על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום
מכר
מאות
עותקים
על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום
מכר
מאות
עותקים

על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום

4.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: אדם טננבאום
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2015
  • קטגוריה: פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 325 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 25 דק'

זיגמונד פרויד

זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud;‏ 6 במאי 1856, מורביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים.

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.
יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים. עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו).

תקציר

יצירתו המוקדמת של זיגמונד פרויד, על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום (1901), היא מהכתבים הנקראים ביותר שלו. אמנם היריעה התיאורטית שלו צנועה, אך יחד עם "פירוש החלום" (1900) ו"הבדיחה ויחסה ללא-מודע" (1905) ספר זה מהווה נדבך חשוב בתפיסת הלא-מודע של פרויד: המנגנון הלא-מודע של האדם מחזיק בלוגיקה לשונית מיוחדת וערמומית אשר על הפסיכואנליטיקאי לחקור בדקדקנות במסגרת מלאכת הריפוי.
 
ב"על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום" פרויד חושף את עצמו, תוך כדי כך שהוא מביא אירועים רבים של שכחה מרצון או טעויות "בלתי מוסברות" מניסיונו האישי. היצירה מלאה עד להתפקע באנקדוטות, רבות מהן משעשעות למדי ואף אישיות. אלא שאף לא אחד מאירועי השכחה, כשלי הדיבור או הכתיבה, הפעולות המשובשות, האמונות התפלות והטעויות שפרויד חושף יכול להיחשב באמת מקרי או נטול סיבה – זה השיעור האמיתי אפוא, נוסף על כמה סיפורים מרתקים, של היצירה.
 
התרגום הנוכחי של על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום (בניגוד למהדורה שראתה אור בעברית בשנות ה-20 בסדרת "לגבולם") כולל את כל התוספות המאוחרות שהוסיף פרויד במהדורות הרבות של הספר הזה.

