לפני שהיינו זרים

את עדיין חושבת עליי?

 

מאט

 

החיים חלפו על פניי במהירות גבוהה בזמן שאני ישבתי ברגליים מורמות, דחיתי כל שינוי, התעלמתי מהעולם והתנערתי מכל דבר שאיים להיות משמעותי או רלוונטי. התנגדתי חד-משמעית לכל הדברים העכשוויים. תיעבתי את השימוש באימוג'ים, את המילה מטא ואת האנשים שדיברו בטלפון שלהם כשעמדו בתור. אל תיתנו לי להתחיל בכלל לדבר על ג'נטריפיקציה. היו עשרים ואחד סניפי סטארבקס ברדיוס של שלושה גושי בניינים מהבניין שבו עבדתי. אולפני הקלטות, מעבדות צילום וחנויות תקליטים היו בתהליכי גסיסה, אם לא הפכו כבר לגוויות מרוקנות שפינו מקום לחנויות קאפקייקס ולסלוני שיער שהתמחו בעיצוב בפן. הקרנת סרטוני וידאו מוזיקליים ב-MTV הופסקה, ועישון בברים נאסר. כבר לא זיהיתי את ניו-יורק.

אלה הדברים שהרהרתי בהם כשישבתי בתא של מטר ועשרים על מטר ועשרים במשרדי נשיונל ג'יאוגרפיק. המקום לא הרגיש לאומי או גיאוגרפי מאז שקיבלתי שם עבודה משרדית לפני מספר שנים. חזרתי מעבודת שטח, אחרי שראיתי הכול, ונכנסתי לחור שבו לא ראיתי כלום. הייתי במרכזה של עיר שאהבתי, חזרתי אל זרועותיה, אבל היינו זרים. המשכתי להתרפק על העבר ולא ידעתי למה.

סקוט טפח לי על הגב. "היי, גבר. ניסע ברוקלין לארוחת צהריים?"

"למה כל-כך רחוק?" ישבתי ליד השולחן שלי והתעסקתי בסוללה של הטלפון שלי.

"יש שם פיצרייה שאני רוצה שתנסה, צ'יצ'וז. שמעת עליה?"

"אפשר למצוא פיצה טובה בשדרה החמישית."

"לא, אתה חייב לנסות את המקום הזה, מאט. הוא מדהים."

"מה מדהים, הפיצה או העובדות?" מאז הגירושים שלי לפני שנים אחדות, סקוט – בוס, חבר ורווק נצחי – תלה תקוות גבוהות באפשרות שאהפוך למלווה הקבוע שלו שישפר את מעמדו בקרב נשים. היה בלתי אפשרי לשכנע אותו לרדת ממשהו, במיוחד כשמדובר בנשים או באוכל.

"תפסת אותי. אתה מוכרח לראות את הבחורה הזאת. נקרא לזה פגישת עבודה. אני אחייב את כרטיס החברה." סקוט היה הטיפוס שדיבר על נשים הרבה, ועל פורנו אפילו יותר. הוא היה מנותק לגמרי מהמציאות.

"אני בטוח שזה תואם איזו הגדרה של הטרדה מינית."

הוא נשען על קצה מחיצת התא. פניו היו נעימות וחיוך תמידי התנוסס עליהם, אבל אם לא היית רואה אותו שבוע, היית שוכח איך הוא נראה.

"ניסע ברכבת התחתית."

"היי, חבר'ה." גרושתי חלפה לידינו, לוגמת מספל קפה.

התעלמתי ממנה. "היי, ליז," אמר סקוט ונעץ עיניים בתחת שלה כשהיא התרחקה. הוא פנה אליי. "זה מוזר לעבוד איתה ועם בראד?"

"תמיד עבדתי איתה ועם בראד."

"כן, אבל פעם היא הייתה אשתך ועכשיו היא אשתו של בראד."

"זה באמת כבר לא מזיז לי." נעמדתי ולקחתי את הז'קט שלי.

"זה סימן טוב. אני מאמין לך. ככה אני יודע שאתה מוכן לסקס מהצד." לרוב התעלמתי מהערות כאלה שסקוט זרק.

"אני צריך לעצור קודם ב'וורייזון' ולקנות סוללה חדשה," אמרתי ונופפתי בטלפון שלי.

"מה זה?"

"טלפון סלולרי. אני די בטוח שכבר ראית כאלה לפני כן."

"קודם כול, אף אחד כבר לא אומר 'טלפון סלולרי'. שנית, זה לא טלפון; זה ממצא ארכיאולוגי. כדאי שנשלח אותו לסמיתסוניאן ונקנה לך אייפון."

בדרך החוצה עברנו ליד קיטי, הנערה שאיישה את עגלת הקפה. "שלום, רבותיי."

חייכתי. "קיטי." היא הסמיקה.

סקוט שתק עד שנכנסנו למעלית. "כדאי שתנצל את זה. היא ממש רוצה אותך."

"היא ילדה."

