קרוב ממה שנדמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קרוב ממה שנדמה
מכר
מאות
עותקים
קרוב ממה שנדמה
מכר
מאות
עותקים

קרוב ממה שנדמה

4.5 כוכבים (47 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2948מקורי
ספר מודפס
58.869.3מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
זמן לסיום המבצע 23:07:09

עוד על הספר

  • תרגום: גרשון גירון
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 40 דק'

תקציר

רב-מכר נוסף של בראד פרקס, מחבר "אל תגיד כלום"
האסון, אמר פעם מישהו למלאני באריק, תמיד יותר קרוב ממה שנדמה לך.
מלאני למדה זאת על בשרה כאשר מגיל צעיר גדלה בעולם המסויט של משפחות האומנה. אבל היא שרדה ובגרה וכעת יש לה בעל אוהב, משרה קבועה ותינוק חמוד להפליא בשם אלכס, כך שלכאורה כל זה מאחוריה. אלא שערב אחד היא הולכת לאסוף את אלכס מהמטפלת ומגלה שחלום הבלהות של חייה התגשם. מערכת שירותי הרווחה לקחה את התינוק שלה והכריזה עליה כעל אם לא ראויה. והמערכת, כפי שמלאני יודעת היטב, לא מספקת שום הסברים. 
העניינים מידרדרים עוד יותר כשהמשטרה פושטת על ביתה ובן רגע היא הופכת מאזרחית נורמטיבית לאויבת הציבור. כתב האישום, המבוסס על ראיות מוצקות, עתיד לשלוח אותה לשנים רבות בכלא ולהפריד בינה לבין אלכס לנצח. 
כשנדמה כי כולם נגדה, כולל בעלה שעוזב את העיר ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה, יוצאת מלאני למסע בלתי-אפשרי להוכחת חפותה, כשלצדה עורך דין מטעם הסנגוריה הציבורית, חבר טוב ונחישות יוקדת למנוע מבנה לחוות ילדות ארורה כמו שהיתה לה.
איימי קיי, התובעת בתיק שלה, משוכנעת שמדובר בניצחון בטוח של התביעה וכמעט לא מקדישה תשומת לב למשימה הקלה לכאורה. את איימי מעניין יותר תיק ישן שנזנח לפני שנים ולא מפסיק להטריד את מנוחתה: אנס סדרתי מתוחכם שתקף עשרות נשים והצליח להסתיר את זהותו ולהישאר אלמוני. והאנס הזה, מאמינה איימי, משחר שוב לטרף.  
 
קרוב ממה שנדמה הוא מותחן מהיר ועצבני, גדוש תפניות מפתיעות, על הקלות הבלתי-נסבלת שבה אדם יכול לאבד את חירותו ואת משפחתו ולמצוא את עצמו חסר אונים מול מערכת אטומה וצדקנית. 
בראד פרקס הוא מחבר מותחנים עטור פרסים, בהם "פרס נרו" לספר המתח האמריקאי הטוב ביותר, "פרס לפטי" לספר המתח ההומוריסטי הטוב ביותר ו"פרס שיימוס" לספר הבלשים הטוב ביותר. קרוב ממה שנדמה, כמו ספרו הקודם אל תגיד כלום, היה לרב-מכר ותורגם לעשרים שפות. 

