הדור הזקוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדור הזקוף
5 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

דני רבינוביץ

דני רבינוביץ (נולד ב-1954) הוא פרופסור חבר בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ופרופסור בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית ב-Central European University. מחקריו עוסקים בנושאים של איכות סביבה והתחממות גלובלית, זהות לאומית וגלובליזציה וזוכה פרס פראט לשנת 2011.

משנת 1991 הוא מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולגיה באוניברסיטת תל אביב. שימש כנשיא האגודה האנתרופולוגית הישראלית. היה פעיל ברשימת עיר לכולנו בתל אביב. בין השנים 2000 ל-2004 כיהן כיו"ר הוועד המנהל של ארגון "גרינפיס הים התיכון" וכחבר במועצה הבינלאומית העליונה של הארגון, ומאז שנת 2005 הוא חבר בוועד המנהל של גרינפיס בבריטניה. בשנת 2013 מונה לראש בית הספר ע"ש פורטר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב.

ח'אולה אבו בקר

ח'אולה אבו בקר (בערבית: خولة ابو بكر; נולדה ב-19 בינואר 1955, עכו) היא מרצה וחוקרת במדעי ההתנהגות במכללה האקדמית עמק יזרעאל. היא הערבייה הישראלית הראשונה שקיבלה דרגת פרופסור בישראל.

מחקריה האקדמיים עוסקים בתחום בריאות הנפש בחברה הערבית. אבו בקר פרסמה מחקרים קליניים ואמפיריים בנושאים מגוּונים, כגון החברה הערבית בישראל, המשפחה הפלסטינית, נשים פלסטיניות ופוליטיקה, בריאות הנפש במשפחה הערבית, טיפול קליני רגיש לתרבות, השפעת טראומה (בעקבות אירועים כמו מלחמה, אלימות מינית וכדומה) על הפרט והמשפחה הפלסטיניים, השפעתם של יחסי מגדר על הזוגיות במשפחה הערבית ועוד.

היא עובדת גם כמטפלת משפחתית מורשית ומחזיקה בפרקטיקה בעכו בה היא מקיימת טיפול פרטני וייעוץ וטיפול בבעיות בין בני זוג וטיפול בנפגעי אלימות מינית ומשפחותיהם. חברה בהנהלת האגודה הבינלאומית לטיפול משפחתי (International Family Therapy Association). מספריה

תקציר

זה ספר עם מסקנות לא קלות לעיכול. המונח מגזר ערבי, למשל, לא מופיע אצל המחברים. הם מקפידים לכתוב על התודעה החדשה של שישית מאוכלוסיית המדינה במונחים המקובלים עליה: מיעוט של פלסטינים אזרחי ישראל התובעים, יותר מאי פעם בעבר, את המקום ואת הזכויות המגיעים להם. הספר הנוקב יטריד ויפתיע את קוראיו. הוא מתחיל בקול החדש שהשמיעו באחרונה המנהיגות של הסטודנטים הערבים בארץ. בצד אזרחותן הישראלית, יש אצלן ואצל רוב הדור הצעיר תביעה נחושה לזהות לאומית שהרוב היהודי מנסה להדחיק. בחלק השני של הספר מביאים המחברים את סיפורי המשפחות שלהם. התוצאה מצטרפת למסמך המרגש והמבריק ביותר שנכתב על חייהם של יהודים ופלסטינים. אלה לצד אלה, בארץ שנועדה להיות ביתם המשותף. הסיפור הכפול מתאר מאה שנות זיקה מתוחה, קורעת, ומסתיים למרות הכול ברמז של תקווה וסיכוי.

פרק ראשון

חלק א׳ - טרגדיה ישראלית


ואנא אמשי

מכללת מר אליאס שבכפר אעבלין בגליל התחתון היא בית ספר תיכון מעורב שבו לומדים ומלמדים נוצרים, מוסלמים ודרוזים. בסוף יוני 2000 התקיים בבית הספר טקס סיום שנת הלימודים. כ־1,400 תלמידים, מורים, אנשי דת בכירים, הורים ובני משפחה בלבוש חגיגי התכנסו באולם הגדול. לאחר שהתיישבו איש במקומו, פתחה המקהלה ב״מווטני״ - שיר שנכתב בשנות ה־30 בידי המשורר הפלסטיני אברהים טוקאן. ״מווטני״ נחשב לשיר לאומי מן המדרגה העליונה, דומה בחשיבותו הסמלית ל״בילאדי בילאדי״, הכמעט־המנון הפלסטיני. כשהתחילה המקהלה לשיר קם הקהל באופן ספונטני על רגליו ונותר עומד לאות כבוד עד תום השיר.
מיד אחרי ״מווטני״ עברה המקהלה ל׳׳מונתסב אלקאמה״ ־ זקוף הקומה - מאת סמיח אלקאסם. לצלילי השיר הזה נכנסו שלוש מאות וחמישים הבוגרים אל האולם.
 

 



הבוגרים, עטויי גלימות וכובעים שטוחים כנהוג במוסדות אקדמיים מערביים, פנו אל כיסאותיהם לקול תשואות הנוכחים. הקהל חזר לשבת.
התייצבותו האחידה של הקהל לצלילי ״מווטני״ ו״מונתסב אלקאמה״ קיבלה משמעות מיוחדת מספר דקות לאחר מכן. היועץ החינוכי של בית הספר, כומר נוצרי־אורתודוקסי, פתח את החלק הרשמי של הטקס בדרשה שנשאה אופי דתי מובהק. אלא שכבר במשפטים הראשונים גילה הדובר לאכזבתו שההתלהבות הספונטנית שהיתה שמורה לשירה הלאומית נעלמה. קהל המקשיבים לדרשתו החגיגית נותר יושב. הכומר חדל מדרשתו, השתהה כמה שניות ופנה אל הנוכחים בנימת תוכחה: ״נהוג לעמוד לכבוד מילות האל״. הקהל קם בנימוס. הדרשה נמשכה.
שירת ״מווטני״ ו״מונתסב אלקאמה״ בטקס לא היתה אירוע חריג. במהלך הערב הוסיפה המקהלה לשיר שירים שהדגישו את יכולת ההישרדות של העם הפלסטיני, את זקיפות קומתו, את הכוח שהוא מעניק לבניו ובנותיו ואת הנחישות המשותפת שנאצרת בו למרות כל הקשיים. מנקודת מבטם של הנוכחים, ציבור שאותו נוהגים בארץ לכנות ״ערביי ישראל״ ושאנו נכנה כאן ״פלסטינים אזרחי ישראל״, היתה זו עוד הזדמנות להתחבר אל זהותם הלאומית. עוד צעד במסלול הזהות ההולך ומתגבש לאחרונה בבהירות שלא הם ולא הרוב היהודי שבקרבו הם חיים הכירו קודם.