"היא בוגרת קולג'. אני שכרתי אותה."

"לא הטיפוס שלי. קוראים לה קיטי."

"טוב, עכשיו אתה סתם מרושע." הוא נראה פגוע במקצת בשם קיטי.

"אני בסדר. למה המשימה של כולם בחיים היא לשדך לי? אני בסדר."

"השעון מתקתק."

"לבחורים אין שעונים."

"אתה בן שלושים ושש."

"זה צעיר."

"לא בהשוואה לקיטי."

דלתות המעלית נפתחו ויצאנו אל המבואה. הדפס עצום בגודלו של אחד הצילומים שלי התנוסס על קיר.

"רואה את זה, מאט? זה גורם לנשים להיות רטובות."

"זו תמונה של ילד עיראקי מחזיק נשק אוטומטי."

"הפוליצר שקיבלת עליה, גאון, לא התמונה." הוא שילב ידיים. "הייתה לך אז שנה טובה."

"כן, נכון. לפחות מבחינה מקצועית."

"אני אומר לך, אתה חייב לנצל את זה. יש לך קצת זוהר סלבריטאי בגלל התמונה הזאת. אותי זה שירת."

"איך בדיוק זה שירת אותך?"

"יכול להיות שאימצתי את השם שלך ללילה. פעם או פעמיים."

פרצתי בצחוק. "זה מביש, גבר."

"קיטי חמה עליך. אתה צריך לתת לחתיכה הקטנה הזאת את מה שהיא רוצה. אתה יודע שיש עליה שמועות."

"סיבה טובה כפליים לשמור מרחק."

"לא, שמועות טובות. כאילו שהיא משוגעת. חיה קטנה."

"ואיך זה דבר טוב?"

עשינו את דרכנו החוצה ושמנו פנינו אל תחנת הרכבת התחתית ברחוב 57 מערב כדי לתפוס את רכבת F. מרכז העיר תמיד עמוס בשעה הזאת, אבל סוף החורף התקרב. השמש שקפחה בין הבניינים משכה אנשים רבים מתמיד אל הרחוב. פילסתי את דרכי בין ההמונים וסקוט השתרך אחריי.

ממש לפני שהגענו לכניסה לתחנה הוא דיבר בקול מאחוריי.

"היא בטח אוהבת אנאלי."

עצרתי ופניתי אליו בראש המדרגות היורדות. "סקוט, השיחה הזאת מקוממת בכל-כך הרבה מובנים. בוא נעצור אותה כאן וזהו, או-קיי?"

"אני הבוס שלך."

"בדיוק." רצתי במורד המדרגות לכיוון השערים המסתובבים.

אישה מבוגרת ניגנה בכינור למרגלות המדרגות. בגדיה היו מטונפים ושערה היה סבך אפור ומשוטח. המיתרים השתרבבו מהקשת כמו צמחי זנב-השועל, אך היא ניגנה את ברהמס ללא טעויות. כשזרקתי חמישה דולרים לתיק שלה, היא חייכה. סקוט נענע בראשו ומשך אותי הלאה.

"אני מנסה לוודא שתהיה מאושר ופרודקטיבי, מאט."

העברתי את כרטיס המטרו שלי. "תן לי העלאה. כך אהיה מאושר ופרודקטיבי."

התחנה הייתה עמוסה. רכבת התקרבה, אבל אנחנו נתקענו מאחורי קבוצה ענקית של אנשים שנדחקו קדימה כאילו עליהם להגיע למקום חשוב. סקוט שמח להשתהות מאחור וללטוש עיניים באישה שגבה היה מופנה אלינו. היא עמדה קרוב לקצה הרציף והתנדנדה מעקביה אל אצבעותיה, שומרת על איזון על הפס הצהוב העבה. היה בה משהו מרשים.

סקוט דחק בי מרפק, נענע את גבותיו וביטא בתנועות שפתיים "תחת נחמד". רציתי להכניס לו אגרוף.

ככל שהבטתי באישה יותר, כך הרגשתי שאני נמשך אליה יותר. צמה בלונדינית עבה השתלשלה במורד גבה. ידיה היו תחובות בכיסי המעיל השחור שלה, ועלה בדעתי שכמו ילדה, היא מתנדנדת בעליזות לפי הקצב של הכינור שהדהד לעומת קירות התחנה.

כשהרכבת עצרה לבסוף, היא הניחה לאנשים למהר על פניה ועלתה על הרכבת ברגע האחרון. סקוט ואני עמדנו על הפס הצהוב וחיכינו לרכבת הבאה, העמוסה פחות. בדיוק כשדלתות הרכבת נסגרו, היא הסתובבה. עינינו נפגשו.

מצמצתי. שאני אמות.

"גרייס?"

היא הצמידה את ידה אל הזכוכית ואמרה בשפתיה, "מאט?" אך הרכבת החלה להתרחק.

