מלחמת זכות השיבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלחמת זכות השיבה
מכר
מאות
עותקים
מלחמת זכות השיבה
מכר
מאות
עותקים

מלחמת זכות השיבה

4.4 כוכבים (21 דירוגים)

עוד על הספר

עינת וילף

עינת וִילְף (נולדה ב-11 בדצמבר 1970) הייתה חברת הכנסת ה-18 מטעם סיעת העצמאות ויושבת ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט.

וילף היא בוגרת התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ושירתה בצה"ל כקצינה ביחידה 8200. היא בעלת תואר ראשון במדע המדינה ותולדות האמנות מאוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית, תואר שני במנהל עסקים מ-INSEAD שבצרפת, ותואר דוקטור במדע המדינה מאוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה. בשנים 2006-2002 שימשה כיועצת מדינית למשנה לראש הממשלה, שמעון פרס. הייתה יועצת אסטרטגית בנושא קרנות השקעות בחברת הייעוץ העולמית מקינזי, ולאחר מכן שותפה מנהלת בקרן ההון סיכון של "כור תעשיות". עד חברותה בכנסת הייתה עמיתת מחקר במכון לתכנון מדיניות העם היהודי.
וילף היא כותבת קבועה של מאמרי דעה בעברית ובאנגלית בעיתונים בישראל ובעולם ומרצה בישראל ובחו"ל בנושאי חברה ופוליטיקה בישראל. בענייני החברה הישראלית כתבה שני ספרים: בשנת 2003 יצא לאור ספרה הראשון "מקימים, לוחמים ואנחנו - הדור הצעיר והמאבק הבא על דמותה של מדינת ישראל", בליווי הקדמה של שמעון פרס. בשנת 2008 יצא לאור ספרה השני "בחזרה לאלף-בית - הדרך להצלת החינוך בישראל (ללא תוספת תקציב)", אותו כתבה יחד עם אמה, מירי וילף, מורה ומחנכת ותיקה. הספר עוסק במשבר הפוקד את מערכת החינוך בישראל ובפתרונות כוללים למשבר זה.

תקציר

היא נולדה בסערת המלחמה, ועד היום מתווכחים על היקפה ועל נסיבות היווצרותה. היא מופיעה תמיד ברשימת נושאי הליבה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אבל איש כמעט אינו עוסק בה. מבחינה מספרית לפחות היא מסובכת פי עשרה מבעיית ההתנחלויות, אבל קהיליית עושי השלום נוטה משום־מה להתעלם ממנה. 
בספרם המרתק "מלחמת זכות השיבה" מספרים עדי שורץ ועינת וילף את הסיפור המלא של בעיית הפליטים הפלסטינים — אחד הנושאים המרכזיים בסכסוך הישראלי־פלסטיני שנעדר כמעט מהתודעה הישראלית והעולמית. זהו ספר ראשון מסוגו, שמנתח לעומק את בעיית הפליטים מראשיתה ועד ימינו, ומביא תיאור מקיף וממצה של האופן שבו נולדה תביעת השיבה הפלסטינית, של האופן שבו טופחה בידי הקהילה הבינלאומית, ושל התפקיד המרכזי, המוזר ואולי גם המטריד, שישראל ממלאת בהמשכה של המלחמה הזאת. 
בתקופה של חיפוש אחר חשיבה פוליטית חדשה ביחס לסכסוך ולדרכים לפתרונו, פותחים המחברים צוהר למכשול הגדול ביותר והמושתק ביותר העומד בפני כל הסדר. כל עוד מלחמת זכות השיבה נמשכת — לא יהיה כאן שלום.

