאחור.

איש קטן במדים חומים ומטונפים עמד לפני ובידיו הגיטרה שלי. האיש הזה היה יותר מקטן. הוא היה ממש פצפון. גמד עם ראש ענקי ומבט מבוהל ותמים ותווי פנים של תסמונת דאון. הוא דחף לעברי את הגיטרה.

"המוזיקה שלך, אדון. אתה לאבד המוזיקה שלך, לא?"

זו היתה הגיטרה שלי. כנראה שכחתי אותה ליד מסוע המטען. לא הבנתי כיצד ידע האיש הקטן שהיא שלי. חייכתי אליו בתחושה של הקלה והפתעה, והוא חייך אלי בחזרה באותה הבעה של כנות מפחידה שאנחנו מכנים פיגור שכלי. כשמסר לי את הגיטרה, שמתי לב שאצבעותיו מחוברות בקרומים, כמו רגליים של עוף מים. שלפתי כמה שטרות מכיסי והושטתי לו אותם, אבל הוא נסוג לאחור על רגליו העבות.

"לא כסף," הוא אמר. "אנחנו פה לעזור, אדון. ברוך הבא להודו." וכבר דידה אל תוך יער הבריות שעל המדרכה.

קניתי כרטיס לאחד הקווים של "אוטובוס יוצאי הצבא", שמופעלים בידי חיילים משוחררי צבא הודו. הבטתי בתרמיל ובתיק הנסיעות שלי כשהועלו אל גג האוטובוס והושלכו באלימות מדויקת וקרת רוח על ערמת המטען, והחלטתי שהגיטרה נשארת איתי. התיישבתי בספסל האחורי, ושני מטיילים ארוכי שיער הצטרפו אלי. האוטובוס התמלא במהירות בערב רב של הודים ושל זרים, רובם צעירים שמטיילים הכי זול שאפשר.

כשהאוטובוס היה כמעט מלא, הסתובב הנהג בכיסאו, נעץ בנו מבט זועף, ירק סילון של מיץ בֶּטֶל אדמדם מבעד לדלת הפתוחה והכריז שתכף זזים.

"טהיק היין, צ'אלו!"

המנוע רעם, מהלכים הועברו בנהמה חורקנית, ואנחנו יצאנו לדרך במהירות מבעיתה, בתוך המון של הולכי רגל שצלעו, זינקו או זזו הצידה ופינו את הדרך בדקה התשעים ממש. הכרטיסן, שעמד על המדרגה התחתונה של האוטובוס, קילל אותם בשנאה.

הנסיעה מנמל התעופה אל העיר החלה בכביש רחב ומודרני שעצים ושיחים היו נטועים משני עבריו. די דומה לנוף המטופח והמסודר סביב נמל התעופה של עירי מלבּורן. הנוף המוכר נסך בי שלווה, אבל זו התרסקה בפתאומיות גדולה כל כך, כשהדרך נעשתה צרה, עד שהניגוד והשפעתו עלי נראו לי כמעט מתוכננים. כי המראה הראשון של משכנות העוני, כאשר מסלולי הכביש המהיר הפכו לדרך צרה והעצים נעלמו, כיווץ את לבי מבושה.

כמו דיונות חומות ושחורות גלשו משכנות העוני משני צדי הדרך ונשקו לקו האופק, רועדים כחזיון תעתועים אביך וחם. הבקתות האומללות הוטלאו יחד מסמרטוטים, מפיסות פלסטיק ונייר, ממחצלות קש ומקני במבוק. הן נצמדו זו לזו, וביניהן התפתלו שבילים צרים. שום דבר באוקיינוס הענקי הזה לא התנשא לגובה רם יותר מגובהו של אדם.

קשה להאמין שנמל תעופה מודרני — מלא נוסעים אמידים בעלי יעדים ברורים — שוכן במרחק קילומטרים ספורים מהחלומות הרמוסים עד עפר האלה. הרושם הראשוני שלי היה שהתרחש אסון ומשכנות העוני הם מחנות פליטים שהוקמו עבור הניצולים האומללים. עברו חודשים אחדים עד שהבנתי שדרי משכנות העוני הם אכן ניצולים: האסונות שהבריחו אותם לכאן מכפריהם היו עוני, רעב ושפיכות דמים. וחמשת אלפים ניצולים חדשים עדיין נוהרים בכל שבוע אל העיר הגדולה — שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה.

ככל שהמשכנו בנסיעה, ומאות תושבי משכנות העוני הפכו לאלפים ולעשרות אלפים, נפלה רוחי בקרבי. הרגשתי מזוהם בבריאותי הטובה ובכסף שבכיסי. מי שאכפת לו יודע שהמפגש הראשון עם עלובי החיים מוביל למדקרות אשמה. שדדתי בנקים, סחרתי בסמים והוכיתי בידי סוהרים עד שעצמותי נשברו; גברים דקרו אותי ודקרתי אותם בחזרה, ברחתי מבית סוהר אכזרי ומלא גברים קשוחים ועשיתי את זה בדרך הקשה, מעל לחומה. ובכל זאת, אותו מפגש ראשון עם האומללות המרופטת של משכנות העוני — עם שברון הלב הנמתח עד קו האופק — קרע אותי מבפנים. למשך זמן־מה נכנעתי לייסורי המצפון.

הבושה והאשמה שבערו בי התלקחו לכעס, לזעם קפוץ אגרופים על חוסר הצדק הזה: איזה מין ממשל, חשבתי לעצמי, איזה מין משטר מתיר סבל כזה?

משכנות העוני נמתחו עוד ועוד, קילומטרים על קילומטרים, ופה ושם עמדו בניגוד מחריד לבנייני משרדים משגשגים ולבתי דירות מתפוררים ומכוסי טחב של אלה החיים ברווחה יחסית. משכנות העוני נמתחו ונמתחו, ונוכחותם המוחלטת שחקה אט־אט את רחמי הזר שלי. מעין פליאה השתלטה עלי. התחלתי להביט אל מעבר לממדים הענקיים של משכנות העוני וניסיתי להבחין בבני האדם שחיו בהם: אישה אחת הברישה את מחלפות המשי השחורות שלה. אחרת רחצה את ילדיה במים מכלי נחושת. גבר הוביל שלוש עזים עם סרטים אדומים שנקשרו לקולרים סביב צווארן. גבר אחר התגלח מול ראי סדוק. בכל מקום שיחקו ילדים. גברים סחבו מים בדליים. גברים תיקנו בקתות. בכל מקום היו אנשים, והם חייכו וצחקו.

האוטובוס נעצר בפקק תנועה. גבר הגיח מהצריף ליד חלוני. הוא היה זר — עורו חיוור כעורם של רבים מנוסעי האוטובוס — וכל לבושו פיסת בד מעטפת בדוגמת פרחי היביסקוס. הוא התמתח, פיהק וגירד בלי חשבון את בטנו החשופה. בעמידתו ובהבעת פניו ראיתי משהו משלוותם המוחלטת של בעלי החיים. ולפתע התחוור לי שאני מקנא בשביעות הרצון הזאת, ובחיוכים ובברָכות שהעניקה לו קבוצת אנשים שחלפה על פניו בדרכה אל הכביש.

האוטובוס היטלטל בתזוזה מחודשת, והאיש נעלם מעיני. אך דמותו שינתה את כל היחס שלי אל משכנות העוני. עצם היותו שם, גבר זר למקום לא פחות ממני, אִפשר לי לדמיין גם את עצמי בעולם הזה. משהו שקודם לכן היה קשה להעלותו על הדעת, היה רחוק ביותר מכל הווייתי, הפך פתאום לעניין אפשרי ומובן ואפילו מרתק.

הבטתי בבני האדם שם וגיליתי עד כמה הם עסוקים — הבנתי איזו עשייה וכמה אנרגיה נדרשות להם בחייהם. הצצות חטופות לתוך הבקתות חשפו את ניקיונו המדהים של העוני הזה: רצפות ללא רבב. סירי מתכת מבהיקים בניקיונם מעורמים זה על זה על פי גודלם במגדלים מסודרים להפליא. ואחרון חביב, ראיתי כמה הם יפים: נשים עטופות ארגמן, כחול וזהב; נשים יחפות בתוך הדלות הסבוכה צועדות בסבלנות ובנועם; וגם יופיים של גברים על צחור שיניהם ושקדיות עיניהם; וחמימות היחסים בין הילדים ארוכי הגפיים, גדולים ששיחקו עם קטנים, רבים שהרכיבו תינוקות קטנים על מותניהם הדקים. לא עברה אלא חצי שעה מאז שהאוטובוס יצא לדרכו ואני חייכתי בפעם הראשונה.

"זה לא הכי יפה," אמר הצעיר שישב לידי והביט במחזה שמחוץ לחלון. סמל עלה האֶדֶר שהתנוסס על מקטורנו הסגיר את מוצאו הקנדי: גבוה וכבד גוף, עיניו בהירות ושערותיו החומות מגיעות עד כתפיו. חברו נראה כמו גרסה נמוכה ומעוּבּה שלו. לבושם היה זהה — שניהם במכנסי ג'ינס משופשפים, בסנדלים ובמקטורנים רכים מכותנה לבנה.

"סליחה?"

"זאת הפעם הראשונה שלך?" הוא ענה בשאלה. הנהנתי. "ככה חשבתי. אל תדאג. מעכשיו זה ישתפר קצת. כבר לא תראה כל כך הרבה שכונות עוני וכל זה. אבל בשום מקום בבומבי זה לא טוב. זאת העיר הכי גרועה בהודו. תאמין לי."

"אתה צודק," אישר הנמוך.

"אבל מכאן מתחילים מקדשים יפים וכמה בניינים קולוניאליים לא רעים. פסלים של אריות ופנסי רחוב מנחושת וכל מיני כאלה. אבל זאת לא הודו. הודו האמיתית נמצאת קרוב להימלאיה, במָנָלי, או בעיר וָרָנָסי, או ליד החוף בקֵראלה. אתה חייב לצאת מהעיר כדי למצוא את הודו האמיתית."

"לאן אתם נוסעים?"

"אנחנו נוסעים לאשראם של הראג'ניש בפּוּנָה," הודיע החבר. "זה האשראם הכי טוב במדינה."

שני זוגות של עיניים כחולות צלולות נעצו בי מבטים עמומים, כמעט מאשימים, של מי שכבר שכנעו את עצמם שמצאו את האמת הצרופה.

"אתה מתכוון להישאר?"

"סליחה?"

"אתה מחפש מלון, או שאתה רק עובר היום בבומבי?"