פרק ראשון

שכחת שמות עצם פרטיים4
 
בגיליון של ה-Monatsschrift für Psychiatrie und Neurologie [ירחון לפסיכיאטריה ונוירולוגיה] משנת 1898 פרסמתי מאמר קטן בשם "על המנגנון הנפשי של השכחה",5 וכאן ארצה לחזור אליו שוב כדי להשתמש בו כנקודת פתיחה להמשך הדיון. בעזרת דוגמה קולעת מתצפיותיי על עצמי הצגתי במאמר ניתוח פסיכולוגי לתופעה הרווחת של שכחה זמנית של שמות עצם פרטיים. הגעתי למסקנה שאותו מקרה יחיד, שגרתי ונטול משמעות מעשית מיוחדת, של תקלה בתפקוד הנפשי, מוביל בהיזכרות להסבר שחורג הרבה מעבר לתופעה המוסברת.
אם אינני טועה לגמרי, הרי שאם נבקש מפסיכולוג הסבר לעובדה שלעתים כה תכופות נשמט מזיכרוננו שֵׁם של אדם שאנו דווקא מיטיבים להכיר, הרי שהוא יסתפק בתשובה ששמות פרטיים מועדים ביתר קלות לשכחה בהשוואה לתכנים אחרים בזיכרון. הוא ימנה את הסיבות המתקבלות על הדעת לקיפוח השמות הפרטיים, אבל לא יחשוד שהמקרה תלוי בנסיבות אחרות.
שעת הכושר להתעמקות יסודית בתופעה של שכחת שמות זמנית נקרתה בדרכי כשהבחנתי בפרטים מסוימים, אשר על אף שלא ניתן לזהותם בכל מקרה ומקרה, במקרים אחדים הזיהוי מדויק ומניח את הדעת. אין אלה מקרים של שכחה בלבד, אלא גם של זיכרון שגוי. בתודעתו של האיש המתייגע להיזכר בשם שנשמט מזיכרונו צפים שמות אחרים - שמות תחליפיים - ואלה מזוהים למעשה מיד כלא נכונים, ואף על פי כן הם שבים וכופים את עצמם בעיקשות לא מבוטלת. התהליך שאמור היה להביא לידי שחזור השם המבוקש עבר מעין התקה והוליד לפיכך תחליף לא נכון. אני מניח אפוא שהתקה זו אינה כפופה לשרירותיות נפשית, אלא מוכתבת על ידי דפוסים הניתנים לחיזוי. במילים אחרות, אני משער שלשם התחליפי, או לשמות התחליפיים, יש זיקה לשם המבוקש שניתן לעקוב אחריה. ואני מקווה שאם יעלה בידי להראות את הזיקה הזו, אוכל גם לשפוך אור על התהליך של שכחת שם.
בדוגמה שבחרתי בשנת 1898 לאנליזה, השם שהתאמצתי לשווא להיזכר בו היה שמו של הרב־אמן שיצר בקתדרלה של אורבייטו (Orvieto) את התמשִׁיחִים המופלאים של "יום הדין". במקום השם המבוקש - סיניורלי(Signorelli) - נדחקו קדימה וכפו את עצמם שני שמות אחרים של ציירים - בוטיצ'לי (Botticelli) ובולטרפיו (Boltraffio), ושיקול הדעת שלי דחה אותם מיד ובהחלטיות כשמות שגויים. לאחר שמישהו מהצד מסר לי את השם הנכון, זיהיתי אותו מיד וללא היסוס. חקירת ההשפעות והנתיבים האסוציאטיביים שגרמו לשחזור השם לעבור התקה כזו - מהשם סיניורלי אל בוטיצ'לי ובולטרפיו - הובילה לתוצאות הבאות:
א. את הסיבה להשמטת השם סיניורלי אין לחפש במאפיין מיוחד, כזה או אחר, של השם עצמו, ואף לא בהיבט הפסיכולוגי של ההקשר שבו הוא נתון. השם הנשכח היה מוכר לי בדיוק כמו אחד השמות התחליפיים - בוטיצ'לי - ובמידה רבה יותר מהשם התחליפי השני - בולטרפיו - שכן לגבי האיש שהחזיק בשם השני אינני יודע כמעט דבר מלבד השתייכותו לאסכולה של מילאנו. יתרה מזאת, המקרה שבו התרחשה שכחת השם נראה בעיניי תמים ולא תורם תרומה נוספת לפתרון: נסעתי עם אדם זר בכרכרה מרגוּזָה (Ragusa) בדלמטים אל תחנה בהרצגובינה; שיחתנו נסבה על טיולים באיטליה, ואני שאלתי את חברי למסע אם כבר ביקר באורבייטו וראה שם את הפרסקות המפורסמות של ***.6