פרק ראשון

מבוא
עדי שוַרץ
 
מעט סכסוכים נידונים בהרחבה כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כבר נכתבו עליו אלפי ספרים ומאמרים, והוקדשו לו אינספור נאומים סוחפים ודיונים במועצת הביטחון. לכאורה, כל פרט בסכסוך עלה לדיון לא רק בפרלמנטים ובפגישות בין מנהיגים, אלא גם על מסכי הטלוויזיה ומעל דפי העיתונים. מה אפוא אפשר כבר לחדש?
מסתבר שאפשר. דווקא אחד הנושאים המרכזיים בסכסוך הישראלי־פלסטיני נעדר כמעט לחלוטין מהתודעה — הן הישראלית והן העולמית: בעיית הפליטים הפלסטינים, והתביעה הערבית למימוש "זכות השיבה", זוכות לתשומת לב מזערית ואינן מעסיקות כלל לא את ההנהגה המדינית הישראלית ולא את הציבור הישראלי, ובוודאי שלא את שאר העולם. בזמן שהררי מילים נשפכים מכל עבר על ההתנחלויות והכיבוש הצבאי בשטחים, קשה מאוד למצוא דיונים אסטרטגיים על בעיית הפליטים הפלסטינים, או אפילו ניסיונות לפתור את הבעיה, או לכל הפחות להעלות אותה לדיון. הבעיה הזאת, אף שהיא מוזכרת תמיד כאחת הסוגיות שיש לפתור במסגרת המשא ומתן, פשוט סמויה מן העין.
בעיית הפליטים איננה רק עוד אחת מהבעיות בסכסוך, כמו נניח בעיית הגבולות או בעיית סידורי הביטחון. היא אינה עניין טכני, אלא אסטרטגי. היא בעיה שמשקפת את תפיסת העולם העמוקה ביותר של הפלסטינים לגבי הסכסוך ולגבי יחסיהם עם היהודים והציונות. היא אינה בעיה טקטית שיש למצוא לה פתרון נקודתי, אלא עדות לעמדתם ההיסטורית של הפלסטינים בדבר חוסר הלגיטימיות של המפעל הציוני, שביקש והצליח לכונן ריבונות יהודית בארץ ישראל. בעיני הפלסטינים, קיומם של הפליטים וחוסר הצדק של הציונות הם מילים נרדפות.
בעיית הפליטים היא מעט המחזיק את המרובה. הנצחתה לאורך שבעה עשורים תמימים משקפת את הנרטיב הפלסטיני העמוק ביותר, שלפיו עַם ילידי נושל מארצו בידי זרים־קולוניאליסטים משוללי כל זכויות על הארץ. הסכסוך, כך לפי הפלסטינים, אינו בין שתי קבוצות בעלות זכויות לגיטימיות על האדמה, אלא בין עם אחד צודק ועם אחר (או אפילו בני דת אחרת, נחותה) שלקח דבר־מה לא שלו. הקמתה של מדינת ישראל על האדמה הזאת, ויציאתם של מאות אלפי ערבים מהארץ במלחמת 1948, הם שני צדדים של אותו המטבע: עוול משווע וחוסר צדק שיש לתקן. לדידם של הפלסטינים, אין מדובר באחת מתופעות הלוואי המקובלות, אף אם הן מצערות, של מלחמות בכל רחבי העולם, אלא בחלק ממזימה אימפריאליסטית שאין ולא ניתן להסכים עמה. הפתרון היחיד, בשל כך, הוא השבת "הצדק" על כנו: השבת הפליטים והשבת האדמה לבעליה החוקיים — על חשבון מדינת ישראל. זוהי המשמעות של "זכות השיבה" וכך יש להבין אותה.
רוב הבעיות האחרות בסכסוך עם הפלסטינים (למעט סוגיית ירושלים) הן בעיות טכניות במהותן, שאפשר לפתור בהינתן רצון טוב. גבול אפשר להזיז קילומטר אחד מערבה או מזרחה, וסידורי ביטחון אפשר להרחיב באמצעות הקמת עוד תחנת אתראה; אלה עניינים פרגמטיים, שאפשר בהחלט להתגמש בהם. אבל עם השאיפה הפלסטינית לבטל את מדינת הלאום של העם היהודי אי אפשר להתפשר. בעיית הפליטים, והתביעה הערבית למימוש "זכות השיבה", חושפות כיצד הפלסטינים רואים באמת את הסכסוך עמנו, ומה הם חושבים עלינו ועל קיומנו כאן, משום שהן נוגעות בתופעה עמוקה יותר — חוסר הנכונות להשלים, עדיין, עם הזכויות הלגיטימיות של היהודים ולו בחלק מארץ ישראל. על כן, כל דיון בסכסוך הישראלי־פלסטיני ללא עיסוק משמעותי בבעיית הפליטים הוא מגוחך. הוא דומה לניסיון לכסות באיפור את כתמי המחלה של אדם גוסס, או לכסות בטיח בניין שיסודותיו רעועים לחלוטין.
ובכל זאת, אלה הם פני הדברים. בדצמבר 2016, למשל, נשא שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי נאום ארוך על עמדת ארצו כלפי הסכסוך. לכאורה, קרי אמור להבין בסכסוך, אחרי אינסוף שעות שבילה במחיצת מנהיגים מזרח־תיכוניים ומסעות דילוגים מרתוניים ומעוטי שינה. ובכל זאת, המילה "התנחלויות" הופיעה בנאום לא פחות מ־58 פעם, ואילו המילה "פליטים" הופיעה שלוש פעמים בלבד. לעומת עיסוק אינטנסיבי בהתנחלויות, ובהיותן סכנה לשלום, פטר קרי את בעיית הפליטים בשתי פסקאות קצרות ולא מחייבות, וזאת בנאום ארוך של יותר משעה.
מנהיגים ישראלים, מהשמאל ומהימין כאחד, אינם שונים בהרבה. אלה משמאל נוטים לתקוף את ממשלת הימין על סרבנותה, אבל אינם מסבירים כיצד יפתרו את בעיית הפליטים, ואילו אלה מימין מתעלמים מהבעיה כאילו לא היתה. מאז מלחמת ששת הימים מלווה את השיח בישראל ההתכתשות הפנימית בשאלה "כן או לא להחזיר שטחים". השמאל טוען שכדי להגיע לשלום יש לוותר על שטחים, ואילו הימין טוען שאסור לעשות זאת. ההתכתשות הממושכת הזאת השכיחה את בעיית הפליטים ואת התביעה הערבית למימוש "זכות השיבה"; בדיוק את החלל הזה אנו מבקשים למלא בספר הזה.
