טעות יפהפייה

פרק 1

 

רייצ'ל

 

 

חייב להיות קשר מדעי בין גברים שהם מבורכים מבחינה גנטית לעובדה שהם מתנהגים כמו מניאקים.

הסתכלתי שוב על הסיבה לכך שחברתי שיכורה. הוא עמד מחוץ לשירותי הגברים. כמובן שהתור לשירותי הנשים היה אינסופי, משום שרק לגברים מותר להתפנות בנחת. בחור נשוי עמד שם וסימס בטלפון שלו - בטח שיקר לעוד אישה תמימה. בחנתי את ידו השמאלית, בזמן שאצבעותיו הקלידו בשצף קצב. אין טבעת. ממש מפתיע. אני בטוחה שרצועת מתכת מבריקה שמסמלת התחייבות נצחית לאדם אחר הקשתה על הגבר הזה למכור את עצמו כרווק שמחפש את אשת חלומותיו.

איכס. איזה מניאק.

אני אוהבת את אווה, אבל אני חושבת שהייתי חושדת בכל גבר בן שלושים ומשהו שהיה מוציא מהפה זבל מהסוג הזה כבר בדייט הראשון.

עיניי התרוממו מידו של בחור נשוי בדיוק כשהרים את מבטו. לו רק עיניים היו יכולות לירות חצים אמיתיים. הזעפתי פנים לעבר הממזר. אני לא יודעת למה הופתעתי כשהוא חייך אליי.

אידיוט.

בטח חשב שנדלקתי עליו.

הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס כדי להסיח את דעתי, והורדתי את מבטי אל הטלפון כדי להתעדכן בסמסים בזמן שהמתנתי. אלא ש... לא הצלחתי לראות את האותיות הארורות ללא משקפיי. החזרתי את הטלפון לכיס וחשתי את עיניו עליי בזמן שהמתנתי בסבלנות בתור. אבל ידעתי שבמבט זועף משתמשים ביותר שרירי פנים מאשר בחיוך, והאידיוט הזה לא היה שווה קמטים.

אחרי שהשתמשתי בשירותי הנשים וכמעט צרבתי את ידיי כששטפתי אותן - בכיור באו'ליריס הייתה רק טמפרטורה אחת: חם רצח - הייתי מוכנה ללכת הביתה. המשמרת שלי הסתיימה לפני שעה ואווה הייתה אומללה מאז שנכנס הבוגד, אז הייתי בספק אם היא תתנגד ללכת הביתה מוקדם.

קול בריטון עשיר עצר אותי כשיצאתי משירותי הנשים. "אני מכיר אותך מאיפשהו?"

הסתובבתי וראיתי את בחור נשוי דוחף את עצמו מהקיר שעליו נשען, כאילו חיכה לי. תתעלמי ממנו, רייצ'ל. הוא לא שווה את הזמן שלך. הסתכלתי בעיניו כדי שידע ששמעתי אותו, ואז הפניתי לו את גבי ועשיתי את דרכי במסדרון הארוך לעבר הבר.

הוא לא קלט את הרמז. הוא הלך לידי והתחיל להגיד משהו כשעצרתי בפתאומיות. הסתובבתי אליו. "אתה לגמרי מניאק. אתה יודע?"

הייתה לו התעוזה להיראות המום. "אני? אני מנחש שאנחנו מכירים זה את זה?"

"אני מכירה טיפוסים כמוך."

"למה לעזאזל הכוונה?"

גילגלתי עיניים. "אתה חושב שרק בגלל שאתה יפהפה, אתה יכול לחרבן על אנשים. אתה חושב שהחיוך שלך יכול להוציא אותך מכל דבר. אז אני ממש מקווה שהקרמה תינשך אותך בתחת יום אחד, ושאשתך הקטנה והיפה תזיין את חצי ניו יורק ותדביק אותך במחלת מין כזו שתגרום לזין הגדול שלך ליפול."

