הפוליטיקה של האוכל

הקדמה

"אתה כנראה משוגע".

יולי. חם. אני ניצב באמצע חצר מוזנחת, בין פסולת בניין ובולי עץ. לידי אברי, אחראי הבנייה של הקיבוץ, מביט בי בחשדנות. בקצה החצר שוכנת חורבה קטנה, מבנה מלוכלך והרוס מבחוץ ומבפנים, המטבח הנטוש של קיבוץ נווה איתן. כשעברנו לקיבוץ הוא כבר היה סגור. המטבח נסגר בעשור הראשון של שנות האלפיים. אבל הוא גווע עוד קודם.

כשמשבר חובות הקיבוצים הגיע אל נווה איתן והתחילו לגבות תשלום בחדר האוכל, האכילה המשותפת נגמרה. תחילה חברי הקיבוץ דילגו על ארוחות הבוקר, ואז על ארוחות הצהריים, ותוך כמה שנים נערכו בחדר האוכל הקיבוצי רק ארוחות שישי וחג, שבושלו במטבח של קיבוץ כפר רופין השכן. ב-2012 חדר האוכל של נווה איתן נסגר, אבל בחזית הרחבה שלו עוד נותר איזה חן. אלא שאני ניצבתי במבנה של המטבח, והוא נראה כמו אזור אסון. הסתכלתי בסדקים שברצפה ובתקרה, ובקירות, ובחלודה. הסתובבתי לאט אל אברי ואמרתי: "זה מושלם, מתי אני יכול להיכנס?".

זה קרה ב־2017, כשחיפשתי בקיבוץ מבנה להקים בו את מקום העבודה שלי, המרכז להנהגת הבריאות שבו אני מלמד וכותב. בחללים המוזנחים דמיינתי את הכיתה, הספרייה, מעבדת ההתססות והמטבח שבו נבשל כל מה שנגדל. בחצר דמיינתי בוסתן, שם יצמחו ירקות ופירות, ונרדה דבש מכוורת. לדמיין, כך נולד גם הקיבוץ הזה, לא? עוד לא הייתי בטוח מה בדיוק נעשה שם, במבנה ובבוסתן שבחצר. עוד לא ידעתי למה אני רוצה אותם. אבל ידעתי שיקרה שם משהו. או במילותיו של אברי, אני כנראה משוגע.

השיגעון הזה נולד כמעט חמש־עשרה שנים קודם לכן, כשטלי ואני טיילנו בארצות הברית, בחיפוש אחרי עצמנו, כשעוד לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות. זה קרה בחנות ספרים יד שנייה בסן דייגו, כשחיפשתי ספר מתכוני בריאות, ומשום־מה משכתי מהמדף מהדורה מקומטת של ספר משנת 1973, "Food in History". רציתי בזמנו לאכול אוכל מזין יותר, אבל עוד לא התעניינתי במקור של האוכל. עד לאותו הרגע. הספר הלהיב אותי כל כך. הוא ענה לשאלות הכי מעניינות שאף פעם לא שאלתי — למה יש בעולם כל כך הרבה סוכר, איך פטנט מהמאה התשע־עשרה לטחינת גרעיני חיטה הפך את הלחם הלבן מיקר ונדיר לנפוץ בעולם, איך רכבות הולידו את תעשיית המזון, ובכלל מאיפה האוכל שלנו מגיע, למה התחלנו והפסקנו לאכול דברים, ומתי המציאו את מה ש"אכלנו תמיד". כיווּן בחיים עדיין לא היה לי, אבל ידעתי שיהיה שם אוכל, איכשהו. רציתי לקרוא עוד, אבל כיוון שטלי ואני היינו בתנועה, ערכנו הסכם: בכל פעם שאסיים ספר, ורק כשאסיים את כולו, אוכל לקנות חדש. חזרנו לארץ עם ארבעה ארגזי ספרים.

מאז אני שרוי במסע אינסופי בעקבות האוכל שלנו, סיפורו ומקורותיו. ולא היינו נפגשים כאן, בספר הזה, אלמלא נתקלתי בקושי במסע. קושי שהיה גדול עלי — הניסיון להגיע למקור. לא ציפיתי שזה יהיה קשה כל כך, ומוזר כל כך. כשחזרנו לארץ התחלתי ללמוד וכבר הדרכתי ליקוט ובישול של צמחי מאכל. ידעתי איך להשיג שום בר ועלי חרדל ומתי מבשיל החרוב. רציתי להתחקות גם אחרי השום, החרדל והעגבניות שאני קונה. רציתי לדעת איך הם גדלים, איפה הם עוברים, בני כמה הם כשהם מגיעים אלי. נווה איתן הוא קיבוץ של חקלאים ורפתנים. עמק המעיינות כולו חרוש בשדות חקלאיים. הייתי בטוח שזה יהיה פשוט.