התוצאה של ההתעלמות הזאת מבעיית הפליטים אינה מסתכמת באי הכרת אחד ההיבטים המרכזיים של הסכסוך. ההתעלמות הזאת מונעת הבנה אמיתית של טבעו של הסכסוך. ללא הבנה של בעיית הפליטים — וליתר דיוק, ללא הבנת בעיית הנצחתה של בעיית הפליטים — אנו מתהלכים כסומים. נמנעת מאיתנו ההבנה שהסכסוך איננו על גבולות, או על טריטוריה שניתן לחלוק, כי אם על עצם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בתחומי ארץ ישראל. ההתעלמות מבעיית הפליטים — רק משום שהיא חושפת את ממדי הסרבנות הערבית, ובשל כך עשויה לשחק לידיהם של יריבים פוליטיים, או משום שהיא שומטת את הקרקע מתחת לאמונות פוליטיות ותיקות — היא מעשה של חוסר אחריות.
בעשור האחרון עסקתי בחקר הסכסוך הישראלי־ערבי, ובכתיבה והרצאות עליו. במהלך המחקר הזה הבחנתי שמצד אחד בעיית הפליטים ו"זכות השיבה" עומדים בבסיס האתוס הפלסטיני, ואילו מצד שני הם נעדרים מהשיח הישראלי על הסכסוך. להיעדר הזה יש מחירים רבים. הראשון הוא עיוות מוחלט של היחסים בין ישראל לפלסטינים, והתעלמות מהעובדה שהאחרונים הם אלה שאינם מכירים למעשה בזכותם של היהודים למדינה משלהם. מי שעוקב אחר הסכסוך מקבל בדרך כלל את הרושם כי הבעיה היא שהיהודים אינם מסכימים שלפלסטינים תהיה מדינה, ואם רק יסכימו לכך, הסכסוך ייפתר. אך הבעיה הפוכה: מי שדורש שיבה המונית של פליטים ושל צאצאיהם אינו מוכן שליהודים תהיה מדינה משלהם.
ההתעלמות מבעיית הפליטים גובה מישראל מחיר מדיני ותדמיתי כבד. השכחת הבעיה הזאת מעוותת לחלוטין את התמונה ומציירת דיוקן שקרי הן של הצד הישראלי והן של הצד הפלסטיני. אם כולם מדברים כל הזמן על ההתנחלויות ועל הכיבוש, אומר לעצמו הצופה האירופי או האמריקאי, זוהי בטח הבעיה הגדולה ביותר, ובאלה הרי אשמים הישראלים. כך איבדה ישראל את קולה בסכסוך ונגררה לקרבות מאסף אחר הפלסטינים. במקום לקרוא לפלסטינים מעל כל במה ובקול ברור לנטוש את שאיפתם לשיבת מיליוני פליטים (למעשה, צאצאי פליטים), נגררת ישראל לוויכוחים על יחידות דיור בשטחים או על הפרות זכויות אדם אמיתיות או מדומות. במקום להראות את התמונה הגדולה — כי הפלסטינים עדיין לא קיבלו את זכותם של היהודים למדינה משלהם — נדחקת ישראל לפינה בעימותים על עניינים שבשוליים.
תוצאה אחרת היא כישלון מתמשך של "תהליך השלום", שנשען על יסודות של אי אמירת אמת. אין זה מקרה שתהליך השלום תקוע במשך שנים ארוכות, שכן כל זמן שהנושאים והנותנים לא יעסקו ברצינות בסירובם של הפלסטינים להכיר במדינה ריבונית יהודית, לא תוכל להיווצר כל התקדמות. השלב הראשון בפתרון הבעיה הוא אבחונה הנכון, ועל כן דווקא מי שרואה עצמו מחויב להשגת שלום בין ישראל לפלסטינים חייב לעסוק בבעיה ולנסות למצוא לה פתרונות. דווקא אנשי שמאל, ששואפים להביא לפתרון של שלום על בסיס חלוקת הארץ, חייבים להתמודד עם ההבנה שנכון לעת הזאת, המכשול הגדול ביותר להשגת המטרה הזאת הוא סירובם של הפלסטינים לכך.
עוד מחיר שגובה ההתעלמות מבעיית הפליטים הוא קרע פנימי עמוק בחברה הישראלית ותחושות אשמה על שהיה אפשר להגיע לשלום אילו רק נהגנו אחרת. ישראל אמנם צריכה לגבש מדיניות עצמאית משלה, אך נכון לעת הזאת עליה לעשות זאת תוך בחירה מבין שלל חלופות לא־טובות, שכן אין כיום באפשרותה להגיע להסכם שלום, ולא משנה מה תעשה. העלאת בעיית הפליטים והבנתה יכולה לעזור גם לאיחוי הקרע הפנימי וגם להתמקדות בפתרונות ריאליים שניתן באמת להשיג.
בשל כל אלה החלטנו — עמיתתי עינת וילף ואני — לחקור לעומק את בעיית הפליטים הפלסטינים ובעיקר את הנצחתה. התוצאה היא הספר הזה, שמגולל את השתלשלות הבעיה מאז מלחמת 1948 ועד היום, ומתאר את הדרך שבה הכשילו הערבים את מאמצי השיקום הכנים של הקהילה הבינלאומית בשנות החמישים, את תרבות מחנות הפליטים ההרסנית, את תפקידה של אונר"א בהיווצרותה של לאומיות פלסטינית נקמנית ואלימה ואת מקומה של בעיית הפליטים במשא ומתן לשלום בעשורים האחרונים. הספר מנסה לענות על השאלות מדוע הבעיה לא נפתרה עד כה, היכן טעתה ישראל ומה היא יכולה לעשות אחרת גם כיום. תקוותי היא שהספר יסייע להבנה טובה יותר של הסכסוך ושל המרכיב הנעדר כעת לחלוטין מהשיח עליו — הנצחתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

