דג חמקמק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דג חמקמק
מכר
אלפי
עותקים
דג חמקמק
מכר
אלפי
עותקים

דג חמקמק

3.9 כוכבים (47 דירוגים)
ספר דיגיטלי
44
ספר מודפס
78.4 מחיר על גב הספר 98

עוד על הספר

  • תרגום: רות שפירא
  • הוצאה: מודן, הוצאת הכורסא
  • תאריך הוצאה: יוני 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 294 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 54 דק'

תקציר

הספר הראשון בסדרת המפקח וַאן וֶטֶרֶן
יאנק מיטר, מורה לפילוסופיה בבית ספר תיכון, מתעורר אחרי לילה של שיכרות ומגלה את אשתו אווה צפה באמבטיה ללא רוח חיים. הוא מנסה לשחזר את אירועי הלילה הקודם, אך מגלה שחשכת ההנגאובר העלימה כל בדל זיכרון ממוחו. תוך זמן קצר הוא הופך לחשוד ברצח, כשהמשטרה ובית המשפט גם יחד נחושים להרשיע אותו.
מפקח המשטרה הותיק ואן וטרן, שנכח במשפטו של מיטר, הוא היחיד המטיל ספק באשמתו; אף על פי שעבודתו ארוכת השנים במשטרה שחקה את סבלנותו והוא חולם לפרוש לחיי רוגע ושלווה, המקרה מעורר את סקרנותו. הוא עורך סדרת ראיונות עם אנשים הקשורים בחייהם של הנרצחת ובעלה, ומנסה ליצור סיפור מתוך חלקי הפאזל השונים שיאפשר לו לזהות בוודאות את הרוצח – את אותו דג חמקמק שמסרב להילכד ברשתות שנפרשו על ידי רשויות החוק. 
"דג חמקמק" הוא הספר הראשון בסדרת ספרי המפקח ואן וטרן, שנחשב על ידי רבים כאחת מדמויות הבלש הטובות והמעניינות ביותר שנכתבו בדורות האחרונים.
הוֹקַן נֶסֶר הוא סופר מתח שוודי עטור שבחים ונחשב לאמן הסיפור הבלשי. בשנת 1993 הוא זכה בפרס הביכורים של האקדמיה השוודית לספרי מתח על "דג חמקמק", והוא הסופר היחיד בתולדות הפרס שזכה בקטגוריית "ספר המתח הטוב ביותר" שלוש פעמים. בשנת 1999 הוא אף זכה בפרס 'Glass Key' לספר המתח הטוב ביותר בסקנדינביה. ספריו זכו להצלחה בעולם ותורגמו ל-25 שפות. דג חמקמק הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית. 
 
"הרומן המדהים הזה, שנכתב בידי אחד מסופרי המתח החשובים ביותר בשוודיה, יכול היה לשמש בקלות כתסריט לאחד מסרטיו של אלפרד היצ'קוק" - הסאנדיי טיימס
""דג חמקמק" מספק בכל מובן. כתיבה אינטליגנטית, עלילה שנטוותה בקפידה ובחכמה ודמויות אמינות בצורה יוצאת דופן. רומן נהדר מתחילתו ועד סופו" - בוקפייג'
"נסר הוא רוקח תעלומות הרצח הטוב ביותר שאתם לא מכירים, וגיבורו המפקח ואן וטרן הוא יורש ראוי להרקול פוארו ולמגרה" – אורי שאלתיאל, עיתון הארץ

 