פרק ראשון

פרק 1
 
הוא היה לבוש בחליפתו הטובה ביותר, זאת ששמר על פי רוב ללוויות.
היא ענדה מחרוזת פנינים. כך היא חשה אימהית יותר.
שלובי זרוע הם התקדמו בשביל הבטון המוביל אל משרדי לשכת הרווחה של עמק שֶנַנדוֹאָה, השוכנים במבנה עגום מחופה אלומיניום. לא היה שם שום גינון, שום קישוט, שום ניסיון להפוך את הסביבה למזמינה יותר. כשלוחה של ממשל המחוז, לא היו ללשכת הרווחה תקציב או נטייה להתייפות. הלקוחות לא הגיעו לשם מבחירה.
הגבר התעכב ליד דלת הכניסה.
"תזכרי: אנחנו מושלמים," אמר לאשתו.
"הזוג המושלם," השיבה.
הוא דחף את הדלת והם נכנסו וחצו מסדרון בטון אפור וקודר לעבר אולם ההמתנה המרכזי. שלט הבהיר: אין להכניס נשק.
האולם שאליו נכנסו היה מוקף כיסאות כחולים מחיקוי עור ואזהרות מפני הונאות בתלושי מזון. מגוון בני אדם שאיתרע מזלם להיוולד לדורות של עוני, נשאו מבטים ונעצו עיניים. גברים בחליפות ונשים עונדות פנינים לא היו מחזה נפוץ שם.
הגבר והאישה התעלמו מהם, חצו את האולם והציגו את עצמם לפקידת קבלה מבוצרת מאחורי מחיצת פלסטיק שקופה ועבה. התפקיד הזה חִייב קשיחות: מתן קצבאות. דחיית בקשות. השָׂמַת ילדים שעברו התעללות או הזנחה. הוצאתם ממשפחה אחת והענקתם לאחרת. כבר קרו תקריות.
אחרי כדקה קידמה את פני הגבר והאישה העובדת הסוציאלית שהוקצתה להם, אישה עם זנב סוס הדוק ומשקפיים מרובעים שקיבלה אותם בחמימות בשמותיהם, בחיבוקים ובחיוכים.
הכול שונה כל כך מכפי שהיה בפגישתם הראשונה כשלושה חודשים קודם לכן, פגישה שהסתכמה בלחיצות ידיים קרירות ובחשד מוצדק. משפחות כגון זאת לא נחתו סתם בלשכת הרווחה של עמק שננדואה והתנדבו לאמץ תינוק. משפחות כגון זאת - בעלות משאבים, קשרים, וחזות הרומזת שהן אינן מורגלות בהמתנה למבוקשן - פנו לסוכנויות אימוץ פרטיות או נסעו לחו"ל לרכוש לעצמן תינוקות: למזרח אירופה אם רצו תינוק לבן. לאפריקה, לאסיה או לדרום אמריקה אם היו אדישות לצבע עורו.
ברצינות? העובדת הסוציאלית רצתה לשאול אותם. מה אתם עושים כאן?
אבל היא פתחה בשיחה איתם, והם שבו את לבה. הם סיפרו לה על המאמצים הכושלים להרות ועל הבדיקות שגילו שלעולם לא יוכלו להביא ילדים לעולם.
אבל הם עדיין רצו להקים משפחה והחליטו לאמץ תינוק מהסביבה הקרובה. מדוע לצאת לחו"ל בשעה שיש ילדים נזקקים, ממש כאן בקהילה שבקרבה הם חיים? כל שביקשו היה כלי שיקבל לתוכו את אהבתם.
העובדת הסוציאלית ניסתה להסביר להם ששום דבר לא בטוח בנתיב זה. חודשים או שנים עשויים לחלוף לפני שתינוק יהיה זמין. זאת ועוד, ייתכן שיטפלו בתינוק זמן־מה כמשפחת אומנה ואחר כך ייאלצו להחזיר אותו לאמו. אימוץ הוא תמיד המוצא האחרון. מטרת השירותים החברתיים - שלא לדבר על חוקי מדינת וירג'יניה - היא להעדיף תמיד איחוד ילדים עם משפחותיהם הביולוגיות.
האישה כססה את ציפורניה למשמע הדברים. הגבר לא נרתע, כך נראה.
בעקבות הריאיון הראשוני התקיים מפגש היכרות ואחריו מפגשי הכנה. הם רשמו לעצמם הערות, שאלו שאלות ובאופן כללי התנהגו כמו תלמידים שמנסים להיות המצטיינים בכיתה.
התחקיר על ביתם, שבמהלכו נבדק כל היבט של מעונם מבחינת התאמתו לילדים, עבר חלק, ממנעולי ביטחון ועד לגלאי עשן.
וחדר הילדים? ללא רבב. עריסה שעלתה באיכותה על כל התקנים. חיתולים מקופלים בערימות מסודרות. הקירות נצבעו לאחרונה בתכלת.
"תכלת?" שאלה העובדת הסוציאלית. "ואם זאת תהיה בת?"
"יש לי תחושת בטן," אמר הגבר.
בדיקת הרקע הפלילי הסתיימה בקלי־קלות. תלושי המשכורת שלהם הציגו הכנסה מספקת לגדל ילד. דפי החשבון שלהם היו תפוחים מחסכונות.
ביטוח הבית, אומת. ביטוח הרכב, אומת. ביטוח החיים, אומת. רופא המשפחה אישר שבריאותם של האם והאב העתידיים מצוינת. מכתבי ההמלצה עלו על גדותיהם מתשבחות.
בשלוש־עשרה שנות עבודתה הכירה העובדת הסוציאלית לעומק מאות משפחות. אפילו המצוינות, האוהבות שבהן, בעלות הכוונות הטובות ביותר, לא היו נקיות מרבב.
המשפחה הזאת כן. היא מעולם לא פגשה שני אנשים מוכנים יותר לגדל ילד.
הם היו הזוג המושלם.
בלשכת הרווחה של עמק שננדואה לא נהגו לדרג רשמית את המשפחות המועמדות, אבל האם היה ספק מי תהיה המשפחה הראשונה בתור כאשר תינוק יהיה זמין?
אפילו עכשיו הם היו לבושים כמי שנוכחים בטקס ציבורי חשוב בעוד שלמעשה הם רק חזרו למשרד עלוב, חסר חלונות, כדי לקבל פיסת נייר. התעודה שלהם, המציינת שהשלימו את הצעדים הנחוצים להיות הורים מאמצים מאושרים.
הם זרחו כאשר קיבלו אותה. זה רשמי.
עוד חיבוקים. עוד חיוכים. פקידת הקבלה יצאה מהבונקר כדי לצלם. כאלה מין אנשים הם היו.
אחר כך הם הלכו לדרכם.
"מה אם עשינו את כל זה לשווא?" שאלה האישה בעודם יוצאים מהבניין.
"לא לשווא," הבטיח לה הגבר.
"אתה באמת חושב שזה הולך לקרות?"
הוא התקרב אליה.
"אל תדאגי," אמר. "יהיה לנו תינוק ממש בקרוב."

