בימים שבהם חוק הספרים, שנועד להגן על הוצאות בינוניות וקטנות מפני הכוחנות של רשתות הספרים, נמחץ סופית תחת עקבה של שרת התרבות מירי רגב, נעים להיווכח כי ישנם סיפורי הצלחה כ'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות' – ספר שיצא לאור בזכות גיוס המונים נלהב והפך לרב-מכר מטאורי.
חזותו של הספר אכן מביעה מין רוח ניצחון וחדוות עשייה, ובמבט ראשון, על איוריו הססגוניים וכריכתו הקשה, הוא מרשים ומושך את העין. אלנה פאווילי ופרנצ'סקה קוואלו כתבו ספר שמיועד לילדות בגיל ראשית קריאה ולהוריהן, המייחלים להשכיב אותן לישון בנועם, והן מציגות בו מאה סיפורי הצלחה של נשים ידועות שם מתקופות היסטוריות שונות ומתרבויות מגוונות: ציירת איטלקייה מתקופת הרנסנס, מדענית מחשבים אמריקאית ואדריכלית ילידת עיראק בנות המאה ה-,20 פוליטיקאית סומלית בת זמננו בצד מלכה ג'מייקנית בת המאה ה-.16 כל אחד מסיפורי חייהן מסוכם בעמוד אחד מרווח ובאותיות גדולות, ונפתח לרוב בהכרזה "היה הייתה", המוכרת לנו מסיפורי אגדות.
הגישה הזאת תואמת להפליא את גישת התאגיד דיסני, שבשנים האחרונות כינס את כל גיבורות סרטיו, ותיקות כעכשוויות, תחת הכותרת "נסיכות", מתוך הנחה (המגובה באינספור סקרים, מומחים ומחקרים) שילדות קטנות הולכות שבי אחר דמות הנסיכה – סמל לממון, יופי חיצוני ומעמד איתן בראש ההיררכיה החברתית.
יוצא, אפוא, שמצד אחד מנסות מחברות הספר לטעת בכל ילדה את התחושה כי "המגדר לא יגביל את יכולתנו לחלום ולהגשים את החלום, ולא יכתיב כמה רחוק נוכל להגיע", ומצד שני הן מסמנות את גיבורות הספר על פי אותו דגם נסיכותי מנותק ומורם מעם. קשה שלא לגחך למקרא הכותרת של הספר, שמביעה אף היא מעין דואליות לא מודעת: זהו בפירוש ספר שנועד להרדים (כן, כמו שהרדימו את היפהפייה הנמה ואת שלגייה בשעתו) ילדות מורדות. משהו כאן לא ממש מתיישב. ילדות מורדות לא יתלו מבט מהופנט בהורה המבקש להחדיר בהן קצת תרבות; ילדות מורדות יעיפו מעליהן את הספר קיבינימט, יירתעו ממסריו המתקתקים ובטח שלא יירדמו לחלילו. אבל מחברות הספר אינן מסתפקות בסקרנותן של ילדות, וקורצות כאן כמה קריצות למבוגרים – הרי הם בעלי המאה בסופו של דבר. זהו לא רק ספר, הן בעצם טוענות בכותרת, אלא גם מוצר שימושי להשכלה בשלווה והרדמה בנחת.
ואמנם, הסיפורים עצמם מרדימים למדי: הם נטולים חדוות סיפור, עומק עלילתי או מידע אלמנטרי כמו שמות יצירותיהן של סופרות, רקע חברתי המפרש מהי "ילידה" ומהי "פרעה", אך מרובים בסימני קריאה שנועדו לפצות על רדידות טקסטואלית (אפשר לדמיין את הילדה המתעפצת מתעוררת בבהלה לשמע משפט כמו "יש שם ציור של יונק דבש! של ידיים שלובות! פרחים! עכביש ענק! ומיני צורות גיאומטריות שונות!") ואינם מקפחים פרפראות כגון "תמרה (דה למפיקה) הייתה גאה לדעת שהזמרת מדונה היא אחת המעריצות הגדולות שלה".
