פרק א':
פתח דבר
(2017)
שמי דן אבני, יליד 1942, בנם־בכורם של דבורה ויעקב אבני, בן קיבוץ שׂדות־עמק, השוכן בלבו של עמק יזרעאל.
אמי הרתה אותי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בעת שהשמדת יהודי אירופה כבר החלה, ובמדבריות לוּב הדף הקורפוס האפריקני של צבא גרמניה בפיקודו של גנרל־פילדמרשל ארווין רוֹמֶל את הכוחות הבריטיים עד גבול מצרים ואיים לכבוש את המזרח התיכון כולו, לרבות ארץ ישראל.
צריך היה הרבה אומץ ואופטימיות כדי להביא ילדים לעולם בתקופה הנוראה ההיא. ואמנם בשנים 1941-1942 נולדו בקיבוץ חמישה ילדים בלבד. כדי ליצור מסגרת חינוכית מתפקדת - "קבוצה" בלשון המקום - נזקק הגרעין הראשוני הדל לתגבור כמוּתי ניכר. כפועל יוצא קלטה קבוצתנו במהלך השנים ילדים נוספים משלושה מקורות עיקריים: "ילדי גולה" - ניצולי שואה שהועלו לארץ על ידי מחלקת "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית; "ילדי חוץ" - ילידי הארץ שהגיעו לקיבוץ בשל מצוקות משפחתיות כגירושים, מות אחד ההורים או מחסור כלכלי, ו"ילדי חוץ אידיאולוגיים" - דור המשך לחברי מפלגה "שרופים" שנשלחו לקיבוץ למען יתחנכו לאורה של האידיאולוגיה החברתית־פוליטית שבה האמינו הוריהם.
רובם של המצטרפים לא הסתגלו למסגרת החינוכית הייחודית ואחרי שנה־שנתיים עזבו. במידה רבה תרמה לכך דחייתם על ידי בני הקיבוץ ומצטרפים ותיקים, שגבלה לעתים בהתעללות נפשית ופיזית. כך היתה קבוצתנו למעין רכבת אנושית שבכל תחנה שנתית יורדים ממנה אחדים מנוסעיה ואחרים עולים תחתיהם. אף שמספר חברי הקבוצה לא עלה בכל נקודת זמן על שמונה־עשר, עברו דרכה במהלך השנים למעלה מארבעים ילדים ובני נוער.
אך למרות התחלופה הגדולה, היו גם מצטרפים שצלחו את קשיי הקליטה והתמידו בחברותם בקבוצה לאורך שנים ארוכות. אצל אלה נמחקו תוויות המקור והם נחשבו בני קיבוץ לכל דבר ועניין. הם השתלבו בחברה ונהנו מהעושר החווייתי שהעניק הקיבוץ לילדיו, למעט, כמובן, החסר שעליו לא ניתן היה לגשר - היעדר משפחה הורית בקיבוץ, ובמקרים לא מעטים היעדר הורים בכלל. אחדים מהם זכו לתחליף בדמות משפחה מאמצת.
למרבה הפליאה, דווקא מתוך הגרעין הקשה והיציב ביותר של קבוצתנו נעלמו בבגרותם שלושה מחבריה - נעלמו פשוטו כמשמעו, כאילו בלעה אותם האדמה. שלושתם היו בשר מבשרה של הקבוצה - שירה ויאיר נמנו עם "גרעין המייסדים" ומיכאל היה מראשוני המצטרפים אליה. הם התחנכו בשיטת חינוך מתקדמת וערכית, בגרו בחברת נעורים תוססת ומונחית אידיאות, הבנים שירתו ביחידות חוד החנית של צה"ל, והיו, כלשון האמרה הקיבוצית, "מטובי בנינו וחברינו". ולמרות כל זאת, כל אחד מהם, ממניעיו שלו, בחר, או שמא נדחק, להיעלם מחיינו, אולי מהחיים בכלל.
