חירות דיאלקטית

 

1. החירות אינה אידיאה נצחית ולא עובדה טבעית. על מנת שתהיה ועל מנת שיהיה לה מובן, עליה קודם כל להתממש. הואיל והחירות אינה מקבלת משמעות אלא על ידי מימושה, לא ניתן לתפוס מהי אלא לאחר מימושה וביחס אליו. הבנת החירות תלויה אפוא בחוויה שחווה האדם המממש את החירות.

תפיסת החירות קשורה קשר הדוק כל כך למימוש, עד כי מן הנמנע שתנבע מפעילות תיאורטית טהורה. לא ניתן להמציאה בעזרת הבניה טהורה של המחשבה, או אף להתייחס אליה כאילו הייתה אובייקט טבעי. החירות אינה בת השוואה לצמח או לבעל חיים, הנמצאים פה ללא קשר אלינו ואל פעולותינו. אופן תפיסתנו אותה הוא תמיד ביחס למציאות, שאנו מהווים חלק ממנה. אנו משיגים את תודעת החירות בכך שאנו מודעים למציאות. תפיסת החירות היא אפוא דרך לשקף את אותה מציאות.

תפיסת החירות ההגליאנית נולדה בעקבות חוויית המהפכה הצרפתית. ברם אם תכליתה של המהפכה הצרפתית הייתה מימוש החירות המוחלטת, יש לציין שהיא הסתכמה בכישלון. בהתחשב בכישלונה של המהפכה היו מי שהסיקו שפירושו של מימוש החירות אינו אלא הרס ואנרכיה. אחרים, לעומת זאת, המשיכו להתבונן בחירות באופן נאיבי, מבלי להביא בחשבון את חוויית המהפכה הצרפתית.

דרכו של הגל הייתה שונה מדרכם של אלה גם אלה. הגם שנשאר נאמן לרעיון החירות של המהפכה הצרפתית, חש הגל חובה להביא בחשבון את החוויה השלילית של המהפכה. כך הפכה החירות עבורו לבעיה פילוסופית. חוויית המהפכה הצרפתית אפשרה לו להתעלות מעל אותה עמדה נאיבית ולהבחין בטבע הדיאלקטי של החירות.

הגל היטיב להבין שהחירות היא בעצם שליליוּת, ושפירושה של החירות המופשטת הוא הרס. הוא הגיע למסקנה זו בעיקר בפרק של הפנומנולוגיה של הרוח שהוקדש לחירות, ואשר נושא את הכותרת "החירות המוחלטת ומשטר האימים".1

מנקודת ראות מסוימת הגל אכן התקיף את העמדה של החירות המופשטת. אולם מנקודת ראות אחרת הוא ראה תמיד בחירות את תכליתה העליונה של ההיסטוריה ושל המדינה. הוא גם הכיר בחירות המופשטת כבמומנט מהותי של החירות, כך שאפשר לומר שהגל חייב את החירות המופשטת ושלל אותה בעת ובעונה אחת. באופן הזה ניתן להסביר את הניגוד בין מי שראו בהגל אויב אכזר של החירות, לבין מי שראו בו את גדול מגיניה. ובכן, כולם טועים וכולם צודקים, שהרי הגל שלל וחייב את החירות. הדבר הראוי לציון הוא שמבעד לאותה תפיסה כפולה הופיעה — אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה — תפיסה דיאלקטית של החירות.

2. עם זאת נשאר הגל נאמן למושג החירות המוחלטת, הייחודי לאידיאולוגיה של העת החדשה. הוא מנסח מושג זה בשפתה של המטאפיזיקה הקלאסית. זו הסיבה שבעטיה נדחתה, במידה מסוימת, אותה תגלית של החירות הדיאלקטית: הדיאלקטיקה ויתרה על מקומה לטובת הספקולטיבי.

הדבר מתגלה מלכתחילה בשיטה הספקולטיבית, שבה לובשת החירות צורה של הרוח. החירות נטמעת ברוח בצורה כל כך חזקה עד כי קשה לייחס לה משמעות מסוימת. לפיכך אין היא אלא מילה נרדפת למושג הרוח. במסגרת זו מוצאת החירות את השלמתה ברעיון הרוח המוחלטת, שהשלב האחרון שלה הוא הפילוסופיה.

במישור הפוליטי הגל מפתח את המַעֲבָר אל מֵעֵבֶר2 של החירות המופשטת על ידי מימושה בתוך צורה מוגדרת. רעיון זה מוצא את ביטויו הטוב ביותר בהקדמה לפילוסופיה של המשפט.3 צורה מוגדרת זו שעל החירות ללבוש מוצגת כהקמתה של מדינה רציונלית הכוללת בחובה את צורתה של האידיאה המוחשית. את העיקרון של מדינה כזו — אולם אך ורק את העיקרון שלה — חשב הגל לממש במדינה הפרוסית של זמנו.

