מבוא
עדי שוַרץ
מעט סכסוכים נידונים בהרחבה כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כבר נכתבו עליו אלפי ספרים ומאמרים, והוקדשו לו אינספור נאומים סוחפים ודיונים במועצת הביטחון. לכאורה, כל פרט בסכסוך עלה לדיון לא רק בפרלמנטים ובפגישות בין מנהיגים, אלא גם על מסכי הטלוויזיה ומעל דפי העיתונים. מה אפוא אפשר כבר לחדש?
מסתבר שאפשר. דווקא אחד הנושאים המרכזיים בסכסוך הישראלי־פלסטיני נעדר כמעט לחלוטין מהתודעה — הן הישראלית והן העולמית: בעיית הפליטים הפלסטינים, והתביעה הערבית למימוש "זכות השיבה", זוכות לתשומת לב מזערית ואינן מעסיקות כלל לא את ההנהגה המדינית הישראלית ולא את הציבור הישראלי, ובוודאי שלא את שאר העולם. בזמן שהררי מילים נשפכים מכל עבר על ההתנחלויות והכיבוש הצבאי בשטחים, קשה מאוד למצוא דיונים אסטרטגיים על בעיית הפליטים הפלסטינים, או אפילו ניסיונות לפתור את הבעיה, או לכל הפחות להעלות אותה לדיון. הבעיה הזאת, אף שהיא מוזכרת תמיד כאחת הסוגיות שיש לפתור במסגרת המשא ומתן, פשוט סמויה מן העין.
בעיית הפליטים איננה רק עוד אחת מהבעיות בסכסוך, כמו נניח בעיית הגבולות או בעיית סידורי הביטחון. היא אינה עניין טכני, אלא אסטרטגי. היא בעיה שמשקפת את תפיסת העולם העמוקה ביותר של הפלסטינים לגבי הסכסוך ולגבי יחסיהם עם היהודים והציונות. היא אינה בעיה טקטית שיש למצוא לה פתרון נקודתי, אלא עדות לעמדתם ההיסטורית של הפלסטינים בדבר חוסר הלגיטימיות של המפעל הציוני, שביקש והצליח לכונן ריבונות יהודית בארץ ישראל. בעיני הפלסטינים, קיומם של הפליטים וחוסר הצדק של הציונות הם מילים נרדפות.
בעיית הפליטים היא מעט המחזיק את המרובה. הנצחתה לאורך שבעה עשורים תמימים משקפת את הנרטיב הפלסטיני העמוק ביותר, שלפיו עַם ילידי נושל מארצו בידי זרים־קולוניאליסטים משוללי כל זכויות על הארץ. הסכסוך, כך לפי הפלסטינים, אינו בין שתי קבוצות בעלות זכויות לגיטימיות על האדמה, אלא בין עם אחד צודק ועם אחר (או אפילו בני דת אחרת, נחותה) שלקח דבר־מה לא שלו. הקמתה של מדינת ישראל על האדמה הזאת, ויציאתם של מאות אלפי ערבים מהארץ במלחמת 1948, הם שני צדדים של אותו המטבע: עוול משווע וחוסר צדק שיש לתקן. לדידם של הפלסטינים, אין מדובר באחת מתופעות הלוואי המקובלות, אף אם הן מצערות, של מלחמות בכל רחבי העולם, אלא בחלק ממזימה אימפריאליסטית שאין ולא ניתן להסכים עמה. הפתרון היחיד, בשל כך, הוא השבת "הצדק" על כנו: השבת הפליטים והשבת האדמה לבעליה החוקיים — על חשבון מדינת ישראל. זוהי המשמעות של "זכות השיבה" וכך יש להבין אותה.