עוד על הספר

  • תרגום: גרשון גירון
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 40 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
47 דירוגים
33 דירוגים
9 דירוגים
2 דירוגים
3 דירוגים
0 דירוגים
5/9/2024

הספר הזה המתין לי לא מעט זמן על המדף. את הספר הקודם "אל תגיד כלום" קראתי לפני שנה וחצי ואהבתי אותו מאוד. כמו בספר הקודם, גם כאן העלילה מובאת בגוף ראשון מפי הגיבורה ובמקביל ישנם פרקים בגוף שלישי מפיה של איימי התובעת ומעט פרקים המתוארים מהזווית של המשפחה שקיבלה את אלכס התינוק לאימוץ. כעובד סוציאלי במקצועי, עניין אותי מאוד לקרוא גם על החוויה של הגיבורה את מערכות הרווחה והאומנה. מעבר לכך, הספר היה גדוש טוויסטים מפתיעים וסוף עוצר נשימה. לסיכום, נהניתי ממש וממליץ בחום רב מאוד! ממשיך עכשיו לספר הבא של הסופר המעולה הזה :)

15/7/2024

מעולה. מעולה

29/12/2023

אהבתי ממש. לדעתי בראד פרקס סופר מדהים. זה לא הספר הראשון שלו שאני קוראת ונהינת מהמתח והטוויסטים שכיף לנחש מעלילה. את הרוב הגדול של הספר הקראתי לחברה ונהנינו מאוד.

15/12/2023

עלילה מותחת עם הרבה ביקורת על מדיניות הרווחה והענישה האמריקאית. למרות שבערך באמצע הספר כבר הצלחתי לחבר לבד את הנקודות, העלילה נשארה קצבית וסוחפת, והדרכים שבהן הדמויות הצליחו לחבר את הקצוות הפרומים היו מפתיעות. הסופר הצליח להעניק עומק לכל הדמויות הראשיות ולא רק לגיבורה, וזו אחת מנקודות החוזקה של הספר בעיניי, שמרימה אותו לכדי ספר שאינו שטוח וקלישאתי כפי שהיה בקלות יכול להיות. אסקפיזם מומלץ.

26/8/2023

ספר מעולה מותח עד לרגע האחרון מומלץ

20/11/2022

מותח זורם וכתוב לעילא. טוויסטים והפתעות בעלילה מקשים על הנחת הספר טרם גמר קריאתו.

30/7/2022

ספר מעולה בנוי כהלכה

10/1/2022

ספר מתח מעולה. כתיבה זורמת. אבל היתה לי הרגשה שמרוב מאמץ ליצור מתח התוכן לא הורגש כל כך אמין

4/10/2021

מעולה. מותח וכתוב טוב

3/5/2021

ספר מתח מעולה!!

20/12/2020

ספר מעולה. כתוב היטב. הסופר בונה את המתח עד סופו, כך שקשה לשים אותו בצד. מומלץ מאוד.

13/5/2020

נקרא בנשימה עצורה.