במבט ראשון, איורי הדיוקנאות, פרי מכחולן של 60מאיירות, כאמור מרשימים מאוד, אבל די מהר עולה מהם תחושה ממלכתית כמו בדיוקנאות של בולים, מלכותית ממש (כאילו צוירו בידי צייר חצר נרצע) או שמא נרקיסיסטית, במבט ישיר אל הקוראת, כמו בסלפי המוכר והטוב. דווקא כאן, לנוכח דלות הטקסט, יכלו האיורים הגדולים להשלים פערי מידע, להפיח חיים בדמויות, לעטות עליהן רוח מרדנית, אולי אפילו לחזור אל הגיבורות בימי ילדותן. אבל פרט לאיורים בודדים, כולם דקורטיביים מאוד, סטטיים, נוחים לצפייה, סוחטים איזו קריאת התפעלות ראשונית שלאחריה אין כלום – לא פרשנות, לא פרטים המתגלים במבט שני, בטח ובטח שלא רמז להתרסה.
אפשר להבין מה דחק בהורים רבים על פני הגלובוס להשקיע מכספם בפרויקט הזה: הרי כתוב במפורש בציטוטים הנבחרים בגב הספר ש"אלה הסיפורים שכולנו צריכים לספר לבנותינו לפני השינה", כאילו יש כאן צו חינוכי עליון, שיבטיח להחדיר בילדתכם את רוח המצוינות וכושר ההתבלטות, ואם לא, מקסימום תוכלו להתהדר בכך שהקטנה יודעת (בערך) מי זאת מרגרט תאצ'ר. עוד ציטוט מן הגב גורס כי זהו "הספר הטוב ביותר שתקראו אי פעם לפני השינה". כך, לא פחות ולא יותר, הוא משאיר בצילו אפילו את ספריה של אסטריד לינדגרן, אחת מגיבורותיו המהוללות של הספר.
הלשון השיווקית השטחית והגסה הזאת היא בסופו של דבר מה שיש בתוך הקנקן. רק תיזהרו מטעם הלוואי הבלתי נמנע אחרי כמה לגימות: בפנים יש מיץ פטל ממותק שעלול להדיר שינה מבנותיכם עקב חורים בשיניים.
ענת עינהר
איור: הלנה מוראיס סוארס
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
בימים שבהם חוק הספרים, שנועד להגן על הוצאות בינוניות וקטנות מפני הכוחנות של רשתות הספרים, נמחץ סופית תחת עקבה של שרת התרבות מירי רגב, נעים להיווכח כי ישנם סיפורי הצלחה כ'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות' – ספר שיצא לאור בזכות גיוס המונים נלהב והפך לרב-מכר מטאורי.
חזותו של הספר אכן מביעה מין רוח ניצחון וחדוות עשייה, ובמבט ראשון, על איוריו הססגוניים וכריכתו הקשה, הוא מרשים ומושך את העין. אלנה פאווילי ופרנצ'סקה קוואלו כתבו ספר שמיועד לילדות בגיל ראשית קריאה ולהוריהן, המייחלים להשכיב אותן לישון בנועם, והן מציגות בו מאה סיפורי הצלחה של נשים ידועות שם מתקופות היסטוריות שונות ומתרבויות מגוונות: ציירת איטלקייה מתקופת הרנסנס, מדענית מחשבים אמריקאית ואדריכלית ילידת עיראק בנות המאה ה-,20 פוליטיקאית סומלית בת זמננו בצד מלכה ג'מייקנית בת המאה ה-.16 כל אחד מסיפורי חייהן מסוכם בעמוד אחד מרווח ובאותיות גדולות, ונפתח לרוב בהכרזה "היה הייתה", המוכרת לנו מסיפורי אגדות.
הגישה הזאת תואמת להפליא את גישת התאגיד דיסני, שבשנים האחרונות כינס את כל גיבורות סרטיו, ותיקות כעכשוויות, תחת הכותרת "נסיכות", מתוך הנחה (המגובה באינספור סקרים, מומחים ומחקרים) שילדות קטנות הולכות שבי אחר דמות הנסיכה – סמל לממון, יופי חיצוני ומעמד איתן בראש ההיררכיה החברתית.