ב. שכחת השם מתבהרת רק לאחר שאני נזכר בנושא שעלה מיד לפני כן באותה שיחה, והיא מתגלה כשיבוש של הנושא החדש באמצעות הנושא הקודם. זמן קצר לפני שהצגתי לחברי למסע את השאלה אם כבר ביקר באורבייטו, ניהלנו שיחה על מנהגיהם של הטורקים החיים בבוסניה ובהרצגובינה. סיפרתי משהו ששמעתי מעמית למקצוע שעבד בקרב האנשים האלה: נהוג אצלם להפגין אמונה מלאה ברופא ולקבל את הגורל בהכנעה גמורה. כאשר עליך להודיע להם שאין תקווה לחולה, הם עונים: "אדון, מה יש כאן לומר? אני יודע, אם אפשר היה להצילו, היית מצילו!" - כבר במשפטים האלה מצויים המילים והשמות: בוסניה, הרצגובינה, אדון, אשר ניתן לשבצם בסדרה אסוציאטיבית בין סיניורלי לבין בוטיצ'לי - בולטרפיו.
ג. אני מניח שהיה בכוחה של סדרת המחשבות על מנהגי הטורקים בבוסניה וכו' לשבש את המחשבה שבאה בעקבותיה, מכיוון שהסטתי את תשומת לבי ממנה עוד לפני שהגיעה אל סיומה. אני נזכר אפוא שרציתי לספר אנקדוטה אחרת, ששכנה בזיכרוני בסמיכות לראשונה. הטורקים האלה מוקירים את ההנאה המינית מעל הכול, ובעקבות הפרעות בתפקוד המיני הם נופלים לייאוש אשר באופן מוזר עומד בניגוד חד לאדישותם במקרה של סכנת מוות. פעם, אחד המטופלים של עמיתי אמר לו: "אתה הרי יודע, אדון, כאשר זה אינו פועל עוד, אז שוב אין לחיים כל ערך". התאפקתי ולא סיפרתי על תכונה אופיינית זו מכיוון שלא רציתי לגעת בנושא בשיחה עם אדם זר. אבל לא עצרתי כאן; הסחתי את דעתי גם מהמשך המחשבות שעלולות היו להתחבר אצלי אל הנושא "מוות ומין". באותה עת הייתי עוד תחת השפעתה של בשורה שקיבלתי שבועות אחדים קודם לכן בעת שהות קצרה בטרפוי (Trafoi).7 מטופל שבו השקעתי מאמצים לא מבוטלים שם קץ לחייו, בגלל הפרעה מינית בלתי ניתנת לריפוי. אני יודע בוודאות שאירוע עצוב זה וכל הקשור בו לא עלו בזיכרוני המודע באותה נסיעה להרצגובינה. אולם החפיפה בצמד טרפוי - בולטרפיו מאלצת אותי להניח שחרף הסחת דעתי המכוונת, אותה פיסת זיכרון פעלה בתוך תוכי את פעולתה.
ד. אינני יכול להבין עוד את שכחת שמו של סיניורלי כהתרחשות מקרית. עליי להכיר בהשפעתו של מניע המשפיע על התהליך הזה. מניעים כלשהם הם שגרמו לי לקטוע את הדיווח על מחשבותיי (על מנהגי הטורקים וכו'), והם שגרמו לי לחסום את המחשבות הקשורות אליהן שהיו מוליכות עד לבשורה מטרפוי. לפיכך, רציתי לשכוח משהו, הדחקתי משהו. לאמיתו של דבר, לא רציתי לשכוח את שמו של האומן מאורבייטו אלא דבר אחר; ואולם, הדבר האחר הזה הצליח להתחבר בקשר אסוציאטיבי עם שמו של האמן. אי לזאת החטאתי את המטרה, ועל כן בניגוד לרצוני שכחתי את הדבר האחד בזמן שרציתי מתוך כוונה מלאה לשכוח את הדבר האחר. הרתיעה מהיזכרות הייתה מופנית כלפי תוכן אחד; חוסר היכולת להיזכר הופיע בתוכן אחר. אין ספק שמדובר היה במקרה פשוט יותר לו פעלו הרתיעה וחוסר היכולת להיזכר על תוכן זהה. - השמות התחליפיים אינם מצטיירים בעיניי עוד כלא מוצדקים לחלוטין כפי שהצטיירו לפני הצגת הפתרון; במידה שווה הם משמשים לי תמרור אזהרה (כדרכה של פשרה) הן למה שרציתי לשכוח והן למה שרציתי לזכור, ומראים לי שכוונתי לשכוח דבר מה לא צלחה לגמרי, וגם לא נכשלה בשלמותה.
ה. בולט מאוד סוג הקשר שנוצר בין השמות המבוקשים לנושא המודחק (של מוות ומיניות וכו', שבו מופיעים השמות בוסניה, הרצגובינה, טרפוי). התרשים כאן משוכפל מתוך המאמר משנת 1898, ותכליתו להציג בצורה מוחשית את הקשר הזה.
 
