מלחמת זכות השיבה

אחד מספרי העיון הטובים שקראתי, בוודאי בנושא הסכסוך. קולח, מעניין, אין מידע מיותר ומכביד. פותח עיניים. חלק נכבד מהספר תופס ארגון הטרור אונר״א והקריאה בספר לאחר השביעי באוקטובר מוסיפה בו מימד טראגי נבואי

זה לא ספר שנועד לרגש להצחיק או להפעיל רגשות כ"כ...זה ספר שהוא מעין תחקיר על נושא שלא תוחקר עד כה בהיסטוריית הסכסוך עם הפלסטינים ומאיר זויות חדשות שלא היו ידועות עד כה או שלא דוברו או שלא היו בשיח הציבורי. הערתם את עיני!!!

ספר חשוב מאד, כתוב בצורה ברורה, עם סימוכין וציטוטים שחשוב שכל ישראלי יכיר, בעיקר אחרי 7 באוקטובר.

זהו ספר עיון מרתק וליניארי על תולדות הסכסוך עם העולם הערבי בכלל ועם הפלסטינים בפרט. כרקע, הספר מתחיל בשלהי השלטון העותומאני, מאפיין את המאה העשרים כנפילת האימפריות והולדתן של מדינות הלאום, שחלקן הגדול שורטט על הנייר בידי המעצמות כמו צרפת ואנגליה בדגש על אזורי השפעה ופחות על היגיון של הומוגניות אתנית ותרבותית של אזרחי אותן מדינות חדשות. הספר מתאר בבהירות רבה את "תכנית החלוקה" של האו"ם, שהתקבלה ע"י מנהיגות היישוב היהודי בארץ ישראל (היא "פלסטין" בלעז) ונדחתה מכל וכל ע"י מדינות ערב בכלל וערביי הארץ הפלסטינים, את הכרזת בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל ואת תוצאות המלחמה שנפתחה ע"י ערביי הארץ ומדינות ערב, בה הערבים הפסידו הפסד צורב. אבל עיקר הספר מתמקד בבעיית הפליטות הפלסטינית, את הנושא העיקרי שעומד בבסיסה של הבעיה והוא "זכות השיבה" ובבעיית הנצחת הבעיה הפלסטינית, הכולל את "זכות השיבה", באמצעות סוכנות "אונר"א". אני בטוח שרוב אזרחי מדינת ישראל כלל לא מודעים לסיפור שעומד מאחורי הפעילות של אונר"א, שבכסות האו"מ והאינטרסים של מעצמות המערב , ובראשן ארה"ב, ותתפלאו אבל גם ישראל עצמה, מאפשרים לפארסה הזו להימשך במשך דורות ולהנציח את הדרישה הפלסטינית ל"זכות השיבה", שלטענת המחברים זכות זו כלל לא קיימת לפי הדין הבינלאומי ובהשוואה לטיפול בפליטים אחרים במאה העשרים. לסיכום, זהו ספר חובה לכל מי שחושב שהוא יודע הכל על מהות הסכסוך שלנו עם העולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט ועל תפקידה המכריע של סוכנות אונר״א בהנצחת בעיית הפליטים הפלסטינים ולא בשיקומם כפי שהוגדר תפקידה מלכתחילה. ~~~~ לד"ר עינת וילף יש המון סרטונים בהם היא מסבירה את הבעיה, שזוכה להסבר מעמיק במיוחד בספר. הראיון הכי מעמיק בו צפיתי והכי קרוב לספר, הרבה גם בזכות המראיין, הוא הראיון המומלץ הזה: https://tinyurl.com/bdejwzs5

מעולה

ספר חשוב שמנפץ כל אשליה לגבי מה הסיבה לסיכסוך הישראלי פלסטיני

אחד מהספרים החשובים ביותר לכל מי שמעוניין בזוית ראייה אמיתית ומפוכחת על הסכסוך. צריך להכניסו כספר חובה לכל תלמיד תיכון.

קריאת חובה לכל מי שרוצה להבין את שורשי הסכסוך ואיך להתקדם לפיתרון

ניתוח מעמיק, מבוסס ובהיר של הלאומיות הפלסטינית מ 1947 ועד היום. הספר לא מותיר מקום לספק באשר להתנגדות העמוקה והעקרונית של הפלסטינים לריבונות יהודית בשטח כלשהו בין הנהר לים, התנגדות המתגשמת בשאיפה המכוננת והבלתי מתפשרת לשיבה מלאה של כל הפלסטינים באשר הם לכל חלקי הארץ. הדגש בספר על התרומה של אונרא להתפתחות הפתולוגיות הלאומיות הפלסטיניות הוא מעניין וחשוב וגם אם לפעמים הוא תופס מקום נרחב מעבר לנדרש להבנת הנושא אין בכך כדי לפגוע בחשיבות הספר הזה שהינו ספר חובה לכל מי שמעוניין להבין לעומק מול מי אנחנו נצבים וכפועל יוצא מה נדרש מאתנו.