*

הסוציולוג קרל מנהיים הגדיר קבוצת אנשים שבין גיל 17 ל־25 עברו חוויה משותפת מכוננת־זהות כ״דור סוציולוגי״. ספר זה מציע ניתוח דורי של הפלסטינים אזרחי ישראל. במוקד הניתוח עומד הדור של בוגרי בית הספר באעבלין - אלה שבעקבות שירו של אלקאסם אנו מכנים כאן ״הדור הזקוף״, בני הדור הזקוף הם צעירים וצעירות אזרחי ישראל שנולדו ברבע האחרון של המאה ה־20 ונמצאים כיום בסוף העשור השני או בתחילת העשור השלישי לחייהם. סביהם וסבתותיהם היו ילדים ב־1948. הוריהם הובילו את יום האדמה של 1976, והם עצמם נולדו בסוף שנות ה־70 ותחילת ה־80, הגיעו לפרקם הפוליטי אחרי בחירות 1999 ותפסו מקום במרכז הזירה הפוליטית בעת אירועי הדמים של אוקטובר 2000.
הדור הזקוף מאפשר לנו לזהות שינוי מהותי המתחולל באוכלוסייה הפלסטינית בישראל עכשיו. השינוי מתמצה בהבהרה ובחידוד של מאבק האזרחים הפלסטינים להשגת זכויות, מעמד וזהות - גם במדינת ישראל שבה הם חיים כאזרחים, וגם בעם הפלסטיני שאליו הם משתייכים. המוטו ״מדינת כל אזרחיה״, שנתן את הטון בשנות ה־90, לא עבר מן העולם. הוא ממשיך להתקיים, אבל אינו משמש עוד תוכנית מעשית יחידה לשינוי. רוב האזרחים הפלסטינים רואים בהסבת ישראל ל״מדינת כל אזרחיה״ תנאי הכרחי לדו־קיום של ממש. צעירי הדור הזקוף אינם משוכנעים עוד שמהלך כזה, העלול לרמוז על הסתפקות בשינוי מעמדו האישי של הפרט, יספיק. הם רוצים זכויות קולקטיוויות.
דוגמה מרתקת להלכי הרוח החדשים של הדור הזקוף מצאנו כחודשיים לפני הטקס באעבלין. באפריל 2000 יצאו הסטודנטים הפלסטינים באוניברסיטאות חיפה, תל אביב וירושלים להפגנות רבות עוצמה והיקף. המהלך התחיל עקב מותה של שיח׳ה אבו סאלח בת ה־71 מסח׳נין שבגליל התחתון בעת הפגנת יום האדמה בעיר ב־ 31 במרס. המשטרה השתמשה ברימוני גז לפיזור ההפגנה, ולטענת תושבי הכפר הגז הוא שהביא למותה של שיח׳ה. משטרת ישראל הסתמכה על הדוחות הרפואיים שפרסם בית החולים רמב״ם, שם נפטרה שיח׳ה, וטענה שהמוות לא היה קשור לשאיפת הגז אלא נבע מהתקף לב. אגודת הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה ביקשה לקיים הפגנה כמחאה על האירוע.
יושבת ראש האגודה, ח׳ולוד בדאוי, נקטה את הצעד המקובל והעבירה לשלטונות האוניברסיטה בקשה פורמלית לקיום הפגנה בשטח הקמפוס. שלטונות האוניברסיטה, שנוהגים לאשר בקשות כאלו ללא דיחוי וכמעט בלי יוצא מן הכלל, נהגו הפעם אחרת. הם בחרו לנצל את מלוא 72 השעות שמאפשר להם התקנון עד מתן ההחלטה. ח׳ולוד וחבריה לוועד הסטודנטים הערבים ראו בהשהיה צעד מנהלי לא הוגן שמטרתו דחיית ההפגנה, ושמשמעותו האמיתית היא הגבלת זכותם להביע את מחאתם בזמן. הם החליטו שלא להמתין לאישור ולקיים את ההפגנה עוד באותו היום. הסיכון שבעימות עם שלטונות האוניברסיטה, עם ארגוני הסטודנטים היהודיים ועם כוחות הביטחון לא הרתיע אותם.
ארגוני הסטודנטים של הימין בשלוש האוניברסיטאות נמשכו אל הפגנת הסטודנטים הערבים כמו פרפרים לנורה לוהטת. בתוך שעות ספורות הפך הקמפוס לשדה קרב מילולי שהידרדר לקטטות והותיר פצועים ועצורים, כולם מקרב הסטודנטים הפלסטינים. בימים הבאים התארגנו הפגנות נוספות משני הצדדים, ובהדרגה עבר מרכז הכובד של המחאה ממות הקשישה בסח׳נין לשאלת זכותם של הסטודנטים הפלסטינים למחות בקמפוסים. חברי כנסת ערבים מכל המפלגות הופיעו בקמפוסים, התקשורת סיקרה את האירועים בהרחבה. באחת התמונות נראתה ח׳ולוד בדאוי, מוקפת תומכים, יושבת על כנף מכונית. הסיבה שבגללה דווקא התמונה זו נבחרה לפרסום בעיתונות הישראלית: ח'ולוד נראית בה כאילו היא זוקפת אצבע משולשת בפרובוקטיוויות כלפי פעילי הימין שבקרבתה.
ח׳ולוד לא היתה המנהיגה האישה היחידה באביב 2000 הסוער. הנהגת הסטודנטים הפלסטינים באוניברסיטה העברית כללה בין השאר את רינאד חאג׳ יחיא ואת שירין יונס, ובאוניברסיטת תל אביב את ערין חמוד, רובא חשיבון ואריג׳ סבאג'. נוכחות המנהיגות בשטח, כתף אל כתף עם סטודנטיות רבות נוספות, בלטה כבר בשעות הראשונות של הפעילות, והועצמה אחרי מעצרם של הסטודנטים הגברים. הטון, הסגנון והתוכן בהופעותיהן של הנשים הצעירות בתקשורת הפתיעו רבים. היה בהן סוג חדש של נחישות והכרת ערך עצמי, והן כללו הצהרות חריפות שכמותן לא נשמעו לפני כן בעברית מפעילי ציבור מן הזרם המרכזי של הפלסטינים אזרחי ישראל. אי אפשר היה לטעות במסר: ישראל אינה מדינתם של הצעירים הפלסטינים אזרחיה. אין להם מחויבות של ממש או נאמנות כלפיה, היא אינה מייצגת בעבורם שום דבר חיובי מעבר להסדרים טכניים שימושיים כמו אזרחות, תשתיות פיזיות וארגוניות, שירותי בריאות, חינוך והזכות לחופש תנועה עם דרכון מוכר בקהילה הבינלאומית. כל אלו, הם מבהירים, נפרדים לחלוטין משאלת הזהות. הם אזרחי ישראל במובן הטכני והאינסטרומנטלי, אך הם חווים את עצמם בראש ובראשונה כבני העם הפלסטיני ובנותיו. הם בעיני עצמם שותפים מלאים למאבק הלאומי הפלסטיני, ובו - לא במוסדות המדינה - הם מבקשים למצוא ביטוי למאווייהם הפוליטיים.
ריאיון מצולם עם ח׳ולוד בדאוי, ערין חמוד ושירין יונס שהתפרסם בכתבת שער מצולמת במוסף סוף השבוע של מעריב ביום שישי, 23 ביוני, זכה לתשומת לב מיוחדת. התגובות הרבות בציבור היהודי היו תערובת של תדהמה וזעזוע שחשפו את עומק הבורות כלפי הדינמיקה המתחוללת במגזר הפלסטיני. שבועיים אחרי פרסום הכתבה הביא מעריב מקבץ נזעם ואחיד במיוחד של תגובות קוראים, ובו שמונה תגובות שמן הסתם סוננו מבין רבות. הכותבים הביעו חלחלה מתוכן הדברים ואכזבה עמוקה מנכונותו של העיתון לתת במה בולטת כל כך למה שבעיני ישראלים רבים נתפס כהתגלמות סיוטיהם. בעבורם, התבטאויות הסטודנטיות היו המחשה לטענה המוכרת בחוגי הימין כי ״הערבים נושכים עד כאב את היד היהודית הנדיבה המוגשת להם״