 
 
השם סיניורלי התפרק תוך כדי כך לשני חלקים. צמד הברות אחד שב והופיע ללא שינוי באחד מהשמות התחליפיים (elli). הצמד השני זכה, בזכות התרגום של Signor ל-Herr [אדון], בזיקות רבות ומגוונות אל השמות הכלולים בנושא המודחק. אולם בשל כך הוא אבד בשחזור השם. כך נוצר תחליף השם שלו כאילו בוצעה התקה על גבי רצף השמות "הרצגובינה ובוסניה", ללא התחשבות במובן ובהפרדה האקוסטית של ההברות. ובכן, בתהליך הזה השמות זכו לטיפול דומה כמו סימני כתב במשפט שאמור לעבור הסבה לחידת ציורים (רֶבּוּס).8 לתודעה לא נודע דבר על רצף האירועים שיצר בנתיבים כאלה את השמות התחליפיים במקום השם סיניורלי. במבט ראשון נדמה שאין לאתר את הזיקה בין נושא השיחה שבה עלה השם סיניורלי לבין הנושא המודחק מהשיחה הקודמת. על כל פנים, לא מעבר לאותה חזרה של הברות זהות (או ליתר דיוק, של רצפי אותיות).
אולי כדאי להעיר שאין סתירה בין הפתרון לעיל לבין תנאי השחזור והשכחה שמניחים הפסיכולוגים ושאותם הם מבקשים למצוא באי אלה יחסים ותכונות. למקרים מסוימים בלבד הוספנו מניע המתווסף לכל הגורמים שכבר הכרנו מזמן בכוחם לגרום לשכחת שם, ובתוך כך הבהרנו את המנגנון של ההיזכרות השגויה (Fehlerinnern). המאפיינים האלה חיוניים גם במקרה שלנו על מנת לאפשר למרכיב המודחק להשתלט באופן אסוציאטיבי על השם המבוקש ולגרור אותו אל ההדחקה. ייתכן שזה לא היה קורה עם שם אחר שהתנאים לשחזורו נוחים יותר. הרי סביר שמרכיב מדוכא ישאף להפגין את השפעתו במקום אחר, אך ישיג את מבוקשו רק במקרה שהתנאים מאפשרים לו זאת. במקרים אחרים הדיכוי עולה יפה, ללא הפרעה תפקודית, או כפי שנוכל לטעון בצדק, ללא תסמינים.
אי לזאת, סיכום התנאים לשכחת שם שכרוכה בהיזכרות שגויה הוא: (1) נטייה מסוימת לשכחת השם הזה; (2) תהליך דיכוי שהסתיים זמן קצר קודם לכן; (3) אפשרות לייצר אסוציאציה חיצונית בין השם הנדון לבין המרכיב שדוכא קודם לכן. אין צורך לייחס חשיבות רבה מדי לתנאי האחרון, שכן לאור מיעוט המגבלות החלות על האסוציאציה, יש להניח שהיא תתאפשר במרבית המקרים. שאלה נוספת ומעמיקה יותר היא האם אסוציאציה חיצונית כזו באמת יכולה להוות תנאי מספיק לכך שהמרכיב