עינת וילף

עינת וִילְף (נולדה ב-11 בדצמבר 1970) הייתה חברת הכנסת ה-18 מטעם סיעת העצמאות ויושבת ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט.

וילף היא בוגרת התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ושירתה בצה"ל כקצינה ביחידה 8200. היא בעלת תואר ראשון במדע המדינה ותולדות האמנות מאוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית, תואר שני במנהל עסקים מ-INSEAD שבצרפת, ותואר דוקטור במדע המדינה מאוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה. בשנים 2006-2002 שימשה כיועצת מדינית למשנה לראש הממשלה, שמעון פרס. הייתה יועצת אסטרטגית בנושא קרנות השקעות בחברת הייעוץ העולמית מקינזי, ולאחר מכן שותפה מנהלת בקרן ההון סיכון של "כור תעשיות". עד חברותה בכנסת הייתה עמיתת מחקר במכון לתכנון מדיניות העם היהודי.
וילף היא כותבת קבועה של מאמרי דעה בעברית ובאנגלית בעיתונים בישראל ובעולם ומרצה בישראל ובחו"ל בנושאי חברה ופוליטיקה בישראל. בענייני החברה הישראלית כתבה שני ספרים: בשנת 2003 יצא לאור ספרה הראשון "מקימים, לוחמים ואנחנו - הדור הצעיר והמאבק הבא על דמותה של מדינת ישראל", בליווי הקדמה של שמעון פרס. בשנת 2008 יצא לאור ספרה השני "בחזרה לאלף-בית - הדרך להצלת החינוך בישראל (ללא תוספת תקציב)", אותו כתבה יחד עם אמה, מירי וילף, מורה ומחנכת ותיקה. הספר עוסק במשבר הפוקד את מערכת החינוך בישראל ובפתרונות כוללים למשבר זה.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
21 דירוגים
12 דירוגים
6 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
19/3/2024

אחד מספרי העיון הטובים שקראתי, בוודאי בנושא הסכסוך. קולח, מעניין, אין מידע מיותר ומכביד. פותח עיניים. חלק נכבד מהספר תופס ארגון הטרור אונר״א והקריאה בספר לאחר השביעי באוקטובר מוסיפה בו מימד טראגי נבואי

4
17/7/2024

זה לא ספר שנועד לרגש להצחיק או להפעיל רגשות כ"כ...זה ספר שהוא מעין תחקיר על נושא שלא תוחקר עד כה בהיסטוריית הסכסוך עם הפלסטינים ומאיר זויות חדשות שלא היו ידועות עד כה או שלא דוברו או שלא היו בשיח הציבורי. הערתם את עיני!!!

2
16/6/2024

ספר חשוב מאד, כתוב בצורה ברורה, עם סימוכין וציטוטים שחשוב שכל ישראלי יכיר, בעיקר אחרי 7 באוקטובר.