*

ההפגנות בקמפוסים והטקס המסוגנן באעבלין מסמנים את תהליך העומק החשוב ביותר בקהילה הפלסטינית בישראל בעשור האחרון: התגבשותו של דור צעיר שמרכיבי הזהות שלו ודפוסי התנהגותו הפוליטית שונים בתכלית מאלו שאפיינו את כל אלה שקדמו לו. המאפיין המרכזי של המודעות החדשה הזו הוא התפכחות מחלומות ישנים על מקום אפשרי בישראל הציונית. התנערות זו - המילה הערבית ל״התנערות״ היא, כידוע, ״אינתיפאדה״ - נקשרת בתביעה אסרטיווית יותר מאי פעם לשינוי. היא מבוטאת באמצעות רטוריקה שהחברה היהודית בישראל לא הכירה קודם. בלבה נשמע מסר צלול וחריף: אנו פלסטינים גאים. אזרחותנו בישראל אינה הופכת אותה למדינתנו. לא נסתפק במעמד של אזרחים סוג ב׳ במולדתנו. עתידנו, שאותו אנו מתכוונים לעצב בכוחותינו, יגובש מחומרים שונים מאלו שבהם השתמשו הורינו.
הקולות הללו אינם חדשים בציבור הפלסטיני. החידוש בשנת 2000 היה פריצתם, בצל האינתיפאדה של אלאקצא בשטחים, אל השיח הציבורי בקהילה הפלסטינית בישראל ובאמצעותה אל תודעת הרחוב היהודי.
המשא ומתן ביולי אותה שנה בין ממשלת אהוד ברק לבין הרשות הפלסטינית ויאסר ערפאת הציב את רציפותה של המדינה הפלסטינית העתידית, את שאלת ירושלים ואת פתרון בעיית הפליטים כמפתחות להסדר קבע בין שני העמים. על תסכולם של הפלסטינים מן הפגיעה בכבודם האישי והלאומי, שנבעה מסגנון המשא ומתן של ברק ושל קלינטון, נוסף ב־28 בספטמבר ביקור מתוקשר היטב בהר הבית של מנהיג האופוזיציה דאז אריאל שרון. מאז, הפך הביקור המתגרה לאחד הסמלים המרכזיים שכנגדו קמה ההתעוררות הפלסטינית החדשה.
ייתכן שמניעיו האמיתיים של שרון לצאת להר הבית היו נעוצים במאבקו הפנימי בתוך שורות הליכוד כנגד בנימין נתניהו, שהחל בונה עצמו מחדש באותם שבועות כאלטרנטיווה הלאומית האמיתית להנהגת שרון. אך הביקור, שלווה בכוחות משטרה גדולים, נתפס בעולם הערבי והאסלאמי כפרובוקציה, והיה לניצוץ מבעיר. עימות שהתפתח במקום בין מאות צעירים פלסטינים מיידי אבנים לבין כוחות משטרה חמושים גלש בתוך שעות לכל רחבי הגדה המערבית ורצועת עזה. הימים, השבועות והחודשים הבאים היו רצופי קרבות אבנים ונשק חם. עד סוף 2000 נהרגו למעלה משלוש מאות פלסטינים ויותר מעשרת אלפים נפצעו. באביב 2002, ערב כיבוש ערי הגדה בידי צה״ל, כבר עלה מחיר הדמים עד למעלה מאלף הרוגים ועשרת אלפים פצועים פלסטינים, ולמעלה משלוש מאות וחמישים הרוגים ועוד מאות פצועים ישראלים. הילד מוחמד א־דורה, שמצלמות תחנת טלוויזיה צרפתית קלטו ב־30 בספטמבר 2000 את מותו במהלך קרב יריות בצומת נצרים בעודו מבקש מחסה בזרועות אביו, היה לסמל המוביל במאבק הפלסטיני. הישראלים שבו להשתמש במטבעות לשון ישנים שהספיקו להשתכח במהלך שנות ה־90: ״המצב״, ״האירועים״ אפילו ״המאורעות״. כבר בימים הראשונים, בתחילת אוקטובר. היה ברור שהקהילה הפלסטינית בישראל מתגייסת להפגנות תמיכה במאבקם של תושבי השטחים בכוח ובנחישות חסרי תקדים. העוצמה הדהימה את המפגינים עצמם, את מנהיגיהם לזרמיהם, את הממסד הישראלי ואת הציבור היהודי כולו. הפגנות המוניות בוואדי ערה ובגליל התחתון נתקלו בכוחות משטרה בלתי מאורגנים, קטנים מדי ובמקרים רבים חסרי כל הכשרה וציוד להתמודד עם אירועים כאלה. שוטרים רבים הגיבו בנוקשות רצחנית ומיהרו לפתוח באש, בתחמושת חיה, אף שלא היו נתונים בסכנת חיים. מספר ההרוגים והפצועים עלה במהירות. תגובת השרשרת לובתה. צירי תנועה בינעירוניים חשובים בצפון הארץ, בכללם כביש ואדי ערה, נסגרו לשעות ואף לימים. בנצרת, אום אלפחם, כפר מנדא, כפר כנא, סח'נין ובמקומות רבים אחרים הוצתו סניפי דואר, בנקים, תחנות דלק ומבנים שהמפגינים זיהו עם המדינה. בעכו שברו יהודים חנויות בבעלות פלסטינים, ובנצרת עילית התארגנה והתבצעה בערב יום הכיפורים התנפלות של מאות יהודים על שכונות פלסטיניות בעיר נצרת, סמוך לגבול המוניציפלי בין שתי הערים. במהלך הפגנות אוקטובר נהרגו 13 פלסטינים ונפצעו מאות. אזרחים רבים, יהודים בפלסטינים, חשו בשבר עמוק. התחושה היתה של חציית נהר גועש שמעברו האחר לא יהיו עוד הדברים כשהיו.

*

אחת ממטרותיו של ספר זה היא התחקות אחר תהליכי העומק שהביאו את האזרחים הפלסטינים בישראל באותם ימים לסערת הזדהות ברורה כל כך עם אחיהם בשטחים. דפוס ההזדהות הזה שונה מאוד מהתמיכה המהוססת שהביעו הפלסטינים אזרחי המדינה באינתיפאדה הראשונה, עשור לפני כן. יתרה מזו, אנו משוכנעים שהשינוי שעבר על הקהילה הפלסטינית בארץ בין שתי האינתיפאדות חורג הרבה מעבר לממדים אתניים ודתיים. התמורות בתפיסת הזהות של אזרחי מדינה אלה ובעמדותיהם כלפי הרוב היהודי מקרינות בבירור גם על אופי המדינה ועל מהות הישראליות. השינוי במעמד המיעוט הפלסטיני מתרחש כחלק מתחרות רבת משתתפים על הגדרת המדינה וערכיה, ובעתיד גם על השליטה במשאביה. זה תהליך הראוי לניתוח בהיר ומפוכח - בוודאי אצל כל מי שרוצים לעקר אותו מהפוטנציאל ההרסני שלו ולהחליפו בתהליך של ריפוי והשלמה.
ישראל חווה מזה שנים שינויים דרמטיים במערכות היחסים שמקיים הזרם המרכזי ההגמוני עם הקבוצות האחרות - החרדים, המתנחלים, המזרחים והעולים מברית המועצות לשעבר. שינויים אלה ממוטטים בלי הרף את התפיסות המובנות מאליהן של הזרם המרכזי היהודי־ציוני בקרב הישראלים ואת יכולתו להמשיך ולהציג את ערכיו ואמונתו כחופפים לאינטרסים של המדינה ולליבתה הערכית.
הדור החדש של הפלסטינים אזרחי ישראל, כמו כל דור בכל חברה, אינו אחיד בהרכבו ובתפיסותיו. יש קשישים שמזדהים עם הרוחות המנשבות בדור הזקוף, ויש בני טיפש־עשרה שרואים בגל החדש שעובר על בני דורם הביולוגי טירוף מערכות וסכנה. גם בקרב מנהיגי הדור הזקוף עצמו יש אנשים וארגונים ואינטרסים המושכים בכיוונים שונים. בעיני חלקם, חזות הכול היא ביטולו העתידי של הקו הירוק וצמיחת ישות מדינית אחת, ישראלית־פלסטינית, בין הים והירדן. אחרים מחויבים ביתר שאת לפתרון של שתי מדינות, ומשליכים יהבם על ישראל בתקווה שתשכיל להגדיר את עצמה מחדש באופן שיאפשר להם שיתוף מלא במשאביה ותחושת הזדהות עם ערכיה. יש ביניהם מי ששואפים מאז אוקטובר 2000 להתבדלות מן הרוב היהודי, ואחרים הממשיכים לטעון שעתיד הפלסטינים בארץ מותנה בשיתוף פעולה מתהדק עם הרוב הזה. אבל למרות המגוון והניואנסים, אין לטעות בצמיחתו של דור שעבר סוציאליזציה פוליטית אחרת - אנשים ונשים שמתכוונים להיאבק על זכויותיהם בדרכים חדשות.
השינוי איננו חד־סטרי. גם תבניות החשיבה והזהות של הציבור היהודי יודעות זעזועים עמוקים. אחרי עשרות שנים שבהן הכחישו את קיומו של המיעוט הפלסטיני כקבוצה אזרחית משמעותית, מתעוררים עתה הישראלים - לאומנים כליברלים - לשחר חדש שמפחיד אותם. הדינמיקה החדשה נתפסת כמאיימת על הגמוניה שעד לא מכבר נראתה מובטחת לנצח. החשש של הציבור היהודי מאירידנטיות פלסטינית שתכרסם ביציבות המדינה איננו עניין של מה בכך. האנרגיה הרגשית הזו היא מרכיב מרכזי במקבילית החרדות השברירית המטלטלת את הישראלים. המפגש בין קומה פלסטינית נזקפת לחרדות יהודיות ישנות עלול להיות נפיץ.