"אין לי מושג," עניתי והחזרתי את מבטי אל החלון. זו היתה האמת: לא ידעתי אם אני רוצה להישאר בבומבי או להמשיך הלאה ל... לאנשהו. לא ידעתי, וזה גם לא הפריע לי. באותו רגע הייתי מה שקרלה כינתה פעם החיה המסוכנת והמרתקת ביותר בעולם: גבר קשוח בלי שמץ של תוכנית. "אין לי תוכנית מוגדרת. אבל נראה לי שאשאר קצת בבומבי."

"אנחנו נשארים כאן הלילה ומחר עולים לרכבת. אם בא לך, אנחנו יכולים לקחת חדר יחד. זה הרבה יותר זול לשלושה."

נעצתי מבט בעיניו הכחולות התמימות. אולי כדאי באמת לשכור איתם חדר, חשבתי. המסמכים שלהם וחיוכיהם הקלילים יחפו על הדרכון המזויף שלי. אולי זה בטוח יותר.

"וזה הרבה יותר בטוח," הוא הוסיף.

"כן, ברור," הסכים החבר.

"בטוח?" שאלתי באדישות מעושה.

האוטובוס התקדם באטיות לצד תעלות צרות ובניינים בני שלוש וארבע קומות. התנועה זרמה ברחובות כמו במטה קסם מסתורי ויעיל — ריקוד בָּליסטי של אוטובוסים, משאיות, אופניים, מכוניות, עגלות שוורים, טוסטוסים ובני אדם. בעד החלונות הפתוחים של האוטובוס החבוט נישאו ריחות של תבלינים, בשמים, עשן דיזל וצואת פרות — ערבוביה מהבילה אך לאו דווקא מסריחה — וגלים של מוזיקה לא מוכרת לא הצליחו להבליע את מבול הקולות הרמים. פרסומות ענק לסרטים הודיים נתלו בכל פינה. הצבעים העל־טבעיים שלהן בהקו גם מאחורי פניו השזופות של הקנדי הגבוה.

"בטח שזה יותר בטוח. פה זה גות'אם סיטי, בנאדם. לילדי הרחוב יש יותר דרכים להוציא ממך כסף מאשר לקזינו בגיהינום."

"ככה זה בעיר הגדולה," הסביר הנמוך. "כל הערים אותו הדבר. לא רק כאן. ככה זה בניו יורק, בריוֹ, בפריז. כולן מלוכלכות ומטורפות. זה קטע של עיר, אם אתה מבין אותי. כשתגיע להודו האמיתית אתה תאהב אותה. ארץ מדהימה. אבל הערים דפוקות לגמרי."

"ובעלי המלונות המניאקים משתתפים בחגיגה," הוסיף הגבוה. "פה יכולים לגנוב אותך גם כשאתה סתם יושב בחדר שלך במלון ומעשן קצת עשב. הם שולחים את השוטרים שיעשו עליך חיפוש וייקחו לך את כל הכסף. הכי בטוח לטייל בקבוצות ולהישאר יחד. תאמין לי."

"ולצאת מהעיר הכי מהר שאפשר," אמר הנמוך. "לעזאזל! ראית את זה?"

האוטובוס פנה לשדרה רחבה, שבצדה האחד סלעים ענקיים שהגיעו עד גלי הטורקיז של הים. שכונה קטנה של בקתות שחורות ומרופטות נצמדה לסלעים כמו שרידים של ספינה ישנה וקודרת. הבקתות עלו בלהבות.

"ואו! תראה מה הולך שם! האיש מתבשל!" צעק הקנדי הגבוה והצביע על גבר שרץ אל הים כשבגדיו ושערו בוערים. האיש החליק ונחת בכבדות בין הסלעים הגדולים. אישה וילד רצו אליו וניסו לכבות את הלהבות בידיהם ובבגדיהם. אחרים ניסו להשתלט על האש בבקתות, או פשוט עמדו והביטו בבתיהם הרעועים שעלו באש. "ראית מה זה? הבחור ההוא גמור, אני אומר לך."

"גמור טוֹטל!" נאנק הנמוך.

נהג האוטובוס האט והביט באש, אבל כעבור שניות האיץ והמשיך הלאה. אף אחת מהמכוניות בכביש העמוס לא עצרה. הפכתי את ראשי והמשכתי להביט בעד החלון האחורי עד שהבקתות הבוערות הפכו לכתמים זעירים והעשן לא היה אלא שריד לחורבן רחוק.

בסופה של השדרה הארוכה שעל שפת הים פנינו שמאלה לרחוב גדול עם בניינים מודרניים. היו שם מלונות פאר עם שוערים במדים ולצדם מסעדות יוקרה עם גינות מטופחות. השמש בהקה על חזיתות הזכוכית והפליז המצוחצחות של משרדי נסיעות ושל בתי עסק אחרים. דוכני רחוב הסתתרו מפני קרני שמש הבוקר מתחת לשמשיות רחבות. הגברים ההודים הסתובבו שם בנעלי עור ובחליפות עסקים מערביות והנשים לבשו משי יקר. כולם נראו רציניים ותכליתיים, פניהם חמורות סבר, וכולם מיהרו להיכנס אל בנייני משרדים גדולים או לצאת מהם.

הניגוד בין החדש לישן ניכר בכל מקום. עגלה רתומה לשור עמדה ברמזור ליד מכונית ספורט חדישה. גבר עשה את צרכיו מאחורי צלחת לוויין. מלגזה חשמלית פרקה סחורות מעגלה ישנה עם גלגלי עץ. הרושם שהתקבל היה של קושי מפרך מימים ימימה שפרץ את מחסומי הזמן, והתנגש כמות שהוא בעתיד של עצמו בלי לגרוע ממנו. אהבתי את זה.

"כמעט הגענו," בישר שכני. "מרכז העיר נמצא כמה רחובות מכאן. זה לא בדיוק מה שהיית קורא לו מרכז. זה פשוט האזור של התיירים ושל המלונות הזולים. התחנה האחרונה. קוראים לאזור קוֹלאבָּה."

שני הצעירים שלפו את הדרכונים ואת המחאות הנוסעים מכיסיהם ותחבו אותם לתוך המכנסיים. הנמוך הסיר את שעונו וצירף אותו למזומנים, לדרכון ולשאר חפצי הערך שבכיס הקנגורו המאולתר של תחתוניו. הוא קלט את מבטי וחייך.

"הֵי," צחק. "עושים מה שאפשר."

קמתי ופילסתי את דרכי אל דלת היציאה. כשהאוטובוס עצר הייתי הראשון בתור, אבל קהל גדול שהתגודד סביב האוטובוס לא אִפשר לי לרדת אל הרחוב. היו שם ספסרים שעובדים בשביל המלונות וסוחרי סמים ושאר אנשי עסקים זעירים של העיר, והם כולם צעקו לעברנו באנגלית רצוצה והציעו חדרי מלון זולים ועוד עסקאות שונות ומשונות. הראשון שעמד בפתח האוטובוס היה איש קטן עם ראש גדול וכמעט עגול. הוא לבש חולצת ג'ינס ומכנסי כותנה כחולים. הוא צעק על האחרים שישתקו ואז פנה אלי כשעל פניו חיוך רחב וזורח — חיוך כזה לא ראיתי מימי.

"בוקר טובים, אדונים טובים!" קרא האיש. "ברוכים הבאים לבומבי! בטח אתם רוצה מלון טוב וזול, כן?"

הוא הביט לי היישר בעיניים והחיוך העצום לא מש מפניו. היה משהו בחיוך — מעין התרוממות רוח אמיתית ורגישה הרבה יותר מסתם שמחה — והוא ששבה את לבי. היה בינינו קליק מיידי, ובתוך שניות החלטתי לסמוך עליו, על האיש הקטן עם החיוך הגדול. אז לא ידעתי את זה, אבל זו היתה אחת ההחלטות הטובות בחיי.

נוסעים אחדים ירדו מהאוטובוס והחלו להדוף את עדת הספסרים. שני הקנדים הצליחו לפלס את דרכם בהמון ללא פגע, כשהם מרעיפים חיוכים רחבים על התיירים הנרעשים ועל הספסרים והרוכלים שרחשו סביבם. כשראיתי אותם מתפתלים בגמישות בתוך ההמון התחוור לי עד כמה הם חסונים ויפים, ובו במקום החלטתי לקבל את הצעתם ולחלוק איתם חדר. במחיצתם, אמרתי לעצמי, פשע הבריחה שלי מהכלא ועצם קיומי עלי אדמות ייעשו בלתי נראים, כמעט לא מתקבלים על הדעת.

המדריך הקטן תפס את שרוול חולצתי, הרחיק אותי מההמון והוביל אותי אל אחורי האוטובוס. בגמישות של קוף טיפס הכרטיסן אל הגג והשליך את התרמיל ואת התיק שלי היישר לזרועותי. תיקים נוספים החלו לנחות על המדרכה במטח מבשר רעות של התרסקויות והתנפצויות. בשעה שהנוסעים האחרים מיהרו לעצור את גשם חפציהם היקרים שניתך על הקרקע, המדריך כבר הוליך אותי לפינה שקטה ומרוחקת יותר.

"אותי קוראים פּרַבָּקֶר," הוא הצהיר באנגלית המתנגנת שלו. "ומה שם שלך?"

"לינדזי." לינדזי היה השם בדרכון המזויף שלי.

"אני מדריך של בומבי. מדריך טוב מאוד, מספר אחת בבומבי. כל בומבי אני מכיר טוב מאוד־מאוד. אתה רוצה לראות הכול. ואני יודע איפה בדיוק למצוא את הרוב של כל מה שיש. אני יכול אפילו להראות לך יותר מהכול."

שני המטיילים הצעירים הצטרפו אלינו עם עוד אי־אלו רוכלים ומדריכים ממורטטים שהתעקשו להידבק אליהם. פּרַבָּקֶר צעק על התוקפנים שבהם, ואלה נסוגו מעט ונעצו מבטים חומדים בערמת התיקים והתרמילים שלנו.

"כל מה שאני רוצה לראות עכשיו זה מלון עם חדר זול ונקי," אמרתי לו.

"ברור, אדון!" קרן פּרַבָּקֶר. "אני יכול לקחת אותך למלון זול, ולמלון מאוד זול, וגם למלון יותר מדי זול, ואפילו למלון כזה זול מה שאף בנאדם נורמלי לא גר שם."

"מצוין. אני אחריך, פּרבּקר. בוא נלך לראות."