המודחק ישבש את שחזור השם המבוקש, או שבכל זאת נחוץ קשר אינטימי יותר בין שני הנושאים. במבט שטחי נרצה לדחות את התביעה האחרונה ולהסתפק באפשרות ששני תכנים ללא כל זיקה זה לזה הופיעו בו־זמנית והתנגשו. אלא שבדיקה יסודית תגלה לנו בתכיפות גוברת כי נוסף על האסוציאציה החיצונית שקושרת בין שני המרכיבים (המודחק והחדש), מתקיים גם קשר תוכני משמעותי, וניתן להוכיח קשר כזה גם בדוגמה סיניורלי.
ערכה של התובנה שהשגנו בניתוח הדוגמה של סיניורלי תלוי כמובן בשאלה אם המקרה הזה הוא טיפוסי, או שמא יוצא דופן. לפיכך עליי לטעון כעת שברובם המכריע של המקרים שכחת שמות כרוכה בהיזכרות שגויה, בצורה דומה למה שעלה מניתוח המקרה של סיניורלי. כמעט בכל המקרים שעלה בידי לעקוב אחר תופעה זו אצלי, יכולתי לזהות את ההדחקה שתפקדה כמניע, בדומה להסבר שהוצג לעיל. עליי להדגיש נקודת מבט נוספת המחזקת את הטענה שהמקרה שניתחנו כאן הוא טיפוסי. אני חושב שאין זה מוצדק להפריד באופן עקרוני בין מקרים של שכחת שמות הכרוכה בהיזכרות שגויה לבין מקרים שבהם לא הופיעו שמות תחליפיים שגויים. במקרים אחדים שמות תחליפיים אלה צצים ועולים באופן ספונטני; במקרים אחרים, שבהם הם לא הופיעו באופן ספונטני, אפשר לאלץ אותם להופיע באמצעות הגברת הריכוז, ובמקרים כאלה השמות התחליפיים יציגו את אותן הזיקות לגורם המודחק ולשם המבוקש שהיו מציגים אילו הופיעו באופן ספונטני. נראה שלשני גורמים משקל מכריע בעלייתו של השם התחליפי לתודעה: ראשית, המאמץ להגברת הריכוז; שנית, סיפוק פנימי הנצמד לחומר הנפשי. את הגורם השני אני יכול לחפש בַּקלות או בקושי שבייצור האסוציאציה החיצונית הנחוצה בין שני המרכיבים [השם המבוקש והשם התחליפי]. לפיכך, חלק לא מבוטל מהמקרים של שכחת שמות בלי היזכרות שגויה מצטרף למקרים שבהם נוצר שם תחליפי, ולגביהם תופס המנגנון של הדוגמה "סיניורלי". אולם, בהחלט לא אסתכן ואטען שיש לכלול את כל המקרים של שכחת שמות באותה קבוצה. ללא ספק יש מקרים של שכחת שמות שנסיבות התרחשותם קלות יותר. נתאר את מצב העניינים בזהירות מספקת בהחלט אם נצהיר: נוסף על השכחה הפשוטה של שמות עצם פרטיים ישנה גם שכחה שמונעת על ידי הדחקה.