שלום לכם.
נראה לי כי מדובר במאמר בן כ10 עמודים שהתנפח לספר שלם ללא הצדקה. הוא חוזר על עצמו שוב ושוב. למרות שאני מסכים עם התזה ששוזרות שתי הכותבות הרי חסרה מאד בספר תגובה של הנהגת הרשות הפלשתינית בהקשר להאשמה כאילו הם לא ויתרו מעולם על זכות השיבה. הספר היה משכנע הרבה יותר לו היה מביא תגובות אוטנטיות כאלה ואו מחקרים עדכניים שבודקים את התזה ההחלטית הזאת (שההנהגה הפלשתינית עדיין מחזיקה בזכות השיבה ולא מוכנה כלל לותר עליה).

קראתי את הספר המעמיק של ד״ר עינת וילף ועדי שורץ בהתעניינות רבה כמי שמחכה ללא סבלנות למסקנתן החדה בסוף כל פרק. בשורה התחתונה, המשפט האחרון בספר סותר בהרבה מובנים את מסקנותיהן הפסימיות לאורך הספר (ציטוט המשפט האחרון: “הצעדים המוצעים כאן, יהיה בכוחנו, לראשונה מאז מלחמת העצמאות, להתחיל לצמצם את היקף דרישת השיבה הפלסטינית, וכתוצאה מכך נוכל לעשות צעדים משמעותיים להשלמת תהליך חלוקת הארץ בין מדינה יהודית למדינה ערבית.״). ובכל זאת, חשתי את האופטימיות הכנה של המחברות ׳הזועקות׳ להקשיב להצעותיהן כדי שאופטימיות מסויימת לא תעלם. החזרתיות על עיקרי הדברים לאורך הפרקים מחדדת כמה מורכב ועמוק הסכסוך ושפתרון עניין ׳הפליטים׳ רק ירכך את המעטפת המכילה את הנושאים האחרים הכבדים שבלעדיהן אין סיום לסכסוך. ממליץ.

ספר התחיל מעולה ואז העתק הדבק של דפים חוזר על עצמו שוב ושוב

קריאה בספר משאירה את הקורא עם תחושה קשה כי הסופרים עורכים דיון פנימי בינם לבין עצמם עד כדי שכנוע עצמי. אין ניסיונות אמיתיים לתקוף את הנחות היסוד של הספר או לתת תמונת מצב רחבה, אובייקטיבית או מדעית.
יש תחושה שהספר מאשים את הפלסטינים ואונר"א ואותם בלבד במצב של העם הפלסטיני ומסיר אחריות מכיבוש צבאי של אוכולסיה אזרחית במשך עשורים ארוכים. קצת ילדותי אפילו.

ליהודים לדוגמא, הספר מתיר לערוג לחזרה לארץ ישראל גם לאחר גלות של 2000 שנה ולראות כל יהודי שאבותיו ואבות אבותיו חיו בניכר כאילו יש לו זכות שיבה לארץ. לפלסטינים משום מה, הספר לא מתיר לצאצאים לראות עצמם כאילו יש להם זכות חזרה לארץ.
לא ברור.
כדי לשבור את הסימטריה הזו, הספר "מכשיר" את הפוליטיקה הישראלית שהיתה מוכנה לחלוקת הארץ עוד ב 1936 ומאשים את הפלסטינים בחוסר יכולת לפשרה בנושא חלוקת הארץ.אולם, אם היכולת להתפשר בעניין חלוקת הארץ היא הפרמטר שנותן לגיטימציה לשליטה בכל הארץ, הרי שישראל איבדה יתרון זה ברגע שעלתה לשלטון מפלגת ימין שדורשת אף אפס פשרות בעניין חלוקת הארץ.

לבסוף, מגדיל ועושה הספר כשהוא מביא דיעות של אנשי בטחון ישראלים שמסבירים מדוע כן חשוב לשמור על אונר"א כמו שהוא עכשיו, אחרי 200 עמודים שמנסים להסביר את ההפך.

לסיכום: היה צריך לתמצת את הספר למאמר דיעה בעיתון סופ"ש ולא לספר בכסות פסאודו-מחקרית.