למעלה מיובל חלף מאז נעלמו השלושה. במהלך אותן שנים עבר עַם ישראל מלחמות, מהפכים פוליטיים, סערות חברתיות ותנודות כלכליות. המדינה שינתה פניה והקיבוץ גם הוא אינו מה שהיה. החברה השוויונית בבעלות על נכסיה ובסיפוק צרכיה הפכה לקהילת יחידים מופרטת. האחדוּת האידיאולוגית נסדקה והתפצלה לפלגי דעות שונים.
רק בודדים מחברי קבוצתנו נשארו בקיבוץ שדות־עמק, כל השאר נפוצו לכל עבר. גם אני נמנה עם הנפוצים. לאחר כמה שנות חברות בקיבוץ, דחתה "שיחת הקיבוץ" את בקשתי להישלח ללימודים אקדמיים בנימוק ש"עדיין לא תרמתי מספיק". בתגובה החלטתי לעזוב את הקיבוץ כדי להגשים את חלומותַי בכוחות עצמי. בלב כואב העמסנו - אשתי, שני ילדי ואני - את מעט חפצינו על טנדר ההובלות הקטן ויצאנו לדרך חדשה.
ככל אדם הייתי נתון בעולמי שלי - משפחה, קריירה, מלחמות, הישגים ומצבי משבר. אך בה־בעת, כרעש רקע מתמיד, הציקה לי תעלומת היעלמותם של שלושת חברי. שוב ושוב שאלתי את עצמי מה הביא אותם להחלטה הגורלית להתנתק ממשפחתם, מחבריהם, ממסגרות חייהם, ולנקוט צעד הרה גורל, מכאיב כל כך לסביבתם, אולי גם לעצמם. השאלה מדוע דווקא הם לא חדלה לנקר בי. הרי חיינו באותה קבוצה, למדנו באותה כיתה, גרנו באותו חדר, התקלחנו באותה מקלחת, עבדנו באותן עבודות, הועשרנו באותה תרבות, חווינו אהבות מקבילות ונחלנו אכזבות דומות - כך, לפחות, על פני השטח.
אם כך, מה קרה להם לאורך הדרך?
ככל שהרביתי להגות בהיעלמותם הגעתי למסקנה כי לא יד המקרה חרצה את גורלם. זרעי היעלמותם נטמנו בהם בשחר ילדותם, ניזונו ממאפייני אישיותם והועצמו על ידי המציאות הסובבת, עד שהבשילו לכלל מעשה.
רציתי להבין את סיבות היעלמותם - להבין, אף שלא בהכרח לרדת לחקר האמת, שהרי האמת פנים רבות לה - היא תלויה בזהות המתבונן, בתכונות אישיותו, בפרשנותו השׂכלתנית ובהטיית רגשותיו. העדפתי שלא לערוך תחקיר דקדקני הנסמך על עדויות ואסמכתאות, כדי לא לחייב עצמי לדיוק ההיסטורי. כך גם נמנעתי מלהיגרר לניתוחים פסיכולוגיים שאין בידי כלים מקצועיים לערכם.
תחת זאת בחרתי לספר סיפור - סיפורם של שלושת הנעלמים - כפי שהשתקף בעין העדשה היצירתית שלי. יצרתי מציאות ספרותית ה"מתכתבת" עם המציאות האמיתית, אך לא בהכרח מדייקת בתיאורה. נעזרתי בספרות עיון ובפרסומים גלויים לתיאור רקע התקופה ואישים מרכזיים בה, אך בכל הנוגע לסיפור הנעלמים עצמם נסמכתי בעיקר על זיכרוני, ואת החסר השלמתי מדמיוני. יתר על כן, הרשיתי לעצמי ליצור דמויות, מקומות ותרחישים בדיוניים לחלוטין, הגם שתואמים את הוויית התקופה.
לפיכך הנני מתנצל מראש בפני כל מי שחי בקיבוץ שדות־עמק באותם ימים על ההטיות ואי־הדיוקים, ובוודאי על הבדיות הגמורות שיגלה בסיפורי. הנני שב ומצהיר כי ביודעין נטלתי לעצמי דרור יצירתי, בתקווה כי גם קוראַי ישכילו להכיל את סיפורי באמצעות כלי הדמיון והרגש.
אם כך יהיה, כי אז באתי על שׂכרי.