*

עולמו הפוליטי של הדור הזקוף, דור שנולד אל מציאות הכיבוש הישראלי בשטחים, קשור בפרדוקס שיצרה מלחמת 1967. מצד אחד, ההכרעה הצבאית הברורה שכנעה את האוכלוסייה הפלסטינית שישראל הנה עובדה מוגמרת ושהם, באזרחיה, קשורים בה ובגורלה. מצד שני, חידוש המגע עם בני עמם בגדה המערבית וברצועת עזה, ובאמצעותם עם הפזורה הפלסטינית ברחבי המזרח התיכון, חיבר אותם למחוזות גיאוגרפיים ותרבותיים שמדינת ישראל משחקת בהם תפקיד שולי.
המלחמה והכיבוש הולידו בשטחים את הממשל הצבאי ואת הגשרים הפתוחים לירדן; את נהירת מאות אלפי הפועלים הפלסטינים לעבודה בישראל ואת הפקעות הקרקע בידי המדינה; את ההתנחלויות ואת הפיגועים הפלסטיניים בתחומי הקו הירוק. תהליכים אלה ורבים אחרים טלטלו את מעמד הקו הירוק ושינו את משמעותו. הקו התוחם הקשיח, שבצלמו עוצבה המציאות של טרום 1967, הפך לישות נזילה ומטושטשת. כושרו להשפיע על התפתחויות צבאיות ופוליטיות עתידיות התערפל, ואפילו תפקודו בטווח המיידי הושעה.
האם הקו הירוק אטום או חדיר? האם הוא מתפקד כ״קו״ או כגבול חיצון ל״מרחב התפר״, כפי שמומחי ביטחון ישראלים נטו להתבטא בקיץ 2001, וביתר שאת באפריל 2002? האם הוא יוצר מהויות נפרדות או מטשטש אותן? הייתכן שבכלל אינו קיים עוד, ושמסמוסו הוא חלק מתהליך היסטורי עז שבו פלסטין המנדטורית הופכת לאזור גבול אחד, עם שתי קהילות בתחרות גורלית על שליטה וזהות?
משמעותו האמיתית של הקו הירוק היא עניין בעל חשיבות מכרעת לקהילה הפלסטינית בישראל. האם במציאות הנוכחית יש בכלל מקום לזהות את הפלסטינים אזרחי ישראל כקבוצה נפרדת, עם היסטוריה ייחודית וחזון עתידי עצמאי? האם ההתייחסות אליהם כאל קטגוריה מוגדרת אינה אלא שכפול של ההפרדה המלאכותית שיצרה ישראל, ושמעולם לא היתה מקובלת על הפלסטינים בתוכה? אולי התודעה החדשה שאנו מזהים אצל בני ובנות הדור הזקוף, הממעיטה בחשיבות מדינת ישראל כאופציה להזדהות ומעצימה במקומה את האופק הפלסטיני ואף את החזון הפאן־ערבי, היא מהלך נוסף בהשעיית הקו הירוק כגורם בעל משמעות פוליטית ותודעתית? אופייה הדרמטי של אינתיפאדת אלאקצא ומאפייניה הכאילו־סטיכיים מגדירים מחדש קטגוריות שבחסות תהליך אוסלו כבר נראו ברורות וחתומות. יש הטוענים שהעם הפלסטיני התגבש בסדרת אירועים אנטי־קולוניאליים, כמו מרד האיכרים בשנות ה־30 של המאה ה־19, המרד נגד הבריטים מאה שנים אחר כך, והאינתיפאדה הראשונה. אירועי אוקטובר 2000 בתחומי הקו הירוק ואינתיפאדת אלאקצא בשטחים הזכירו לרבים שהאינתיפאדה הראשונה, שבה הפגינו הפלסטינים את יכולתם להגדרה עצמית גם תחת כיבוש, היתה רק מהלך חלקי. נעדרו ממנה שתי אוכלוסיות מרכזיות: הפלסטינים אזרחי ישראל, והפזורה הפלסטינית. אינתיפאדת אלאקצא, שהתחוללה בין השאר על רקע הרתיעה הישראלית מדיון בזכות השיבה, אפשרה לאוכלוסיות שנעדרו עד כה מן התהליך הלאומי הפלסטיני לשוב אל הבימה המרכזית ולקחת חלק בבניית האומה הפלסטינית.
זו, אגב, אחת הסיבות לבלבול שאחז בשמאל הישראלי מאז ספטמבר 2000. הליברליזם הציוני, כפי שהשתקף באגפים היוניים של תנועת העבודה ובמרצ, זקוק לקו ירוק ברור כדי להגדיר את כל מה שמעבר לו כ״כיבוש זמני״. הגדרה כזו מאפשרת התייחסות לשטחים שבתחום הקו הירוק כאל טריטוריה שהמצוקה והדילמות שהיא מעוררת כבר נפתרו. כך פוטר עצמו השמאל הליברלי מן הצורך המטריד להתמודד סוף סוף עם הזיכרון ההיסטורי של אירועי מלחמת 1948 ועם משמעויותיה המוסריות. ספר זה מבקש להקשות על מהלך כזה, ולהראות שעולמם הפנימי של הפלסטינים שעברו את ה״נַכְּבָּה״ והתודעה החדשה של נכדיהם הם חלקים שונים של תמונה אחת.

*

זהות היא דבר מסוכסך, שסוע, רב פנים. מי שיחפש בספר המשותף שכתבנו פתרון מהותני סגור לשאלה הפשטנית ״מי הם הפלסטינים אזרחי ישראל כיום״ צפוי לאכזבה. כשמדובר בענייני זהות - בין של קבוצת המיעוט ובין של קבוצת הרוב ההגמונית והמדינה בכלל - אין עוד מקום לבירור פשטני. השאלות מורכבות והתשובות אמביוולנטיות. אין בהן, כפי שהראה חוקר הספרות מאוניברסיטת שיקגו הומי בהבהא, קוהרנטיות: הן מתבססות במידה רבה על הדמיון, וחלקיהן השונים מתקיימים במתח פנימי מתמיד בינם לבין עצמם. אפילו הגלובליזציה, המרחפת מעל למציאות הדינמית במזרח התיכון, אינה פועלת בכיוון ברור או אחיד. במקטעים מסוימים היא מבהירה ומחזקת זהויות מקומיות, אתניות ולאומיות. בזמנים ובמצבים אחרים היא מערפלת אותן.
הספר מורכב משני חלקים. הראשון, העיוני יותר, מביא את עיקר הטיעונים שלנו על צמיחתו של הדור הזקוף, על התפקיד הצפוי לו במערכת היחסים בין ישראל לאזרחיה הפלסטינים, ועל הדילמות שמעוררת מערכת היחסים הסבוכה הזו בשני צדדיה של אוכלוסיית הישראלים.
החלק השני כתוב בטון ובפרספקטיווה אחרים. במהלך הכתיבה התברר לנו שנולדנו בתוך כמה שבועות לשתי משפחות חיפאיות. בתחילת שנות ה־20 היגרה משפחת אבו־בכר, שבה תיוולד לימים ח'אולה, מהכפר יעבד שליד ג'נין לעיר חיפה. באותן שנים ממש הגיעה לחיפה גם משפחת בודנקין, משפחת אמו של דני רבינוביץ, ממזרח אירופה. התבססותן של שתי המשפחות בחיפה, הגורל ההפוך שזימנו להן מלחמת 1948 והקמת המדינה, והתהליכים שלאורם עמדנו על דעתנו הפוליטית בשנות ה־70 וה־80 מובאים בספר כאיורים אישיים ומשפחתיים לתהליכים ההיסטוריים הגדולים שמעצבים את יחסי הרוב והמיעוט הישראלים. סיפור המשפחות מציע מסע בלתי שגרתי לאורך המאה ה־20. בצורות שהפתיעו גם אותנו הוא מבקש להראות איך צללי המציאות הלאומית - הבעיות ואולי גם הפתרונות - מוטלים כאן אל תוך המשפחות שלתוכן כולנו נולדנו ושאותן אנחנו ממשיכים.