2
5/1/2025

זהו ספר עיון מרתק וליניארי על תולדות הסכסוך עם העולם הערבי בכלל ועם הפלסטינים בפרט. כרקע, הספר מתחיל בשלהי השלטון העותומאני, מאפיין את המאה העשרים כנפילת האימפריות והולדתן של מדינות הלאום, שחלקן הגדול שורטט על הנייר בידי המעצמות כמו צרפת ואנגליה בדגש על אזורי השפעה ופחות על היגיון של הומוגניות אתנית ותרבותית של אזרחי אותן מדינות חדשות. הספר מתאר בבהירות רבה את "תכנית החלוקה" של האו"ם, שהתקבלה ע"י מנהיגות היישוב היהודי בארץ ישראל (היא "פלסטין" בלעז) ונדחתה מכל וכל ע"י מדינות ערב בכלל וערביי הארץ הפלסטינים, את הכרזת בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל ואת תוצאות המלחמה שנפתחה ע"י ערביי הארץ ומדינות ערב, בה הערבים הפסידו הפסד צורב. אבל עיקר הספר מתמקד בבעיית הפליטות הפלסטינית, את הנושא העיקרי שעומד בבסיסה של הבעיה והוא "זכות השיבה" ובבעיית הנצחת הבעיה הפלסטינית, הכולל את "זכות השיבה", באמצעות סוכנות "אונר"א". אני בטוח שרוב אזרחי מדינת ישראל כלל לא מודעים לסיפור שעומד מאחורי הפעילות של אונר"א, שבכסות האו"מ והאינטרסים של מעצמות המערב , ובראשן ארה"ב, ותתפלאו אבל גם ישראל עצמה, מאפשרים לפארסה הזו להימשך במשך דורות ולהנציח את הדרישה הפלסטינית ל"זכות השיבה", שלטענת המחברים זכות זו כלל לא קיימת לפי הדין הבינלאומי ובהשוואה לטיפול בפליטים אחרים במאה העשרים. לסיכום, זהו ספר חובה לכל מי שחושב שהוא יודע הכל על מהות הסכסוך שלנו עם העולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט ועל תפקידה המכריע של סוכנות אונר״א בהנצחת בעיית הפליטים הפלסטינים ולא בשיקומם כפי שהוגדר תפקידה מלכתחילה. ~~~~ לד"ר עינת וילף יש המון סרטונים בהם היא מסבירה את הבעיה, שזוכה להסבר מעמיק במיוחד בספר. הראיון הכי מעמיק בו צפיתי והכי קרוב לספר, הרבה גם בזכות המראיין, הוא הראיון המומלץ הזה: https://tinyurl.com/bdejwzs5

1
5/10/2018

מעולה

1
8/3/2025

ספר חשוב שמנפץ כל אשליה לגבי מה הסיבה לסיכסוך הישראלי פלסטיני

26/10/2024

אחד מהספרים החשובים ביותר לכל מי שמעוניין בזוית ראייה אמיתית ומפוכחת על הסכסוך. צריך להכניסו כספר חובה לכל תלמיד תיכון.

21/9/2024

קריאת חובה לכל מי שרוצה להבין את שורשי הסכסוך ואיך להתקדם לפיתרון

14/9/2024

ניתוח מעמיק, מבוסס ובהיר של הלאומיות הפלסטינית מ 1947 ועד היום. הספר לא מותיר מקום לספק באשר להתנגדות העמוקה והעקרונית של הפלסטינים לריבונות יהודית בשטח כלשהו בין הנהר לים, התנגדות המתגשמת בשאיפה המכוננת והבלתי מתפשרת לשיבה מלאה של כל הפלסטינים באשר הם לכל חלקי הארץ. הדגש בספר על התרומה של אונרא להתפתחות הפתולוגיות הלאומיות הפלסטיניות הוא מעניין וחשוב וגם אם לפעמים הוא תופס מקום נרחב מעבר לנדרש להבנת הנושא אין בכך כדי לפגוע בחשיבות הספר הזה שהינו ספר חובה לכל מי שמעוניין להבין לעומק מול מי אנחנו נצבים וכפועל יוצא מה נדרש מאתנו.

31/8/2018

שלום לכם.
נראה לי כי מדובר במאמר בן כ10 עמודים שהתנפח לספר שלם ללא הצדקה. הוא חוזר על עצמו שוב ושוב. למרות שאני מסכים עם התזה ששוזרות שתי הכותבות הרי חסרה מאד בספר תגובה של הנהגת הרשות הפלשתינית בהקשר להאשמה כאילו הם לא ויתרו מעולם על זכות השיבה. הספר היה משכנע הרבה יותר לו היה מביא תגובות אוטנטיות כאלה ואו מחקרים עדכניים שבודקים את התזה ההחלטית הזאת (שההנהגה הפלשתינית עדיין מחזיקה בזכות השיבה ולא מוכנה כלל לותר עליה).

1
27/9/2021

קראתי את הספר המעמיק של ד״ר עינת וילף ועדי שורץ בהתעניינות רבה כמי שמחכה ללא סבלנות למסקנתן החדה בסוף כל פרק. בשורה התחתונה, המשפט האחרון בספר סותר בהרבה מובנים את מסקנותיהן הפסימיות לאורך הספר (ציטוט המשפט האחרון: “הצעדים המוצעים כאן, יהיה בכוחנו, לראשונה מאז מלחמת העצמאות, להתחיל לצמצם את היקף דרישת השיבה הפלסטינית, וכתוצאה מכך נוכל לעשות צעדים משמעותיים להשלמת תהליך חלוקת הארץ בין מדינה יהודית למדינה ערבית.״). ובכל זאת, חשתי את האופטימיות הכנה של המחברות ׳הזועקות׳ להקשיב להצעותיהן כדי שאופטימיות מסויימת לא תעלם. החזרתיות על עיקרי הדברים לאורך הפרקים מחדדת כמה מורכב ועמוק הסכסוך ושפתרון עניין ׳הפליטים׳ רק ירכך את המעטפת המכילה את הנושאים האחרים הכבדים שבלעדיהן אין סיום לסכסוך. ממליץ.

