דג חמקמק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דג חמקמק
מכר
אלפי
עותקים
דג חמקמק
מכר
אלפי
עותקים

דג חמקמק

3.9 כוכבים (45 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: רות שפירא
  • הוצאה: מודן, הוצאת הכורסא
  • תאריך הוצאה: יוני 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 294 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 54 דק'

תקציר

הספר הראשון בסדרת המפקח וַאן וֶטֶרֶן
יאנק מיטר, מורה לפילוסופיה בבית ספר תיכון, מתעורר אחרי לילה של שיכרות ומגלה את אשתו אווה צפה באמבטיה ללא רוח חיים. הוא מנסה לשחזר את אירועי הלילה הקודם, אך מגלה שחשכת ההנגאובר העלימה כל בדל זיכרון ממוחו. תוך זמן קצר הוא הופך לחשוד ברצח, כשהמשטרה ובית המשפט גם יחד נחושים להרשיע אותו.
מפקח המשטרה הותיק ואן וטרן, שנכח במשפטו של מיטר, הוא היחיד המטיל ספק באשמתו; אף על פי שעבודתו ארוכת השנים במשטרה שחקה את סבלנותו והוא חולם לפרוש לחיי רוגע ושלווה, המקרה מעורר את סקרנותו. הוא עורך סדרת ראיונות עם אנשים הקשורים בחייהם של הנרצחת ובעלה, ומנסה ליצור סיפור מתוך חלקי הפאזל השונים שיאפשר לו לזהות בוודאות את הרוצח – את אותו דג חמקמק שמסרב להילכד ברשתות שנפרשו על ידי רשויות החוק. 
"דג חמקמק" הוא הספר הראשון בסדרת ספרי המפקח ואן וטרן, שנחשב על ידי רבים כאחת מדמויות הבלש הטובות והמעניינות ביותר שנכתבו בדורות האחרונים.
הוֹקַן נֶסֶר הוא סופר מתח שוודי עטור שבחים ונחשב לאמן הסיפור הבלשי. בשנת 1993 הוא זכה בפרס הביכורים של האקדמיה השוודית לספרי מתח על "דג חמקמק", והוא הסופר היחיד בתולדות הפרס שזכה בקטגוריית "ספר המתח הטוב ביותר" שלוש פעמים. בשנת 1999 הוא אף זכה בפרס 'Glass Key' לספר המתח הטוב ביותר בסקנדינביה. ספריו זכו להצלחה בעולם ותורגמו ל-25 שפות. דג חמקמק הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית. 
 
"הרומן המדהים הזה, שנכתב בידי אחד מסופרי המתח החשובים ביותר בשוודיה, יכול היה לשמש בקלות כתסריט לאחד מסרטיו של אלפרד היצ'קוק" - הסאנדיי טיימס
""דג חמקמק" מספק בכל מובן. כתיבה אינטליגנטית, עלילה שנטוותה בקפידה ובחכמה ודמויות אמינות בצורה יוצאת דופן. רומן נהדר מתחילתו ועד סופו" - בוקפייג'
"נסר הוא רוקח תעלומות הרצח הטוב ביותר שאתם לא מכירים, וגיבורו המפקח ואן וטרן הוא יורש ראוי להרקול פוארו ולמגרה" – אורי שאלתיאל, עיתון הארץ

 