דני רבינוביץ

דני רבינוביץ (נולד ב-1954) הוא פרופסור חבר בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ופרופסור בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית ב-Central European University. מחקריו עוסקים בנושאים של איכות סביבה והתחממות גלובלית, זהות לאומית וגלובליזציה וזוכה פרס פראט לשנת 2011.

משנת 1991 הוא מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולגיה באוניברסיטת תל אביב. שימש כנשיא האגודה האנתרופולוגית הישראלית. היה פעיל ברשימת עיר לכולנו בתל אביב. בין השנים 2000 ל-2004 כיהן כיו"ר הוועד המנהל של ארגון "גרינפיס הים התיכון" וכחבר במועצה הבינלאומית העליונה של הארגון, ומאז שנת 2005 הוא חבר בוועד המנהל של גרינפיס בבריטניה. בשנת 2013 מונה לראש בית הספר ע"ש פורטר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב.

ח'אולה אבו בקר

ח'אולה אבו בקר (בערבית: خولة ابو بكر; נולדה ב-19 בינואר 1955, עכו) היא מרצה וחוקרת במדעי ההתנהגות במכללה האקדמית עמק יזרעאל. היא הערבייה הישראלית הראשונה שקיבלה דרגת פרופסור בישראל.

מחקריה האקדמיים עוסקים בתחום בריאות הנפש בחברה הערבית. אבו בקר פרסמה מחקרים קליניים ואמפיריים בנושאים מגוּונים, כגון החברה הערבית בישראל, המשפחה הפלסטינית, נשים פלסטיניות ופוליטיקה, בריאות הנפש במשפחה הערבית, טיפול קליני רגיש לתרבות, השפעת טראומה (בעקבות אירועים כמו מלחמה, אלימות מינית וכדומה) על הפרט והמשפחה הפלסטיניים, השפעתם של יחסי מגדר על הזוגיות במשפחה הערבית ועוד.

היא עובדת גם כמטפלת משפחתית מורשית ומחזיקה בפרקטיקה בעכו בה היא מקיימת טיפול פרטני וייעוץ וטיפול בבעיות בין בני זוג וטיפול בנפגעי אלימות מינית ומשפחותיהם. חברה בהנהלת האגודה הבינלאומית לטיפול משפחתי (International Family Therapy Association). מספריה

עוד על הספר

הדור הזקוף דני רבינוביץ, ח'אולה אבו בקר

חלק א׳ - טרגדיה ישראלית


ואנא אמשי

מכללת מר אליאס שבכפר אעבלין בגליל התחתון היא בית ספר תיכון מעורב שבו לומדים ומלמדים נוצרים, מוסלמים ודרוזים. בסוף יוני 2000 התקיים בבית הספר טקס סיום שנת הלימודים. כ־1,400 תלמידים, מורים, אנשי דת בכירים, הורים ובני משפחה בלבוש חגיגי התכנסו באולם הגדול. לאחר שהתיישבו איש במקומו, פתחה המקהלה ב״מווטני״ - שיר שנכתב בשנות ה־30 בידי המשורר הפלסטיני אברהים טוקאן. ״מווטני״ נחשב לשיר לאומי מן המדרגה העליונה, דומה בחשיבותו הסמלית ל״בילאדי בילאדי״, הכמעט־המנון הפלסטיני. כשהתחילה המקהלה לשיר קם הקהל באופן ספונטני על רגליו ונותר עומד לאות כבוד עד תום השיר.
מיד אחרי ״מווטני״ עברה המקהלה ל׳׳מונתסב אלקאמה״ ־ זקוף הקומה - מאת סמיח אלקאסם. לצלילי השיר הזה נכנסו שלוש מאות וחמישים הבוגרים אל האולם.
 

 



הבוגרים, עטויי גלימות וכובעים שטוחים כנהוג במוסדות אקדמיים מערביים, פנו אל כיסאותיהם לקול תשואות הנוכחים. הקהל חזר לשבת.
התייצבותו האחידה של הקהל לצלילי ״מווטני״ ו״מונתסב אלקאמה״ קיבלה משמעות מיוחדת מספר דקות לאחר מכן. היועץ החינוכי של בית הספר, כומר נוצרי־אורתודוקסי, פתח את החלק הרשמי של הטקס בדרשה שנשאה אופי דתי מובהק. אלא שכבר במשפטים הראשונים גילה הדובר לאכזבתו שההתלהבות הספונטנית שהיתה שמורה לשירה הלאומית נעלמה. קהל המקשיבים לדרשתו החגיגית נותר יושב. הכומר חדל מדרשתו, השתהה כמה שניות ופנה אל הנוכחים בנימת תוכחה: ״נהוג לעמוד לכבוד מילות האל״. הקהל קם בנימוס. הדרשה נמשכה.
שירת ״מווטני״ ו״מונתסב אלקאמה״ בטקס לא היתה אירוע חריג. במהלך הערב הוסיפה המקהלה לשיר שירים שהדגישו את יכולת ההישרדות של העם הפלסטיני, את זקיפות קומתו, את הכוח שהוא מעניק לבניו ובנותיו ואת הנחישות המשותפת שנאצרת בו למרות כל הקשיים. מנקודת מבטם של הנוכחים, ציבור שאותו נוהגים בארץ לכנות ״ערביי ישראל״ ושאנו נכנה כאן ״פלסטינים אזרחי ישראל״, היתה זו עוד הזדמנות להתחבר אל זהותם הלאומית. עוד צעד במסלול הזהות ההולך ומתגבש לאחרונה בבהירות שלא הם ולא הרוב היהודי שבקרבו הם חיים הכירו קודם.