"הֵי, רק רגע," התערב הגבוה שבצעירים. "מה, אתה הולך לשלם לבחור הזה? זאת אומרת, אני מכיר את הדרך למלונות. עם כל הכבוד, חבר — אני בטוח שאתה מדריך מעולה וכל זה — אבל אנחנו לא צריכים אותך."

הצצתי בפּרבּקר. עיניו החומות הענקיות בחנו אותי משועשעות לחלוטין. מעולם לא הכרתי אדם שיש בו פחות עוינות מפּרבּקר קָארֶה. הוא לא היה מסוגל להרים את קולו או את ידו בכעס — וניצוץ מזה הרגשתי כבר אז, בדקות הראשונות איתו.

"אני צריך אותך, פּרבּקר?" שאלתי אותו בהבעה של רצינות מעושה.

"בטח!" הוא קרא. "אתה כל כך הרבה צריך אותי שבא לי לבכות מהמצב שלך! רק אלוהים יודע איזה דברים רעים יכול לקרות מתי שאני לא ילווה אותך בבומבי!"

"אני משלם לו," אמרתי לשותפַי. הם משכו בכתפיהם והרימו את התרמילים. "בסדר. בואו נזוז."

התכוונתי להרים את התרמיל, אבל פּרבּקר חטף אותו.

"אני סוחב דברים שלך," התעקש בנימוס.

"לא, לא צריך. זה בסדר."

החיוך הענקי התחלף במבט קודר ומפציר.

"בבקשה, זה עבודה שלי, אדון. וגם חובה שלי. הגב שלי חזק וזה לא בעיה. תכף תראה."

כל חושי התקוממו נגד העניין. "לא, באמת..."

"בבקשה, מר לינדזי, זה כבוד בשבילי. תראה את כולם."

פּרבּקר הורה בידו על הספסרים והמדריכים שהצליחו לכבוש לקוחות מבין התיירים. כל אחד מהם הוביל את פמלייתו כשהוא סוחב תיק, מזוודה או תרמיל.

"טוב, בסדר..." נכנעתי לשיקול דעתו. זו היתה הראשונה מתוך הכניעות הרבות שהיו עתידות לאפיין את היחסים בינינו. החיוך נמתח שוב על פניו העגולות. הוא נאבק בתרמיל ואני עזרתי לו להניח את הרצועות על כתפיו. התרמיל היה כבד והוא נטה קדימה, שִרבב את צווארו והתנדנד בזמן ששעט קדימה. עד מהרה הדבקתי אותו והצצתי בפניו המאומצות. הרגשתי כמו בּוָואנָה1 לבן שמעמיס את חפציו על בהמת משא, ושנאתי את זה.

אבל הוא רק צחק, ההודי הקטן. הוא פטפט על בומבי ועל מה שיש לראות בה, והצביע על ציוני דרך תוך כדי הליכה. גם אל שני הקנדים הוא פנה בחביבות מסבירת פנים, והוא חייך ובירך את מכריו כשחלף על פניהם. והוא היה חזק, הרבה יותר חזק מכפי שהיה נדמה לי: הוא לא עצר או מעד אפילו פעם אחת במהלך המסע בן חמש־עשרה הדקות למלון.

גרם מדרגות תלול בחדר מדרגות חשוך וטחוב, בבניין גדול שחזיתו פונה אל הים, הביא אותנו לחדר הכניסה של "אינדיה גסטהאוּס". בכל קומה בדרך למעלה התנוסס שלט אחר — "אַפּסָרָה הוֹטֶל", "סטאר אוֹף אסיה גסטהאוּס", "סישוֹר הוֹטֶל" — והעיד שהבניין הוא בעצם ארבעה מלונות נפרדים, שכל אחד מהם תפס קומה אחת, ולכל אחד מהם היו עובדים ושירותים וסגנון משלו.

שני המטיילים, פּרבּקר ואני נחתנו עם כל הכבודה שלנו בלובי הקטן. הודי גבוה ושרירי, בחולצה מבהיקה בלובנה ובעניבה שחורה, ישב מאחורי שולחן עבודה מפלדה שניצב לצד מסדרון שהוביל אל חדרי האורחים.

"ברוכים הבאים," אמר האיש וחיוך קטן וחשדני הטביע גומות בלחייו. "ברוכים הבאים, ג'נטלמנים צעירים."

"איזה חור," פלט הקנדי הגבוה והביט סביבו על הצבע המתקלף ועל מחיצות הדיקט הדקיקות.

"זה מר אָנאנד," שיסה אותו פּרבּקר במהירות. "מנהל הכי טוב של מלון הכי טוב בקולאבּה."

"פּרבּקר, סתום את הפה!" נהם מר אנאנד.

חיוכו של פּרבּקר רק התרחב.

"רואים איזה מנהל מצוין מר אנאנד?" לחש וחייך אלי. לאחר מכן הוא חזר לחייך אל המנהל המצוין. "הבאתי לך שלוש תיירים טובים מאוד, מר אנאנד. לקוחות הכי טובים למלון הכי טוב, נכון?"

"אמרתי לך לסתום!" נבח אנאנד.

"מה המחיר?" שאל הקנדי הנמוך.

"סליחה?" הפטיר אנאנד, עדיין מביט בזעף בפּרבּקר.

"שלושה אנשים, חדר אחד, לילה אחד, כמה זה?"

"מאה עשרים רוּפּיוֹת."

"מה?" התפרץ הנמוך. "אתה צוחק עלי?"

"זה יותר מדי," הוסיף חברו. "בואו נעוף מפה."

"בסדר גמור," נבח אנאנד. "אתם יכולים ללכת למקום אחר."

הם החלו לאסוף את חפציהם, אבל פּרבּקר עצר אותם בקריאה נואשת.

"לא! לא! זה מלון הכי יפה יותר מכל מלון. בבקשה, רק להסתכל בחדר! בבקשה, מר לינדזי, רק תראה חדר יפה! רק תראה איך נראה חדר!"

היה רגע אחד של דממה. שני הצעירים היססו ליד הדלת. אנאנד התרכז בספר האורחים של המלון, כאילו הוקסם לפתע מהרשומות שבו. פּרבּקר משך בשרוול חולצתי. אני הייתי בעד המדריך שלנו. גם הסגנון של אנאנד מצא חן בעיני. הוא לא התכוון להתחנן או לנסות לשכנע אותנו לשכור את החדר. אם אנחנו רוצים את החדר, נשכור אותו בתנאים שלו. כשהרים את עיניו מספר האורחים נפגשו מבטינו, והוא הביט בעיני בביטחון וביושר של מי שמביט בשווה לו. הוא מצא חן בעיני.

"אני רוצה לראות אותו, את החדר היפה," אמרתי.

"יש!" צחק פּרבּקר.

"הנה זה בא," נאנחו הקנדים וחייכו.

"סוף המסדרון," החזיר אנאנד חיוך. הוא הושיט את זרועו להוריד את מפתח החדר משורת המתלים והשליך אותו אלי. "חדר אחרון מימין, ידידי."

החדר היה גדול והיו בו שלוש מיטות יחיד מכוסות בסדינים, חלון אחד שפנה אל הים ושורה של חלונות שהשקיפו אל רחוב סואן. כל אחד מהקירות נצבע בגוון אחר של ירוק־כאב־ראש. התקרה היתה זרועה סדקים. שבלולי צבע דקיקים התקלפו מהפינות. רצפת הבטון נטתה בשיפוע לעבר החלונות המשקיפים לרחוב, וגבשושיות מסתוריות עיטרו אותה גלים־גלים. שלושה שולחנות לילה קטנים מדיקט ושולחן איפור חבוט עם מראה סדוקה היו פריטי הריהוט היחידים פרט למיטות. בכל מקום נותרו עדויות לנוכחות הדיירים הקודמים: נר שנמס על צוואר בקבוק בֵּייליס אַייריש קרים, לוח שנה עם סצנת רחוב נפוליטני שהודבק על אחד הקירות, שני בלונים מצומקים שנתלו על מאוורר התקרה. זה היה אחד מאותם חדרים שגורמים לבני אדם לחרות את שמם או הודעה כלשהי על הקירות, בדיוק כפי שעושים בכלא.

"אני לוקח אותו," החלטתי.

"יש!" קרא פּרבּקר ומיהר לדשדש בחזרה אל הלובי.

שותפי מהאוטובוס הביטו זה בזה וצחקו.

"עזוב, אני לא מתווכח איתו. הוא פסיכי לגמרי."

"על כל הראש," גיחך הנמוך והתכופף לרחרח את הסדינים לפני שהתיישב בזהירות על אחת המיטות.

פּרבּקר חזר עם אנאנד, שהביא איתו את ספר האורחים הכבד של המלון. כל אחד רשם בתורו את פרטיו האישיים, ואנאנד בדק את הדרכונים. שילמתי לשבוע מראש. אנאנד החזיר לשני הצעירים את הדרכונים, אבל השתהה עם שלי ותופף בו על לחיו בתנועה מהורהרת.

"ניו זילנד?" הוא מלמל.

"אז מה?" הרמתי גבה ותהיתי אם ראה או הרגיש משהו. הייתי הפושע המבוקש ביותר באוסטרליה, מי שברח מעשרים שנות מאסר על מעשי שוד מזוין, השם החם והטרי ברשימת האינטרפול. מה הוא רוצה? מה הוא יודע?

"או־קיי, ניו זילנד, ניו זילנד, אז אתה בטח רוצה משהו לעשן, הרבה ויסקי ובירות, להחליף כסף, וגם בחורות לעניין ומסיבות טובות. מה שתרצה, דבר איתי, נָה?"

הוא דחף את הדרכון לידי ויצא מהחדר כשהוא נועץ מבט זדוני בפּרבּקר. המדריך התכווץ ליד הדלת, נרתע ומחייך בעת ובעונה אחת.

"איש מצוין. מנהל מצוין," פצח פּרבּקר במחמאות ברגע שאנאנד נעלם.

"באים לכאן הרבה מניו זילנד, פּרבּקר?"

"לא כל כך הרבה, מר לינדזי. אה, אבל אנשים ממש טובים. צוחקים, מעשנים, שותים, עושים סקס עם בחורות, הכול בלילה, ואז עוד לצחוק ולעשן ולשתות."

"אם ככה, אולי במקרה אתה יודע איך אני משיג פה קצת חשיש, פּרבּקר?"

"אין בעיה! אני יכול השיג לך טוֹלָה אחד, קילו אחד, עשרה קילו, ואפילו אני יודע איפה יש מחסן מלא..."

"לא צריך מחסן של חשיש. אני רק רוצה סיגריה."

"במקרה יש לי כאן בכיס טוֹלָה אחד, עשרה גרם, צ'ראס2 אפגני, הכי טוב מה יש. רוצה?"