הוא הרים את ידיו. "תקשיבי, מותק, אני לא יודע מי את חושבת שאני או מה את חושבת שהזין הגדול שלי עשה לא בסדר, אבל אני די בטוח שאת מתבלבלת וחושבת שאני מישהו אחר."

ההבעה שלי שידרה לו שיחסוך ממני את הבולשיט שלו. "אני כאן עם אווה."

"אה. אווה. זה מסביר הכול."

נהמתי עליו - ממש. "גרררר... זה אמור להסביר הכול."

האידיוט חייך חיוך של מיליון דולר. "את חמודה כשאת נוהמת ככה."

עיניי כמעט קפצו ממקומן. "אתה באמת מתחיל איתי?"

"זה יהיה דפוק מצידי, לא? בהתחשב ב... את יודעת... אני ואווה וכל זה."

"אתה חתיכת טיפוס." הסתובבתי כדי ללכת ממנו.

"חכי." הוא תפס את זרועי ועצר אותי שוב. "אני יכול לשאול אותך רק דבר אחד?"

"מה?"

"מי זאת אווה?"

לא, זה לא אמיתי. בחור כמוהו - יכול להיות שלא זכר את כל הנשים שדפק. כלומר, עברו שבועיים שלמים מאז הפעם האחרונה ששכבו. "לך הביתה לאשתך, אואן."

השארתי את אואן הנשוי עומד במסדרון וחזרתי לשולחן, שם אווה הטביעה בשקט את כאבה בטיפה המרה.

"רוצה לעוף מפה? אני די עייפה ואני צריכה לקום מחר מוקדם."

חשבתי שאין טעם לציין את ההיתקלות הקטנה שלי עם אואן. זה רק יחריף את המצב. לרוע המזל, אווה ממש התחילה להתאהב במניאק. בחודש שהם יצאו הוא גרם לה להתעלף כמעט, כשהוא האכיל אותה בסיפורים איך הוא רואה אותם יחד בעתיד עם שני ילדים וכלב פאג.

באופן אירוני, הוא צדק. העתיד שלהם אכן כלל שני ילדים וכלב פאג. משום שהוא החזיק ברצועה של כלב כשטייל עם שתי בנותיו הקטנות ובהירות השיער, בדיוק כשאווה נתקלה בו בפארק. אלא שהוא שכח לציין שבגרסה זו של העתיד שלו, אשתו גם תחזיק את בנם בן החודש כשיטיילו.

אווה התנדנדה קצת כשקפצה מכיסאה הגבוה. "אני צריכה לטפס על הבר הזה ולהגיד לכל אישה להיזהר מהמניאק הזה."

בדרך כלל הייתי מסכימה. אבל הייתי די בטוחה שאם היא תטפס על הבר הערב, זה ייגמר בנסיעה למיון.

"הוא לא שווה את האוויר שאת נושמת." הורדתי את הסוודר שלה ממסעד הכיסא והרמתי אותו כדי לעזור לה ללבוש אותו. היא נאנחה ופספסה בפעמיים הראשונות כשניסתה להכניס את ידיה לשרוולים.

מאחורי הבר, צ'ארלי - שהקשיב לנו רוב הערב - מזג בירה. "זהו זה. מעכשיו אני רוצה שמות." הוא הטיח את הכוס המלאה על הבר, והתיז את הבירה לכל הכיוונים. "אני אריץ בדיקה על כל המניאקים שאתן יוצאות איתם." צ'ארלי או'לירי היה הבעלים של הבר בברוקלין, שבו אווה ואני עבדנו. הוא גם היה שוטר בדימוס.

חייכתי. "אוקי. אבל אתה יודע שזה גורם לי לרצות לתת לך שמות של רוצחים סדרתיים חשודים - רק כדי לראות את האוזניים שלך מקבלות את הגוון המקסים הזה של הסגול, שהן מקבלות כשאתה עצבני." רכנתי מעל הבר ונישקתי אותו בלחי. "לילה, צ'ארלי-או."