בלי לחשוב התחלתי לרוץ. רצתי כמו מטורף אל קצה הרציף ביד מושטת, וקיוויתי שהרכבת תעצור מבלי שעיניי ימושו מעיניה. וכשהרציף נגמר, צפיתי ברכבת דוהרת אל החשיכה עד שנעלמה.

כשסקוט הדביק אותי, הוא הביט בי בזהירות. "וואו, גבר. מה זה היה? אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים."

"לא רוח רפאים. גרייס."

"מי זו גרייס?"

הייתי המום והבטתי אל החלל שבלע אותה. "בחורה שהכרתי פעם."

"מה, כאילו מישהי שחשבת שמיועדת לך?" שאל סקוט.

"משהו כזה."

"הייתה לי אחת כזאת. ג'ייני באוורס, הבחורה הראשונה שמצצה לי. חשבתי עליה כשעשיתי ביד עד בערך גיל שלושים."

התעלמתי ממנו. כל מחשבותיי היו נתונות לגרייס.

סקוט המשיך. "היא הייתה מעודדת. הסתובבה עם נבחרת הלקרוס שלי בתיכון. כולם קראו לה התרפיסטית. לא ידעתי למה. חשבתי שהיא תהיה חברה שלי אחרי המציצה ההיא."

"לא, לא ככה," אמרתי. "גרייס ואני יצאנו בקולג', ממש לפני שפגשתי את אליזבת."

"אה, כזה. טוב, היא נראית טוב. אולי כדאי שתנסה ליצור איתה קשר."

"כן, אולי," אמרתי, אבל חשבתי שאין מצב שהיא פנויה.

 

 

הנחתי לברודי, המוכר בן השבע-עשרה ב'וורייזון', לשכנע אותי לקנות את האייפון הכי חדיש. למעשה, הרכישה של טלפון מתקדם יותר תעלה לי שמונה דולרים פחות לחודש. שום דבר בעולם כבר לא נראה לי הגיוני. דעתי הייתה מוסחת כשחתמתי על המסמכים כי התמונה של גרייס שנישאת ברכבת אל החשיכה עברה לי בראש בלופ אינסופי מהרגע שיצאנו מהתחנה.

תוך כדי אכילת פיצה לימד אותי סקוט לשחק באנגרי ברדס. חשבתי שמדובר בצעד גדול שיעזור לי להתגבר על הפוביה שלי מפני טכנולוגיה. הבחורה שסקוט קיווה לראות לא הייתה במשמרת, לכן אכלנו את הפיצה שלנו וחזרנו למשרד.

כשחזרתי לתאי, כתבתי בגוגל את שמה של גרייס בכל וריאציה אפשרית – שם פרטי, שם שני ושם משפחה; שם פרטי ושם משפחה; שם שני ושם משפחה – בלי הצלחה. איך זה ייתכן? אילו מין חיים היא מנהלת אם היא בכלל לא מופיעה באינטרנט?

חשבתי על מה שקרה לנו. חשבתי איך היא נראתה ברכבת – עדיין יפהפייה כמו שזכרתי, אבל שונה. אף אחד לא יתאר את גרייס כחמודה. על אף היותה קטנטונת, היא הייתה מרשימה מכדי להיות חמודה עם עיניה הירוקות הגדולות והרעמה הבלונדינית הכבדה. עיניה נראו חלולות ופניה קצת קשות מכפי שהיו בפעם האחרונה שראיתי אותה. די היה לי במבט אחד כדי לדעת שהיא לא הציפור דרור התוססת שהכרתי לפני שנים. השתגעתי מתהיות איך נראים החיים שלה עכשיו.

תרועות בקעו מחדר הקפה שבהמשך המסדרון. ניגשתי לשם וקלטתי את זנב דבריה של גרושתי המכריזה על ההיריון שלה בפני עמיתינו לעבודה. זמן לא רב אחרי הגירושים שלי התחוור לי בחריפות שכולם סביבי ממשיכים הלאה, חיים את החיים. אני הייתי סטטי, עומד על הרציף, צופה ברכבות חולפות בזו אחר זו, מייחל לדעת על איזו מהן עליי להיות. אליזבת הייתה כבר בתחנה הבאה, מקימה משפחה, בזמן שאני התגנבתי בחזרה לתא המחורבן שלי וקיוויתי שאיש לא יבחין בי. הייתי אדיש כלפיה וכלפי החדשות על ההיריון שלה. הייתי חסר תחושה... אבל למרות זאת שלחתי לה מייל, מתוך שרידי מחויבות שנשארו מנישואינו הכושלים.

 

אליזבת,

מזל טוב. אני שמח בשבילך. אני יודע כמה רצית ילד.

כל טוב, מאט

 

כעבור שתי דקות האימייל שלי צפצף.

 

כל טוב? באמת? אתה לא מסוגל להגיד "באהבה" אחרי שבילית איתי כמעט עשר שנים מהחיים שלך?

 

לא הגבתי. לא היה לי זמן. הייתי מוכרח לחזור לרכבת התחתית.