28/4/2020

מושלם!! מתח עלילה הכל ברמה

11/4/2020

אהבתי

5/10/2019

פרקס בספר הזה תווה סיפור פתלתל , מעניין ומותח אשר רק בסופו מתגלה האמת המרה. הספר כתוב בגוף ראשון והוא מחזיק את הקורא במתח לאורך כל הספר עד לסופו המפתיע.
מומלץ בחום

22/12/2018

מצויין

16/12/2018

מתח מצוין

21/11/2018

ספר מצוין! אי אפשר להניח אותו מהיד מהרגע שמתחילים לקרוא!! ממליצה בחום על כל ספריו של בראד פרקס. הכותב הזה הוא אחד הטובים ביותר בג'אנר. בכתיבתו מצליח למשוך את הקורא לא לעזוב את הספר, אפילו לא לדקה.

16/11/2018

ספר טוב ,מותח עד הסוף ,הדמויות אמינות.

15/10/2018

ספר מתח מעולה, מומלץ מאוד.

9/10/2018

כייפי לקרוא, מותח !

4/12/2023

עלילה מאוד ״אמריקאית״ ומעט מופרכת, אבל קולח וגורם לך להמשיך לקרוא.

1/11/2022

מעניין ומוטח

12/7/2021

כתוב יפה, סוחף

28/2/2021

ספר טוב מצליח לרתק את מחשבותיך גם ברגעים בהם אינך קורא בו. הספר אכן עושה זאת בהצלחה! מומלץ!

11/7/2020

נחמד.מעביר זמן

8/12/2018

ספר מתח טוב

28/7/2020

בנאלי

19/7/2020

ספר מתח קריא וזורם. העלילה סובלת מעט מחוסר אמינות וגם הסוף צפוי למדי (הגם שזהות החשוד מתבררת רק בסוף). לא מאד מומלץ, התחושה היא שהמחבר מזלזל מעט באינטליגנציה של קוראיו.

1/1/2019

The book is very predictable. Very disappointing.

29/12/2018

צפוי לחלוטין ומאכזב לאור כל הביקורות הטובות.