זיגמונד פרויד

זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud;‏ 6 במאי 1856, מורביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים.

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.
יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים. עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו).

עוד על הספר

  • תרגום: אדם טננבאום
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2015
  • קטגוריה: פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 325 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 25 דק'
על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום זיגמונד פרויד
שכחת שמות עצם פרטיים4
 
בגיליון של ה-Monatsschrift für Psychiatrie und Neurologie [ירחון לפסיכיאטריה ונוירולוגיה] משנת 1898 פרסמתי מאמר קטן בשם "על המנגנון הנפשי של השכחה",5 וכאן ארצה לחזור אליו שוב כדי להשתמש בו כנקודת פתיחה להמשך הדיון. בעזרת דוגמה קולעת מתצפיותיי על עצמי הצגתי במאמר ניתוח פסיכולוגי לתופעה הרווחת של שכחה זמנית של שמות עצם פרטיים. הגעתי למסקנה שאותו מקרה יחיד, שגרתי ונטול משמעות מעשית מיוחדת, של תקלה בתפקוד הנפשי, מוביל בהיזכרות להסבר שחורג הרבה מעבר לתופעה המוסברת.
אם אינני טועה לגמרי, הרי שאם נבקש מפסיכולוג הסבר לעובדה שלעתים כה תכופות נשמט מזיכרוננו שֵׁם של אדם שאנו דווקא מיטיבים להכיר, הרי שהוא יסתפק בתשובה ששמות פרטיים מועדים ביתר קלות לשכחה בהשוואה לתכנים אחרים בזיכרון. הוא ימנה את הסיבות המתקבלות על הדעת לקיפוח השמות הפרטיים, אבל לא יחשוד שהמקרה תלוי בנסיבות אחרות.
שעת הכושר להתעמקות יסודית בתופעה של שכחת שמות זמנית נקרתה בדרכי כשהבחנתי בפרטים מסוימים, אשר על אף שלא ניתן לזהותם בכל מקרה ומקרה, במקרים אחדים הזיהוי מדויק ומניח את הדעת. אין אלה מקרים של שכחה בלבד, אלא גם של זיכרון שגוי. בתודעתו של האיש המתייגע להיזכר בשם שנשמט מזיכרונו צפים שמות אחרים - שמות תחליפיים - ואלה מזוהים למעשה מיד כלא נכונים, ואף על פי כן הם שבים וכופים את עצמם בעיקשות לא מבוטלת. התהליך שאמור היה להביא לידי שחזור השם המבוקש עבר מעין התקה והוליד לפיכך תחליף לא נכון. אני מניח אפוא שהתקה זו אינה כפופה לשרירותיות נפשית, אלא מוכתבת על ידי דפוסים הניתנים לחיזוי. במילים אחרות, אני משער שלשם התחליפי, או לשמות התחליפיים, יש זיקה לשם המבוקש שניתן לעקוב אחריה. ואני מקווה שאם יעלה בידי להראות את הזיקה הזו, אוכל גם לשפוך אור על התהליך של שכחת שם.
בדוגמה שבחרתי בשנת 1898 לאנליזה, השם שהתאמצתי לשווא להיזכר בו היה שמו של הרב־אמן שיצר בקתדרלה של אורבייטו (Orvieto) את התמשִׁיחִים המופלאים של "יום הדין". במקום השם המבוקש - סיניורלי(Signorelli) - נדחקו קדימה וכפו את עצמם שני שמות אחרים של ציירים - בוטיצ'לי (Botticelli) ובולטרפיו (Boltraffio), ושיקול הדעת שלי דחה אותם מיד ובהחלטיות כשמות שגויים. לאחר שמישהו מהצד מסר לי את השם הנכון, זיהיתי אותו מיד וללא היסוס. חקירת ההשפעות והנתיבים האסוציאטיביים שגרמו לשחזור השם לעבור התקה כזו - מהשם סיניורלי אל בוטיצ'לי ובולטרפיו - הובילה לתוצאות הבאות:
א. את הסיבה להשמטת השם סיניורלי אין לחפש במאפיין מיוחד, כזה או אחר, של השם עצמו, ואף לא בהיבט הפסיכולוגי של ההקשר שבו הוא נתון. השם הנשכח היה מוכר לי בדיוק כמו אחד השמות התחליפיים - בוטיצ'לי - ובמידה רבה יותר מהשם התחליפי השני - בולטרפיו - שכן לגבי האיש שהחזיק בשם השני אינני יודע כמעט דבר מלבד השתייכותו לאסכולה של מילאנו. יתרה מזאת, המקרה שבו התרחשה שכחת השם נראה בעיניי תמים ולא תורם תרומה נוספת לפתרון: נסעתי עם אדם זר בכרכרה מרגוּזָה (Ragusa) בדלמטים אל תחנה בהרצגובינה; שיחתנו נסבה על טיולים באיטליה, ואני שאלתי את חברי למסע אם כבר ביקר באורבייטו וראה שם את הפרסקות המפורסמות של ***.6