10/3/2019

ספר התחיל מעולה ואז העתק הדבק של דפים חוזר על עצמו שוב ושוב

1
16/10/2018

קריאה בספר משאירה את הקורא עם תחושה קשה כי הסופרים עורכים דיון פנימי בינם לבין עצמם עד כדי שכנוע עצמי. אין ניסיונות אמיתיים לתקוף את הנחות היסוד של הספר או לתת תמונת מצב רחבה, אובייקטיבית או מדעית.
יש תחושה שהספר מאשים את הפלסטינים ואונר"א ואותם בלבד במצב של העם הפלסטיני ומסיר אחריות מכיבוש צבאי של אוכולסיה אזרחית במשך עשורים ארוכים. קצת ילדותי אפילו.

ליהודים לדוגמא, הספר מתיר לערוג לחזרה לארץ ישראל גם לאחר גלות של 2000 שנה ולראות כל יהודי שאבותיו ואבות אבותיו חיו בניכר כאילו יש לו זכות שיבה לארץ. לפלסטינים משום מה, הספר לא מתיר לצאצאים לראות עצמם כאילו יש להם זכות חזרה לארץ.
לא ברור.
כדי לשבור את הסימטריה הזו, הספר "מכשיר" את הפוליטיקה הישראלית שהיתה מוכנה לחלוקת הארץ עוד ב 1936 ומאשים את הפלסטינים בחוסר יכולת לפשרה בנושא חלוקת הארץ.אולם, אם היכולת להתפשר בעניין חלוקת הארץ היא הפרמטר שנותן לגיטימציה לשליטה בכל הארץ, הרי שישראל איבדה יתרון זה ברגע שעלתה לשלטון מפלגת ימין שדורשת אף אפס פשרות בעניין חלוקת הארץ.

לבסוף, מגדיל ועושה הספר כשהוא מביא דיעות של אנשי בטחון ישראלים שמסבירים מדוע כן חשוב לשמור על אונר"א כמו שהוא עכשיו, אחרי 200 עמודים שמנסים להסביר את ההפך.

לסיכום: היה צריך לתמצת את הספר למאמר דיעה בעיתון סופ"ש ולא לספר בכסות פסאודו-מחקרית.