פרק ראשון

1
 
הוא התעורר ולא זכר את שמו.
הכאבים היו עזים, ובכל הגוף. להבות אש הסתחררו בראש ובגרון, בבטן ובחזה. הוא בלע רוק, אבל המאמץ הסתיים אחרי ניסיון אחד. הלשון היתה דבוקה לחֵך הרך. צורבת ושורפת.
הדם פָּעַם בעיניים. כאילו הן מבקשות לתפוח ולצאת מחוריהן.
זה כמו להיוולד, הוא חשב. אני אף אחד. סֵבֶל אחד גדול ולא יותר.
החדר היה שרוי בחשכה. הוא גישש בזרועו החופשית, זו שלא נרדמה ודקרה תחת גופו.
נכון, הנה השידה הקטנה שליד המיטה. טלפון וכוס. עיתון. שעון מעורר...
הוא הרים את השעון, שהחליק בין אצבעותיו בחצי הדרך ונשמט על הרצפה. הוא גישש רגע, הצליח לתפוס בו שוב ולהרים אותו, קירב אותו אל פניו.
לוח השעון היה זרחני מעט. השעון היה מוכר לו.
שמונה ועשרים. בבוקר, כנראה.
הוא עדיין לא ידע מי הוא.
דבר כזה אף פעם לא קרה לו, מן הסתם. בטח כבר קרה שהתעורר ולא ידע איפה הוא. או איזה יום זה. אבל את השם שלו... האם קרה לו שאיבד את השם שלו?
ג'וֹן? יָאנוֹס?
לא, אבל משהו דומה.
זה יושב אי־שם ביַרכּתי המוח, לא רק השֵם אלא הכול... החיים ודרך החיים והנסיבות המקילות. כל זה נמצא שם ומחכה. מאחורי מסך דק שעוד ייקרע, משהו שעדיין לא ניעור. למען האמת, זה לא הדאיג אותו. בקרוב הוא יֵדע.
ואולי זה לא משהו ששווה לצפות לו.
פתאום התעצם הכאב מאחורי העיניים. אולי תרמה לכך החשיבה המאומצת: כך או אחרת, הכאב היה שם. מלוּבּן ועז. צעקה של בשר.
לכל שאר הדברים לא היתה שום חשיבות.
המטבח היה משמאל ונראה לו מוכר. הוא מצא בלי קושי את משככי הכאבים, והוודאות שזה באמת הבית שלו הלכה והתעצמה במהירות. תכף הכול יחזור אליו בבהירות, אין ספק.
הוא חזר אל המסדרון. בעט בבקבוק שעמד בצִלה של כוננית ספרים. הבקבוק התגלגל על רצפת הפרקט ונעצר מתחת למתקן ההסקה. הוא גרר את עצמו לשירותים. תפס בידית.
הדלת היתה נעולה.
הוא רכן בכבדות קדימה. תמך את ידיו בברכיים ובדק את הלוחית המסתובבת שמעל למנעול.
אדום. נכון. השירותים תפוסים.
הבחילה גאתה בו בבת אחת.
"אפשר לפתוח...?" הוא ניסה לומר, אבל הצליח להפיק רק לחישה. הוא השעין את ראשו על העץ הקריר של הדלת.
"אפשר לפתוח את הדלת?!" הוא ניסה שוב, והפעם קולו לא נשבר, לפחות לא מיד. כדי להבהיר שהוא רציני, הוא חבט כמה פעמים באגרוף על הדלת.
שום תשובה. גם לא רחש קל. היה ברור שמי שנמצא שם, מי שזה לא יהיה, לא מתכוון לאפשר לו להיכנס.
הקיבה, בלי אזהרה מוקדמת, התהפכה. ואולי גם המעיים... עכשיו זה היה עניין של שניות. הוא חצה במהירות את המסדרון. למטבח.
הפעם נראה המטבח מוכר מתמיד.
זה בטח הבית שלי, הוא חשב בזמן שהקיא לתוך הכיור.
הוא פתח במברג את המנעול של דלת חדר הרחצה. היתה לו הרגשה ברורה שזאת לא הפעם הראשונה.
"סליחה, אני באמת הייתי חייב..."
הוא נכנס, וברגע שהדליק את האור, היה ברור לו כשמש מי הוא.
הוא זיהה מיד גם את האישה השרועה באמבטיה.
שמה אֶווה רינְגמַר, אשתו כבר שלושה חודשים.
תנוחת גופה היתה מעוותת באופן חריג. יד ימין היתה תלויה מעל לשפת האמבטיה בזווית לא טבעית. הציפורניים המטופחות נגעו, אם כי רק בקושי, באריחי הקרמיקה של הרצפה. השיער הכהה צף במים. הפנים פנו כלפי מטה, ומאחר שהאמבטיה היתה מלאה מים, לא היה שום ספק שהיא מתה.
שמו שלו היה מיטֶר. יָאנֶק מָתיאָס מיטֶר. מורה להיסטוריה ולפילוסופיה בתיכון בּוּנְגֶה שבמַארדַם.1
בדרך כלל כינו אותו JM.
אחרי שראה והבין את כל זה הוא הקיא שוב, והפעם באסלה. אחר כך בלע עוד שני משככי כאבים והתקשר למשטרה.

עוד על הספר

  • תרגום: רות שפירא
  • הוצאה: מודן, הוצאת הכורסא
  • תאריך הוצאה: יוני 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 294 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 54 דק'
דג חמקמק הוקן נסר
1
 
