קרוב ממה שנדמה

 

הוא היה לבוש בחליפתו הטובה ביותר, זאת ששמר על פי רוב ללוויות.

היא ענדה מחרוזת פנינים. כך היא חשה אימהית יותר.

שלובי זרוע הם התקדמו בשביל הבטון המוביל אל משרדי לשכת הרווחה של עמק שֶנַנדוֹאָה, השוכנים במבנה עגום מחופה אלומיניום. לא היה שם שום גינון, שום קישוט, שום ניסיון להפוך את הסביבה למזמינה יותר. כשלוחה של ממשל המחוז, לא היו ללשכת הרווחה תקציב או נטייה להתייפות. הלקוחות לא הגיעו לשם מבחירה.

הגבר התעכב ליד דלת הכניסה.

"תזכרי: אנחנו מושלמים," אמר לאשתו.

"הזוג המושלם," השיבה.

הוא דחף את הדלת והם נכנסו וחצו מסדרון בטון אפור וקודר לעבר אולם ההמתנה המרכזי. שלט הבהיר: אין להכניס נשק.

האולם שאליו נכנסו היה מוקף כיסאות כחולים מחיקוי עור ואזהרות מפני הונאות בתלושי מזון. מגוון בני אדם שאיתרע מזלם להיוולד לדורות של עוני, נשאו מבטים ונעצו עיניים. גברים בחליפות ונשים עונדות פנינים לא היו מחזה נפוץ שם.

הגבר והאישה התעלמו מהם, חצו את האולם והציגו את עצמם לפקידת קבלה מבוצרת מאחורי מחיצת פלסטיק שקופה ועבה. התפקיד הזה חִייב קשיחות: מתן קצבאות. דחיית בקשות. השָׂמַת ילדים שעברו התעללות או הזנחה. הוצאתם ממשפחה אחת והענקתם לאחרת. כבר קרו תקריות.

אחרי כדקה קידמה את פני הגבר והאישה העובדת הסוציאלית שהוקצתה להם, אישה עם זנב סוס הדוק ומשקפיים מרובעים שקיבלה אותם בחמימות בשמותיהם, בחיבוקים ובחיוכים.

הכול שונה כל כך מכפי שהיה בפגישתם הראשונה כשלושה חודשים קודם לכן, פגישה שהסתכמה בלחיצות ידיים קרירות ובחשד מוצדק. משפחות כגון זאת לא נחתו סתם בלשכת הרווחה של עמק שננדואה והתנדבו לאמץ תינוק. משפחות כגון זאת - בעלות משאבים, קשרים, וחזות הרומזת שהן אינן מורגלות בהמתנה למבוקשן - פנו לסוכנויות אימוץ פרטיות או נסעו לחו"ל לרכוש לעצמן תינוקות: למזרח אירופה אם רצו תינוק לבן. לאפריקה, לאסיה או לדרום אמריקה אם היו אדישות לצבע עורו.

ברצינות? העובדת הסוציאלית רצתה לשאול אותם. מה אתם עושים כאן?

אבל היא פתחה בשיחה איתם, והם שבו את לבה. הם סיפרו לה על המאמצים הכושלים להרות ועל הבדיקות שגילו שלעולם לא יוכלו להביא ילדים לעולם.

אבל הם עדיין רצו להקים משפחה והחליטו לאמץ תינוק מהסביבה הקרובה. מדוע לצאת לחו"ל בשעה שיש ילדים נזקקים, ממש כאן בקהילה שבקרבה הם חיים? כל שביקשו היה כלי שיקבל לתוכו את אהבתם.

העובדת הסוציאלית ניסתה להסביר להם ששום דבר לא בטוח בנתיב זה. חודשים או שנים עשויים לחלוף לפני שתינוק יהיה זמין. זאת ועוד, ייתכן שיטפלו בתינוק זמן־מה כמשפחת אומנה ואחר כך ייאלצו להחזיר אותו לאמו. אימוץ הוא תמיד המוצא האחרון. מטרת השירותים החברתיים - שלא לדבר על חוקי מדינת וירג'יניה - היא להעדיף תמיד איחוד ילדים עם משפחותיהם הביולוגיות.

האישה כססה את ציפורניה למשמע הדברים. הגבר לא נרתע, כך נראה.

בעקבות הריאיון הראשוני התקיים מפגש היכרות ואחריו מפגשי הכנה. הם רשמו לעצמם הערות, שאלו שאלות ובאופן כללי התנהגו כמו תלמידים שמנסים להיות המצטיינים בכיתה.

התחקיר על ביתם, שבמהלכו נבדק כל היבט של מעונם מבחינת התאמתו לילדים, עבר חלק, ממנעולי ביטחון ועד לגלאי עשן.

וחדר הילדים? ללא רבב. עריסה שעלתה באיכותה על כל התקנים. חיתולים מקופלים בערימות מסודרות. הקירות נצבעו לאחרונה בתכלת.

"תכלת?" שאלה העובדת הסוציאלית. "ואם זאת תהיה בת?"

"יש לי תחושת בטן," אמר הגבר.

בדיקת הרקע הפלילי הסתיימה בקלי־קלות. תלושי המשכורת שלהם הציגו הכנסה מספקת לגדל ילד. דפי החשבון שלהם היו תפוחים מחסכונות.

ביטוח הבית, אומת. ביטוח הרכב, אומת. ביטוח החיים, אומת. רופא המשפחה אישר שבריאותם של האם והאב העתידיים מצוינת. מכתבי ההמלצה עלו על גדותיהם מתשבחות.

בשלוש־עשרה שנות עבודתה הכירה העובדת הסוציאלית לעומק מאות משפחות. אפילו המצוינות, האוהבות שבהן, בעלות הכוונות הטובות ביותר, לא היו נקיות מרבב.

המשפחה הזאת כן. היא מעולם לא פגשה שני אנשים מוכנים יותר לגדל ילד.

הם היו הזוג המושלם.

בלשכת הרווחה של עמק שננדואה לא נהגו לדרג רשמית את המשפחות המועמדות, אבל האם היה ספק מי תהיה המשפחה הראשונה בתור כאשר תינוק יהיה זמין?

אפילו עכשיו הם היו לבושים כמי שנוכחים בטקס ציבורי חשוב בעוד שלמעשה הם רק חזרו למשרד עלוב, חסר חלונות, כדי לקבל פיסת נייר. התעודה שלהם, המציינת שהשלימו את הצעדים הנחוצים להיות הורים מאמצים מאושרים.

הם זרחו כאשר קיבלו אותה. זה רשמי.

עוד חיבוקים. עוד חיוכים. פקידת הקבלה יצאה מהבונקר כדי לצלם. כאלה מין אנשים הם היו.

אחר כך הם הלכו לדרכם.

"מה אם עשינו את כל זה לשווא?" שאלה האישה בעודם יוצאים מהבניין.

"לא לשווא," הבטיח לה הגבר.

"אתה באמת חושב שזה הולך לקרות?"

הוא התקרב אליה.

"אל תדאגי," אמר. "יהיה לנו תינוק ממש בקרוב."