"כמה?"

"מאתיים רופיות," הציע בתקווה.

ניחשתי שזה עולה פחות מחצי. אבל מאתיים רופיות — כשנים־עשר דולרים אמריקניים של אותם ימים — היו עשירית מהמחיר באוסטרליה. זרקתי לו חבילת טבק וניירות גלגול. "בסדר. גלגל איזה ג'וינט וננסה אותו. אם הוא טוב, אני קונה."

שני השותפים שלי לחדר השתרעו על המיטות שלהם. פּרבּקר הוציא מכיסו את החשיש, והשניים החליפו מבטים. את מצחם חרשו קמטים עמוקים, והם חשקו שפתיים. מוקסמים ומבוהלים הסתכלו במדריך הקטן, שכרע על ברכיו וגלגל ג'וינט על שולחן האיפור המאובק.

"נראה לך שזה רעיון טוב?"

"כן, אולי הם רוצים לעשות לנו פה קטע!"

"אני סומך על פּרבּקר. לא נראה לי שהולכים לעצור אותנו," עניתי תוך שפרשתי את מזרן הטיולים שלי על המיטה שמתחת לחלונות הארוכים. אחר כך התחלתי לסדר את המזכרות, את הקישוטים ואת הקמעות שלי על אדן החלון — אבן שחורה שנתן לי ילד מניו זילנד, קונכייה של שבלול מאובן שנתן לי חבר, צמיד מטפרים של נץ שעשה חבר אחר. ככלות הכול, אני בורח כל הזמן. אין לי בית ואין לי מדינה. התיקים שלי מלאים חפצים שנתנו לי חברים: ערכת עזרה ראשונה ענקית שכולם אספו כסף כדי לקנות, ציורים, שירים, צדפים ונוצות. אפילו הבגדים שלבשתי והנעליים שנעלתי היו מתנות מחברים. לכל אחד מהחפצים היתה משמעות. בגלותי הרדופה אדן החלון הפך מיד לביתי, והקמעות לארץ הולדתי.

"תשמעו, חברים, אם אתם מרגישים לא נוח, צאו לאיזה סיבוב או תחכו קצת בחוץ. אני אבוא לקרוא לכם כשנגמור. פשוט הבטחתי לחברים שלי שאם אני מגיע להודו, דבר ראשון אני לוקח איזה שכטה וחושב עליהם. ואני מתכוון לקיים את ההבטחה הזאת. חוץ מזה, המנהל נראה לי בסדר. נראה לך שיש בעיה לעשן כאן ג'וינט, פּרבּקר?"

"לעשן, לשתות, לרקוד, לשמוע מוזיקה או לעשות סקס, אין שום בעיה," הבטיח פּרבּקר. הוא חייך בשמחה ונשא את עיניו ממשימת הגלגול. "הכול מותר. אין פה בעיה. חוץ ממכות. מכות זה לא מנומס באינדיה גסטהאוּס."

"אתם רואים? אין שום בעיה."

"וגם למות," הוסיף פּרבּקר תוך כדי נענוע מהורהר של ראשו העגול. "מר אנאנד לא אוהב מתי שאנשים מתים פה."

"מה זה? מה הוא מדבר על מוות?"

"הוא רציני? מי לעזאזל מת פה? אלוהים!"

"לא מפחד ממוות, בּאבּא," הרגיע אותם פּרבּקר והציע לקנדי המודאג את הג'וינט המגולגל לתפארת. הבחור הגבוה לקח את הג'וינט והדליק אותו. "לא הרבה יש מתים כאן באינדיה גסטהאוּס. רק בעיקר נרקומנים, אתה יודע, זה שיש להם פרצופים רזים. לכם אין ממה לפחד למה שהגוף שלכם יפה ושמן."

חיוכו היה שובה לב וממיס בעת שהוא העביר לי את הג'וינט. כשהחזרתי לו אותו הוא שאף ממנו בהנאה גלויה והחזיר אותו לקנדי.

"צ'ראס טוב, כן?"

"מעולה," אמר הגבוה. גם הוא התהדר בחיוך חם ומחבק — חיוך גדול ורחב שבשנים הארוכות שחלפו מאז למדתי ליחסו לקנדים ולקנדה.

"אני קונה," אמרתי. פּרבּקר העביר לי את הגוש. שברתי את עשרת הגרמים לשניים וזרקתי מחצית לאחד משותפי לחדר. "קחו. שיהיה לכם משהו לדרך בנסיעה לפּוּנָה."

"תודה, גבר," ענה לי הקנדי והראה את הגוש לחבר שלו. "אתה בסדר, אתה. מטורף, אבל בסדר."

שלפתי בקבוק ויסקי מהתרמיל ושברתי את חותמו. עוד טקס, עוד הבטחה לחברה אחת מניו זילנד, בחורה שביקשה שארים כוסית ואחשוב עליה אם אצליח להבריח את עצמי להודו עם הדרכון המזויף. טקסים קטנים כאלה — הג'וינט וכוסית המשקה — היו חשובים לי מאוד. כשברחתי מהכלא הייתי משוכנע שאיבדתי את כל החברים שהיו לי אי־פעם ואת משפחתי. משום מה ידעתי בבירור שלא אראה אותם שוב. הייתי בודד בעולם, לא היתה לי שום תקווה לחזור, וכל חיי היו חקוקים בזיכרונות, בקמעות ובשבועות אהבה. התכוונתי ללגום מהבקבוק, אבל חוש פנימי הורה לי להציע קודם לפּרבּקר.

"תודה לך מאוד, מר לינדזי," אמר האיש ועיניו נצצו מאושר. הוא הטה את ראשו לאחור ושתה כמות מדודה של ויסקי בלי ששפתיו ייגעו בשפת הבקבוק. "זה מאוד מצוין, מספר אחד, ג'וני ווֹקֶר. משהו־משהו."

"שתה עוד אם בא לך."

"רק עוד טיפה, תודה לך מאוד." הוא שתה שוב, גומע בשקיקה את המשקה. הוא הפסיק, ליקק את שפתיו ואז הטה את הבקבוק בפעם השלישית. "סליחה, אה, מאוד סליחה. טעים כל כך הוויסקי שאני כבר שוכח איך מתנהגים."

"תשמע, אם זה מוצא חן בעיניך, תשמור לך את הבקבוק. יש לי עוד אחד. קניתי אותם פטורים ממכס במטוס."

"הו, תודה," הוא ענה, אבל חיוכו נעלם באחת והתחלף בהבעה של כאב.

"מה קרה? אתה לא רוצה אותו?"

"כן, כן, מר לינדזי, מאוד רוצה. אבל אם הייתי יודע שזה מהוויסקי שלי ולא שלך, לא הייתי מעז לשתות כזה הרבה."

הקנדים צחקו.

"תשמע מה נעשה, פּרבּקר. אני אתן לך במתנה את הבקבוק הסגור, ומהפתוח נשתה כולנו. מה אתה אומר? והנה מאתיים רופיות בשביל החומר."

החיוך ניצת שוב. הוא החליף את הבקבוק הפתוח בסגור וחיבק אותו ברוך בזרועותיו השלובות. "אבל מר לינדזי, זה טעות. אמרתי שהצ'ראס הכי טוב הוא רק מאה רופיות, לא מאתיים."

"סליחה?"

"כן, כן. רק מאה רופיות," הכריז האיש והחזיר לי את אחד השטרות בתנועת ביטול.

"בסדר. שמע, פּרבּקר, אני רעב. לא אכלתי במטוס. אולי תיקח אותי למסעדה טובה ונקייה?"

"בטח, מר לינדזי, אדוני! אני יודע מסעדות מצוין, עם אוכָלים הכי טובים, שאתה ממש תהיה חולה מרוב שמחה."

"קדימה, שכנעת אותי," אמרתי ואספתי את הדרכון ואת הכסף. "אתם באים, בחורים?"

"מה? החוצה? אתה נורמלי?"

"אולי יותר מאוחר. כאילו הרבה יותר מאוחר. אנחנו נישאר כאן לשמור לך על הדברים, ונחכה שתחזור."

"טוב, איך שבא לכם. אני חוזר עוד כמה שעות."

פּרבּקר קד קידה ונפרד בנימוס. הצטרפתי אליו. אך רגע לפני שסגרתי את הדלת הבחור הגבוה הוסיף ואמר: "שמע... תיזהר שם בחוץ, אה? אתה לא מבין מה הולך שם. אי אפשר להאמין לאף אחד. זה לא כמו בכפר. בעיר ההודים הם... תיזהר, בסדר?"

בדלפק הקבלה הכניס אנאנד את הדרכון ואת המחאות הנוסעים ואת רוב המזומנים שלי לכספת שלו, ונתן לי קבלה מפורטת. ירדתי לרחוב כשהמילים האחרונות של הקנדי מהדהדות בראשי ומזהירות כמו שחפים מפני גאות הרת אסון.

בדרכנו למלון הוביל אותנו פּרבּקר בשדרה רחבה, ריקה יחסית ונטועה עצים, שנמתחה לאורך עיקול המפרץ וניצבה בה אנדרטת האבן הגבוהה שַעַר הודו. לעומת זאת, הרחוב שבחזית המלון שלנו היה מלא אנשים וכלי רכב, ושאון הקולות האנושיים וצופרי המכוניות היה כמו רעש של גשם עז הניתך על גגות עץ ופח.

מאות אנשים הלכו ברחוב או עמדו בקבוצות ופטפטו. חנויות ומסעדות מילאו את הרחוב לכל אורכו. לכל חנות או מסעדה היתה מעין תת־חנות קטנה שנוספה לה בחזיתה, ובכל תת־חנות כזאת ישבו שניים או שלושה עובדים והשגיחו על הסגות הגבול הקטנות הללו שפלשו אל המדרכה. היו שם אפריקנים וערבים, אירופים והודים. בליל השפות והמוזיקה התחלף עם כל צעד, וכל מסעדה יצקה ניחוח אחר לאוויר הלוהט.

גברים עם עגלות שוורים ועגלות יד פילסו את דרכם בתנועה הכבדה ומכרו אבטיחים, שקי אורז, משקאות קלים, בגדים, סיגריות ובלוקים של קרח. הכסף שלט בכול: פּרבּקר הסביר לי שזהו לבו של שוק החלפנים השחור, וחבילות עבות של שטרות נספרו והחליפו ידיים בגלוי. היו שם מקבצי נדבות ולהטוטנים, משביעי נחשים ונגנים, אסטרולוגים וקוראים בכף היד, ספסרים וסוחרי סמים. והרחוב היה מטונף. אשפה צנחה מהחלונות ללא כל אזהרה מוקדמת. זבל נערם על המדרכה ועל הכביש וחולדות שמנות סעדו את לבן ללא חשש.