*

הסוציולוג קרל מנהיים הגדיר קבוצת אנשים שבין גיל 17 ל־25 עברו חוויה משותפת מכוננת־זהות כ״דור סוציולוגי״. ספר זה מציע ניתוח דורי של הפלסטינים אזרחי ישראל. במוקד הניתוח עומד הדור של בוגרי בית הספר באעבלין - אלה שבעקבות שירו של אלקאסם אנו מכנים כאן ״הדור הזקוף״, בני הדור הזקוף הם צעירים וצעירות אזרחי ישראל שנולדו ברבע האחרון של המאה ה־20 ונמצאים כיום בסוף העשור השני או בתחילת העשור השלישי לחייהם. סביהם וסבתותיהם היו ילדים ב־1948. הוריהם הובילו את יום האדמה של 1976, והם עצמם נולדו בסוף שנות ה־70 ותחילת ה־80, הגיעו לפרקם הפוליטי אחרי בחירות 1999 ותפסו מקום במרכז הזירה הפוליטית בעת אירועי הדמים של אוקטובר 2000.
הדור הזקוף מאפשר לנו לזהות שינוי מהותי המתחולל באוכלוסייה הפלסטינית בישראל עכשיו. השינוי מתמצה בהבהרה ובחידוד של מאבק האזרחים הפלסטינים להשגת זכויות, מעמד וזהות - גם במדינת ישראל שבה הם חיים כאזרחים, וגם בעם הפלסטיני שאליו הם משתייכים. המוטו ״מדינת כל אזרחיה״, שנתן את הטון בשנות ה־90, לא עבר מן העולם. הוא ממשיך להתקיים, אבל אינו משמש עוד תוכנית מעשית יחידה לשינוי. רוב האזרחים הפלסטינים רואים בהסבת ישראל ל״מדינת כל אזרחיה״ תנאי הכרחי לדו־קיום של ממש. צעירי הדור הזקוף אינם משוכנעים עוד שמהלך כזה, העלול לרמוז על הסתפקות בשינוי מעמדו האישי של הפרט, יספיק. הם רוצים זכויות קולקטיוויות.
דוגמה מרתקת להלכי הרוח החדשים של הדור הזקוף מצאנו כחודשיים לפני הטקס באעבלין. באפריל 2000 יצאו הסטודנטים הפלסטינים באוניברסיטאות חיפה, תל אביב וירושלים להפגנות רבות עוצמה והיקף. המהלך התחיל עקב מותה של שיח׳ה אבו סאלח בת ה־71 מסח׳נין שבגליל התחתון בעת הפגנת יום האדמה בעיר ב־ 31 במרס. המשטרה השתמשה ברימוני גז לפיזור ההפגנה, ולטענת תושבי הכפר הגז הוא שהביא למותה של שיח׳ה. משטרת ישראל הסתמכה על הדוחות הרפואיים שפרסם בית החולים רמב״ם, שם נפטרה שיח׳ה, וטענה שהמוות לא היה קשור לשאיפת הגז אלא נבע מהתקף לב. אגודת הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה ביקשה לקיים הפגנה כמחאה על האירוע.
יושבת ראש האגודה, ח׳ולוד בדאוי, נקטה את הצעד המקובל והעבירה לשלטונות האוניברסיטה בקשה פורמלית לקיום הפגנה בשטח הקמפוס. שלטונות האוניברסיטה, שנוהגים לאשר בקשות כאלו ללא דיחוי וכמעט בלי יוצא מן הכלל, נהגו הפעם אחרת. הם בחרו לנצל את מלוא 72 השעות שמאפשר להם התקנון עד מתן ההחלטה. ח׳ולוד וחבריה לוועד הסטודנטים הערבים ראו בהשהיה צעד מנהלי לא הוגן שמטרתו דחיית ההפגנה, ושמשמעותו האמיתית היא הגבלת זכותם להביע את מחאתם בזמן. הם החליטו שלא להמתין לאישור ולקיים את ההפגנה עוד באותו היום. הסיכון שבעימות עם שלטונות האוניברסיטה, עם ארגוני הסטודנטים היהודיים ועם כוחות הביטחון לא הרתיע אותם.
ארגוני הסטודנטים של הימין בשלוש האוניברסיטאות נמשכו אל הפגנת הסטודנטים הערבים כמו פרפרים לנורה לוהטת. בתוך שעות ספורות הפך הקמפוס לשדה קרב מילולי שהידרדר לקטטות והותיר פצועים ועצורים, כולם מקרב הסטודנטים הפלסטינים. בימים הבאים התארגנו הפגנות נוספות משני הצדדים, ובהדרגה עבר מרכז הכובד של המחאה ממות הקשישה בסח׳נין לשאלת זכותם של הסטודנטים הפלסטינים למחות בקמפוסים. חברי כנסת ערבים מכל המפלגות הופיעו בקמפוסים, התקשורת סיקרה את האירועים בהרחבה. באחת התמונות נראתה ח׳ולוד בדאוי, מוקפת תומכים, יושבת על כנף מכונית. הסיבה שבגללה דווקא התמונה זו נבחרה לפרסום בעיתונות הישראלית: ח'ולוד נראית בה כאילו היא זוקפת אצבע משולשת בפרובוקטיוויות כלפי פעילי הימין שבקרבתה.
ח׳ולוד לא היתה המנהיגה האישה היחידה באביב 2000 הסוער. הנהגת הסטודנטים הפלסטינים באוניברסיטה העברית כללה בין השאר את רינאד חאג׳ יחיא ואת שירין יונס, ובאוניברסיטת תל אביב את ערין חמוד, רובא חשיבון ואריג׳ סבאג'. נוכחות המנהיגות בשטח, כתף אל כתף עם סטודנטיות רבות נוספות, בלטה כבר בשעות הראשונות של הפעילות, והועצמה אחרי מעצרם של הסטודנטים הגברים. הטון, הסגנון והתוכן בהופעותיהן של הנשים הצעירות בתקשורת הפתיעו רבים. היה בהן סוג חדש של נחישות והכרת ערך עצמי, והן כללו הצהרות חריפות שכמותן לא נשמעו לפני כן בעברית מפעילי ציבור מן הזרם המרכזי של הפלסטינים אזרחי ישראל. אי אפשר היה לטעות במסר: ישראל אינה מדינתם של הצעירים הפלסטינים אזרחיה. אין להם מחויבות של ממש או נאמנות כלפיה, היא אינה מייצגת בעבורם שום דבר חיובי מעבר להסדרים טכניים שימושיים כמו אזרחות, תשתיות פיזיות וארגוניות, שירותי בריאות, חינוך והזכות לחופש תנועה עם דרכון מוכר בקהילה הבינלאומית. כל אלו, הם מבהירים, נפרדים לחלוטין משאלת הזהות. הם אזרחי ישראל במובן הטכני והאינסטרומנטלי, אך הם חווים את עצמם בראש ובראשונה כבני העם הפלסטיני ובנותיו. הם בעיני עצמם שותפים מלאים למאבק הלאומי הפלסטיני, ובו - לא במוסדות המדינה - הם מבקשים למצוא ביטוי למאווייהם הפוליטיים.
ריאיון מצולם עם ח׳ולוד בדאוי, ערין חמוד ושירין יונס שהתפרסם בכתבת שער מצולמת במוסף סוף השבוע של מעריב ביום שישי, 23 ביוני, זכה לתשומת לב מיוחדת. התגובות הרבות בציבור היהודי היו תערובת של תדהמה וזעזוע שחשפו את עומק הבורות כלפי הדינמיקה המתחוללת במגזר הפלסטיני. שבועיים אחרי פרסום הכתבה הביא מעריב מקבץ נזעם ואחיד במיוחד של תגובות קוראים, ובו שמונה תגובות שמן הסתם סוננו מבין רבות. הכותבים הביעו חלחלה מתוכן הדברים ואכזבה עמוקה מנכונותו של העיתון לתת במה בולטת כל כך למה שבעיני ישראלים רבים נתפס כהתגלמות סיוטיהם. בעבורם, התבטאויות הסטודנטיות היו המחשה לטענה המוכרת בחוגי הימין כי ״הערבים נושכים עד כאב את היד היהודית הנדיבה המוגשת להם״