לסיכום, הדיאלקטיקה של האדנות והעבדות מצויה — אולי בפעם הראשונה בתולדות ההיסטוריה — בשלמותה אצל הגל.4 תגלית מכריעה זו — אחת ההתגלמויות החשובות ביותר של המחשבה הפילוסופית — תופסת עם זאת רק מקום שולי בשיטה ההגליאנית. בהפנומנולוגיה של הרוח המחשבה גוברת על הדיאלקטיקה אדנות–עבדות, ואילו באנציקלופדיה התבונה היא העליונה. כמו כן אין מדובר בה בפילוסופיה של ההיסטוריה, פילוסופיה אשר לה הגל אינו מייחס את הדיאלקטיקה של האדנות והעבדות.5

מנקודת מבט הגליאנית, תפיסת החירות אינה נפגעת ביסודה על ידי דיאלקטיקה זו. בסופו של דבר נותרת החירות, כלפנים, מֵעֵבֶר לאדנות ולעבדות. גם במישור זה מוותרת הדיאלקטיקה על מקומה לטובת הספקולטיבי.

3. בימי חייו זכה הגל לחזות רק בכישלונה של המהפכה הצרפתית; תקופת הרסטורציה לא הייתה, ככלות הכול, אלא תגובה זמנית למהפכה. הוא לא חי אפוא די זמן כדי להכיר את המציאות שנולדה מהריסותיה, ושהייתה המימוש של העיקרון שלה. זו הסיבה לכך שהלקח העיקרי שהפיק מן המהפכה הצרפתית ומכישלונה היה טבעה השלילי של החירות המופשטת. הגם שנותר תמיד נאמן לעיקרון שלה, משמעותה של המהפכה הצרפתית לדידו של הגל אינה אפוא אלא שליליות מופשטת, המחוללת הרס ותו לא.

מי שחיו לאחר הגל אכן יודעים שתוצאותיה של המהפכה לא היו הרסניות בלבד, ושבאמצעותה הביאה עמה החירות לבסוף מציאות חדשה לעולם. המודעות של המהפכה הצרפתית לחירות המופשטת הייתה הבסיס המהותי ליצירת מציאות היסטורית, שבה עיקרון החירות המפורשת של האדם זוכה להכרה בעולם כולו; עיקרון העבדות מוקע באופן מפורש, אף כי לא נעלם לחלוטין. גם אם בסופו של דבר לא הצליחה המהפכה הצרפתית להמחיש את העיקרון שלה — העיקרון של מימוש החירות המוחלטת — הרי שבכל זאת הצליחה להעניק למציאות מבנה חדש בכך ששינתה את היחסים בין אדנות לעבדות.

מותו של הגל חל בפתחה של תקופה סוערת, שבה באות המהפכות בזו אחר זו. הראשונים שאימצו את עיקרון המהפכה הצרפתית הביאו לעולם בסופו של דבר את החברה הבורגנית. זו מציאות שעתידה לספוג זעזועים קשים מהמהפכות של המאה ה–20 שהולידו בתורן — לפחות בחלק מן העולם — מציאות חדשה: זו של החברה הסוציאליסטית. בחיק מציאות זו עוברים היחסים בין אדנות לעבדות שינוי עמוק, אף כי אינם נעלמים.

אפשר לסכם את עיקרה של החוויה הנוכחית של המציאות בשתי נקודות: מחד גיסא, העולם המודרני, שאמנם גמר אומר לממש את החירות המוחלטת על ידי חיסולה המוחלט של העבדות, אך לא הצליח בזאת. למעשה, לכל אורך ההיסטוריה עוקבת העבדות אחר החירות כצל. מאידך גיסא, האדם אינו יכול לוותר על החירות, וגם לא להשלים עם העבדות. האדנות, המלווה תמיד בהתנגדות, מעוררת במוקדם או במאוחר את המרד. שום מבנה של אדנות ועבדות אינו יכול להתמיד לנצח.

לסיכום, אי אפשר לחסל לגמרי את החירות ולא את העבדות. כמו כן אין האחת יכולה להתקיים ללא השנייה. בכך מצוי עיקרה של החוויה ההיסטורית בת זמננו.

הכישלון הידוע של מימוש החירות המוחלטת ושל דיכויה המוחלט של העבדות עשוי רק לעודד את הפילוסופיה לשוב ולבחון את היחסים בין החירות לבין ניגודה — העבדות. באותה מידה יש לומר שהגיעה העת לשוב לרעיון החירות הדיאלקטית ולהסיק ממנו את המסקנות התיאורטיות מנקודת הראות של זמננו.

* * *

 

בזמן שחלף בין כתיבת פתח הדבר לבין הופעתו של ספר זה6 התרחש מאורע בעל חשיבות מכרעת: התמוטטות החברה הסוציאליסטית. מוקדם מדי להפוך מאורע זה לנושא של הרהורים פילוסופיים. אף על פי כן, הראייה הדיאלקטית של החירות רחוקה מלקבל השקפה כגון זו של פוקוימה.7 פירושו של "קץ היסטוריה" אמריקאי כזה הוא הכחשת התפיסה שלנו. קץ פנימי להיסטוריה אינו קיים. קִצה האפשרי היחיד של ההיסטוריה הוא הקטסטרופה. החירות אינה מולידה אלא דיאלקטיקה.

* * *

 

תודתי נתונה למר אלן ולמר רישאר סבן, לגברת נטלי חג'ג' ולפרופסור קלוד גנדלמן על עזרתם בניסוחו של ספר זה בצרפתית, ובמיוחד לגברת מיריי גָסֶר שהטביעה את חותמה המכריע על גרסתו הסופית של כתב היד. אני מודה גם למרכז למחקר מדעי של אוניברסיטת חיפה על ההכנה לדפוס של כתב היד הסופי.

אני מודה לרעייתי, פרופסור שרה קליין–ברסלבי, על עזרתה במהלך כתיבת הספר.