פרק ראשון

1
 
הוא התעורר ולא זכר את שמו.
הכאבים היו עזים, ובכל הגוף. להבות אש הסתחררו בראש ובגרון, בבטן ובחזה. הוא בלע רוק, אבל המאמץ הסתיים אחרי ניסיון אחד. הלשון היתה דבוקה לחֵך הרך. צורבת ושורפת.
הדם פָּעַם בעיניים. כאילו הן מבקשות לתפוח ולצאת מחוריהן.
זה כמו להיוולד, הוא חשב. אני אף אחד. סֵבֶל אחד גדול ולא יותר.
החדר היה שרוי בחשכה. הוא גישש בזרועו החופשית, זו שלא נרדמה ודקרה תחת גופו.
נכון, הנה השידה הקטנה שליד המיטה. טלפון וכוס. עיתון. שעון מעורר...
הוא הרים את השעון, שהחליק בין אצבעותיו בחצי הדרך ונשמט על הרצפה. הוא גישש רגע, הצליח לתפוס בו שוב ולהרים אותו, קירב אותו אל פניו.
לוח השעון היה זרחני מעט. השעון היה מוכר לו.
שמונה ועשרים. בבוקר, כנראה.
הוא עדיין לא ידע מי הוא.
דבר כזה אף פעם לא קרה לו, מן הסתם. בטח כבר קרה שהתעורר ולא ידע איפה הוא. או איזה יום זה. אבל את השם שלו... האם קרה לו שאיבד את השם שלו?
ג'וֹן? יָאנוֹס?
לא, אבל משהו דומה.
זה יושב אי־שם ביַרכּתי המוח, לא רק השֵם אלא הכול... החיים ודרך החיים והנסיבות המקילות. כל זה נמצא שם ומחכה. מאחורי מסך דק שעוד ייקרע, משהו שעדיין לא ניעור. למען האמת, זה לא הדאיג אותו. בקרוב הוא יֵדע.
ואולי זה לא משהו ששווה לצפות לו.
פתאום התעצם הכאב מאחורי העיניים. אולי תרמה לכך החשיבה המאומצת: כך או אחרת, הכאב היה שם. מלוּבּן ועז. צעקה של בשר.
לכל שאר הדברים לא היתה שום חשיבות.
המטבח היה משמאל ונראה לו מוכר. הוא מצא בלי קושי את משככי הכאבים, והוודאות שזה באמת הבית שלו הלכה והתעצמה במהירות. תכף הכול יחזור אליו בבהירות, אין ספק.
הוא חזר אל המסדרון. בעט בבקבוק שעמד בצִלה של כוננית ספרים. הבקבוק התגלגל על רצפת הפרקט ונעצר מתחת למתקן ההסקה. הוא גרר את עצמו לשירותים. תפס בידית.
הדלת היתה נעולה.
הוא רכן בכבדות קדימה. תמך את ידיו בברכיים ובדק את הלוחית המסתובבת שמעל למנעול.
אדום. נכון. השירותים תפוסים.
הבחילה גאתה בו בבת אחת.
"אפשר לפתוח...?" הוא ניסה לומר, אבל הצליח להפיק רק לחישה. הוא השעין את ראשו על העץ הקריר של הדלת.
"אפשר לפתוח את הדלת?!" הוא ניסה שוב, והפעם קולו לא נשבר, לפחות לא מיד. כדי להבהיר שהוא רציני, הוא חבט כמה פעמים באגרוף על הדלת.
שום תשובה. גם לא רחש קל. היה ברור שמי שנמצא שם, מי שזה לא יהיה, לא מתכוון לאפשר לו להיכנס.
הקיבה, בלי אזהרה מוקדמת, התהפכה. ואולי גם המעיים... עכשיו זה היה עניין של שניות. הוא חצה במהירות את המסדרון. למטבח.
הפעם נראה המטבח מוכר מתמיד.
זה בטח הבית שלי, הוא חשב בזמן שהקיא לתוך הכיור.
הוא פתח במברג את המנעול של דלת חדר הרחצה. היתה לו הרגשה ברורה שזאת לא הפעם הראשונה.
"סליחה, אני באמת הייתי חייב..."
הוא נכנס, וברגע שהדליק את האור, היה ברור לו כשמש מי הוא.
הוא זיהה מיד גם את האישה השרועה באמבטיה.
שמה אֶווה רינְגמַר, אשתו כבר שלושה חודשים.
תנוחת גופה היתה מעוותת באופן חריג. יד ימין היתה תלויה מעל לשפת האמבטיה בזווית לא טבעית. הציפורניים המטופחות נגעו, אם כי רק בקושי, באריחי הקרמיקה של הרצפה. השיער הכהה צף במים. הפנים פנו כלפי מטה, ומאחר שהאמבטיה היתה מלאה מים, לא היה שום ספק שהיא מתה.
שמו שלו היה מיטֶר. יָאנֶק מָתיאָס מיטֶר. מורה להיסטוריה ולפילוסופיה בתיכון בּוּנְגֶה שבמַארדַם.1
בדרך כלל כינו אותו JM.
אחרי שראה והבין את כל זה הוא הקיא שוב, והפעם באסלה. אחר כך בלע עוד שני משככי כאבים והתקשר למשטרה.

עוד על הספר

  • תרגום: רות שפירא
  • הוצאה: מודן, הוצאת הכורסא
  • תאריך הוצאה: יוני 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 294 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 54 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
47 דירוגים
17 דירוגים
15 דירוגים
8 דירוגים
5 דירוגים
2 דירוגים
30/3/2023

ספר מצוין. אהבתי את הסגנון, רציני ומתבדח ועמוק בעת ובעונה אחת. העלילה לא יוצאת דופן, אך מוצגת מכמה זוויות, באופן שאינו מלאה. ממליצה.