יוצא, אפוא, שמצד אחד מנסות מחברות הספר לטעת בכל ילדה את התחושה כי "המגדר לא יגביל את יכולתנו לחלום ולהגשים את החלום, ולא יכתיב כמה רחוק נוכל להגיע", ומצד שני הן מסמנות את גיבורות הספר על פי אותו דגם נסיכותי מנותק ומורם מעם. קשה שלא לגחך למקרא הכותרת של הספר, שמביעה אף היא מעין דואליות לא מודעת: זהו בפירוש ספר שנועד להרדים (כן, כמו שהרדימו את היפהפייה הנמה ואת שלגייה בשעתו) ילדות מורדות. משהו כאן לא ממש מתיישב. ילדות מורדות לא יתלו מבט מהופנט בהורה המבקש להחדיר בהן קצת תרבות; ילדות מורדות יעיפו מעליהן את הספר קיבינימט, יירתעו ממסריו המתקתקים ובטח שלא יירדמו לחלילו. אבל מחברות הספר אינן מסתפקות בסקרנותן של ילדות, וקורצות כאן כמה קריצות למבוגרים – הרי הם בעלי המאה בסופו של דבר. זהו לא רק ספר, הן בעצם טוענות בכותרת, אלא גם מוצר שימושי להשכלה בשלווה והרדמה בנחת.
ואמנם, הסיפורים עצמם מרדימים למדי: הם נטולים חדוות סיפור, עומק עלילתי או מידע אלמנטרי כמו שמות יצירותיהן של סופרות, רקע חברתי המפרש מהי "ילידה" ומהי "פרעה", אך מרובים בסימני קריאה שנועדו לפצות על רדידות טקסטואלית (אפשר לדמיין את הילדה המתעפצת מתעוררת בבהלה לשמע משפט כמו "יש שם ציור של יונק דבש! של ידיים שלובות! פרחים! עכביש ענק! ומיני צורות גיאומטריות שונות!") ואינם מקפחים פרפראות כגון "תמרה (דה למפיקה) הייתה גאה לדעת שהזמרת מדונה היא אחת המעריצות הגדולות שלה".
במבט ראשון, איורי הדיוקנאות, פרי מכחולן של 60מאיירות, כאמור מרשימים מאוד, אבל די מהר עולה מהם תחושה ממלכתית כמו בדיוקנאות של בולים, מלכותית ממש (כאילו צוירו בידי צייר חצר נרצע) או שמא נרקיסיסטית, במבט ישיר אל הקוראת, כמו בסלפי המוכר והטוב. דווקא כאן, לנוכח דלות הטקסט, יכלו האיורים הגדולים להשלים פערי מידע, להפיח חיים בדמויות, לעטות עליהן רוח מרדנית, אולי אפילו לחזור אל הגיבורות בימי ילדותן. אבל פרט לאיורים בודדים, כולם דקורטיביים מאוד, סטטיים, נוחים לצפייה, סוחטים איזו קריאת התפעלות ראשונית שלאחריה אין כלום – לא פרשנות, לא פרטים המתגלים במבט שני, בטח ובטח שלא רמז להתרסה.
אפשר להבין מה דחק בהורים רבים על פני הגלובוס להשקיע מכספם בפרויקט הזה: הרי כתוב במפורש בציטוטים הנבחרים בגב הספר ש"אלה הסיפורים שכולנו צריכים לספר לבנותינו לפני השינה", כאילו יש כאן צו חינוכי עליון, שיבטיח להחדיר בילדתכם את רוח המצוינות וכושר ההתבלטות, ואם לא, מקסימום תוכלו להתהדר בכך שהקטנה יודעת (בערך) מי זאת מרגרט תאצ'ר. עוד ציטוט מן הגב גורס כי זהו "הספר הטוב ביותר שתקראו אי פעם לפני השינה". כך, לא פחות ולא יותר, הוא משאיר בצילו אפילו את ספריה של אסטריד לינדגרן, אחת מגיבורותיו המהוללות של הספר.
הלשון השיווקית השטחית והגסה הזאת היא בסופו של דבר מה שיש בתוך הקנקן. רק תיזהרו מטעם הלוואי הבלתי נמנע אחרי כמה לגימות: בפנים יש מיץ פטל ממותק שעלול להדיר שינה מבנותיכם עקב חורים בשיניים.
ענת עינהר
איור: הלנה מוראיס סוארס
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"