יותר מכול בלט מספרם של הנכים ומקבצי הנדבות הנגועים. כל מחלה וכל נכות וסבל הציגו את עצמם לראווה, עמדו בפתחי מסעדות וחנויות או ניגשו לאנשים ברחוב בתחינות מקצועיות קורעות לב. למראה הסבל האנושי הזה חזרה אלי הבושה שמילאה אותי בדרך לעיר, כשראיתי לראשונה את משכנות העוני מחלונות האוטובוס, וגל של חום שטף את פני הבריאות. פּרבּקר הוביל אותי בהמון הרועש והסב את תשומת לבי לחבורות קבצנים אחרות, שהצליחו לרכך מעט את קריקטורת הזוועה שהציגה את עצמה בעליבות האומללה הזאת: חבורת קבצנים אחת ישבה בפתח של בניין ושיחקה קלפים, חבורה של עיוורים ונספחיהם נהנתה מארוחת דגים ואורז, וילדים צוחקים רכבו בתור על עגלתו של קטוע רגליים.

פּרבּקר לִכסן אלי מבטים תוך כדי הליכה.

"נו, מה יש להגיד על בומבי שלנו?"

"מת עליה," עניתי, וזו היתה האמת. העיר היתה יפהפייה בעיני. מטורפת ומרגשת. בניינים בסגנון ראג'־רומנטי מתקופת השלטון הבריטי עמדו לצד מגדלי משרדים בעלי קירות זכוכית. גיבוב של בתי דירות מוזנחים התפורר לו בתוך שפע בלתי נדלה של ירקות שוק ובדי משי. מוזיקה בקעה מכל חנות ומכל מונית שעברה. הצבעים היו חיים ובוהקים והריחות נפלאים ומסחררים. באותם רחובות הומי אדם ראיתי חיוכים יותר מאי־פעם.

ומעל לכל אלה שררה שם תחושה של חופש — חופש משכֵּר. הרגשתי את רוח החופש חסרת המעצורים הזאת עם כל צעד שעשיתי, ונפתחתי אליה בכל מאודי. אפילו להט הבושה מן המפגש הראשון עם משכנות העוני ועם קבצני הרחוב נמס עם ההבנה שגם הם בני חורין, כל אותם נשים וגברים. איש אינו מגרש את הקבצנים מהרחובות. איש אינו מפנה את דרי משכנות העוני. וכואבים ככל שיהיו חייהם, הם חופשיים לחיותם באותם גנים ושדרות רחבות של עשירי העיר ובעלי השררה שלה. הם בני חורין. העיר היתה חופשית. אהבתי אותה.

ועם זאת הייתי מבולבל מדחיסות הרצונות, מקרנבל הצרכים והתאוות ומעוצמת התחנונים והתחבלנות של הרחוב. לא הכרתי אף אחת מהשפות ששמעתי, לא ידעתי דבר על התרבויות של כל עוטי הגלימות, הסארי והמצנפות שהקיפו אותי. הרגשתי כמי שנקלע לדרמה מסובכת ומוגזמת וחסר לו התסריט. ובכל זאת חייכתי, והחיוך בא לי בקלות, ולא משנה כמה מוזר ומבלבל היה הרחוב. הייתי אסיר נמלט, הייתי פושע מבוקש שפרס הוכרז על ראשו, ובכל זאת הייתי צעד אחד לפניהם. עדיין חופשי. כשאדם בורח, כל יום הוא כמו חיים שלמים. כל דקת חופש היא סיפור קצר עם סוף טוב.

ושמחתי על חברתו של פּרבּקר. התחוור לי שכל הרחוב מכיר אותו, וכל מיני טיפוסים בירכו אותו בחמימות.

"אתה בטח רעב, מר לינדזי," ציין פּרבּקר. "אתה איש טוב, אני חייב לך להגיד, וללב טוב תמיד יש תיאבון גדול."

"אני באמת גווע ברעב. לאן הולכים? אם הייתי יודע שיעבור כל כך הרבה זמן עד שנגיע למסעדה, כבר הייתי אורז לי משהו לדרך."

"עוד טיפה, לא הרבה דרך," ענה בעליזות.

"טוב, בסדר..."

"כן, כן. זה מסעדה הכי טובה, עם אוכל של מָהָרַשטרָה הכי טוב מה יש. אתה מאוד תיהנה. כל המדריכים של בומבי אוכלים שמה, כמוני. האוכל כל כך טעים, שהם משלמים לשוטרים רק חצי מהבקשיש הרגיל. ככה הם טובים."

"בסדר..."

"כן, אבל קודם צריך למצוא לך ולי סיגריה הודית. הנה, פה עוצרים."

הוא הוביל אותי לדוכן רחוב — לא יותר משולחן קלפים מתקפל ועליו תריסר סוגים של סיגריות מסודרות בקופסת קרטון. על השולחן נח גם מגש נחושת גדול ועליו קערות כסף קטנות מלאות שבבי קוקוס ותבלינים וכל מיני משחות לא מזוהות, ולידו עמד דלי מלא מים ובו עלים בצורת לב. מוכר הסיגריות ייבש את העלים, מרח עליהם כל מיני משחות, מילא אותם בתמרים טחונים, בקוקוס, בבֶּטֶל ובתבלינים ואז גלגל אותם לצרורות קטנים. קונים רבים הצטופפו סביב הדוכן וחטפו את העלים ברגע שאצבעותיו המיומנות סיימו למלא אותם.

פּרבּקר נדחף קרוב אל האיש. מתחתי את צווארי כדי לצפות בו בקהל הצפוף ובתוך כך התקרבתי אל שפת המדרכה. ברגע שהנחתי את כף רגלי על הכביש נשמעה צעקה בהולה.

"זהירות!"

שתי ידיים אחזו במרפקי והדפו אותי למדרכה רגע לפני שאוטובוס קומתיים חלף על פני ביעף. האוטובוס היה דורס אותי לולא הידיים האלה שעצרו אותי. הסתובבתי לראות מיהו מושיעי. זו היתה האישה היפה ביותר שראיתי בחיי. היא היתה רזה, ושערה השחור צנח עד כתפיה והבליט את עורה הבהיר. היא לא היתה גבוהה, אבל כתפיה הרחבות ועמידתה הזקופה בשתי רגליים יציבות ומפושקות קמעה שיוו לה נוכחות שקטה ונחושה. היא לבשה מכנסי משי שהודקו לקרסוליה, נעליים שחורות נמוכות עקב, חולצת כותנה רפויה וצעיף משי ארוך. הצעיף נח על צווארה הפוך, כך ששולי רעמתו הכפולה של הבד הרך והנוזלי הסתחררו והתנפנפו מאחוריה. כל בגדיה היו בגוונים של ירוק.

רמז לכל מה שגבר אמור לאהוב בה או לחשוש ממנו היה שם כבר אז, בחיוך האירוני שמילא את שפתיה הבשרניות. היתה גאווה בחיוך הזה, והיה ביטחון עצמי בגשר אפה המעודן. אין לי מושג מדוע, אך מיד עלה בדעתי שאנשים טועים ומייחסים את הגאווה שלה להתנשאות ואת הביטחון שלה לאדישות. אני לא חטאתי בטעות הזאת. עינַי הלכו לאיבוד. הן שחו משוחררות בלגונות הירוקות והזוהרות של מבטה היציב. לעיניה הגדולות היה גוון ירוק מדהים. כמו ירוק של עצים שרואים בחלומות. כמו הירוק של הים אילו היה מושלם.

ידה עדיין נחה על זרועי ליד המרפק. כך בדיוק צריך להיות מגע ידה של אהובה: מוכר ועם זאת מרגש כמו לחש מבטיח. נתקפתי צורך בלתי נשלט לקחת את ידה ולהניח אותה שטוחה על חזי, צמודה ללוח לבי. חבל שלא עשיתי זאת. היום אני יודע שהיא היתה צוחקת ואולי אף מחבבת אותי בשל כך. אבל היינו זרים, וכמו זרים עמדנו ללא ניע ובמשך חמש שניות ארוכות הישרנו מבט זה בזה, וסביבנו הסתחררו כל העולמות וכל החיים המקבילים שהיו יכולים להיות ולעולם לא יהיו. ואז היא דיברה.

"יש לך מזל, כמעט נדרסת."

"כן," חייכתי. "נראה שיש לי מזל."

ידה נשמטה משלי לאט ובטבעיות. המחווה היתה טבעית ורגועה לגמרי, אבל אני הרגשתי את ההתנתקות ממנה בחדות — כאילו בבת אחת הקצתי מחלום עמוק ומתוק. התקרבתי אליה והצצתי מאחוריה שמאלה וימינה.

"מה אתה מחפש?" היא שאלה.

"את הכנפיים שלך. את לא המלאך המגן שלי?"

"אני חוששת שלא," היא ענתה וגומות לחייה התקמטו בחיוך מריר. "יש בי יותר מדי שטן בשביל זה."

"כמה שטן בדיוק?" חייכתי.

ליד הדוכן התגודדו אנשים אחדים. אחד מהם — בחור אתלטי נאה בשנות העשרים לחייו — ירד אל הכביש וקרא לה. "קרלה! בואי כבר, יַאר!"3

היא פנתה לאחור ונופפה לו בידה, ואז הושיטה לי את ידה ולחיצתה היתה חזקה אך לא לגמרי החלטית. גם חיוכה נראה דו־משמעי. אולי חיבבה אותי ואולי רק שמחה להיפרד.

"עוד לא ענית לי," אמרתי כשידה חמקה ממני.

"כמה שטן יש בי?" היא חזרה על שאלתי בחיוך מלגלג. "זו שאלה אישית מאוד. עכשיו, כשאני חושבת על זה, נראה לי שזו אולי השאלה האישית ביותר שנשאלתי בחיי. אבל אתה יודע מה, אם תבוא איזה יום ללֵיאוֹפּוֹלד'ס אולי תדע."