30/11/2022

מותח, כתיבה קולחת, דמויות מוזרות כמו מתוך הצגה של חנוך לוין, כאילו המחבר משתעשע. הרבה סרקזם מעודן

18/5/2022

ספר בלשי נחמד, הומוריסטי וגם מותח. מהנה מאד.

3/10/2021

מרתק.

10/7/2021

מצויין, מותח ומהנה מאוד!

24/5/2020

אחרי כמה וכמה ספרים מתישים עם כתיבה דלה ומשעממת סוף סוף כמו משקה מר֫ענן, כתיבה קלילה הומוריסטית מידי פעם. מומלץ.

14/5/2020

מותח עם סוף בלתי צפוי.

13/5/2020

ספר מעניין ומותח.

23/4/2020

כמו יתר הספרים שלו קולי במפתיע. כתוב נפלא, אירוני ומותח

12/4/2020

ספר מעולה ,

11/11/2018

מעולה. מותח. מענין. נקרא בשטף. מסקרן. אינטליגנטי. מומלץ

31/5/2025

מותח מאוד פתלתל מומלץ

24/7/2023

רומן מתח נורבגי אפל, אנשים אומללים ופגומים, הרעים והטובים. לחובבי הז'אנר זה ספר חובה, האחרים יהנו מספר מתח קולח ומהנה

27/6/2021

שוין, טייב בסדר,

30/1/2021

נחמד... נראה כי הסיפור לא עדכני יחסית

19/11/2020

ספר מעולה. מותח, זורם, עם עלילה סדורה

19/6/2020

חביב, משמים לעיתים

15/5/2020

מגובב מדי אך נחמד

20/4/2020

ספר מרתק הפתרון קצת צפוי

19/4/2019

העלילה מעניינת, אך לעיתים הקריאה לא זורמת.

16/4/2025

יחסית חלש בעיני. הדמויות לא התחבבו עליי, העלילה מפותלת מדי לצורך פתרון התעלומה, והטון שבו הספר נכתב קצת יומרני לטעמי. לא עומד בשורה אחת עם הספרות הבלשית הנורדית.

24/9/2022

המתח בספר אכן חמקמק ביותר, ומתחיל רק במחצית הספר

24/4/2020

בינוני , נופל בהרבה משאר הספרים בסדרה. העלילה מבולבלת, מותח לעיתים אך לא מספק את הסחורה. הסוף די מאכזב

16/10/2023

לא ספר קולח. הפוקוס נע כל הזמן מהקו הראשי של העלילה להגיגים מחשבתיים של החוקר וזה מוציא את הסיפור מפוקוס. הדמויות מתנהגות מוזר והן די שטוחות ולא מעוררות הזדהות. לסיכום: די משעמם ולא מותיר רושם, אפשר לוותר.

16/4/2023

מאכזב

29/8/2018

כתוב טוב והרעיון של ארץ בדיונית מענין בעיני אבל הפתרון צפוי ומבאס, הדמויות לא אמינות ועם מוטיבציות לא ברורות, יש התרחשויות שגם אחרי הפתרון אין להן שום הסבר הגיוני וקוהרנטי לסיפור, ודמות הבלש הראשי מוזרה ולא מעניינת. חוץ מזה אני לא רוצה לעשות ספויילר למי שבכל זאת יבחר לקרוא, אבל הרעיון הבסיסי שמוביל את הבלש לפתור את התעלומה מקומם ממש.

16/8/2018

מיגע ומשמים

24/12/2022

צפוי ומיותר

18/12/2022

משעמם ומיותר. האובססיה החולנית של הסופר להשקיע פרקים שלמים בסיפור על חלומות ועל רגשות שלא מוסיפים בהוא זה לעלילה או לסיפור מורידים את קצב הסיפור לאפס מאופס. אם הייתי רוצה פסיכולוגיה בגרוש לא הייתי בוחר בקטגוריה של מתח. אם הסופר אכן היה טוב בסיפורי הנפש הוא לא היה מחבר ספרות מתח זולה. זבל של סופר מתיימר. אכן מדינות סקנדינביה מלאות בסופרים של זבל שחור.

