היה היתה

1

 

״אנו חושבים שאנו יכולים להתחיל במשימה כזאת ובכל זאת, איננו מסוגלים, הכול פועל תמיד נגדנו ונגד משימה כזאת, לכן אנו מהססים ודוחים אותה עוד ועוד ואיננו מגיעים לעשותה, לכן הרבה עבודות רוחניות שצריך היה לעשותן לא נעשות, לכן טיוטות רבות כל כך שנמצאות בראשנו כל הזמן, שנים, עשרות שנים, נשארות בראשנו. אנו ממציאים כל מיני תירוצים שלא להתחיל בעבודה, אנו משביעים כל מיני רוחות, שהן רוחות רעות, כדי לא להתחיל במה שצריכים היינו להתחיל. זאת הטרגדיה של מי שרוצה לכתוב דבר־מה, הוא קורא שוב ושוב לכל מה שמכשיל את הכתיבה.״

תומס ברנהרד, ״מחיקה״

 

ראיתי את פזית בחטף, כמו רמז, כאילו היא עברה לרגע (או אני עברתי לרגע). זה היה ברחוב ויזל בתל אביב בתחילת שנות התשעים. למדתי אז בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב, וביקרתי אצל רותי חברתי שלמדה איתי וגרה שתי קומות מתחתיה. פזית צילצלה בפעמון, וכשהדלת נפתחה היא נשענה על המשקוף, עישנה ודיברה מן המפתן כמה דקות. זה התחיל מענייני ועד הבית והתפצל לנושאים אחרים (אני לא זוכרת אם מישהי מהן היתה בוועד הבית, או שהן דיברו על הבעיות עם ועד הבית). כשרותי קראה לה פזית, אפשר היה מיד לראות ולשמוע שהשם המופז הזה מודבק עליה. ממה שהיא אמרה שם בתוך הסיגריה והמשקוף, היה ברור שהיא חכמה מאוד. פתאום היה מפל של צחוק שהתחיל ממנה ותפס גם אותנו. הפְּנים שלה זהר החוצה והחוּץ שלה הכה בהזנחתו. כשהלכה, שאלתי את רותי עליה, היא לא ידעה להגיד כמעט שום דבר נוסף על מה שראינו שתינו.

אחר כך — עם השנים — כל כך הרבה אנשים שהכרתי הכירו אותה. למרות שהיא מיעטה מאוד לצאת מהבית. בהתחלה אלה היו צירופי מקרים (או צירופים סוציולוגיים), עד שזה הפך למין מנהג ששאלתי אנשים אם הם הכירו במקרה את פזית. נוצרה (או אולי זאת אני שיצרתי) מין רשת מאלה שהכירו אותה, חלקם בלי לדעת בכלל על האחרים. ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא הכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשת פזית, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה.