הכי בסיסי

הקדמה: 

לגלות את הידוע

 

ערב שבת פרשת ויקרא, בדרך לכותל. ההשלמה החיילית, הקורס המסמיך לדרגות קצונה לאחר סיום בה"ד 1, יצאה ל "שבת חינוך" בירושלים. המדריכים מהקרן למורשת הכותל כבר מתורגלים: טרם עברו עשר דקות מרגע שהגענו אל רחבת הכותל, ומיד הם פותחים בקבלת שבת ומתחילים לרקוד. המופעלים - חמישה עשר צוערים גברים, אחד מהם דתי, כולם לובשי מדים וחובשי כומתות על הראש. ההתחלה של האחרונים מהוססת מאוד, מגניבים חיוכים נבוכים זה לזה. חולפות שתיים שלוש דקות, והניסיון שלא ליצור קשר עין כושל. הסטת המבטים לצד לימדה שיש עשרות שעומדים וצופים בנו. חלקם, בעיקר יפנים, גם מצלמים בהתרגשות מלווה בתנועות ידיים מהירות. שני מטרים אחורה, מניין של צעירים אמריקאים בני 15-16, כמעט אותו נוסח רק במבטא אחר. גם הם רוקדים. עוברות כמה דקות אבל המובן מאליו קורה - שני המעגלים מתאחדים, ועוד עשרות מבאי הכותל מצטרפים אל המעגל הגדול באמצע הרחבה. חילונים ודתיים, יהודים ותיירים. זום אאוט לרגע, מבט על הקבוצות הללו, והנה תמונה חדה וברורה, מוחשית ממש: המעגל הזה, המורכב מחרדים, דתיים, חילונים, עולים חדשים ותושבים ותיקים, עם כיפה על הראש או אייפון מצלם ביד, הוא הוא הסיפור של המדינה שלנו ולא ניתן להתעלם ממנו.

משם ממשיכים לסעודת ליל שבת. אחרי דבר תורה שמתחיל במצוות הקורבנות, עובר דרך אש התמיד ומסתיים אצל נפוליאון מחד גיסא ורועי קליין מאידך גיסא, חוזרים לאכסניה, אבל ממש לא לישון. פתאום יש המון שאלות לברר: האם מותר לחילוני להצטרף למניין? מהם המלאכים? האם השטן יכול לחלוק על הקב"ה? למה היהדות נקבעת לפי האם ולא האב? האם היהדות גזענית? מה זה בדיוק איסור נגיעה? מה עושים כל יום בישיבה משש בבוקר עד אחת עשרה בלילה? מה איבדתם ביהודה ושומרון? בסוף, אנחנו מסיימים בלימוד ממסכת אבות, מרחיבים בחלק של "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, ועל האמת ועל השלום", ומשם ל"איזהו חכם/גיבור/עשיר/מכובד". הלקחים של מסכת אבות רלוונטיים מתמיד. באמצע עוצרים, אחד המפקדים מאוד רוצה ללכת לקבר דוד המלך, ממש פה קרוב, ואנחנו מצטרפים אליו. שבת אחת, שמסבירה את אמרת חז"ל על הגאולה שתבוא אם רק ישמרו ישראל כולם - שבת אחת.

השבת ההיא היתה לא רק חוויה מיוחדת אלא גם קריאת כיוון. הווי החיים הדתי נוטה לשגרתיות ומורכב מפעולות קבועות שחוזרות על עצמן בסדר מעגלי. התבנית המתוחמת הזו מובילה אותנו הרבה פעמים לפספס את החוויה העמוקה, את התמונה הגדולה. אך לא רק. כל אותן הפעולות שאנו עושים כמצוות אנשים מלומדה, נתפסות כנדבכים שוליים בחוויה הדתית ובצורך שלנו להעניק להן מקום, זמן ומחשבה בהווי היומיומי. ישנן מצוות שיוצרות סביבן רחש, התרגשות, דריכות. מנגד, ישנן מצוות רבות שמורגשת בהן שחיקה.

האתגר הראשון שמוצב מול האדם מקיים התורה והמצוות בהיבט הזה, הוא היכולת להחיות את הרגש בקיום המצווה. את ההתרגשות, את הניצוץ - המילה שבה הגדיר הבעל שם טוב את החסידות.

האתגר השני הוא לדעת לרגע לעצור ולהרחיב את זווית ההתבוננות שלו. אדם דתי קם בבוקר וחובש על ראשו כיפה. האמת היא שזו כלל לא פעולה - זהו מעין אינסטינקט. אין כל רגש שמצטרף לפעולה הבסיסית הזאת. בכל פעם שאנו סופרים כמה חניכים הגיעו לפעילות בתנועת הנוער, נקפיד לספור רק לפי תיבות פסוקים כמו "הושע את עמך" - העיקר לא אחת, שתיים, שלוש. חשבנו פעם למה? האם הקדשנו מחשבה לשאלה מדוע ישנם הבדלים בקבורה בין יהודים ללא יהודים? או למה כהונה למשל נקבעת על פי האב, אך על עצם היות האדם יהודי אמונה דווקא האם?

אצלי, הדברים הללו הוצפו כולם במהלך השירות הצבאי. ביציאה מהרוטינה, מהחממה כפי שמכנים אותה בחיבה או בלעג - תלוי מאיזה צד, נולדה ההזדמנות הראשונה לחשוב על השאלות האלו לעומקן. אודה, היתה זו הזדמנות שנבעה מצורך, הכרח ממש. מתוך שהזדמן לי להיות דתי יחידי כמעט בחלק משלבי השירות, כל מילה שאמרתי קיבלה תוקף כמו הנחיה רשמית של הרב הראשי. עבור מי שלמד בסך הכול שנה וחצי בישיבת הסדר, זהו נטל בלתי מבוטל. ולתוכנו פנימה - כאשר אדם שאינו חי את המערכת שואל אותך שאלה על צעד כל כך בסיסי ומובן מאליו עבורך ואתה מגלה שלמעשה אינך יודע להצדיק את הפעולה כראוי - כאן נרשמת בעיה אך גם מתחיל תהליך תיקון. כאן מתחדדת ההבנה שלבצע אקט שאיני יכול להסביר אותו לעצמי, זהו צעד שעלול לערער את כל תפיסת המעשה, ולכן מוטלת חובה פרקטית ומוסרית להעמיק בכל אותן שאלות ותהיות.

יתרה מזאת, יש סף שבו מתחדדת ההבנה שאיננו יכולים להתבסס על אמונת אבותינו והצלחתם שלהם. סיוון רהב מאיר הביאה באחד משיעוריה המרתקים קטע שכתב הרב מאיר איזנשטט שמסביר בצורה מדויקת את התחושה הזו: "אם היינו אומרים אלוקי אברהם יצחק ויעקב - הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון ובניו סמכו על אמונתו... לכן אנו אומרים 'אלוקי' אצל כל אחד ואחד - כל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא אלוקינו". עלינו לקחת את שיש לנו ולבנות את הקומה הנוספת, הפרטית שלנו. רהב מאיר הוסיפה עוד כי הרב טאו סיפר שהקטע הזה הוא הראשון ששמע כתלמיד בישיבת מרכז הרב ממורו הגדול - הרב צבי יהודה. כן, הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב אברהם יצחק, נהג כיעקב - הוא לא נתמך רק על יכולותיו של אביו, אף שאלו היו עצומות, אלא יצא לחקור בעצמו.

אבהיר כבר עתה - אין מטרתו של הקובץ המונח לפניכם לחדש ולהעמיק בפלפולים הלכתיים, לחפש שיטות חלופיות וחילוקים בין גדרי הדינים. הוא כמובן מתבסס רק על הפסיקה וההלכה, אך הוא ודאי לא מבקש לפסוק הלכה אלא לשקפה ולהציגה.