*

ההפגנות בקמפוסים והטקס המסוגנן באעבלין מסמנים את תהליך העומק החשוב ביותר בקהילה הפלסטינית בישראל בעשור האחרון: התגבשותו של דור צעיר שמרכיבי הזהות שלו ודפוסי התנהגותו הפוליטית שונים בתכלית מאלו שאפיינו את כל אלה שקדמו לו. המאפיין המרכזי של המודעות החדשה הזו הוא התפכחות מחלומות ישנים על מקום אפשרי בישראל הציונית. התנערות זו - המילה הערבית ל״התנערות״ היא, כידוע, ״אינתיפאדה״ - נקשרת בתביעה אסרטיווית יותר מאי פעם לשינוי. היא מבוטאת באמצעות רטוריקה שהחברה היהודית בישראל לא הכירה קודם. בלבה נשמע מסר צלול וחריף: אנו פלסטינים גאים. אזרחותנו בישראל אינה הופכת אותה למדינתנו. לא נסתפק במעמד של אזרחים סוג ב׳ במולדתנו. עתידנו, שאותו אנו מתכוונים לעצב בכוחותינו, יגובש מחומרים שונים מאלו שבהם השתמשו הורינו.
הקולות הללו אינם חדשים בציבור הפלסטיני. החידוש בשנת 2000 היה פריצתם, בצל האינתיפאדה של אלאקצא בשטחים, אל השיח הציבורי בקהילה הפלסטינית בישראל ובאמצעותה אל תודעת הרחוב היהודי.
המשא ומתן ביולי אותה שנה בין ממשלת אהוד ברק לבין הרשות הפלסטינית ויאסר ערפאת הציב את רציפותה של המדינה הפלסטינית העתידית, את שאלת ירושלים ואת פתרון בעיית הפליטים כמפתחות להסדר קבע בין שני העמים. על תסכולם של הפלסטינים מן הפגיעה בכבודם האישי והלאומי, שנבעה מסגנון המשא ומתן של ברק ושל קלינטון, נוסף ב־28 בספטמבר ביקור מתוקשר היטב בהר הבית של מנהיג האופוזיציה דאז אריאל שרון. מאז, הפך הביקור המתגרה לאחד הסמלים המרכזיים שכנגדו קמה ההתעוררות הפלסטינית החדשה.
ייתכן שמניעיו האמיתיים של שרון לצאת להר הבית היו נעוצים במאבקו הפנימי בתוך שורות הליכוד כנגד בנימין נתניהו, שהחל בונה עצמו מחדש באותם שבועות כאלטרנטיווה הלאומית האמיתית להנהגת שרון. אך הביקור, שלווה בכוחות משטרה גדולים, נתפס בעולם הערבי והאסלאמי כפרובוקציה, והיה לניצוץ מבעיר. עימות שהתפתח במקום בין מאות צעירים פלסטינים מיידי אבנים לבין כוחות משטרה חמושים גלש בתוך שעות לכל רחבי הגדה המערבית ורצועת עזה. הימים, השבועות והחודשים הבאים היו רצופי קרבות אבנים ונשק חם. עד סוף 2000 נהרגו למעלה משלוש מאות פלסטינים ויותר מעשרת אלפים נפצעו. באביב 2002, ערב כיבוש ערי הגדה בידי צה״ל, כבר עלה מחיר הדמים עד למעלה מאלף הרוגים ועשרת אלפים פצועים פלסטינים, ולמעלה משלוש מאות וחמישים הרוגים ועוד מאות פצועים ישראלים. הילד מוחמד א־דורה, שמצלמות תחנת טלוויזיה צרפתית קלטו ב־30 בספטמבר 2000 את מותו במהלך קרב יריות בצומת נצרים בעודו מבקש מחסה בזרועות אביו, היה לסמל המוביל במאבק הפלסטיני. הישראלים שבו להשתמש במטבעות לשון ישנים שהספיקו להשתכח במהלך שנות ה־90: ״המצב״, ״האירועים״ אפילו ״המאורעות״. כבר בימים הראשונים, בתחילת אוקטובר. היה ברור שהקהילה הפלסטינית בישראל מתגייסת להפגנות תמיכה במאבקם של תושבי השטחים בכוח ובנחישות חסרי תקדים. העוצמה הדהימה את המפגינים עצמם, את מנהיגיהם לזרמיהם, את הממסד הישראלי ואת הציבור היהודי כולו. הפגנות המוניות בוואדי ערה ובגליל התחתון נתקלו בכוחות משטרה בלתי מאורגנים, קטנים מדי ובמקרים רבים חסרי כל הכשרה וציוד להתמודד עם אירועים כאלה. שוטרים רבים הגיבו בנוקשות רצחנית ומיהרו לפתוח באש, בתחמושת חיה, אף שלא היו נתונים בסכנת חיים. מספר ההרוגים והפצועים עלה במהירות. תגובת השרשרת לובתה. צירי תנועה בינעירוניים חשובים בצפון הארץ, בכללם כביש ואדי ערה, נסגרו לשעות ואף לימים. בנצרת, אום אלפחם, כפר מנדא, כפר כנא, סח'נין ובמקומות רבים אחרים הוצתו סניפי דואר, בנקים, תחנות דלק ומבנים שהמפגינים זיהו עם המדינה. בעכו שברו יהודים חנויות בבעלות פלסטינים, ובנצרת עילית התארגנה והתבצעה בערב יום הכיפורים התנפלות של מאות יהודים על שכונות פלסטיניות בעיר נצרת, סמוך לגבול המוניציפלי בין שתי הערים. במהלך הפגנות אוקטובר נהרגו 13 פלסטינים ונפצעו מאות. אזרחים רבים, יהודים בפלסטינים, חשו בשבר עמוק. התחושה היתה של חציית נהר גועש שמעברו האחר לא יהיו עוד הדברים כשהיו.

*

אחת ממטרותיו של ספר זה היא התחקות אחר תהליכי העומק שהביאו את האזרחים הפלסטינים בישראל באותם ימים לסערת הזדהות ברורה כל כך עם אחיהם בשטחים. דפוס ההזדהות הזה שונה מאוד מהתמיכה המהוססת שהביעו הפלסטינים אזרחי המדינה באינתיפאדה הראשונה, עשור לפני כן. יתרה מזו, אנו משוכנעים שהשינוי שעבר על הקהילה הפלסטינית בארץ בין שתי האינתיפאדות חורג הרבה מעבר לממדים אתניים ודתיים. התמורות בתפיסת הזהות של אזרחי מדינה אלה ובעמדותיהם כלפי הרוב היהודי מקרינות בבירור גם על אופי המדינה ועל מהות הישראליות. השינוי במעמד המיעוט הפלסטיני מתרחש כחלק מתחרות רבת משתתפים על הגדרת המדינה וערכיה, ובעתיד גם על השליטה במשאביה. זה תהליך הראוי לניתוח בהיר ומפוכח - בוודאי אצל כל מי שרוצים לעקר אותו מהפוטנציאל ההרסני שלו ולהחליפו בתהליך של ריפוי והשלמה.
ישראל חווה מזה שנים שינויים דרמטיים במערכות היחסים שמקיים הזרם המרכזי ההגמוני עם הקבוצות האחרות - החרדים, המתנחלים, המזרחים והעולים מברית המועצות לשעבר. שינויים אלה ממוטטים בלי הרף את התפיסות המובנות מאליהן של הזרם המרכזי היהודי־ציוני בקרב הישראלים ואת יכולתו להמשיך ולהציג את ערכיו ואמונתו כחופפים לאינטרסים של המדינה ולליבתה הערכית.
הדור החדש של הפלסטינים אזרחי ישראל, כמו כל דור בכל חברה, אינו אחיד בהרכבו ובתפיסותיו. יש קשישים שמזדהים עם הרוחות המנשבות בדור הזקוף, ויש בני טיפש־עשרה שרואים בגל החדש שעובר על בני דורם הביולוגי טירוף מערכות וסכנה. גם בקרב מנהיגי הדור הזקוף עצמו יש אנשים וארגונים ואינטרסים המושכים בכיוונים שונים. בעיני חלקם, חזות הכול היא ביטולו העתידי של הקו הירוק וצמיחת ישות מדינית אחת, ישראלית־פלסטינית, בין הים והירדן. אחרים מחויבים ביתר שאת לפתרון של שתי מדינות, ומשליכים יהבם על ישראל בתקווה שתשכיל להגדיר את עצמה מחדש באופן שיאפשר להם שיתוף מלא במשאביה ותחושת הזדהות עם ערכיה. יש ביניהם מי ששואפים מאז אוקטובר 2000 להתבדלות מן הרוב היהודי, ואחרים הממשיכים לטעון שעתיד הפלסטינים בארץ מותנה בשיתוף פעולה מתהדק עם הרוב הזה. אבל למרות המגוון והניואנסים, אין לטעות בצמיחתו של דור שעבר סוציאליזציה פוליטית אחרת - אנשים ונשים שמתכוונים להיאבק על זכויותיהם בדרכים חדשות.
השינוי איננו חד־סטרי. גם תבניות החשיבה והזהות של הציבור היהודי יודעות זעזועים עמוקים. אחרי עשרות שנים שבהן הכחישו את קיומו של המיעוט הפלסטיני כקבוצה אזרחית משמעותית, מתעוררים עתה הישראלים - לאומנים כליברלים - לשחר חדש שמפחיד אותם. הדינמיקה החדשה נתפסת כמאיימת על הגמוניה שעד לא מכבר נראתה מובטחת לנצח. החשש של הציבור היהודי מאירידנטיות פלסטינית שתכרסם ביציבות המדינה איננו עניין של מה בכך. האנרגיה הרגשית הזו היא מרכיב מרכזי במקבילית החרדות השברירית המטלטלת את הישראלים. המפגש בין קומה פלסטינית נזקפת לחרדות יהודיות ישנות עלול להיות נפיץ.