1
מלחמת זכות השיבה עדי שורץ, עינת וילף
מבוא
עדי שוַרץ
 
מעט סכסוכים נידונים בהרחבה כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כבר נכתבו עליו אלפי ספרים ומאמרים, והוקדשו לו אינספור נאומים סוחפים ודיונים במועצת הביטחון. לכאורה, כל פרט בסכסוך עלה לדיון לא רק בפרלמנטים ובפגישות בין מנהיגים, אלא גם על מסכי הטלוויזיה ומעל דפי העיתונים. מה אפוא אפשר כבר לחדש?
מסתבר שאפשר. דווקא אחד הנושאים המרכזיים בסכסוך הישראלי־פלסטיני נעדר כמעט לחלוטין מהתודעה — הן הישראלית והן העולמית: בעיית הפליטים הפלסטינים, והתביעה הערבית למימוש "זכות השיבה", זוכות לתשומת לב מזערית ואינן מעסיקות כלל לא את ההנהגה המדינית הישראלית ולא את הציבור הישראלי, ובוודאי שלא את שאר העולם. בזמן שהררי מילים נשפכים מכל עבר על ההתנחלויות והכיבוש הצבאי בשטחים, קשה מאוד למצוא דיונים אסטרטגיים על בעיית הפליטים הפלסטינים, או אפילו ניסיונות לפתור את הבעיה, או לכל הפחות להעלות אותה לדיון. הבעיה הזאת, אף שהיא מוזכרת תמיד כאחת הסוגיות שיש לפתור במסגרת המשא ומתן, פשוט סמויה מן העין.
בעיית הפליטים איננה רק עוד אחת מהבעיות בסכסוך, כמו נניח בעיית הגבולות או בעיית סידורי הביטחון. היא אינה עניין טכני, אלא אסטרטגי. היא בעיה שמשקפת את תפיסת העולם העמוקה ביותר של הפלסטינים לגבי הסכסוך ולגבי יחסיהם עם היהודים והציונות. היא אינה בעיה טקטית שיש למצוא לה פתרון נקודתי, אלא עדות לעמדתם ההיסטורית של הפלסטינים בדבר חוסר הלגיטימיות של המפעל הציוני, שביקש והצליח לכונן ריבונות יהודית בארץ ישראל. בעיני הפלסטינים, קיומם של הפליטים וחוסר הצדק של הציונות הם מילים נרדפות.
בעיית הפליטים היא מעט המחזיק את המרובה. הנצחתה לאורך שבעה עשורים תמימים משקפת את הנרטיב הפלסטיני העמוק ביותר, שלפיו עַם ילידי נושל מארצו בידי זרים־קולוניאליסטים משוללי כל זכויות על הארץ. הסכסוך, כך לפי הפלסטינים, אינו בין שתי קבוצות בעלות זכויות לגיטימיות על האדמה, אלא בין עם אחד צודק ועם אחר (או אפילו בני דת אחרת, נחותה) שלקח דבר־מה לא שלו. הקמתה של מדינת ישראל על האדמה הזאת, ויציאתם של מאות אלפי ערבים מהארץ במלחמת 1948, הם שני צדדים של אותו המטבע: עוול משווע וחוסר צדק שיש לתקן. לדידם של הפלסטינים, אין מדובר באחת מתופעות הלוואי המקובלות, אף אם הן מצערות, של מלחמות בכל רחבי העולם, אלא בחלק ממזימה אימפריאליסטית שאין ולא ניתן להסכים עמה. הפתרון היחיד, בשל כך, הוא השבת "הצדק" על כנו: השבת הפליטים והשבת האדמה לבעליה החוקיים — על חשבון מדינת ישראל. זוהי המשמעות של "זכות השיבה" וכך יש להבין אותה.
רוב הבעיות האחרות בסכסוך עם הפלסטינים (למעט סוגיית ירושלים) הן בעיות טכניות במהותן, שאפשר לפתור בהינתן רצון טוב. גבול אפשר להזיז קילומטר אחד מערבה או מזרחה, וסידורי ביטחון אפשר להרחיב באמצעות הקמת עוד תחנת אתראה; אלה עניינים פרגמטיים, שאפשר בהחלט להתגמש בהם. אבל עם השאיפה הפלסטינית לבטל את מדינת הלאום של העם היהודי אי אפשר להתפשר. בעיית הפליטים, והתביעה הערבית למימוש "זכות השיבה", חושפות כיצד הפלסטינים רואים באמת את הסכסוך עמנו, ומה הם חושבים עלינו ועל קיומנו כאן, משום שהן נוגעות בתופעה עמוקה יותר — חוסר הנכונות להשלים, עדיין, עם הזכויות הלגיטימיות של היהודים ולו בחלק מארץ ישראל. על כן, כל דיון בסכסוך הישראלי־פלסטיני ללא עיסוק משמעותי בבעיית הפליטים הוא מגוחך. הוא דומה לניסיון לכסות באיפור את כתמי המחלה של אדם גוסס, או לכסות בטיח בניין שיסודותיו רעועים לחלוטין.
ובכל זאת, אלה הם פני הדברים. בדצמבר 2016, למשל, נשא שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי נאום ארוך על עמדת ארצו כלפי הסכסוך. לכאורה, קרי אמור להבין בסכסוך, אחרי אינסוף שעות שבילה במחיצת מנהיגים מזרח־תיכוניים ומסעות דילוגים מרתוניים ומעוטי שינה. ובכל זאת, המילה "התנחלויות" הופיעה בנאום לא פחות מ־58 פעם, ואילו המילה "פליטים" הופיעה שלוש פעמים בלבד. לעומת עיסוק אינטנסיבי בהתנחלויות, ובהיותן סכנה לשלום, פטר קרי את בעיית הפליטים בשתי פסקאות קצרות ולא מחייבות, וזאת בנאום ארוך של יותר משעה.
מנהיגים ישראלים, מהשמאל ומהימין כאחד, אינם שונים בהרבה. אלה משמאל נוטים לתקוף את ממשלת הימין על סרבנותה, אבל אינם מסבירים כיצד יפתרו את בעיית הפליטים, ואילו אלה מימין מתעלמים מהבעיה כאילו לא היתה. מאז מלחמת ששת הימים מלווה את השיח בישראל ההתכתשות הפנימית בשאלה "כן או לא להחזיר שטחים". השמאל טוען שכדי להגיע לשלום יש לוותר על שטחים, ואילו הימין טוען שאסור לעשות זאת. ההתכתשות הממושכת הזאת השכיחה את בעיית הפליטים ואת התביעה הערבית למימוש "זכות השיבה"; בדיוק את החלל הזה אנו מבקשים למלא בספר הזה.