חבריה התקרבו אלינו והיא נטשה אותי והצטרפה אליהם. הם היו כולם הודים צעירים, בבגדים מערביים אופנתיים של בני המעמד הבינוני. הם צחקקו ביניהם ונשענו זה על זה בידידות, אבל אף אחד מהם לא נגע בקרלה. כאילו הקרינה סביבה איזו הילה מפתה, אך בה בעת גם בלתי חדירה. התקרבתי מעט והעמדתי פני מתעניין במה שעשה בעל הדוכן בעלים ובמשחות שלו. האזנתי שעה שדיברה אליהם, אבל לא הבנתי כלום. בשיחה ההיא ובאותה שפה היה קולה עמוק ועשיר להפתיע. השערות סמרו על זרועותי כששמעתי אותה. אולי גם זה היה צריך להזהיר אותי. השדכנים האפגנים טוענים שלקול יש יותר ממחצית המשקל באהבה. אבל אז עוד לא ידעתי את זה, ולבי זינק פנימה, למקום שאפילו השדכנים האפגנים היו חוששים לדרוך בו.

"תסתכל, מר לינדזי, קניתי לנו שתי סיגריות," אמר פּרבּקר, וכשהצטרף אלי הציע לי אחת בתרועת ניצחון. "כאן זה הודו, ארץ של עניים. פה לא חייבים לקנות חפיסה שלמה. רק סיגריה אחת אפשר גם לקנות. וגפרורים בכלל לא צריך לקנות."

הוא התכופף ואחז בקצהו של חבל מעלה עשן שנתלה מוו על עמוד החשמל שליד הדוכן. פּרבּקר נשף בחבל, העיף את האפר שהצטבר בקצהו, חשף את גחלת האש הכתומה שלחשה שם והדליק בה את הסיגריה.

"מה הוא מכין שם? מה זה העלים האלה שהם לועסים?"

"קוראים לזה פּאן. זה טבק לעיסה. זה טוב משהו־משהו. כולם בבומבי לועסים ויורקים כל היום, לועסים ויורקים בלי חשבון, ביום ובלילה. הרבה ללעוס ולירוק מאוד בריא. רוצה לנסות? אני אקנה לך קצת?"

הנהנתי והנחתי לו להזמין. הפאן לא עניין אותי ממש, אבל זה היה תירוץ טוב להישאר שם ולהביט על קרלה. היא היתה רגועה ונינוחה, חלק בלתי נפרד מהרחוב ומכל המראות הלא מובנים שרחשו בו. כל מה שנראה לי מוטרף היה שגרתי ויומיומי עבורה. נזכרתי בזר משכונת העוני — באיש שראיתי מחלון האוטובוס. בדיוק כמותו, גם היא נראתה נינוחה ושמחה בחלקה בבומבי. נראתה שייכת. קינאתי בה על החמימות והאהדה שקיבלה מהסביבה.

אבל יותר מכול נמשכו עינַי אל יופייה. התבוננתי בה, באישה הזרה, ונשימתי נעתקה. צבתות התהדקו סביב לבי. וכל גופי צרח כן, כן, כן... אגדות הודיות עתיקות מספרות על אהבה שנקבעה מראש, על חיבור קארמי בין שתי נשמות שנועדו להיפגש, להתנגש ולהסב אושר זו לזו. האגדות מספרות שאת האהובה מזהים מיד, כי אוהבים אותה כולה, בכל תנועותיה ומחשבותיה, בכל גון קול ומצב רוח. יותר מזה, האגדות מספרות שהאוהב מזהה את האהובה על פי כנפיה — כנפיים שהוא לבדו רואה — ושהתאווה אליה רומסת כל תאוות אהבה אחרת.

והאגדות מוסיפות ומזהירות שבמקרים מסוימים אהבה גורלית כזאת עלולה להיות הדיבוק והטירוף של אחת — ושל אחת בלבד — מן הנפשות שהגורל זימן יחדיו. אבל השכל הישר הוא ההפך הגמור של האהבה, והאהבה שורדת בנו דווקא משום שאין בה שכל ישר.

"אני רואה אתה מסתכל על בחורה זאתי." פּרבּקר חזר עם הפּאן וקלט במהרה את מבטי. "היא יפה, מה? שֵם שלה קרלה."

"אתה מכיר אותה?"

"כן, בטח! קרלה, כולם מכירים אותה," ענה לי בלחישה רועמת כל כך עד שחששתי שהיא עלולה לשמוע. "תרצה להכיר אותה?"

"להכיר אותה?"

"אם אתה רוצה להכיר, אני אגיד לה. רוצה להיות חבר שלה?"

"מה?"

"זה לא בעיה. קרלה חברה שלי, והיא תהיה גם שלך, אני חושב. אולי אפילו אתה יעשה הרבה כסף בעסקים עם קרלה. אולי אפילו תהיו חברים הכי טובים ותעשו הרבה סקס ביחד ותיתנו לגופים שלכם ליהנות כמו מה שצריך. יהיה לך כיף מאוד־מאוד."

הוא חכך את ידיו בהנאה. המיצים האדומים של הפּאן הכתימו את שיניו ואת שפתיו המחייכות. נאלצתי לאחוז בו ולעצור בעדו בטרם יתקרב אליה בנוכחות כל חבריה.

"לא! די! דבר בשקט לעזאזל, פּרבּקר. אני אדבר איתה לבד, אם ארצה."

"אהה, אני יש מבין," אמר במבוכה. "זה מה שאתם זרים קוראים לו משחק מקדים, כן?"

"מה פתאום! משחק מקדים זה... טוב, זה לא משנה!"

"טוב, בסדר. לי לא חשוב בכלל המשחק מקדים הזה, מר לינדזי. אני הודי ואנחנו לא מתעסקים במשחקים. אצלנו הולכים ישר לבום־בום. ככה זה אצלנו!"

הוא אחז אישה דמיונית בידיו ודחף את מותניו הצרים לעברה. חיוך המיץ האדום לא מש מפניו.

"אולי תפסיק עם זה!" נבחתי ולכסנתי מבט כדי לראות אם קרלה וחבריה מביטים בנו.

"בסדר, בסדר, מר לינדזי," אמר האיש והאט את נענועי האגן שלו עד שפסקו לגמרי. "אבל אם אתה רוצה, אני להמליץ עליך לקרלה."

"לא! זאת אומרת — לא תודה. אני לא רוצה את זה ככה. אני... טוב, נו, עזוב אותך. רק תגיד לי... הבחור שמדבר עכשיו — באיזה שפה הוא מדבר?"

"הינדית, מר לינדזי. רגע, אני אגיד לך מה הוא אומר."

הוא עבר אל צדו האחר של הדוכן, ובלי שמץ של בושה עמד ליד החבורה וצותת לשיחה. איש לא התייחס אליו. הוא נענע בראשו, צחק עם כולם וחזר כעבור דקות.

"הוא מספר סיפור מצחיק מאוד־מאוד, על מפקח אחד מהמשטרה של בומבי, מה שיש לו הרבה השפעה באזור. המפקח עצר ממזר אחד עם שכל, אבל הממזר שכנע את המפקח לשחרר אותו למה שהוא סיפר לו שיש לו המון תכשיטים וזהב. ולא רק זה: אחרי שהוא השתחרר, הממזר מכר למפקח חלק מהזהב והתכשיטים. וזה בכלל לא היה תכשיטים אמיתי או זהב אמיתי, סתם חיקוי הכי זול שיש. והכי מצחיק זה שהוא עוד העז לגור בבית של המפקח איזה שבוע לפני שמכר לו את התכשיטים הלא אמיתיים שלו. ויש שמועה רצינית שהממזר החכם היה גם מתעסק עם האישה של המפקח. אז עכשיו המפקח משתולל, והוא כל כך מעוצבן, שכולם בורחים מתי שהם רואים אותו."

"מאיפה אתה מכיר אותה? היא גרה כאן?"

"מכיר את מי, מר לינדזי? את האישה של המפקח?"

"לא, מה פתאום! התכוונתי לבחורה — לקרלה."

"אתה יודע," אמר האיש, ולראשונה מאז היכרותנו שלח בי מבט כועס, "יש בחורות הרבה בבומבי. אנחנו רק חמש דקות מהמלון שלך. בחמש דקות ראינו המון בחורות. ועוד חמש דקות יהיו עוד המון. כל חמש דקות עוד המון בחורות. ומתי שנתחיל ללכת נראה עוד המון..."

"המון בחורות. נפלא!" קטעתי אותו וקולי מטפס לטונים גבוהים בהרבה מכפי שהתכוונתי. הצצתי סביבי. אנשים אחדים הביטו בי בתיעוב. "לא יודע מה הסיפור של כל הבחורות האלה," המשכתי בקול נמוך יותר. "אני... אותי... מעניינת רק הבחורה הזאת, בסדר?"

"בסדר, מר לינדזי. אז אני אספר לך. קרלה — היא איש עסקים מפורסם בבומבי. היא גרה פה כבר המון זמן. אולי חמש שנים אני חושב. לא רחוק, יש לה בית קטן. כולם מכירים את קרלה."

"מאיפה היא?"

"אני חושב גרמניה או משהו כזה."

"אבל היא נשמעת אמריקנית."

"כן, אולי היא נשמעת, אבל היא מגרמניה או משהו כזה. וממילא עכשיו היא כבר הודית כמעט. אתה רוצה לאכול או מה?"

"כן, תכף."

הצעירים נפרדו ממכריהם ליד דוכן הפאן והחלו להתקדם אל המערבולת האנושית. קרלה הצטרפה לחבריה והלכה איתם באותה יציבה כמעט מתריסה. עקבתי אחריה עד שנבלעה בנחשול האדם, אך היא לא הביטה לאחור.

"אתה מכיר מקום שנקרא ליאופולד'ס?" שאלתי את פּרבּקר כשהמשכנו ללכת.

"כן, כן! מקום טוב ונהדר מאוד, הבַּר של ליאופולד. המון אנשים נחמדים וטובים, אנשים מאוד מעניינים. פוגשים שם כל מיני זרים, וכולם עושים עסקים טובים הרבה מאוד. סקס, סמים, וגם כסף ושוק שחור ותמונות מה שגס והברחות ודרכונים מזויפים ו..."

"טוב, טוב, פּרבּקר, הבנתי."

"אתה רוצה הולכים לשם?"

"לא, אולי אחר כך." עצרתי, ופּרבּקר עצר לידי. "תגיד, איך החברים שלך קוראים לך? זאת אומרת, מה הכינוי שלך במקום פּרבּקר?"

"אה, כן, יש לי גם שם קיצור. השם שלי זה פְּרַבּוּ."

"פּרבּו... זה מוצא חן בעיני."

"הפירוש זה בֶּן האוֹר או משהו כזה. זה שם טוב, כן?"

"כן, שם מוצלח מאוד."

"אבל השם שלך, מר לינדזי, הוא לא כל כך טוב, אם אתה מרשה לי להגיד לך בפרצוף. אני לא אוהב אותו, כי הוא ארוך ושורק מדי בשביל הודים."

"מה אתה אומר!"