הוא רטן משהו שנשמע כמו כמה הוא אסיר תודה שאין לו בנות ונפנף אותי משם.

"נוכל לצאת דרך הדלת האחורית?" שאלה אווה. "אני לא רוצה לעבור לידו בדרך החוצה."

"בטח. כמובן."

שילבתי את זרועי בזרועה כדי להיות בטוחה שתישאר יציבה כשהלכנו. אחרי כמה צעדים, הרמתי מבט וראיתי את בחור נשוי עומד ליד הדלת האחורית.

"אממ... אווה, כדאי שנצא מקדימה. הוא עומד עכשיו ליד הדלת האחורית."

היא הביטה סביב החדר. "לא, הוא בדלת הקדמית, מדבר עם סאל, המלצר החדש."

היא הייתה יותר שיכורה ממה שחשבתי. הרמתי את סנטרי לעבר היציאה האחורית, בקו ישיר לאואן. "זאת הדלת האחורית, אווה."

"אני יודעת. אואן בדלת הקדמית."

קימטתי את מצחי. "זה לא אואן? עם חולצת הכפתורים הכחולה?"

היא נחרה בשכרות. "אמרתי שהוא החתיך בחולצת הכפתורים הכחולה, לא האליל היווני שמדגמן אחת."

ראשי הסתובב במהירות לחזית הבר. ליד הדלת הקדמית עמד רק בחור אחד שלא הכרתי, והוא דיבר עם סאל. "אואן מדבר עם המלצר החדש עכשיו?"

היא הסתכלה שוב ואז נאנחה והנהנה. "אני צריכה להגיד לסאל לתת לו אגרוף."

"אווה, הבחור שמדבר עם סאל עכשיו, ממש ברגע זה, הוא אואן?"

"כן."

"החולצה שלו חומה, אווה. לא כחולה."

היא הסתובבה שוב לעבר הדלת הקדמית, צמצמה את עיניה ואז משכה בכתפיה. "אולי. אני לא רואה כל כך טוב. עדשות המגע שלי מרוחות מהאיפור שלי ומבכי."

כשהיא אמרה שהאקס שלה בדיוק נכנס לבר והצביעה לעבר הכיוון הכללי של הדלת הקדמית, היה רק בחור אחד עם חולצת כפתורים כחולה.

שיט.

נזפתי בבחור הלא נכון.

כיוון שלא יכולתי להכריח את אווה לצאת דרך הדלת הקדמית, שם אואן האמיתי עמד, נאלצתי לבלוע את גאוותי. כמובן שהבחור שלא היה אואן הסתכל עליי בחיוך זחוח כל הדרך לדלת האחורית.

הוא הנהן לחברה שלי כשעברנו. "שיהיה לילה טוב, אווה. לילה, פלפלית."

בחרתי לנהוג בפחדנות ושמרתי על ראש ישר, נמנעת מקשר עין עם הבחור, עד שיצאנו מהדלת.

אווה לא הייתה עד כדי כך חזקת אופי. היא הפנתה את ראשה וקיבעה את עיניה על הבחור שלא היה אואן גם כשעשינו את דרכנו לסמטה. אולי היא הייתה שיכורה עם עדשות מגע מעורפלות, אבל היא לא הייתה עיוורת.

"וואו. ראית את הבחור הזה? והוא אמר עכשיו את השם שלי?"

העפתי מבט לאחור בדיוק כשנסגרה דלת הבר. הבחור שלא היה אואן נופף בידו, כשחיוך ממזרי על פניו.

"את שומעת דברים."

***

 

אלוהים, עמדתי לאחר.

