פתח דבר
קאם
"לא, תמרה, לא הערב, גם לא בסוף השבוע הזה. אני עסוק." לעזאזל, האישה הזאת מתחילה לעלות לי על העצבים.
"מה עם ארוחת צהריים בראשון? אפשר לאכול בחוץ, או שאני אבשל. ואני אהיה הקינוח שלך. בחייך, קאמי, לא ראיתי אותך כל השבוע." איזה עצבים, הבחורה הזאת פשוט לא קולטת רמזים. קמתי מהשולחן שלי וניגשתי לחלון המשרד; השלג בחוץ ירד בכבדות על הרחוב שלמטה. השעה הייתה קצת אחרי שש בערב, אבל בקושי היו אנשים בחוץ. המדרכות והרחובות היו לבנים ויפים, מצניעים את סכנת ההחלקה האורבת תחתיהם. תהיתי אם תהיה למפגע השפעה על מספר האנשים שנראה במועדון הערב. פקפקתי בכך. רוב האנשים שמגיעים אלינו לא נוהגים בכל מקרה, רובם מגיעים במונית או שהם מסטולים כל-כך שנדמה להם שהם מחוסנים מפני כל דבר; קצת שלג לא יעצור אותם. הם אוהבים לבן, בכל צורה שיש.
"אז התשובה היא כן?" קולה של תמרה נעשה בכייני מעבר לקו. אלמלא המציצות המדהימות שלה והעובדה שקיבלה בתחת כמו נער רחוב שפרש מהמקצוע, כבר הייתי חותך מזמן. יש לי זין ענק; מה כבר אוכל לומר? אני בחור גדול. מטר תשעים ושש, אז אין לי את החמישה-עשר סנטימטרים שיש לאחרים. זין כזה היה הולך לאיבוד בגוף כמו שלי. אלוהי הזרגים בירך אותי בעשרים ושלושה סנטימטרים, נדמה לי. לא שמדדתי. טוב, לפחות לא מאז גיל שלוש-עשרה, או עשרים? לא משנה, מה שגרוע בזין ענק זה שנשים נחנקות ממנו כשאתה תוקע להן אותו בגרון בקצת יותר מדי התלהבות, אבל תמרה תמיד הלכה על זה. בגלל זה השארתי אותה.
"אז באחת?"
"מה?"
"ארוחת צהריים, קמרון, יום ראשון באחת. מתאים לך?" נשפתי אוויר חם על החלון הקר וציירתי עליו זין וביצים, ואם זה לא הספיק כדי להוכיח את הבגרות שלי, הוספתי שפיך ניתז מהקצה.
"לא, תמרה. אצלי יום ראשון הוא עדיין חלק מסוף השבוע, וכמו שאמרתי אני עסוק כל סוף השבוע."
לא הייתי עסוק; התוכנית שלי למחר הייתה לצפות בכדורגל עם אחי ולירות בצלחות ביום ראשון. הייתי מספיק להגיע לארוחה, אבל לא התחשק לי. אם יבוא לי לזיין בסוף השבוע אני אמצא מישהי במועדון ואזיין אותה על הספה למטה אחרי הסגירה, או במכונית שלי או שלה; בחיים לא כאן, במשרד שלי, כאילו, בחיים לא. במשרד הזה זיינתי רק אישה אחת, וככה זה יישאר.
הצמדתי את המצח לזגוגית הקרה והרגשתי שהלב שלי נמחץ. האשכים שלי התכווצו והזין שלי התרומם קצת כשחשבתי עליה, איך שהרגליים הארוכות שלה נכרכו סביבי כשדפקתי אותה חזק על דלת המשרד שלי לפני קצת יותר משנה. הפניתי את הראש להסתכל על הכיסא שלי; אותו כיסא שהיה לי גם בבר יין, הכיסא המסתובב, כמו שהיא קראה לו. לא זרקתי אותו אפילו שהיה ישן ומתקלף, והעברתי אותו למשרד של המועדון החדש כי הוא הזכיר לי אותה. בלעתי את הכאב המוכר מדי בפנים כשנזכרתי בה.
דלת המשרד נפתחה ובני מילא את הפתח.
"בוס, תדליק ת'טלוויזיה, עכשיו." הוא הזיע, יותר מהרגיל, ונראה מבוהל. תמרה עוד טרטרה לי באוזן. "חייב לנתק." סיימתי את השיחה וזרקתי את הטלפון על השולחן בזמן שהרמתי את השלט של הטלוויזיה הענקית שהתקנתי על הקיר.
"בן?" לא היה לי מושג מה אני מחפש, אבל הנחתי שזה רע.
"חדשות סקיי, בוס, או לא משנה איזה ערוץ. זה בכולם." פלטתי אנחה ארוכה. לא נודעתי בסבלנות שלי, וזיוני השכל הלא מובנים של בני התחילו לגרד לי את העצבים. שילבתי את זרועותיי ונשענתי על השולחן שלי, רגליי מתוחות ושלובות לפניי. כתבת הופיעה על המסך בזמן שהקשבתי להתנשמות הכבדה של בני לידי. היא עמדה ברחוב זרוע שלג. חלק מהמדרכה נסגר לתנועה ומרצדס ישנה עמדה על המדרכה, לא ברחוב; הכתבת נראתה קפואה והשלג ירד סביבה.
