הישגיה המדיניים והמסחריים של אנגליה במאה ה-18 הובילו לשפע כלכלי בעיר ולהתפתחותה. האצילים המשיכו בבנייה מואצת של שכונות במערב, ועד מהרה עלתה ווסטמינסטר בגודלה על הסיטי, והחומה שהקיפה את הסיטי בתקופה הרומית נהרסה כמעט לחלוטין. גודלה של האימפריה הבריטית והשפעתה מעבר לים נסקו במאה ה-19, שבמהלכה התרחב שטח המטרופולין, והנמל של לונדון היה לגדול בעולם (מתוך "האתר של שיחור", אתר למטיילים בארץ ובעולם). ברוך חרמון, 2007.
נבואת הצוענייה
"אדון, כבד את עצמך, קח כיסא ובוא שב ליד מדאם מארצ'סקו, עוד מעט תקבל את כל התשובות לשאלות הטורדות אותך לאחרונה ומדירות שינה מעיניך." צ'רלס הופתע. אכן בזמן האחרון היה טרוד מאוד בהרבה שאלות לגבי עבודתו, השותפויות החדשות, יחסיו עם אשתו וכולי, ואכן שנתו הייתה קלה ולא מספקת, אבל איך לכל השדים ידעה הצוענייה הזקנה על כל זה?
"צ'רלס, בנו של נייתן..."
צ'רלס קפא במקומו וגופו נדרך כקפיץ. "נכתב בספר הגורל שאתה ואני ניפגש, נגזר עליי לספר את שיקרה לנשמתך בהגיע יומך להחזירה לבריכת הנשמות אי שם בעולם האחר. אני יודעת שזה מבלבל אותך, אני אשתדל להסביר בצורה ברורה, ואני מקווה שתבין. למעשה, אני בטוחה ויודעת שתבין עכשיו או מאוחר!" בשלב זה פלטה הצוענייה פרטים רבים ואינטימיים מעברו שלא היו באפשרותה לדעת.
צ'רלס נשם בכבדות, פניו החווירו, גופו היה נוקשה בישיבתו, והיה דרוך לשמוע את ההמשך.
"בני האדם נולדים וחיים את חייהם לזמן קצר על פני האדמה, ובמותם, כשגופותיהם נטמנות בקברן, נשמותיהם עוזבות וחוזרות לעולם הנשמות, שם מחכות לשליחותן הבאה, בגוף אחר, לתקופת חיים חדשה וכן הלאה.
"בעוד שתי שליחויות, בזו אחר זו, אני רואה את נשמתך משתכנת בגופו של ילד. אני רואה אותו יושב בחדר גדול עם קופסאות רועשות, גלגלים מסתובבים, ובעולם זה עגלות מוזרות עפות באוויר, ספינות ענקיות ללא מפרשים משייטות בימים. רגע... מטבע... לא... מדליון מזהב... עם שתי דמויות, רגע... אני לא מבינה, זה בא ונעלם כלעומת שבא... זהו, עכשיו נעלם לחלוטין."
כאן עצרה לרגע הזקנה, נשמה נשימות ארוכות והמשיכה כשעיניה עצומות, "אני רואה אדם מבוגר, אביו של הילד, איש קדוש. הילד חכם במיוחד, אני רואה אותו בבגרותו, עוסק בפעילות מוזרה, מאוד מוזר. לא מכירה ולא מבינה דבר כזה. אני נמצאת עכשיו במקום שבו נמצא הגבר. זה מצוי מבעד לים, במקום שבו הים הקטן מסתיים, המקום קדוש לעם קדוש, ואני רואה שגם אתה שייך לעם זה. אתה לא יודע עובדה זו משום שמשפחתך הסתירה ממך."
בשלב זה נשמה הזקנה בכבדות. לרגע נדמה היה לצ'רלס כי היא עומדת להירדם, אך שניות לאחר מכן פקחה את עיניה לרווחה, שאפה אוויר לריאותיה והמשיכה בקול צלול:
"שם משפחתו של האיש הקדוש — מילר, על זרועו השמאלית של האיש הקדוש חקוק מספר, אני לא מבינה מה זה, אבל הספרות קצת מטושטשות, רגע... אני רואה חלק מהספרות האחרונות, רגע, רגע... " נשמה הזקנה בכבדות ולאחר כמה שניות פלטה: "אני רואה ספרות חרוטות בזרוע, אבל רק את אלו המסתיימות ב-2989. זה נחרט בזרועו... מה זה? אני לא מבינה..." הזקנה השתתקה לרגע, בהתה קדימה לעבר נקודה דמיונית קפואה, לשניות רבות, ולפתע פיה נפער לצעקה והיא פלטה בקול רם: "אוי לי! מה שעיניי רואות, אוי לי! די, אני לא יכולה יותר, מספיק להיום. זה יותר מדי בשבילי."
בשלב זה רטט קולה, עיניה זלגו דמעות, כתפיה נשמטו בעייפות, היא עזבה את ידיו של צ'רלס, שלחה ידה לכוס המים שלידה ושתתה בגמיעות גדולות, הפנתה מבט לעבר הרצפה ושקעה במחשבות. לפתע פנתה לצ'רלס בפנים רציניות, שינתה לחלוטין את הנושא, ובקול שקט וסמכותי אמרה: "אשתך בימים אלו במצב רוח הפכפך. נסה להבינה, זה תהליך ידוע במצבה, הלא כן?"
צ'רלס פער את פיו בתימהון, למה התכוונה הזקנה? תהליך ידוע במצבה? האם... לא, לא יכול להיות. עוד הוא מעמיק במחשבותיו שמע קול צעקה קלה.
פניה של הזקנה החווירו, היא פנתה אליו ואמרה בקול שהלך ונשבר לאט עם כל מילה שפלטה,
"במהלך שליחות זו תתבצע שליחות נוספת. נשמתו של ילד אחר..." וכאן השתנקה הזקנה וכמעט נחנקה "...תרד לגופו של ילד אחר, אתלטי, ובמהלך שליחות זו..." קולה גבה לצעקה נוראה: "...תיכנס הנשמה... אוי אוי אוי! לא ייתכן... לגופו של ש..."
הזקנה עצרה בדיבורה, פערה עיניה לרווחה, לא יכלה יותר להמשיך, ופרצה בבכי קולני ומר.