התוצאה של ההתעלמות הזאת מבעיית הפליטים אינה מסתכמת באי הכרת אחד ההיבטים המרכזיים של הסכסוך. ההתעלמות הזאת מונעת הבנה אמיתית של טבעו של הסכסוך. ללא הבנה של בעיית הפליטים — וליתר דיוק, ללא הבנת בעיית הנצחתה של בעיית הפליטים — אנו מתהלכים כסומים. נמנעת מאיתנו ההבנה שהסכסוך איננו על גבולות, או על טריטוריה שניתן לחלוק, כי אם על עצם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בתחומי ארץ ישראל. ההתעלמות מבעיית הפליטים — רק משום שהיא חושפת את ממדי הסרבנות הערבית, ובשל כך עשויה לשחק לידיהם של יריבים פוליטיים, או משום שהיא שומטת את הקרקע מתחת לאמונות פוליטיות ותיקות — היא מעשה של חוסר אחריות.
בעשור האחרון עסקתי בחקר הסכסוך הישראלי־ערבי, ובכתיבה והרצאות עליו. במהלך המחקר הזה הבחנתי שמצד אחד בעיית הפליטים ו"זכות השיבה" עומדים בבסיס האתוס הפלסטיני, ואילו מצד שני הם נעדרים מהשיח הישראלי על הסכסוך. להיעדר הזה יש מחירים רבים. הראשון הוא עיוות מוחלט של היחסים בין ישראל לפלסטינים, והתעלמות מהעובדה שהאחרונים הם אלה שאינם מכירים למעשה בזכותם של היהודים למדינה משלהם. מי שעוקב אחר הסכסוך מקבל בדרך כלל את הרושם כי הבעיה היא שהיהודים אינם מסכימים שלפלסטינים תהיה מדינה, ואם רק יסכימו לכך, הסכסוך ייפתר. אך הבעיה הפוכה: מי שדורש שיבה המונית של פליטים ושל צאצאיהם אינו מוכן שליהודים תהיה מדינה משלהם.
ההתעלמות מבעיית הפליטים גובה מישראל מחיר מדיני ותדמיתי כבד. השכחת הבעיה הזאת מעוותת לחלוטין את התמונה ומציירת דיוקן שקרי הן של הצד הישראלי והן של הצד הפלסטיני. אם כולם מדברים כל הזמן על ההתנחלויות ועל הכיבוש, אומר לעצמו הצופה האירופי או האמריקאי, זוהי בטח הבעיה הגדולה ביותר, ובאלה הרי אשמים הישראלים. כך איבדה ישראל את קולה בסכסוך ונגררה לקרבות מאסף אחר הפלסטינים. במקום לקרוא לפלסטינים מעל כל במה ובקול ברור לנטוש את שאיפתם לשיבת מיליוני פליטים (למעשה, צאצאי פליטים), נגררת ישראל לוויכוחים על יחידות דיור בשטחים או על הפרות זכויות אדם אמיתיות או מדומות. במקום להראות את התמונה הגדולה — כי הפלסטינים עדיין לא קיבלו את זכותם של היהודים למדינה משלהם — נדחקת ישראל לפינה בעימותים על עניינים שבשוליים.
תוצאה אחרת היא כישלון מתמשך של "תהליך השלום", שנשען על יסודות של אי אמירת אמת. אין זה מקרה שתהליך השלום תקוע במשך שנים ארוכות, שכן כל זמן שהנושאים והנותנים לא יעסקו ברצינות בסירובם של הפלסטינים להכיר במדינה ריבונית יהודית, לא תוכל להיווצר כל התקדמות. השלב הראשון בפתרון הבעיה הוא אבחונה הנכון, ועל כן דווקא מי שרואה עצמו מחויב להשגת שלום בין ישראל לפלסטינים חייב לעסוק בבעיה ולנסות למצוא לה פתרונות. דווקא אנשי שמאל, ששואפים להביא לפתרון של שלום על בסיס חלוקת הארץ, חייבים להתמודד עם ההבנה שנכון לעת הזאת, המכשול הגדול ביותר להשגת המטרה הזאת הוא סירובם של הפלסטינים לכך.
עוד מחיר שגובה ההתעלמות מבעיית הפליטים הוא קרע פנימי עמוק בחברה הישראלית ותחושות אשמה על שהיה אפשר להגיע לשלום אילו רק נהגנו אחרת. ישראל אמנם צריכה לגבש מדיניות עצמאית משלה, אך נכון לעת הזאת עליה לעשות זאת תוך בחירה מבין שלל חלופות לא־טובות, שכן אין כיום באפשרותה להגיע להסכם שלום, ולא משנה מה תעשה. העלאת בעיית הפליטים והבנתה יכולה לעזור גם לאיחוי הקרע הפנימי וגם להתמקדות בפתרונות ריאליים שניתן באמת להשיג.
בשל כל אלה החלטנו — עמיתתי עינת וילף ואני — לחקור לעומק את בעיית הפליטים הפלסטינים ובעיקר את הנצחתה. התוצאה היא הספר הזה, שמגולל את השתלשלות הבעיה מאז מלחמת 1948 ועד היום, ומתאר את הדרך שבה הכשילו הערבים את מאמצי השיקום הכנים של הקהילה הבינלאומית בשנות החמישים, את תרבות מחנות הפליטים ההרסנית, את תפקידה של אונר"א בהיווצרותה של לאומיות פלסטינית נקמנית ואלימה ואת מקומה של בעיית הפליטים במשא ומתן לשלום בעשורים האחרונים. הספר מנסה לענות על השאלות מדוע הבעיה לא נפתרה עד כה, היכן טעתה ישראל ומה היא יכולה לעשות אחרת גם כיום. תקוותי היא שהספר יסייע להבנה טובה יותר של הסכסוך ושל המרכיב הנעדר כעת לחלוטין מהשיח עליו — הנצחתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.