קרוב ממה שנדמה בראד פרקס
פרק 1
 
הוא היה לבוש בחליפתו הטובה ביותר, זאת ששמר על פי רוב ללוויות.
היא ענדה מחרוזת פנינים. כך היא חשה אימהית יותר.
שלובי זרוע הם התקדמו בשביל הבטון המוביל אל משרדי לשכת הרווחה של עמק שֶנַנדוֹאָה, השוכנים במבנה עגום מחופה אלומיניום. לא היה שם שום גינון, שום קישוט, שום ניסיון להפוך את הסביבה למזמינה יותר. כשלוחה של ממשל המחוז, לא היו ללשכת הרווחה תקציב או נטייה להתייפות. הלקוחות לא הגיעו לשם מבחירה.
הגבר התעכב ליד דלת הכניסה.
"תזכרי: אנחנו מושלמים," אמר לאשתו.
"הזוג המושלם," השיבה.
הוא דחף את הדלת והם נכנסו וחצו מסדרון בטון אפור וקודר לעבר אולם ההמתנה המרכזי. שלט הבהיר: אין להכניס נשק.
האולם שאליו נכנסו היה מוקף כיסאות כחולים מחיקוי עור ואזהרות מפני הונאות בתלושי מזון. מגוון בני אדם שאיתרע מזלם להיוולד לדורות של עוני, נשאו מבטים ונעצו עיניים. גברים בחליפות ונשים עונדות פנינים לא היו מחזה נפוץ שם.
הגבר והאישה התעלמו מהם, חצו את האולם והציגו את עצמם לפקידת קבלה מבוצרת מאחורי מחיצת פלסטיק שקופה ועבה. התפקיד הזה חִייב קשיחות: מתן קצבאות. דחיית בקשות. השָׂמַת ילדים שעברו התעללות או הזנחה. הוצאתם ממשפחה אחת והענקתם לאחרת. כבר קרו תקריות.
אחרי כדקה קידמה את פני הגבר והאישה העובדת הסוציאלית שהוקצתה להם, אישה עם זנב סוס הדוק ומשקפיים מרובעים שקיבלה אותם בחמימות בשמותיהם, בחיבוקים ובחיוכים.
הכול שונה כל כך מכפי שהיה בפגישתם הראשונה כשלושה חודשים קודם לכן, פגישה שהסתכמה בלחיצות ידיים קרירות ובחשד מוצדק. משפחות כגון זאת לא נחתו סתם בלשכת הרווחה של עמק שננדואה והתנדבו לאמץ תינוק. משפחות כגון זאת - בעלות משאבים, קשרים, וחזות הרומזת שהן אינן מורגלות בהמתנה למבוקשן - פנו לסוכנויות אימוץ פרטיות או נסעו לחו"ל לרכוש לעצמן תינוקות: למזרח אירופה אם רצו תינוק לבן. לאפריקה, לאסיה או לדרום אמריקה אם היו אדישות לצבע עורו.
ברצינות? העובדת הסוציאלית רצתה לשאול אותם. מה אתם עושים כאן?
אבל היא פתחה בשיחה איתם, והם שבו את לבה. הם סיפרו לה על המאמצים הכושלים להרות ועל הבדיקות שגילו שלעולם לא יוכלו להביא ילדים לעולם.
אבל הם עדיין רצו להקים משפחה והחליטו לאמץ תינוק מהסביבה הקרובה. מדוע לצאת לחו"ל בשעה שיש ילדים נזקקים, ממש כאן בקהילה שבקרבה הם חיים? כל שביקשו היה כלי שיקבל לתוכו את אהבתם.
העובדת הסוציאלית ניסתה להסביר להם ששום דבר לא בטוח בנתיב זה. חודשים או שנים עשויים לחלוף לפני שתינוק יהיה זמין. זאת ועוד, ייתכן שיטפלו בתינוק זמן־מה כמשפחת אומנה ואחר כך ייאלצו להחזיר אותו לאמו. אימוץ הוא תמיד המוצא האחרון. מטרת השירותים החברתיים - שלא לדבר על חוקי מדינת וירג'יניה - היא להעדיף תמיד איחוד ילדים עם משפחותיהם הביולוגיות.
האישה כססה את ציפורניה למשמע הדברים. הגבר לא נרתע, כך נראה.
בעקבות הריאיון הראשוני התקיים מפגש היכרות ואחריו מפגשי הכנה. הם רשמו לעצמם הערות, שאלו שאלות ובאופן כללי התנהגו כמו תלמידים שמנסים להיות המצטיינים בכיתה.
התחקיר על ביתם, שבמהלכו נבדק כל היבט של מעונם מבחינת התאמתו לילדים, עבר חלק, ממנעולי ביטחון ועד לגלאי עשן.
וחדר הילדים? ללא רבב. עריסה שעלתה באיכותה על כל התקנים. חיתולים מקופלים בערימות מסודרות. הקירות נצבעו לאחרונה בתכלת.
"תכלת?" שאלה העובדת הסוציאלית. "ואם זאת תהיה בת?"
"יש לי תחושת בטן," אמר הגבר.
בדיקת הרקע הפלילי הסתיימה בקלי־קלות. תלושי המשכורת שלהם הציגו הכנסה מספקת לגדל ילד. דפי החשבון שלהם היו תפוחים מחסכונות.
ביטוח הבית, אומת. ביטוח הרכב, אומת. ביטוח החיים, אומת. רופא המשפחה אישר שבריאותם של האם והאב העתידיים מצוינת. מכתבי ההמלצה עלו על גדותיהם מתשבחות.
בשלוש־עשרה שנות עבודתה הכירה העובדת הסוציאלית לעומק מאות משפחות. אפילו המצוינות, האוהבות שבהן, בעלות הכוונות הטובות ביותר, לא היו נקיות מרבב.
המשפחה הזאת כן. היא מעולם לא פגשה שני אנשים מוכנים יותר לגדל ילד.
הם היו הזוג המושלם.
בלשכת הרווחה של עמק שננדואה לא נהגו לדרג רשמית את המשפחות המועמדות, אבל האם היה ספק מי תהיה המשפחה הראשונה בתור כאשר תינוק יהיה זמין?
אפילו עכשיו הם היו לבושים כמי שנוכחים בטקס ציבורי חשוב בעוד שלמעשה הם רק חזרו למשרד עלוב, חסר חלונות, כדי לקבל פיסת נייר. התעודה שלהם, המציינת שהשלימו את הצעדים הנחוצים להיות הורים מאמצים מאושרים.
הם זרחו כאשר קיבלו אותה. זה רשמי.
עוד חיבוקים. עוד חיוכים. פקידת הקבלה יצאה מהבונקר כדי לצלם. כאלה מין אנשים הם היו.
אחר כך הם הלכו לדרכם.
"מה אם עשינו את כל זה לשווא?" שאלה האישה בעודם יוצאים מהבניין.
"לא לשווא," הבטיח לה הגבר.
"אתה באמת חושב שזה הולך לקרות?"
הוא התקרב אליה.
"אל תדאגי," אמר. "יהיה לנו תינוק ממש בקרוב."