לא מספיק שהשיעורים של יום שני היו קשים אחרי שעבדתי משמרת כפולה ביום ראשון, היה לי כתם על החולצה משום שהקפה שלי נשפך כשנאלצתי ללחוץ בפתאומיות על הבלמים בשביל קשיש שנהג בקאדילק ענקית. הוא החליט שהוא צריך לפנות שמאלה... מהנתיב הימני.

היום הראשון של הלימודים תמיד היה סיוט. אנשים שוטטו בקמפוס, עמדו באמצע הכביש ונתנו לחבריהם לכיתה הוראות כיוון לבניינים השונים. צפרתי לשני סטודנטים מהשנה הראשונה שעשו בדיוק את זה. הם הסתכלו עליי כאילו אני זו שמעצבנת.

קדימה. זוזו, אנשים.

אחרי שהקפתי את מגרש החניה שלוש פעמים, חניתי בחניה השמורה לפני אולם נורדיק. רכנתי קדימה ופשפשתי בתא הכפפות. כשחיפשתי את מה שהייתי צריכה חצי מתכולת התא נפל על הרצפה.

מצאתי.

דחפתי דוח חנייה ישן מתחת למגבי השמשה הקדמית ויצאתי לאולם הרצאות 208. הייתי ממש חייבת להשתין אבל החלטתי להתאפק עד אחרי השיעור. ידעתי שלושה דברים על פרופסור ווסט, מלבד העובדה שהוא עבד במחלקת הקומפוזיציה. דבר ראשון: הוא פיטר את עוזרת ההוראה הקודמת שלו משום שהיא סירבה לתת ציונים קשוחים כפי שדרש. דבר שני: בשבוע האחרון, כל מי שסיפרתי לו שהועברתי לפרופסור ווסט עשה פרצוף - ולא פרצוף מעודד - ואמר שהוא מניאק שכמעט פוטר לפני כמה שנים. ודבר שלישי: הוא שנא כשסטודנטים מאחרים. הוא היה ידוע בתור מרצה שנועל את הדלת כשהשיעור מתחיל כדי שהמאחרים לא יוכלו להיכנס להרצאה שלו.

שום דבר מהדברים האלה לא בישר לי טובות. אבל איזו ברירה הייתה לי? משרת עוזרת ההוראה שלי עם פרופסור קלרנס בוטלה כשזה מת לפתע ממפרצת לפני שלושה שבועות. היה לי מזל שהצלחתי להשיג משרה אחרת בהתראה קצרה כל כך. ובלי משרת עוזרת הוראה, לא היה מצב שאצליח לעמוד בשכר הלימוד לקונסרבטוריון למוזיקה. כבר מלצרתי במשרה מלאה באו'ליריס כדי לשלם את שכר הדירה שלי ואת שכר הלימוד החלקי.

אגלי זיעה טפטפו במורד המחשוף שלי כשהגעתי לכיתה. הדלת הייתה סגורה, אז עצרתי לרגע כדי לנסות להסתדר ולהיראות ייצוגית. החלקתי את תלתליי הכהים והפרועים כמיטב יכולתי, בהתחשב בלחות. היה חסר תקווה לנסות לטפל בכתם שפחות או יותר כיסה את השד הימני שלי, אז במקום זאת הסתרתי אותו עם תיק העור שהחזקתי. נשמתי עמוקות ושלחתי את ידי לידית הדלת.

נעול.

שיט.

מה עכשיו? בדקתי את השעה בטלפון שלי. איחרתי רק בשמונה דקות, וזה היה היום הראשון של סמסטר הסתיו, אבל שמעתי את הפרופסור, שכבר החל להרצות בתוך הכיתה. האם לדפוק ולהפריע לשיעור, כשאני יודעת שזה נושא רגיש אצלו? או שפשוט אבריז ביום הראשון של המשרה החדשה שלי?

איחור היה הרע במיעוטו.

או כך לפחות חשבתי.

דפקתי בשקט על הדלת כמה פעמים, וקיוויתי שסטודנט שיושב בסוף הכיתה ישמע אותי ואוכל לחמוק פנימה מבלי שיבחינו בי.