ב. שכחת השם מתבהרת רק לאחר שאני נזכר בנושא שעלה מיד לפני כן באותה שיחה, והיא מתגלה כשיבוש של הנושא החדש באמצעות הנושא הקודם. זמן קצר לפני שהצגתי לחברי למסע את השאלה אם כבר ביקר באורבייטו, ניהלנו שיחה על מנהגיהם של הטורקים החיים בבוסניה ובהרצגובינה. סיפרתי משהו ששמעתי מעמית למקצוע שעבד בקרב האנשים האלה: נהוג אצלם להפגין אמונה מלאה ברופא ולקבל את הגורל בהכנעה גמורה. כאשר עליך להודיע להם שאין תקווה לחולה, הם עונים: "אדון, מה יש כאן לומר? אני יודע, אם אפשר היה להצילו, היית מצילו!" - כבר במשפטים האלה מצויים המילים והשמות: בוסניה, הרצגובינה, אדון, אשר ניתן לשבצם בסדרה אסוציאטיבית בין סיניורלי לבין בוטיצ'לי - בולטרפיו.
ג. אני מניח שהיה בכוחה של סדרת המחשבות על מנהגי הטורקים בבוסניה וכו' לשבש את המחשבה שבאה בעקבותיה, מכיוון שהסטתי את תשומת לבי ממנה עוד לפני שהגיעה אל סיומה. אני נזכר אפוא שרציתי לספר אנקדוטה אחרת, ששכנה בזיכרוני בסמיכות לראשונה. הטורקים האלה מוקירים את ההנאה המינית מעל הכול, ובעקבות הפרעות בתפקוד המיני הם נופלים לייאוש אשר באופן מוזר עומד בניגוד חד לאדישותם במקרה של סכנת מוות. פעם, אחד המטופלים של עמיתי אמר לו: "אתה הרי יודע, אדון, כאשר זה אינו פועל עוד, אז שוב אין לחיים כל ערך". התאפקתי ולא סיפרתי על תכונה אופיינית זו מכיוון שלא רציתי לגעת בנושא בשיחה עם אדם זר. אבל לא עצרתי כאן; הסחתי את דעתי גם מהמשך המחשבות שעלולות היו להתחבר אצלי אל הנושא "מוות ומין". באותה עת הייתי עוד תחת השפעתה של בשורה שקיבלתי שבועות אחדים קודם לכן בעת שהות קצרה בטרפוי (Trafoi).7 מטופל שבו השקעתי מאמצים לא מבוטלים שם קץ לחייו, בגלל הפרעה מינית בלתי ניתנת לריפוי. אני יודע בוודאות שאירוע עצוב זה וכל הקשור בו לא עלו בזיכרוני המודע באותה נסיעה להרצגובינה. אולם החפיפה בצמד טרפוי - בולטרפיו מאלצת אותי להניח שחרף הסחת דעתי המכוונת, אותה פיסת זיכרון פעלה בתוך תוכי את פעולתה.
ד. אינני יכול להבין עוד את שכחת שמו של סיניורלי כהתרחשות מקרית. עליי להכיר בהשפעתו של מניע המשפיע על התהליך הזה. מניעים כלשהם הם שגרמו לי לקטוע את הדיווח על מחשבותיי (על מנהגי הטורקים וכו'), והם שגרמו לי לחסום את המחשבות הקשורות אליהן שהיו מוליכות עד לבשורה מטרפוי. לפיכך, רציתי לשכוח משהו, הדחקתי משהו. לאמיתו של דבר, לא רציתי לשכוח את שמו של האומן מאורבייטו אלא דבר אחר; ואולם, הדבר האחר הזה הצליח להתחבר בקשר אסוציאטיבי עם שמו של האמן. אי לזאת החטאתי את המטרה, ועל כן בניגוד לרצוני שכחתי את הדבר האחד בזמן שרציתי מתוך כוונה מלאה לשכוח את הדבר האחר. הרתיעה מהיזכרות הייתה מופנית כלפי תוכן אחד; חוסר היכולת להיזכר הופיע בתוכן אחר. אין ספק שמדובר היה במקרה פשוט יותר לו פעלו הרתיעה וחוסר היכולת להיזכר על תוכן זהה. - השמות התחליפיים אינם מצטיירים בעיניי עוד כלא מוצדקים לחלוטין כפי שהצטיירו לפני הצגת הפתרון; במידה שווה הם משמשים לי תמרור אזהרה (כדרכה של פשרה) הן למה שרציתי לשכוח והן למה שרציתי לזכור, ומראים לי שכוונתי לשכוח דבר מה לא צלחה לגמרי, וגם לא נכשלה בשלמותה.
ה. בולט מאוד סוג הקשר שנוצר בין השמות המבוקשים לנושא המודחק (של מוות ומיניות וכו', שבו מופיעים השמות בוסניה, הרצגובינה, טרפוי). התרשים כאן משוכפל מתוך המאמר משנת 1898, ותכליתו להציג בצורה מוחשית את הקשר הזה.
 
