פרק חמישים
החדר היה אפור וקר. הנקודות שהוצגו על המסך נעו משמאל לימין, מותירות פסים לבנים על רקע הרִיק השחור, ולידן רצו שמות: צ׳ין-512, צ׳ין-431, צ׳ין-398, בורמזי-14, לאוסיאן-2, לאוסיאן-15, רומיאו-23, רומיאו-44, טוגור-3, צ׳רגיל-1. ׳קוּשוֹ מוֹמוֹ גְיָאפָּה,׳ הדהד בראשה של ארט קולה של החאנית. ׳מספר אחד נפגע,׳ צעק המאבטח שהגיע ראשון לאביה והניח מכשיר כסוף על חזהו, ׳גֶ׳נֶר, תביא ערכת עזרה ראשונה.׳
ארט ליטפה את ידו של אביה, ששכב ללא תנועה במיטה במרכז החדר, מחובר בצינורות למכשיר כסוף. לפני שלושה ימים הם ישבו כאן, בחדר הנוסעים הראשי של רכב החלל, וטוו חלומות על היקף המסחר עם הממלכות העצמאיות. היום היא חוזרת הביתה לבדה, מביאה אִתָה גוף שהיה אבא.
היא זכרה את גֶ׳נֶר נכנס בריחוף לגינה נושא קופסא בגודל אבטיח ושני חיילים קפצו עליו. דאלאי צעק דבר מה והחיילים עזבו את הרופא שמיהר לאביה והניח עליו את הקופסא. תריסר מקומיים זרמו לחצר, כרעו סביב יָאמָארוּלְגָה ואביה, והצמידו לשניהם מכשירים בזמן שאותה החזיקו מאחורי השולחן. היא הדליקה מסך וכיוונה אותו לעבר אביה. פניו היו לבנים, שפתיו כחולות, פיו פתוח וחוטים חוברו לוורידיו.
״הוא יהיה בסדר,״ אמר גֶ׳נֶר, שלא מש מצידו של אביה מאז ההתנקשות, ״תקני גוף סטנדרטיים לא היו מתמודדים עם הרעל. תקני הגוף שלכם הם מהסדרה האחרונה של המכון להנדסה ביולוגית. הם זיהו את תחילת ההשפעה של החומר והזינו חמצן למוח מהמאגרים שלהם.״
״מה היא הזריקה לו?״
״פְּנָאשֶר, זהו חומר שמחקה חלבון שקיים בגוף באופן טבעי, פוגע במערכת העצבים והורג את הקורבן תוך שתי דקות, כמו שקרה לברברית. אני מחליף לו את הדם וכשיהיה נקי נתקן את מערכת העצבים.״
במהלך הנסיעה לנמל הקרקע ישב דאלאי לידה. ׳חסרת הגבולות,׳ הוא אמר לה, ׳אני מצטער עד קצות ציפורניי. אין מילים בפי להביע את הבושה שאני חש. שמה הטוב של ממלכת טיבטון נהרס ולא ישוב לקדמותו עד שנכפר על האסון שקרה באשמתנו. סאנגמו, אני ותושבינו הם ידידייך עד קץ הדורות.׳
כמה ריקות ההצהרות שלְךָ, היא חשבה; כל עוד אינך מחזיר לי את אבא, את הקיסר־הבא, את מציל האימפריה, אל תפזר מילים זולות וחסרות משמעות.
׳אני רוצֶה להראות לָךְ מכשיר שעשוי להיות לעזר בשבועות הקרובים,׳ המשיך החאן, ׳אנחנו קוראים לו רִינְג־צ׳וֹר, ובשפתכם חַשְרָחוֹק.׳ הוא הוציא מכיסו שני כדורי מתכת בקוטר שישה סנטימטר והסביר על דרך עבודתם.
ארט הניחה את אחד הכדורים בכף ידו של אביה, אחזה את השני בין אצבעותיה ועצמה את עיניה. היא חשה שהאוויר סביבה נדחס וריח טחוב עלה באפה. כתם חוּם לא מוגדר שספק נוצר בדמיונה זכה להתעלמותה והיא פעלה לפי הוראותיו של דאלאי: נשמה לאיטה, התרכזה בכף ידה ושלחה אליה גל של חוֹם. הכדור נותר קפוא. היא דמיינה שהיד שלה היא ים ועליה שטות ספינות של אהבה. על הספינות היא העלתה זיכרונות: הטיול המשפחתי הראשון לללוס כשהייתה בת חמש, חוזה המסחר הראשון שחתמה עם טְרִינִידֶר, הצטרפות צ׳רגיל-14. אצבעותיה נענו בקור. מסיבת המינוי שלה לאחראית הקו לאקרסון־פלאנט, טקס סיום התיכון שבו קיבלה תעודת הצטיינות, טקס קבלת הפיקוד על צי המסחר, השיחה שבה חוליו הציע שיגיע לביקור. הצינה עלתה לאורך ידה והרעידה את כתפיה.
אבא, עד שתתאושש אני אמשיך את דרכך, אקשור את הבתים אלה לאלה ואקדם פרויקטים בין־בתיים. אני לא אתן לאימפריה להתפרק.