כשנפתחה הדלת קולו הרועם של הפרופסור השתתק. היה זה אולם הרצאות מדורג כמו אצטדיון, כך שנכנסתי מהשורה העליונה, בזמן שהפרופסור עמד למטה. למזלי, הוא היה עם הגב אליי ובדיוק כתב על הלוח כשנכנסתי על קצות אצבעותיי. "תודה," לחשתי כשהתיישבתי בכיסא הקרוב ביותר מאחור ופלטתי אנחת רווחה.

אבל אולי תחושת ההקלה הייתה מוקדמת.

הפרופסור המשיך לכתוב כשדיבר. "מי הגיע באיחור?"

אוף.

רציתי לשקוע בכיסא שלי ולהעמיד פנים שזו לא אני. אבל הייתי עוזרת הוראה, לא סטודנטית. הסטודנטים צריכים לכבד אותי כיוון שאלמד את השיעור הזה מפעם לפעם.

כחכחתי בגרוני. "אני איחרתי, פרופסור."

הוא סגר עם פקק את הטוש שאיתו כתב והסתובב.

מצמצתי כמה פעמים. העיניים שלי בוודאי תעתעו בי. שלחתי יד לתיק שלי, הוצאתי את משקפיי, והרכבתי אותם - על אף שהראייה שלי למרחק הייתה בסדר גמור - כאילו שבדרך נס, כשארכיב את משקפי הקריאה שלי, האיש שעומד לפני הכיתה יהיה מישהו אחר.

אבל הוא לא היה מישהו אחר.

אי אפשר היה לטעות. היו לו פנים שאי אפשר לשכוח.

פנים יפהפיות.

זה הוא הוא.

איזה חרא.

זה באמת היה הוא.

הלך עליי.

לגמרי הלך עליי.

הפרופסור סקר את האולם, שהכיל יותר ממאתיים סטודנטים, לא בטוח מהיכן הקול הגיע. התפללתי שיעזוב את זה וייתן לכיתה אזהרה כללית, המראה את חוסר הסבלנות שלו לגבי איחורים.

לא התמזל מזלי. אף פעם לא היה לי מזל.

"תעמדי. מי שאיחרה, תעמדי בבקשה."

אוי, אלוהים.

חשתי את ההנחה בשווי עשרים וחמישה אלף דולר, שקיבלתי בתור עוזרת הוראה, שוקעת בבטני כמו עופרת. זה הקשה עליי לקום מהכיסא. אבל הוא חיכה. אי אפשר היה להימנע מזה. זו תהיה בעיה.

קמתי בהיסוס ועצרתי את נשימתי. קיוויתי שהוא לא יזהה אותי.

אולי הוא שתה יותר מדי ואפילו לא יזכור את חילופי הדברים הקצרים בינינו בבר אתמול.

"לא אסבול איחורים של סטודנטים. זה מפריע לשיעור שלי."

"אני מבינה."

התאורה העליונה השתקפה בפניו כאילו היה שחקן על במה, והקשתה עליו לראות עד לשורות העליונות של הכיתה. הוא הרים יד וסוכך על עיניו. הייתי עשרים שורות מעליו - יותר מארבעים וחמישה מטרים הפרידו בינינו - אך כשעינינו נפגשו, הן ננעלו כאילו היינו שני האנשים היחידים בחדר ריק.

הבחנתי ברגע שהוא זיהה אותי. ראיתי את זה קורה בהילוך איטי. חיוך עצל התפשט על פניו הנאים, אם כי לא חיוך שמח. הייתי אומרת שזה הזכיר יותר כלב שדחק גור חתולים לפינה והתכונן להשתעשע עם החתלתול הקטן והמסכן.

בלעתי רוק. "זה לא יקרה שוב. אני רייצ'ל מרטין, פרופסור. עוזרת ההוראה שלך."