*

עולמו הפוליטי של הדור הזקוף, דור שנולד אל מציאות הכיבוש הישראלי בשטחים, קשור בפרדוקס שיצרה מלחמת 1967. מצד אחד, ההכרעה הצבאית הברורה שכנעה את האוכלוסייה הפלסטינית שישראל הנה עובדה מוגמרת ושהם, באזרחיה, קשורים בה ובגורלה. מצד שני, חידוש המגע עם בני עמם בגדה המערבית וברצועת עזה, ובאמצעותם עם הפזורה הפלסטינית ברחבי המזרח התיכון, חיבר אותם למחוזות גיאוגרפיים ותרבותיים שמדינת ישראל משחקת בהם תפקיד שולי.
המלחמה והכיבוש הולידו בשטחים את הממשל הצבאי ואת הגשרים הפתוחים לירדן; את נהירת מאות אלפי הפועלים הפלסטינים לעבודה בישראל ואת הפקעות הקרקע בידי המדינה; את ההתנחלויות ואת הפיגועים הפלסטיניים בתחומי הקו הירוק. תהליכים אלה ורבים אחרים טלטלו את מעמד הקו הירוק ושינו את משמעותו. הקו התוחם הקשיח, שבצלמו עוצבה המציאות של טרום 1967, הפך לישות נזילה ומטושטשת. כושרו להשפיע על התפתחויות צבאיות ופוליטיות עתידיות התערפל, ואפילו תפקודו בטווח המיידי הושעה.
האם הקו הירוק אטום או חדיר? האם הוא מתפקד כ״קו״ או כגבול חיצון ל״מרחב התפר״, כפי שמומחי ביטחון ישראלים נטו להתבטא בקיץ 2001, וביתר שאת באפריל 2002? האם הוא יוצר מהויות נפרדות או מטשטש אותן? הייתכן שבכלל אינו קיים עוד, ושמסמוסו הוא חלק מתהליך היסטורי עז שבו פלסטין המנדטורית הופכת לאזור גבול אחד, עם שתי קהילות בתחרות גורלית על שליטה וזהות?
משמעותו האמיתית של הקו הירוק היא עניין בעל חשיבות מכרעת לקהילה הפלסטינית בישראל. האם במציאות הנוכחית יש בכלל מקום לזהות את הפלסטינים אזרחי ישראל כקבוצה נפרדת, עם היסטוריה ייחודית וחזון עתידי עצמאי? האם ההתייחסות אליהם כאל קטגוריה מוגדרת אינה אלא שכפול של ההפרדה המלאכותית שיצרה ישראל, ושמעולם לא היתה מקובלת על הפלסטינים בתוכה? אולי התודעה החדשה שאנו מזהים אצל בני ובנות הדור הזקוף, הממעיטה בחשיבות מדינת ישראל כאופציה להזדהות ומעצימה במקומה את האופק הפלסטיני ואף את החזון הפאן־ערבי, היא מהלך נוסף בהשעיית הקו הירוק כגורם בעל משמעות פוליטית ותודעתית? אופייה הדרמטי של אינתיפאדת אלאקצא ומאפייניה הכאילו־סטיכיים מגדירים מחדש קטגוריות שבחסות תהליך אוסלו כבר נראו ברורות וחתומות. יש הטוענים שהעם הפלסטיני התגבש בסדרת אירועים אנטי־קולוניאליים, כמו מרד האיכרים בשנות ה־30 של המאה ה־19, המרד נגד הבריטים מאה שנים אחר כך, והאינתיפאדה הראשונה. אירועי אוקטובר 2000 בתחומי הקו הירוק ואינתיפאדת אלאקצא בשטחים הזכירו לרבים שהאינתיפאדה הראשונה, שבה הפגינו הפלסטינים את יכולתם להגדרה עצמית גם תחת כיבוש, היתה רק מהלך חלקי. נעדרו ממנה שתי אוכלוסיות מרכזיות: הפלסטינים אזרחי ישראל, והפזורה הפלסטינית. אינתיפאדת אלאקצא, שהתחוללה בין השאר על רקע הרתיעה הישראלית מדיון בזכות השיבה, אפשרה לאוכלוסיות שנעדרו עד כה מן התהליך הלאומי הפלסטיני לשוב אל הבימה המרכזית ולקחת חלק בבניית האומה הפלסטינית.
זו, אגב, אחת הסיבות לבלבול שאחז בשמאל הישראלי מאז ספטמבר 2000. הליברליזם הציוני, כפי שהשתקף באגפים היוניים של תנועת העבודה ובמרצ, זקוק לקו ירוק ברור כדי להגדיר את כל מה שמעבר לו כ״כיבוש זמני״. הגדרה כזו מאפשרת התייחסות לשטחים שבתחום הקו הירוק כאל טריטוריה שהמצוקה והדילמות שהיא מעוררת כבר נפתרו. כך פוטר עצמו השמאל הליברלי מן הצורך המטריד להתמודד סוף סוף עם הזיכרון ההיסטורי של אירועי מלחמת 1948 ועם משמעויותיה המוסריות. ספר זה מבקש להקשות על מהלך כזה, ולהראות שעולמם הפנימי של הפלסטינים שעברו את ה״נַכְּבָּה״ והתודעה החדשה של נכדיהם הם חלקים שונים של תמונה אחת.

*

זהות היא דבר מסוכסך, שסוע, רב פנים. מי שיחפש בספר המשותף שכתבנו פתרון מהותני סגור לשאלה הפשטנית ״מי הם הפלסטינים אזרחי ישראל כיום״ צפוי לאכזבה. כשמדובר בענייני זהות - בין של קבוצת המיעוט ובין של קבוצת הרוב ההגמונית והמדינה בכלל - אין עוד מקום לבירור פשטני. השאלות מורכבות והתשובות אמביוולנטיות. אין בהן, כפי שהראה חוקר הספרות מאוניברסיטת שיקגו הומי בהבהא, קוהרנטיות: הן מתבססות במידה רבה על הדמיון, וחלקיהן השונים מתקיימים במתח פנימי מתמיד בינם לבין עצמם. אפילו הגלובליזציה, המרחפת מעל למציאות הדינמית במזרח התיכון, אינה פועלת בכיוון ברור או אחיד. במקטעים מסוימים היא מבהירה ומחזקת זהויות מקומיות, אתניות ולאומיות. בזמנים ובמצבים אחרים היא מערפלת אותן.
הספר מורכב משני חלקים. הראשון, העיוני יותר, מביא את עיקר הטיעונים שלנו על צמיחתו של הדור הזקוף, על התפקיד הצפוי לו במערכת היחסים בין ישראל לאזרחיה הפלסטינים, ועל הדילמות שמעוררת מערכת היחסים הסבוכה הזו בשני צדדיה של אוכלוסיית הישראלים.
החלק השני כתוב בטון ובפרספקטיווה אחרים. במהלך הכתיבה התברר לנו שנולדנו בתוך כמה שבועות לשתי משפחות חיפאיות. בתחילת שנות ה־20 היגרה משפחת אבו־בכר, שבה תיוולד לימים ח'אולה, מהכפר יעבד שליד ג'נין לעיר חיפה. באותן שנים ממש הגיעה לחיפה גם משפחת בודנקין, משפחת אמו של דני רבינוביץ, ממזרח אירופה. התבססותן של שתי המשפחות בחיפה, הגורל ההפוך שזימנו להן מלחמת 1948 והקמת המדינה, והתהליכים שלאורם עמדנו על דעתנו הפוליטית בשנות ה־70 וה־80 מובאים בספר כאיורים אישיים ומשפחתיים לתהליכים ההיסטוריים הגדולים שמעצבים את יחסי הרוב והמיעוט הישראלים. סיפור המשפחות מציע מסע בלתי שגרתי לאורך המאה ה־20. בצורות שהפתיעו גם אותנו הוא מבקש להראות איך צללי המציאות הלאומית - הבעיות ואולי גם הפתרונות - מוטלים כאן אל תוך המשפחות שלתוכן כולנו נולדנו ושאותן אנחנו ממשיכים.