למעשה, הוא נועד לצאת למסעות גילוי נקודתיים, לקחת נר קטן ולהאיר את הפינות הכל כך ידועות אך הנשכחות בסדרי חיינו. הוא מבקש לקרוא לנו אל הפנס ושם, כן, מתחת לפנס, לחפש את התשובה לאותן שאלות שהמציאות שנשענת עליהן נוכחת כל כך בשגרת החיים. זוהי קריאה לעצור לרגע, להרחיב את מבטנו ולהעשיר את הבנתנו על הדברים שאנחנו כה רגילים לעשותם עד שנראה כי יותר מאשר אנו עושים אותם הם פשוט נעשים מעצמם. לדעת מה להשיב לעצמנו ולסובבים אותנו. לא לחדש יש מאין ולא לפסוק, אלא לגלות את הדברים הידועים. כי כבר אמר הרב נריה, שלא האדם מקיים את המצוות, אלא המצוות מקיימות את האדם.

בנוסף, עולם ההלכה והמנהג היהודיים הוא כגוף אורגני ההולך וגדל, בעל וקטור של צמיחה ושל התפתחות. אין ההלכה היהודית עצרה בעת אובדן המלכות הראשונה. היא עברה מטמורפוזה קלה והעמיקה בדיון התיאורטי. מערכת משפט יהודי לא היתה, שור שנגח לא נסקל, אך עקרונות ההנחיה והפסיקה היהודיים המשיכו לבנות קומות נוספות בבניין ההלכתי עד שהגענו למנהטן של משפט, גורדי שחקים של מנהגים. אך מצוות הדת אינן הבלחות שעלו בראשיהם של יחידים, אלא הן עקרונות בעלי משמעות. אז כל עוד אנו עונים לעצמנו ניתן להסתפק, לכל הפחות, בידיעה מסוימת. אך ברגע שעלינו להעניק תשובות לאחרים, ובהנחה כי יש בנו יושרה אינטלקטואלית, איננו יכולים שלא להעמיק בחשיבה בנושאים המובנים מאליהם שלפתע נראה שאינם מובנים כלל.

לכן, יצאנו לחקור ולגלות את מה שאמור להיות ידוע.

מסע החקר היה חוויה של לימוד ושל עיון, של התחלת מסע ללא ידיעה היכן הוא יסתיים ושל גילוי רבדים הלכתיים מרתקים - רעיוניים ופרקטיים. כאלו היו עשרים הנושאים שנבחרו, שהאירו זוויות נוספות על מנהגים שהם בליבת העשייה היומיומית, שנוגעים במגוון מעגלי החיים היהודיים. חלקם כאמור יומיומיים, יש מהם הניצבים על ציר השנה או אירועים מיוחדים. חלק מהשאלות מלוות את השיח היהודי מאות בשנים בעוד אחרות הןאקטואליות ונלקחו משולחן הדיונים של העת האחרונה.

כל התשובות כאן נולדו משאלות שעלו בשיח בין חיילים שאינם דתיים לחיילים שומרי תורה ומצוות שהייתי נוכח בו. בצה"ל, צבא העם, נוסדה ההבנה כי כדי ללכת קדימה צריך לפעמים גם מעט להביט לאחור. לבדוק שהיסודות איתנים דיים, מושרשים נכון. הבנת העקרונות מאחורי מעשינו אינה פריווילגיה אלא הכרח המהווה תנאי כניסה לכל דיון משמעותי. נקודות המפגש וההשקה היו לאבני היסוד. השאלות הבולטות, הרלוונטיות, כונסו והנה הן לפניכם. זוהי אפוא קריאה לשיח, לשיתוף, לחיזוק הנקודות המאחדות אותנו. היכולת להידברות היא אבן יסוד בחיים המשותפים שלנו, ויש לשמור ולחזק אותה. אפשר אפוא לומר שעשרים הסוגיות המופיעות כאן הן "שאלות לקיטבג". ציוד נדרש לכל מי שהשיח היהודי־ישראלי חשוב עבורו.

בסיום הסוגיות, לאחר קטע הרחבה בעניין ההיתכנות ליצור "מדרג" למצוות - האם יש שוני בחשיבות ביניהן, מופיע "אינדקס רבנים" - התייחסות ביוגרפית קצרה לכמאה רבנים שכתיבתם התורנית הובאה ברצף הסוגיות. אין פרק זה נמצא ככפיית הר כגיגית או מתוך הנהוג בלבד. אדרבה, לידע הביוגרפי ישנה חשיבות רבה, כיוון שהוא יכול לשפוך אור על דעות או פסיקות מתוך התייחסות לאופי, לתקופה ולסגנון החיים של הכותב.