"סליחה שאני אומר את זה. לא. אני לא אוהב אותו. ממש לא. אפילו לא טיפ טיפה..."

"טוב," חייכתי. "לצערי אין לי אחר."

"אולי שם יותר קצר — ככה כמו לין — הרבה יותר טוב לך," הציע. "אם אין לך התנגדות, אני אקרא לך לין."

השם הזה היה מוצלח לא פחות מתריסר אחרים שהשתמשתי בהם מאז הבריחה. ולאמיתו של דבר, בחודשים האחרונים התחלתי להתייחס במין פטליזם לשמות החדשים שנאלצתי לאמץ ולשמות שאחרים המציאו לי. לין היה שם קטן ונקי, שלא היה עולה בדעתי לתת לעצמי. ומשום מה הוא נשמע לי טוב, כאילו עלה ממנו ריח של גורל, של ציווי מלמעלה: שם שמיד התחברתי אליו, כמעט כמו לשמי האבוד, השם הסודי שנולדתי איתו, השם שבו נשפטתי לעשרים שנות מאסר.

הבטתי למטה אל הפנים העגולות של פּרבּקר ואל עיניו הגדולות, הכהות והשובבות, ולבסוף הנהנתי. חייכתי וקיבלתי את השֵם. אז לא יכולתי כמובן לדעת שמדריך הרחוב הקטן של בומבי העניק לי שם שיהיה שגור בפי אלפי בני אדם מקולאבּה ועד קַנדָהָר ומקינשסה ועד ברלין. יד הגורל זקוקה לשותפים לדבר עבֵרה, והלבֵנים המרכיבות את קיר המזל עשויות ממזימות קטנות וערמומיות שכאלה. היום, במבט לאחור, אני יודע שרגע הענקת השם — רגע שנראה אז חסר משמעות, ולא דרש יותר מכן או לא שרירותי וחף מאמונות תפלות — היה רגע מכריע בחיי. הדמות שגילמתי בשם זה — לינבּאבּא — היתה נכונה יותר ומתאימה לאופיי האמיתי יותר מכל דמות אחרת שהייתי אי־פעם.

"טוב, בסדר, לין זה טוב."

"יופי, יופי! אני שמח מאוד־מאוד למה שאתה אוהב אותו, את השם. וכמו שהשם שלי זה בן האור בהינדית, אז גם לשם שלך — לין — יש משמעות יפה מאוד־מאוד, מה שמביא מזל."

"כן? מה זה לין בהינדית?"

"זה פין," הוא הסביר בהתלהבות, ונראה מצפה שאהיה שותף להתלהבות הזאת.

"יופי, נהדר. זה פשוט... נפלא."

"כן. נהדר מאוד וגם מזל טוב. זה לא בדיוק פין. זה נשמע כמו לינג, או לינגַם, שזה פין."

"תירגע, בנאדם," מחיתי והמשכתי ללכת. "איך אני יכול להסתובב עם שם כמו מר פין? השתגעת? אני כבר מדמיין את זה — שלום, נעים מאוד, אני מר פין. בחיים לא. תשכח מזה. נסתפק בלינדזי."

"לא! לא! לין, באמת, נשבע לך, זה שם טוב, עם כוח והמון מזל, יותר מדי מזל! אנשים ימותו עליו מתי שישמעו אותו. בוא, אני אראה לך. אני רוצה לתת הבקבוק ויסקי שנתת לי לחבר שלי, אדון סַנג'אי. הנה, פה בחנות. תכף תראה איך שהוא יתלהב מהשם שלך."

עוד כמה צעדים ברחוב הסואן והגענו אל חנות קטנה, שמעל דלתה התנוסס שלט בכתב יד:

רדיו חוֹלה

מיזם לתיקונים אלקטרוניים

מכירת מוצרי אלקטרוניקה ותיקונים, בבעלות סנג'אי דֶשפַּנדֶה

סנג'אי דֶשפַּנדֶה היה גבר עב בשר, בשנות החמישים לחייו, עם רעמת שיער לבנה־אפורה וגבות לבנות וסבוכות. הוא ישב מאחורי דלפק עץ גדול וסביבו מכשירי רדיו מפורקים, מכשירי הקלטה מרוקנים מאיבריהם הפנימיים, וגם קופסאות של חלקי חילוף. פּרבּקר בירך אותו לשלום, פטפט איתו בהינדית ומסר לו את בקבוק הוויסקי. מר דשפּנדה טפח על הבקבוק בידו השמנמנה, ובלי להביט בו החליק אותו למקום מסתור מאחורי הדלפק. אחר כך שלף חבילה של שטרות מכיס חולצתו, קילף ממנה אי־אלו רופיות ומסר את השטרות כשכף ידו פונה מטה. פּרבּקר לקח את הכסף והחליק אותו לכיסו בתנועה זריזה וגמישה כשל תמנון. סוף כל סוף הפסיק לפטפט ואותת לי להתקרב.

"זה חבר טוב שלי," הודיע למר דשפּנדה וטפח על זרועי. "הוא מניו זילנד."

מר דשפּנדה נחר בתגובה.

"רק היום הגיע לבומבי. הוא ישן באינדיה גסטהאוּס."

מר דשפנדה נחר שוב. הוא בחן אותי בסקרנות עוינת.

"קוראים אותו לין. אדון לינבּאבּא," אמר פּרבּקר.

"איך קוראים אותו?" שאל דשפּנדה.

"לין," חייך פּרבּקר. "קוראים אותו לינבּאבּא."

מר דשפּנדה זקף את גבותיו המרשימות בחיוך מופתע. "לינבּאבּא?"

"כן, כן!" התלהב פּרבּקר. "לין. לין. והוא איש טוב מאוד־מאוד."

מר דשפּנדה הושיט לי את ידו. בירכנו זה את זה. פּרבּקר החל למשוך בשרוולי לכיוון הדלת.

"לינבאבא!" קרא אחרינו דשפּנדה כשכבר כמעט יצאנו לרחוב. "ברוך הבא לבומבי. אם יש לך ווקמן, מצלמה או טייפ למכור, תבוא אלי, לסנג'אי דשפּנדה ב'רדיו החולה'. אני נותן מחירים הכי טובים."

הנהנתי. יצאנו מהחנות. פּרבּקר משך אותי כמה צעדים הלאה ואז עצר.

"רואה, מר לין? רואה כמה הוא אוהב שם שלך?"

"נראה שאתה צודק," פלטתי במבוכה, מבולבל לגמרי מההתלהבות שלו ומחילופי הדברים הקצרים עם מר דשפּנדה. לאחר שהזדמן לי להכיר אותו, ומשלמדתי להעריך את החברות שלו, גיליתי שפּרבּקר האמין בכל לבו שהחיוך שלו משפיע על בני אדם ועל העולם כולו. הוא צדק כמובן, אך לי נדרש עוד זמן רב כדי לקלוט את האמת ולהשלים איתה.

"מה זה הקטע של הבּאבּא בסוף השם? את לין כבר הבנתי, אבל מה זה הבּאבּא הזה?"

"בּאבּא זה מילה של כבוד," חייך פּרבּקר. "אם אנחנו מוסיפים בּאבּא לשם שלך, או של מישהו מיוחד, זה כמו כבוד שנותנים למורה, או לאיש קדוש, או לאיש זקן זקן זקן..."

"הבנתי, הבנתי. אבל אני מוכרח לומר שזה לא מנחם אותי. כל הקטע הזה של הפין... לא מתאים לי."

"אבל ראית סנג'אי דשפּנדה! ראית כמה הוא התרשם משם שלך! תראה, אני אגיד את זה עכשיו לכולם! לינבּאבּא! לינבּאבּא! לינבּאבּא!"

הוא צעק ופנה אל כל העוברים ושבים שחלפו על פנינו.

"טוב, פּרבּו, בסדר. אני מאמין לך. תירגע." כעת אחזתי אני בשרוול חולצתו ומשכתי אותו הלאה. "חשבתי שאתה רוצה לשתות את הוויסקי."

"כן," הוא נאנח, "רציתי מאוד־מאוד, ובראש שלי אפילו כבר שתיתי. אבל עכשיו, לינבּאבּא, בכסף שקיבלתי למה שמכרתי ויסקי למר סנג'אי, אני יכול לשתות שני בקבוק ויסקי הודי גרוע וזול מאוד־מאוד, וחוץ מזה יישאר לי מספיק בשביל חולצה חדשה ויפה בצבע אדום, בשביל טוֹלה של צ'ראס טוב, בשביל כרטיסים לסרט הודי בקולנוע עם מזגן ואפילו בשביל יומיים אוכל. אבל רגע אחד, לינבּאבּא, אתה לא לועס את הפּאן שלך. אתה חייב לשים עכשיו בצד של הפה וללעוס, אחרת כבר לא יהיה טרי וטעים."

"אז איך עושים את זה? ככה?"

דחסתי לתוך פי, בין הלחי לשיניים, את החבילה העטופה בעלים, שגודלה היה כמעט כגודלה של קופסת גפרורים. בתוך שניות התפשט בחִכי טעם מתוק שהשתלט על פי. הטעם היה חזק ומגרה — מתקתק וחריף גם יחד. עטיפת העלים התמוססה אט־אט, וחתיכות מוצקות ופריכות של אגוז בֶּטֶל, תמרים וקוקוס שחו בתוך מיצים מתוקים.

"עכשיו אתה צריך לירוק קצת," אמר פּרבּקר כשהוא עוקב בריכוז אחר לסתותַי. "ככה עושים. רואה? יורקים ככה."

הוא ירק. קילוח של מיץ אדום נחת במרחק מטר בקירוב מאיתנו וכיסה את הכביש בכתם שגודלו ככף יד. הוא עשה את זה במומחיות מדויקת. אף טיפה אחת לא הכתימה את שפתיו. נדבקתי בהתלהבותו וניסיתי לחקות אותו, אבל כל הנוזל האדמדם בעבע מתוך פי, השאיר פס של רוק על הסנטר ועל החולצה שלי, ולבסוף נחת על נעלי הימנית.

"לא נורא על החולצה." פּרבּקר קימט את מצחו. הוא שלף ממחטה מכיסו ובתנועות נמרצות וחסרות טעם מרח את הכתם האדום עמוק יותר לתוך אריג החולצה. "גם לנעליים אל תדאג. אני אנקה לך אותם בדיוק ככה. רואה? אבל עכשיו אני צריך לשאול. אתה אוהב את השחייה?"

"לשחות?" שאלתי ובלעתי את תערובת הפּאן שנותרה בפי.

"כן, כן. לשחות. אני אקח אותך לחוף צָ'אוּפָּטי. זה חוף יפה מאוד־מאוד, ואתה יכול ללמוד שם איך לירוק פּאן, רק בלי הרבה בגדים, וככה זה יחסוך כביסה."

"תגיד, אם כבר מדברים על נסיעה לחוף — אתה בעצם מדריך, לא?"

"כן, בטח. מדריך הכי טוב של בומבי, וגם מדריך של כל הודו."

"כמה אתה לוקח ליום?"

הוא הציץ בי, ולחייו התנפחו בחיוך ממזרי — כבר אז הבנתי שזה היה החיוך המתחכם שלו, זה שנמצא מתחת לחיוך הרגיש והכובש.

"אני לוקח מאה רופיות לכל יום." אמר.

"בסדר גמור..."

"וארוחת צהריים על חשבון תייר."

"כמובן."

"וגם מוניות משלם תייר."

"ברור."

"וגם כרטיסים לאוטובוס של בומבי משלם תייר."

"כן."

"וגם צ'אי, אם מתחשק לשתות מתי שחם בצהריים וצריך רענון."

"אהה."

"וגם בחורות חתיכות, מתי שהולכים לבלות בערב נעים, אם פתאום מרגישים את הצורך הזה שמנפח את ה..."

"טוב, טוב, בסדר. שמע, אני אשלם לך לשבוע שלם. אני רוצה שתראה לי את בומבי, תלמד אותי קצת על העיר. אם זה יעבוד, אני מבטיח לך עוד בונוס בסוף השבוע. מה דעתך?"

החיוך הצית שוב את עיניו, אבל קולו נשמע מפוכח וקודר להפתיע.

"החלטה טובה, לינבּאבּא. החלטה שלך טובה מאוד־מאוד."

"אולי," צחקתי, "את זה עוד נראה. ואני רוצה שתלמד אותי גם כמה מילים בהינדית."

"כן, בטח! אני יכול ללמד אותך הכול. הַא זה כֵּן, ונָאהין זה לא, ופָּאני זה מים וחָאנָה זה אוכל ו..."

"לאט, לאט, לא חייבים ללמוד הכול בבת אחת. זאת המסעדה? יופי, כי אני מת מרעב."

התכוונתי להיכנס למסעדה, שהיתה חשוכה ולא נראתה מרשימה במיוחד, אבל הוא עצר אותי ועל פניו הבעה חמורת סבר. הוא הרצין ובלע את רוקו בקושי, כאילו התקשה לומר את אשר על לבו.

"לפני שאנחנו אוכלים את האוכל הטוב הזה," אמר לבסוף, "לפני שאנחנו... לפני שאנחנו עושים איזה עסק, יש משהו שאני רוצה להגיד לך."

"דבר..."

הוא נראה מודאג כל כך, שלרגע נמלאתי חרדה.

"טוב, אז עכשיו אני אגיד את זה... הטולה צ'ראס מה שמכרתי לך במלון..."

"כן?"

"טוב... זה היה מחיר עסקי. מחיר אמיתי — מחיר בין חברים — זה רק חמישים רופיות לטולה אחד של צ'ראס אפגני." הוא הרים את ידיו ואז שמט אותן על ירכיו. "לקחתי לך חמישים רופיות יותר מדי."

"אני מבין," השבתי חרש. בעיני לא היתה לכך שום חשיבות, וכמעט פרצתי בצחוק רועם. אבל דומה שבשבילו זה היה סיפור גדול, וחשדתי שבדרך כלל אין הוא נוהג להתוודות בקלות כזאת. לאמיתו של דבר — כפי שסיפר לי כעבור זמן — רק באותו רגע החליט לחבב אותי באמת, והרגיש כנראה מחויבות לכנות עמוקה ויסודית ביחסינו. והעובדה שתמיד חש צורך לומר לי את האמת ואת כל האמת הפכה מיד לסגולתו הנעלה והמרגיזה ביותר.

"נו... אז מה אתה רוצה שנעשה בעניין הזה?"

"אני מציע," הוא אמר ברצינות, "שאת הצ'ראס של מחיר עסקי נעשן מהר־מהר למה שנגמור אותו. ואז אני אקנה לנו טולה אחד חדש. ואחרי זה הכול כבר יהיה בינינו רק מחירים של חברים. זאת שיטה לא רעה, הא?"

צחקתי, והוא צחק איתי. הנחתי את זרועי על כתפיו והובלתי אותו לתוך המסעדה הסואנת והמהבילה מאדים ומניחוחות.

"לין, אני חושב אני חבר מאוד־מאוד טוב שלך," החליט פּרבּקר וחייך מאושר. "אנחנו יש לנו הרבה מזל, כן?"

"זה אפשרי," עניתי לו. "זה בהחלט אפשרי."

כעבור שעות אחדות שכבתי בחשֵכה נעימה, תחת הרחש החדגוני של מאוורר התקרה המסתובב ללא לאות. הייתי עייף, אבל לא הצלחתי להירדם. הרחוב, שבמשך היום נאנק בעמל רב, היה כעת שקט להפליא, כמו נכנע ללחלוחית הלילה זרוע הכוכבים.

בראשי הסתחררו מראות העיר המדהימה והמפתיעה הזאת, כמו עלים המסתחררים ברוח. לבי רטט מלא תקווה ותוכניות, וגם בשוכבי כך בחושך התקשיתי להבליע את החיוך שהשתלט על פני. בעולם שעזבתי מאחור איש אינו יודע היכן אני. בעולם החדש של בומבי איש אינו יודע מי אני. ברגע ההוא, בתוך האפלה ההיא, הרגשתי כמעט מוגן.

חשבתי על פּרבּקר, שהבטיח לחזור מוקדם בבוקר ולצאת איתי לסיור בעיר. האם יבוא, תהיתי. או שאולי אראה אותו אחר כך ברחוב, מלווה בתייר חדש שזה עתה נחת? במין קור רוח, שנבע אולי מבדידותי, גמלה החלטה בלבי: אם האיש יעמוד בהבטחתו ויגיע מחר בבוקר, אתחיל לחבב אותו.

שוב ושוב הרהרתי באישה, בקרלה, והופתעתי לגלות שפניה השלוות והרציניות חוזרות ומופיעות לנגד עיני. אם תבוא איזה יום לליאופולד'ס אולי תדע. זה היה הדבר האחרון שאמרה לי. לא ידעתי אם היתה כאן הזמנה, קריאת תיגר או אזהרה. יהיה מה שיהיה, התכוונתי לתפוס אותה במילה. התכוונתי ללכת לשם ולחפש אותה. אבל עדיין לא. לא לפני שאתוודע קצת לעיר שהיא מכירה היטב. שבוע יספיק לי, חשבתי. שבוע בעיר הגדולה...

וכמו תמיד, מעבר לכל ההרהורים הללו, חגו להן במסלולן הקבוע סביב מעגל הכפור של בדידותי גם מחשבות על משפחתי וחברַי. נצחיות. רחוקות מהישג יד. כל לילה סב סביב כמיהה שלא ידעה שובעה — כמיהה לכל מה שהקרבתי עבור החירות ולכל אשר אבד לי. וכל לילה נוּקב במדקרות של בושה על המחיר הכבד שגבתה חירותי והמשיכה לגבות מכולם, מיקירַי האהובים שלעולם לא אשוב לראותם — כך ידעתי בתוך תוכי.

"אתה יודע, יכולנו להוריד אותו," אמר הקנדי הגבוה מפינת החדר. הקול הפתאומי, שניפץ את הדממה, נשמע כמו מטח אבנים על גג פח. "יכולנו להוריד את המנהל הזה במחיר של החדר. זה עולה לנו שישה דולר ליום. יכולנו להוריד אותו לארבעה. זה לא הרבה כסף, אבל ככה זה פה. אתה חייב להוריד את המחיר ולהתמקח על כל דבר. אנחנו נוסעים מחר לדלהי, אבל אתה נשאר. דיברנו על זה קודם, כשהיית בחוץ, ואנחנו דואגים לך. בנאדם, אתה חייב להוריד אותם במחיר. אם לא תלמד את זה, אם לא תתחיל לחשוב ככה, הם יזיינו לך את הצורה, הטיפוסים האלה. בנאדם, ההודים בעיר הם ממש רוצחים. זו ארץ נפלאה, שלא תבין אותי לא נכון. בגלל זה אנחנו כל הזמן חוזרים. אבל הם שונים מאיתנו. הם... הם ממש מצפים לזה. ככה זה. פה חייבים להתמקח."

הוא צדק כמובן בעניין מחיר החדר. יכולנו לחסוך דולר או שניים ליום. וברור שמבחינה כלכלית נכון להתמקח. בדרך כלל זוהי גם הדרך הערמומית והנעימה להסתדר בהודו. ועם זאת הוא גם טעה. המנהל אָנאנד ואני נעשינו חברים טובים במשך השנים. והעובדה שבטחתי באיש בו במקום, שלא התמקחתי איתו ביום הראשון ההוא ולא התעקשתי להרוויח עליו כמה סנטים, עצם העובדה שכיבדתי אותו היא שגרמה לכך שמצאתי חן בעיניו. והוא אמר לי את זה לא פעם. בדיוק כמונו, גם הוא ידע ששישה דולרים אינם מחיר מופרז לשלושה זרים. בעלי המלון גבו ארבעה דולרים ליום לחדר. זה היה תעריף הבסיס. והדולר או שניים הנוספים היו הרווח שאנאנד ושלושת עובדיו חילקו ביניהם כשכרם היומי. הניצחונות הקטנים של תיירים רבים שהתמקחו על המחיר והוזילו אותו עלו לאיש הזה במנת הלחם היומית שלו ולתיירים עצמם בהחמצת ההזדמנות להכיר אותו טוב יותר. כי זו האמת הפשוטה והמדהימה על הודו ועל תושביה: כשאתה שם, כשאתה בא איתם במגע, הלב תמיד ידריך אותך טוב יותר מהראש. אין שום מקום אחר בעולם שהאמת הזו נכונה בו יותר.

באותו לילה ראשון בבומבי, כשעצמתי את עיני באפלה החרישית הנושמת, עדיין לא ידעתי את כל זה. פעלתי מתוך חוש. גם לא ידעתי שכבר נתתי את נשמתי לאישה ולעיר גם יחד. וכך, בתמימותי, שקעתי בשינה שקטה וחסרת חלומות עוד לפני שהחיוך נעלם משפתי.

 

בוס, אדון (סווהילית). (כל ההערות בספר הן הערות המתרגמת.)

חשיש (הינדית).

חבר, אח (הינדית).