פרולוג
הדוב
נולדתי חלאה.
חייל בצבא חסר החוק של מועדון האופנועים "חלאות החוף". גידלו וחינכו אותי להמשיך יום אחד את דרכו של הזקן שלי כיו"ר.
החובה באה לפני המצפון שלי, לפני המשפחה, לפני הכול.
לא בחרתי בחיים האלה, הם בחרו בי, והחיים האלה באו עם הידיעה וההשלמה עם כך שכל בוקר שבו אני קם להשתין יכול להיות היום האחרון שלי על פני האדמה.
או, תלוי בפקודות שקיבלתי... היום האחרון של מישהו אחר.
להיות אופנוען, חלאה, לא היה רק בדם שלי. לא רק חייתי את זה.
נשמתי את זה.
שתיתי את זה.
פאקינג אהבתי את זה.
זה היה הכול.
עד שכבר לא.
אני לא זוכר את הרגע המדויק שבו זה קרה, אולי אחרי ההריגה הראשונה שלי, אולי ביום שקיבלתי את הטלאי שלי, אבל זה קרה. שמן מנועים, עור, אלימות ונטייה לחיסול אויבי המועדון החליפו את הדם שבוורידים שלי.
נהייתי יותר אופנוען מבן אדם.
והייתי גאה בזה.
אף פעם לא ראיתי בזה בעיה, אבל אף פעם גם לא חשבתי שיגיע היום שבו כבר לא אהיה חלאת חוף.
אבל היום הזה הגיע.
ולא הייתי.
ביום שבו ויתרתי על מקומי ויצאתי מפתח המועדון, הפכתי את שעון החול שלי וקבעתי תאריך תפוגה לחיים שלי.
פעם חלאה, תמיד חלאה.
או שתמות.
הם יגיעו אליי. אבל הדבר הדפוק היה שלא המחשבה על כך שהאחים שלי הולכים לשים אותי באדמה היא שהטרידה אותי, אלא חוסר הוודאות.
ידעתי הכול על איך זה להיות אופנוען.
לא ידעתי כלום על איך זה להיות בן אדם.
עינו אותי כמעט עד מוות, חיללו אותי להנאת השובים שלי. ולמרות כל זה לא איבדתי את הניצוץ שהשאיר אותי בחיים. את הרצון להילחם. את הדבר הזה שבפנים, זה שגורם ללב שלך לפעום מהר כל-כך עד שנדמה לך שהוא הולך לפעום החוצה דרך החזה שלך, ושאומר לך שלא רק שפאקינג תצא מזה, אתה גם הולך לשרוף בחיים כל בן זונה שניסה להוריד אותך.
הכו אותי, אבל אף פעם לא נשברתי.
עד ת'יה...