 
 
השם סיניורלי התפרק תוך כדי כך לשני חלקים. צמד הברות אחד שב והופיע ללא שינוי באחד מהשמות התחליפיים (elli). הצמד השני זכה, בזכות התרגום של Signor ל-Herr [אדון], בזיקות רבות ומגוונות אל השמות הכלולים בנושא המודחק. אולם בשל כך הוא אבד בשחזור השם. כך נוצר תחליף השם שלו כאילו בוצעה התקה על גבי רצף השמות "הרצגובינה ובוסניה", ללא התחשבות במובן ובהפרדה האקוסטית של ההברות. ובכן, בתהליך הזה השמות זכו לטיפול דומה כמו סימני כתב במשפט שאמור לעבור הסבה לחידת ציורים (רֶבּוּס).8 לתודעה לא נודע דבר על רצף האירועים שיצר בנתיבים כאלה את השמות התחליפיים במקום השם סיניורלי. במבט ראשון נדמה שאין לאתר את הזיקה בין נושא השיחה שבה עלה השם סיניורלי לבין הנושא המודחק מהשיחה הקודמת. על כל פנים, לא מעבר לאותה חזרה של הברות זהות (או ליתר דיוק, של רצפי אותיות).
אולי כדאי להעיר שאין סתירה בין הפתרון לעיל לבין תנאי השחזור והשכחה שמניחים הפסיכולוגים ושאותם הם מבקשים למצוא באי אלה יחסים ותכונות. למקרים מסוימים בלבד הוספנו מניע המתווסף לכל הגורמים שכבר הכרנו מזמן בכוחם לגרום לשכחת שם, ובתוך כך הבהרנו את המנגנון של ההיזכרות השגויה (Fehlerinnern). המאפיינים האלה חיוניים גם במקרה שלנו על מנת לאפשר למרכיב המודחק להשתלט באופן אסוציאטיבי על השם המבוקש ולגרור אותו אל ההדחקה. ייתכן שזה לא היה קורה עם שם אחר שהתנאים לשחזורו נוחים יותר. הרי סביר שמרכיב מדוכא ישאף להפגין את השפעתו במקום אחר, אך ישיג את מבוקשו רק במקרה שהתנאים מאפשרים לו זאת. במקרים אחרים הדיכוי עולה יפה, ללא הפרעה תפקודית, או כפי שנוכל לטעון בצדק, ללא תסמינים.
אי לזאת, סיכום התנאים לשכחת שם שכרוכה בהיזכרות שגויה הוא: (1) נטייה מסוימת לשכחת השם הזה; (2) תהליך דיכוי שהסתיים זמן קצר קודם לכן; (3) אפשרות לייצר אסוציאציה חיצונית בין השם הנדון לבין המרכיב שדוכא קודם לכן. אין צורך לייחס חשיבות רבה מדי לתנאי האחרון, שכן לאור מיעוט המגבלות החלות על האסוציאציה, יש להניח שהיא תתאפשר במרבית המקרים. שאלה נוספת ומעמיקה יותר היא האם אסוציאציה חיצונית כזו באמת יכולה להוות תנאי מספיק לכך שהמרכיב המודחק ישבש את שחזור השם המבוקש, או שבכל זאת נחוץ קשר אינטימי יותר בין שני הנושאים. במבט שטחי נרצה לדחות את התביעה האחרונה ולהסתפק באפשרות ששני תכנים ללא כל זיקה זה לזה הופיעו בו־זמנית והתנגשו. אלא שבדיקה יסודית תגלה לנו בתכיפות גוברת כי נוסף על האסוציאציה החיצונית שקושרת בין שני המרכיבים (המודחק והחדש), מתקיים גם קשר תוכני משמעותי, וניתן להוכיח קשר כזה גם בדוגמה סיניורלי.
ערכה של התובנה שהשגנו בניתוח הדוגמה של סיניורלי תלוי כמובן בשאלה אם המקרה הזה הוא טיפוסי, או שמא יוצא דופן. לפיכך עליי לטעון כעת שברובם המכריע של המקרים שכחת שמות כרוכה בהיזכרות שגויה, בצורה דומה למה שעלה מניתוח המקרה של סיניורלי. כמעט בכל המקרים שעלה בידי לעקוב אחר תופעה זו אצלי, יכולתי לזהות את ההדחקה שתפקדה כמניע, בדומה להסבר שהוצג לעיל. עליי להדגיש נקודת מבט נוספת המחזקת את הטענה שהמקרה שניתחנו כאן הוא טיפוסי. אני חושב שאין זה מוצדק להפריד באופן עקרוני בין מקרים של שכחת שמות הכרוכה בהיזכרות שגויה לבין מקרים שבהם לא הופיעו שמות תחליפיים שגויים. במקרים אחדים שמות תחליפיים אלה צצים ועולים באופן ספונטני; במקרים אחרים, שבהם הם לא הופיעו באופן ספונטני, אפשר לאלץ אותם להופיע באמצעות הגברת הריכוז, ובמקרים כאלה השמות התחליפיים יציגו את אותן הזיקות לגורם המודחק ולשם המבוקש שהיו מציגים אילו הופיעו באופן ספונטני. נראה שלשני גורמים משקל מכריע בעלייתו של השם התחליפי לתודעה: ראשית, המאמץ להגברת הריכוז; שנית, סיפוק פנימי הנצמד לחומר הנפשי. את הגורם השני אני יכול לחפש בַּקלות או בקושי שבייצור האסוציאציה החיצונית הנחוצה בין שני המרכיבים [השם המבוקש והשם התחליפי]. לפיכך, חלק לא מבוטל מהמקרים של שכחת שמות בלי היזכרות שגויה מצטרף למקרים שבהם נוצר שם תחליפי, ולגביהם תופס המנגנון של הדוגמה "סיניורלי". אולם, בהחלט לא אסתכן ואטען שיש לכלול את כל המקרים של שכחת שמות באותה קבוצה. ללא ספק יש מקרים של שכחת שמות שנסיבות התרחשותם קלות יותר. נתאר את מצב העניינים בזהירות מספקת בהחלט אם נצהיר: נוסף על השכחה הפשוטה של שמות עצם פרטיים ישנה גם שכחה שמונעת על ידי הדחקה.