רוב הבעיות האחרות בסכסוך עם הפלסטינים (למעט סוגיית ירושלים) הן בעיות טכניות במהותן, שאפשר לפתור בהינתן רצון טוב. גבול אפשר להזיז קילומטר אחד מערבה או מזרחה, וסידורי ביטחון אפשר להרחיב באמצעות הקמת עוד תחנת אתראה; אלה עניינים פרגמטיים, שאפשר בהחלט להתגמש בהם. אבל עם השאיפה הפלסטינית לבטל את מדינת הלאום של העם היהודי אי אפשר להתפשר. בעיית הפליטים, והתביעה הערבית למימוש "זכות השיבה", חושפות כיצד הפלסטינים רואים באמת את הסכסוך עמנו, ומה הם חושבים עלינו ועל קיומנו כאן, משום שהן נוגעות בתופעה עמוקה יותר — חוסר הנכונות להשלים, עדיין, עם הזכויות הלגיטימיות של היהודים ולו בחלק מארץ ישראל. על כן, כל דיון בסכסוך הישראלי־פלסטיני ללא עיסוק משמעותי בבעיית הפליטים הוא מגוחך. הוא דומה לניסיון לכסות באיפור את כתמי המחלה של אדם גוסס, או לכסות בטיח בניין שיסודותיו רעועים לחלוטין.
ובכל זאת, אלה הם פני הדברים. בדצמבר 2016, למשל, נשא שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי נאום ארוך על עמדת ארצו כלפי הסכסוך. לכאורה, קרי אמור להבין בסכסוך, אחרי אינסוף שעות שבילה במחיצת מנהיגים מזרח־תיכוניים ומסעות דילוגים מרתוניים ומעוטי שינה. ובכל זאת, המילה "התנחלויות" הופיעה בנאום לא פחות מ־58 פעם, ואילו המילה "פליטים" הופיעה שלוש פעמים בלבד. לעומת עיסוק אינטנסיבי בהתנחלויות, ובהיותן סכנה לשלום, פטר קרי את בעיית הפליטים בשתי פסקאות קצרות ולא מחייבות, וזאת בנאום ארוך של יותר משעה.
מנהיגים ישראלים, מהשמאל ומהימין כאחד, אינם שונים בהרבה. אלה משמאל נוטים לתקוף את ממשלת הימין על סרבנותה, אבל אינם מסבירים כיצד יפתרו את בעיית הפליטים, ואילו אלה מימין מתעלמים מהבעיה כאילו לא היתה. מאז מלחמת ששת הימים מלווה את השיח בישראל ההתכתשות הפנימית בשאלה "כן או לא להחזיר שטחים". השמאל טוען שכדי להגיע לשלום יש לוותר על שטחים, ואילו הימין טוען שאסור לעשות זאת. ההתכתשות הממושכת הזאת השכיחה את בעיית הפליטים ואת התביעה הערבית למימוש "זכות השיבה"; בדיוק את החלל הזה אנו מבקשים למלא בספר הזה.
התוצאה של ההתעלמות הזאת מבעיית הפליטים אינה מסתכמת באי הכרת אחד ההיבטים המרכזיים של הסכסוך. ההתעלמות הזאת מונעת הבנה אמיתית של טבעו של הסכסוך. ללא הבנה של בעיית הפליטים — וליתר דיוק, ללא הבנת בעיית הנצחתה של בעיית הפליטים — אנו מתהלכים כסומים. נמנעת מאיתנו ההבנה שהסכסוך איננו על גבולות, או על טריטוריה שניתן לחלוק, כי אם על עצם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בתחומי ארץ ישראל. ההתעלמות מבעיית הפליטים — רק משום שהיא חושפת את ממדי הסרבנות הערבית, ובשל כך עשויה לשחק לידיהם של יריבים פוליטיים, או משום שהיא שומטת את הקרקע מתחת לאמונות פוליטיות ותיקות — היא מעשה של חוסר אחריות.
בעשור האחרון עסקתי בחקר הסכסוך הישראלי־ערבי, ובכתיבה והרצאות עליו. במהלך המחקר הזה הבחנתי שמצד אחד בעיית הפליטים ו"זכות השיבה" עומדים בבסיס האתוס הפלסטיני, ואילו מצד שני הם נעדרים מהשיח הישראלי על הסכסוך. להיעדר הזה יש מחירים רבים. הראשון הוא עיוות מוחלט של היחסים בין ישראל לפלסטינים, והתעלמות מהעובדה שהאחרונים הם אלה שאינם מכירים למעשה בזכותם של היהודים למדינה משלהם. מי שעוקב אחר הסכסוך מקבל בדרך כלל את הרושם כי הבעיה היא שהיהודים אינם מסכימים שלפלסטינים תהיה מדינה, ואם רק יסכימו לכך, הסכסוך ייפתר. אך הבעיה הפוכה: מי שדורש שיבה המונית של פליטים ושל צאצאיהם אינו מוכן שליהודים תהיה מדינה משלהם.