הוא התעורר ולא זכר את שמו.
הכאבים היו עזים, ובכל הגוף. להבות אש הסתחררו בראש ובגרון, בבטן ובחזה. הוא בלע רוק, אבל המאמץ הסתיים אחרי ניסיון אחד. הלשון היתה דבוקה לחֵך הרך. צורבת ושורפת.
הדם פָּעַם בעיניים. כאילו הן מבקשות לתפוח ולצאת מחוריהן.
זה כמו להיוולד, הוא חשב. אני אף אחד. סֵבֶל אחד גדול ולא יותר.
החדר היה שרוי בחשכה. הוא גישש בזרועו החופשית, זו שלא נרדמה ודקרה תחת גופו.
נכון, הנה השידה הקטנה שליד המיטה. טלפון וכוס. עיתון. שעון מעורר...
הוא הרים את השעון, שהחליק בין אצבעותיו בחצי הדרך ונשמט על הרצפה. הוא גישש רגע, הצליח לתפוס בו שוב ולהרים אותו, קירב אותו אל פניו.
לוח השעון היה זרחני מעט. השעון היה מוכר לו.
שמונה ועשרים. בבוקר, כנראה.
הוא עדיין לא ידע מי הוא.
דבר כזה אף פעם לא קרה לו, מן הסתם. בטח כבר קרה שהתעורר ולא ידע איפה הוא. או איזה יום זה. אבל את השם שלו... האם קרה לו שאיבד את השם שלו?
ג'וֹן? יָאנוֹס?
לא, אבל משהו דומה.
זה יושב אי־שם ביַרכּתי המוח, לא רק השֵם אלא הכול... החיים ודרך החיים והנסיבות המקילות. כל זה נמצא שם ומחכה. מאחורי מסך דק שעוד ייקרע, משהו שעדיין לא ניעור. למען האמת, זה לא הדאיג אותו. בקרוב הוא יֵדע.
ואולי זה לא משהו ששווה לצפות לו.
פתאום התעצם הכאב מאחורי העיניים. אולי תרמה לכך החשיבה המאומצת: כך או אחרת, הכאב היה שם. מלוּבּן ועז. צעקה של בשר.
לכל שאר הדברים לא היתה שום חשיבות.
המטבח היה משמאל ונראה לו מוכר. הוא מצא בלי קושי את משככי הכאבים, והוודאות שזה באמת הבית שלו הלכה והתעצמה במהירות. תכף הכול יחזור אליו בבהירות, אין ספק.
הוא חזר אל המסדרון. בעט בבקבוק שעמד בצִלה של כוננית ספרים. הבקבוק התגלגל על רצפת הפרקט ונעצר מתחת למתקן ההסקה. הוא גרר את עצמו לשירותים. תפס בידית.
הדלת היתה נעולה.
הוא רכן בכבדות קדימה. תמך את ידיו בברכיים ובדק את הלוחית המסתובבת שמעל למנעול.
אדום. נכון. השירותים תפוסים.
הבחילה גאתה בו בבת אחת.
"אפשר לפתוח...?" הוא ניסה לומר, אבל הצליח להפיק רק לחישה. הוא השעין את ראשו על העץ הקריר של הדלת.
"אפשר לפתוח את הדלת?!" הוא ניסה שוב, והפעם קולו לא נשבר, לפחות לא מיד. כדי להבהיר שהוא רציני, הוא חבט כמה פעמים באגרוף על הדלת.
שום תשובה. גם לא רחש קל. היה ברור שמי שנמצא שם, מי שזה לא יהיה, לא מתכוון לאפשר לו להיכנס.
הקיבה, בלי אזהרה מוקדמת, התהפכה. ואולי גם המעיים... עכשיו זה היה עניין של שניות. הוא חצה במהירות את המסדרון. למטבח.
הפעם נראה המטבח מוכר מתמיד.
זה בטח הבית שלי, הוא חשב בזמן שהקיא לתוך הכיור.
הוא פתח במברג את המנעול של דלת חדר הרחצה. היתה לו הרגשה ברורה שזאת לא הפעם הראשונה.
"סליחה, אני באמת הייתי חייב..."
הוא נכנס, וברגע שהדליק את האור, היה ברור לו כשמש מי הוא.
הוא זיהה מיד גם את האישה השרועה באמבטיה.
שמה אֶווה רינְגמַר, אשתו כבר שלושה חודשים.
תנוחת גופה היתה מעוותת באופן חריג. יד ימין היתה תלויה מעל לשפת האמבטיה בזווית לא טבעית. הציפורניים המטופחות נגעו, אם כי רק בקושי, באריחי הקרמיקה של הרצפה. השיער הכהה צף במים. הפנים פנו כלפי מטה, ומאחר שהאמבטיה היתה מלאה מים, לא היה שום ספק שהיא מתה.
שמו שלו היה מיטֶר. יָאנֶק מָתיאָס מיטֶר. מורה להיסטוריה ולפילוסופיה בתיכון בּוּנְגֶה שבמַארדַם.1
בדרך כלל כינו אותו JM.
אחרי שראה והבין את כל זה הוא הקיא שוב, והפעם באסלה. אחר כך בלע עוד שני משככי כאבים והתקשר למשטרה.