בעבורי, כל זה היה רק התחלה. התחלה של אימוץ סגנון חשיבה, למידת דרכי התמודדות נכונות. הדת היהודית וההלכה היהודית מורכבות מסוגיות אין ספור, נושאים מגוונים ורבים מני ים. בכל מקום שאליו נפנה נוכל למצוא עקרונות שמתייצבים ביסודות כל מנהג ומצווה - עלינו רק לעצור ולהתבונן בשגרת חיינו ולבדוק אם אנו מבינים אותם לעומקם. באופן אידיאלי, הראייה הזו יכולה וצריכה להפוך לדרך חיים. לחיות את החוויה הדתית תוך חתירה להבנתה, בכל מנעד הרבדים, זוהי הבטחה לחיזוק המשמעות והעצמת ההבנה של הפעולות שאנו עושים. בנוסף, זה מבטיח שנדע לייצג נאמנה את עצמנו בשאלה הבאה... אז למרות שמדובר בקילומטר הראשון של ריצת המרתון, ישנה כאן התחלה, ויהא חלקנו בזה.

ייתכן מאוד שאותו רגש שלעתים אנו מרגישים שנעדר לדאבוננו בעת חבישת הכיפה וכדומה קשור בדיוק לנקודה הזו - לכך שהבנתנו את המצווה חלקית מאוד. היכולת להעמיק ברובד אחד ובעזרתו לברר את היסודות עשויה להתגלות כזו שמאפשרת להתחבר מחדש אל המצוות, לשוב ולחיות אותן באותה התרגשות וחוויה.

הרב מאיר גולדוויכט דימה את ההליך שאנו צריכים לעבור בעזרת הגרעינים של שבעת המינים. הפירות הקרובים למילה ארץ בפסוק המתאר את שבעת המינים הם: זית, תמר, גפן, תאנה ורימון. וראו את המדרג: את גרעינו של הזית אדם יוציא מפיו מיד - הרי הוא מר. את גרעין התמר כבר אפשר להשאיר מעט מתוך שהוא מתקתק. את חרצני הענבים אנו לעתים אוכלים יחד עם הפרי - אמנם בדיעבד, אך אפשר. בתאנה, כבר אי אפשר להבחין בין הגרעין לבשר הפרי. והרימון - בו אנו אוכלים את הגרעינים דווקא. כך היא דרכה של תורה - עלינו להתחבר אל גרעין האמת, הפיכת לימוד התורה וקיום המצוות ממשהו מר, טפל ודחוי לשורש הטוב זוהי זכות, לא כורח. כך נצליח להחזיר את השאיפה לקיום המצוות וליהנות מהן.

אז בואו נקדיש מבט שני אל כל אותן הסוגיות הידועות לכאורה, אך המסתירות עוד הרבה, נרד לפשרן ולפרטיהן. בדרך הזו נכניס את הקודש גם אל מצוות של יום חול.

וציטוט אחד לסיום: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ" אמר הנביא מיכה (ו, ח) בפסוק שבעיני הוא היפה בתנ"ך. וראו את הדיוק - משפט צריך לעשות. ככה זה, חייבים. את החסד, מלמד הנביא - צריך לאהוב. לעשות כי רוצים. אהבת החסד, העזרה, הלימוד, הנתינה, ההקשבה, הקירוב - זהו הנתיב שבו אנו צריכים לצעוד.

לכן, בקומה הראשונה - משפט, סדר וחוקים הכרחיים. בקומה השנייה - אהבת הבריות, הנתינה שלנו. כאשר נבין את ההכרח שבקומה הראשונה ואת הזכות שבקומה השנייה, הקומה השלישית, הצנעת הלכת עם הקב"ה, הדרך הנכונה לעבוד לפניו, כבר תהיה טבעית עבורנו. אם תהיה בנו אהבה ללימוד התורה, לקיום המצוות, לסובבים אותנו, לכל אדם מכל עדה ומגזר, היא תנצח.

נסיים באמרה של הרבי מקוצק: "'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' - הארץ נתן לבני אדם כדי שיהפכו גם אותה לשמים". אין עלינו המלאכה לגמור, אבל אסור לנו להיבטל הימנה.