"ליסה מיטשל, סקיי ניוז, ברנטווד באסקס," היא דיברה למצלמה. התבוננתי בבני, ובדיוק כשפתחתי את פי כדי לומר משהו שטף אותי גל נורא ובלתי ניתן לתיאור של פחד, אפילו אימה, כשהמגישה בחדר החדשות החלה לדבר. בתחילה לא קלטתי את המילים שלה. הבטתי בתמונות שמאחורי הראש שלה; ראיתי שאלה הוא והיא, החתלתולה, החתלתולה שלי, אבל למה התמונה שלה בחדשות? ואז קלטתי, התינוק שלה צריך להיוולד היום. קרוב לוודאי שהיא ילדה, ובגלל שמדובר בתינוק שלו זה הפך לאייטם חדשותי. לא רציתי לדעת את זה. לא רציתי לשמוע על המשפחה הקטנה והמאושרת שלה. הסתובבתי כדי לכבות את הטלוויזיה ולרדת על בני, כי מה פתאום הדביל חושב שאני רוצה לשמוע את הזיבולים האלה? אבל בזמן שהסתובבתי מהטלוויזיה, שמעתי כתב אחר שעמד מחוץ לבית חולים.
"אנדרו, עוד לא קיבלנו שום דבר רשמי מבית החולים, אבל ממה שנאמר לנו באופן לא רשמי, סולן קרנג', שון מקרת'י ואשתו ההרה, ג'ורג'יה, הובהלו לכאן במסוק בסביבות חמש אחר הצהריים לאחר שנפגעו ממכונית שיצאה משליטה ברחוב הראשי בברנטווד. ידיעות לא מאושרות שהגיעו אלינו גורסות שהשניים במצב אנוש וששניהם נמצאים כרגע בחדרי ניתוח." המצלמה נטתה כדי להציג קהל גדול של כתבים, כמה שוטרים ואנשים שנראו כמו מעריצים, בוכים, מתייפחים והמומים למראה.
ידעתי שפי נפער. ידעתי שאני עומד בצורה מוזרה, חצי פונה בין השולחן והטלוויזיה שעל הקיר, אבל לא הצלחתי לזוז. הרגליים שלי היו שתולות ברצפה. ידעתי שאם אזיז אותן, אפול. בני הגיש לי כוס שהייתה ללא ספק מלאה בוויסקי. שתיתי את כל מה שהיה בה.
"תשיג לי את ביילי לייטון בטלפון. אם אתה לא מצליח להשיג את ביילי, נסה את פרנק או את פין. תברר באיזה בית חולים הם מאושפזים." בני התחיל להתקשר משני טלפונים בעת ובעונה אחת. נאחזתי בשולחן בזמן שהקפתי אותו והתיישבתי בכיסא שלי, בכיסא שלנו. בני מילא מחדש את הכוס שלי והעביר לי את הטלפון. "ביילי," היה כל מה שאמר.
"לייטון, מדבר קמרון קינג. אני... פשוט..."
איזה זין.
לא הצלחתי לדבר. לא הצלחתי לחבר מילים.
צליל מוזר וחנוק נמלט מחזי והגיע לפי.
איזה זין.
ידעתי שאני חייב לדעת; טוב או רע, מתה או חיה. אני חייב לדעת.
"מה המצב?"
"לא יכול להיות יותר גרוע." רציתי להקיא; הכוס שהחזקתי התנפצה בידי.
"היא... לעזאזל... מה זה אומר?"
"היא בחדר ניתוח. הם מנסים להציל אותה. התינוק..." שמעתי אותו מתייפח. הגבר הגדול והקשה הזה, שעבדתי מולו לא פעם ולא פעמיים, שלא פחד מאף אחד ומשום דבר, התייפח בטלפון ברגע זה.
"התינוק מת, קאם. היא איבדה את התינוק שלה. ועכשיו מנסים להציל אותה, אבל הם לא מצליחים לעצור את הדימום. היא מדממת בלי הפסקה והם לא מצליחים לעצור את הדימום." הוא לקח אוויר. "מאקה מת, על המקום. משאירים אותו מחובר למכונת הנשמה, אבל רק בשביל שג'ורג' תוכל להיפרד ממנו. לא הצליחו לעשות כלום... קיבינימט. אני לא יודע, קאם. אולי עדיף כבר שגם היא תמות. היא לא תשרוד את זה. היא בחיים לא תצא מזה. אני פשוט, אני לא יודע אם נצליח להוציא אותה מזה." היפחות שלו התגברו ואני צעקתי כדי שהוא יוכל לשמוע אותי. הם חייבים להוציא אותה מזה. אני לא אוכל... אני לא אסכים לחיות בעולם שהיא לא חיה בו, אבל הוא צדק. לא ידעתי איך היא תעבור את זה. זין, הייתי מת בשמחה במקום שון אם זה היה אומר שלחתלתולה שלי יהיו חיים מאושרים. הייתי מוסר את חיי תמורת חיי התינוק וחייו של שון. הייתי נותן הכול כדי שהיא תהיה מאושרת, כדי להגן עליה.
"היא תעבור את זה. היא חייבת." היא לא תמות; אני לא אתן לה. אני אעשה הכול. אני אהיה שם. אני אתרחק; לא משנה. אני אעשה כל מה שצריך, אבל אני אעזור לה לצאת מזה. עזרתי לה בעבר לאחות את השברים, ואני אעשה את זה שוב כשיגיע הזמן. אני אעמוד לצידה כשהיא תבין שהיא זקוקה לי, ואעזור לה לאחות את השברים.