פרולוג
העוברים והשבים ברחוב נועצים בנו מבטם.
חלקם ממלמלים כמה מילים בשקט, אחרים מצחקקים, אך הם לא מפריעים לי. הם מעולם לא הפריעו לי.
אצבעותיי שלובות באלו של בן זוגי, בטני נמתחת ותופחת מיום ליום ופרי אהבתנו גדל בתוכה.
אני אוהבת את חיי לצידו. אני אוהבת את מי שאני לצידו.
אינני זקוקה לאישורם של הוריי, חבריי או של הסובבים אותי כדי לדעת שעשיתי את הבחירה הנכונה, כיוון שאינני מודדת את נכונותה על פי אמות המידה שלהם.
אני כבר לא נותנת לאחרים להכתיב את דרכי וכבר לא שבויה באהבה או חוששת שדבר ממעשיי יגרום לו, לאהוב לבי, להיפגע מספיק כדי להכתיב את צעדיי.
כולם יודעים שעשיתי בחירות מוטעות בחיי. לא כל אותם אנשים שהסכימו להיחשב חלק ממעגל חבריי מאמינים לי, אבל לא אחזור עליהן שוב לעולם.
על אף שהחיבור בינינו לא נראה טבעי, על אף שהוא מעולם לא היה הטעם שלי בגברים, על אף שבעיני חברותיי הוא לעולם לא יהיה 'גבר', אני יודעת שהפעם, אני לא טועה.
הפעם בחרתי נכון והוא בחירתי.
יחד, הבטנו למלאך המוות בעיניים ושרדנו כדי לספר על זה, מחינו זה לזו את הדמעות, ריפאנו זה את פצעיו של זו והתחברנו בצורה שאחרים פשוט לא מסוגלים להבין.
שום דבר לא הכין אותו או אותי למה שהחיים בישלו עבורנו ובכל זאת, אנחנו כאן וזה מה שחשוב.
אני לוקחת את צעדיי אל תוך אותו בית קפה בהיסוס. זאת הפעם הראשונה בה אני מעזה לחזור ולשבת כאן. לוח השנה טוען שארבע שנים חלפו מאז אותו יום גורלי, אך הצלקות שנותרו עמוק בלבי מעידות כי היו אלה חיים שלמים.
לבי מאיץ פעימותיו כשהוא מושך לכבודי את הכיסא ואני מביטה בו בעיניים מאוהבות ומתמלאת רוגע.
על אף הכל, אנחנו יחד, אנחנו חופשיים וטוב לנו.
טוב לי.
טוב לי איתו.
הוא רואה אותי. הוא תמיד ראה אותי.
גם כשנעלמתי לעצמי, הוא ידע לזהות את הלך רוחי.
כך עשה אז, כך הוא עושה כיום.
"את בסדר?" הוא שואל, מושיט לי מפית כדי שאספוג את הדמעות החלוצות שהחלו זולגות על פניי.
"כן. אני בסדר".
"את צריכה משהו ממני?"
"רק שקט. אני רק צריכה קצת שקט" נשמתי עמוק ואיפשרתי לעצמי להישלח לזיכרון היום בו איבוד רגעי של שיווי משקל גופי שלח אותי אל תהומות מהן כמעט ולא יצאתי.
.jpg)