ההתעלמות מבעיית הפליטים גובה מישראל מחיר מדיני ותדמיתי כבד. השכחת הבעיה הזאת מעוותת לחלוטין את התמונה ומציירת דיוקן שקרי הן של הצד הישראלי והן של הצד הפלסטיני. אם כולם מדברים כל הזמן על ההתנחלויות ועל הכיבוש, אומר לעצמו הצופה האירופי או האמריקאי, זוהי בטח הבעיה הגדולה ביותר, ובאלה הרי אשמים הישראלים. כך איבדה ישראל את קולה בסכסוך ונגררה לקרבות מאסף אחר הפלסטינים. במקום לקרוא לפלסטינים מעל כל במה ובקול ברור לנטוש את שאיפתם לשיבת מיליוני פליטים (למעשה, צאצאי פליטים), נגררת ישראל לוויכוחים על יחידות דיור בשטחים או על הפרות זכויות אדם אמיתיות או מדומות. במקום להראות את התמונה הגדולה — כי הפלסטינים עדיין לא קיבלו את זכותם של היהודים למדינה משלהם — נדחקת ישראל לפינה בעימותים על עניינים שבשוליים.
תוצאה אחרת היא כישלון מתמשך של "תהליך השלום", שנשען על יסודות של אי אמירת אמת. אין זה מקרה שתהליך השלום תקוע במשך שנים ארוכות, שכן כל זמן שהנושאים והנותנים לא יעסקו ברצינות בסירובם של הפלסטינים להכיר במדינה ריבונית יהודית, לא תוכל להיווצר כל התקדמות. השלב הראשון בפתרון הבעיה הוא אבחונה הנכון, ועל כן דווקא מי שרואה עצמו מחויב להשגת שלום בין ישראל לפלסטינים חייב לעסוק בבעיה ולנסות למצוא לה פתרונות. דווקא אנשי שמאל, ששואפים להביא לפתרון של שלום על בסיס חלוקת הארץ, חייבים להתמודד עם ההבנה שנכון לעת הזאת, המכשול הגדול ביותר להשגת המטרה הזאת הוא סירובם של הפלסטינים לכך.
עוד מחיר שגובה ההתעלמות מבעיית הפליטים הוא קרע פנימי עמוק בחברה הישראלית ותחושות אשמה על שהיה אפשר להגיע לשלום אילו רק נהגנו אחרת. ישראל אמנם צריכה לגבש מדיניות עצמאית משלה, אך נכון לעת הזאת עליה לעשות זאת תוך בחירה מבין שלל חלופות לא־טובות, שכן אין כיום באפשרותה להגיע להסכם שלום, ולא משנה מה תעשה. העלאת בעיית הפליטים והבנתה יכולה לעזור גם לאיחוי הקרע הפנימי וגם להתמקדות בפתרונות ריאליים שניתן באמת להשיג.
בשל כל אלה החלטנו — עמיתתי עינת וילף ואני — לחקור לעומק את בעיית הפליטים הפלסטינים ובעיקר את הנצחתה. התוצאה היא הספר הזה, שמגולל את השתלשלות הבעיה מאז מלחמת 1948 ועד היום, ומתאר את הדרך שבה הכשילו הערבים את מאמצי השיקום הכנים של הקהילה הבינלאומית בשנות החמישים, את תרבות מחנות הפליטים ההרסנית, את תפקידה של אונר"א בהיווצרותה של לאומיות פלסטינית נקמנית ואלימה ואת מקומה של בעיית הפליטים במשא ומתן לשלום בעשורים האחרונים. הספר מנסה לענות על השאלות מדוע הבעיה לא נפתרה עד כה, היכן טעתה ישראל ומה היא יכולה לעשות אחרת גם כיום. תקוותי היא שהספר יסייע להבנה טובה יותר של הסכסוך ושל המרכיב הנעדר כעת לחלוטין מהשיח עליו — הנצחתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.