דג חמקמק הוקן נסר
1
 
הוא התעורר ולא זכר את שמו.
הכאבים היו עזים, ובכל הגוף. להבות אש הסתחררו בראש ובגרון, בבטן ובחזה. הוא בלע רוק, אבל המאמץ הסתיים אחרי ניסיון אחד. הלשון היתה דבוקה לחֵך הרך. צורבת ושורפת.
הדם פָּעַם בעיניים. כאילו הן מבקשות לתפוח ולצאת מחוריהן.
זה כמו להיוולד, הוא חשב. אני אף אחד. סֵבֶל אחד גדול ולא יותר.
החדר היה שרוי בחשכה. הוא גישש בזרועו החופשית, זו שלא נרדמה ודקרה תחת גופו.
נכון, הנה השידה הקטנה שליד המיטה. טלפון וכוס. עיתון. שעון מעורר...
הוא הרים את השעון, שהחליק בין אצבעותיו בחצי הדרך ונשמט על הרצפה. הוא גישש רגע, הצליח לתפוס בו שוב ולהרים אותו, קירב אותו אל פניו.
לוח השעון היה זרחני מעט. השעון היה מוכר לו.
שמונה ועשרים. בבוקר, כנראה.
הוא עדיין לא ידע מי הוא.
דבר כזה אף פעם לא קרה לו, מן הסתם. בטח כבר קרה שהתעורר ולא ידע איפה הוא. או איזה יום זה. אבל את השם שלו... האם קרה לו שאיבד את השם שלו?
ג'וֹן? יָאנוֹס?
לא, אבל משהו דומה.
זה יושב אי־שם ביַרכּתי המוח, לא רק השֵם אלא הכול... החיים ודרך החיים והנסיבות המקילות. כל זה נמצא שם ומחכה. מאחורי מסך דק שעוד ייקרע, משהו שעדיין לא ניעור. למען האמת, זה לא הדאיג אותו. בקרוב הוא יֵדע.
ואולי זה לא משהו ששווה לצפות לו.
פתאום התעצם הכאב מאחורי העיניים. אולי תרמה לכך החשיבה המאומצת: כך או אחרת, הכאב היה שם. מלוּבּן ועז. צעקה של בשר.
לכל שאר הדברים לא היתה שום חשיבות.
המטבח היה משמאל ונראה לו מוכר. הוא מצא בלי קושי את משככי הכאבים, והוודאות שזה באמת הבית שלו הלכה והתעצמה במהירות. תכף הכול יחזור אליו בבהירות, אין ספק.
הוא חזר אל המסדרון. בעט בבקבוק שעמד בצִלה של כוננית ספרים. הבקבוק התגלגל על רצפת הפרקט ונעצר מתחת למתקן ההסקה. הוא גרר את עצמו לשירותים. תפס בידית.
הדלת היתה נעולה.
הוא רכן בכבדות קדימה. תמך את ידיו בברכיים ובדק את הלוחית המסתובבת שמעל למנעול.
אדום. נכון. השירותים תפוסים.
הבחילה גאתה בו בבת אחת.
"אפשר לפתוח...?" הוא ניסה לומר, אבל הצליח להפיק רק לחישה. הוא השעין את ראשו על העץ הקריר של הדלת.
"אפשר לפתוח את הדלת?!" הוא ניסה שוב, והפעם קולו לא נשבר, לפחות לא מיד. כדי להבהיר שהוא רציני, הוא חבט כמה פעמים באגרוף על הדלת.
שום תשובה. גם לא רחש קל. היה ברור שמי שנמצא שם, מי שזה לא יהיה, לא מתכוון לאפשר לו להיכנס.
הקיבה, בלי אזהרה מוקדמת, התהפכה. ואולי גם המעיים... עכשיו זה היה עניין של שניות. הוא חצה במהירות את המסדרון. למטבח.
הפעם נראה המטבח מוכר מתמיד.
זה בטח הבית שלי, הוא חשב בזמן שהקיא לתוך הכיור.
הוא פתח במברג את המנעול של דלת חדר הרחצה. היתה לו הרגשה ברורה שזאת לא הפעם הראשונה.
"סליחה, אני באמת הייתי חייב..."
הוא נכנס, וברגע שהדליק את האור, היה ברור לו כשמש מי הוא.
הוא זיהה מיד גם את האישה השרועה באמבטיה.
שמה אֶווה רינְגמַר, אשתו כבר שלושה חודשים.
תנוחת גופה היתה מעוותת באופן חריג. יד ימין היתה תלויה מעל לשפת האמבטיה בזווית לא טבעית. הציפורניים המטופחות נגעו, אם כי רק בקושי, באריחי הקרמיקה של הרצפה. השיער הכהה צף במים. הפנים פנו כלפי מטה, ומאחר שהאמבטיה היתה מלאה מים, לא היה שום ספק שהיא מתה.
שמו שלו היה מיטֶר. יָאנֶק מָתיאָס מיטֶר. מורה להיסטוריה ולפילוסופיה בתיכון בּוּנְגֶה שבמַארדַם.1
בדרך כלל כינו אותו JM.
אחרי שראה והבין את כל זה הוא הקיא שוב, והפעם באסלה. אחר כך בלע עוד שני משככי כאבים והתקשר למשטרה.

המלצות נוספות