אבל כשנכנסתי למרכולית בקיבוץ ושאלתי מאיפה הירקות, לא ידעו לענות לי. גם הספק שהביא אותם לא ידע, ולא ידע את מי לשאול. גם בסופרמרקט בבית שאן לא ידעו. מוזר. התקשרתי למספר של שירות הלקוחות של סנפרוסט, שהודפס על שקית השעועית הירוקה הקפואה. שאלתי מי מספק להם את השעועית. לא ידעו. "שלח לנו את מספר האצוות שמודפס על השקית ונחזור תוך שבוע עם תשובה אם זה מהארץ או מחו"ל". סיימתי את השיחה והבטתי סביב. מבטי נעצר מול אינספור בקבוקי השמן וצנצנות הדבש של יד מרדכי, שגודשים את כל המדפים בכל המרכולים. מהיכן הם רודים את כל הדבש הזה? מאיפה כל השמן? למה מבלבל כל כך לדעת מאיפה האוכל שלנו מגיע, ואיך הוא מגודל, מטופל ומעובד? ולמה אין אף גורם שעוסק בלדעת את זה?

המשכתי לברר, לחפש את הקשר בין האדמות החקלאיות שלנו למזון שאנחנו אוכלים. לקח לי זמן לגלות את התשובה המדאיגה. אבל מה שגיליתי בדרך הדאיג אותי יותר. החיפוש התמים שלי אחרי מקורות המזון הישראלי הוביל אותי אל אנשים, ספריות, ואפילו למסדרונות ולחדרים שבהם מחליטים, הרחק מעין הציבור, מה נאכל, ומה נדע ולא נדע על האוכל שלנו. והתשובות המתסכלות, ובעיקר היעדרן, גרמו לי אט־אט להבין שזה לא במקרה.

כך נולדה ההחלטה לכתוב את הספר הזה.

מסע שארך שנים חשף בפניי את התמונה הנסתרת, והקודרת, שמאחורי המזון האלמוני שלנו. האריזות — התצלומים וגם המילים — מתעתעות בנו. החקלאי הישראלי שאנחנו מדמיינים לא שם. המצרכים רחוקים מאוד ממה שנדמה כמובן מאליו. גם האיכות והבריאות שלהם. וכל הפרטים שנוגעים למקורם, אופן גידולם, איכותם וייצורם — מוסתרים. כשניסיתי לברר מי גידל את האפונה הקפואה בשקית או לאן נעלמו כל כך הרבה מאפיות וגבּניות קטנות, ולמה, נקלעתי לחור שחור בירוקרטי. הסיפור של האוכל שלנו לא רק חסר, הוא מוסתר. בעולם של תקשורת ותדמית, כל מה שנוגע לאוכל שלנו הוא תדמית מלוטשת, שמסתירה את המציאות.

בינינו לבין האוכל שלנו חוצצת חבורה קטנה, צינית ועשירה באופן בלתי נתפס. חברים בה קומץ יצרנים, יבואנים ומשווקים גדולים, שמוּכּרים לכולנו. הם בראו לנו מראית־עין של עולם אוכל מגוון ומפתה, ערכּי ומלא אושר, אבל מאחורי הקלעים, החברות הללו מתמסרות למרדף כפייתי אחרי הגדלת רווחים. הן משנות את התפריט הישראלי והמקרר הישראלי, ובמקביל הן מתנתקות מהחקלאות והתעשייה המקומיות, ומתנערות מאחריות ואתיקה — כשאלה אינן רווחיות להן.

ועל תוצאות ההשתלטות הזאת אנחנו משלמים, ונשלם, בכסף, בריאות, ופגיעה בכלכלה ובחוסן הלאומי.

הטענה הזאת עשויה להישמע מבהילה או מוגזמת. לצערי, בעוד כמה עמודים היא תתבהר, ותהפוך למובנת מאליה. אבל היא תישאר קשה לעיכול. כשהתחלתי להרצות על הקלקולים בתעשיית המזון, ועל תהליכים מסוכנים שעוברים על החקלאות, גיליתי שלאנשים קשה להקשיב. קשה לשנות דעה. קשה להחליף מראית עין כיפית בתמונה קודרת ומלחיצה. קשה לקום ולשנות. לפעמים נדמה שקל יותר לשקר לעצמנו ביודעין, ולהסתגל לרע.

לכן כתבתי את הספרון הזה. אני אופטימיסט. אני מאמין שכשמבינים בעיה מבהילה, אפשר להתחיל להתמודד איתה. כשמבינים ששינוי רדיקלי הוא לא מלחמה נגד המציאות, אלא על המציאות, זה נותן כוחות לשנות. כשמבינים מה באמת משפיע על הבחירות שלנו, אפשר לבחור אחרת.

בעמודים הבאים אני רוצה לפרום את מערכות היחסים הסבוכות שמאחורי האוכל שלנו, ולהציג אותן באופן פשוט ובהיר. מערכות היחסים האלה משפיעות על בריאות הציבור, ועל כיסו, וגם על בטחון המזון של ישראל, שהוא יכולתנו בשעת חירום להזין את עצמנו בלי תלות ביבוא. הפוליטיקה של האוכל בישראל משליכה גם על ביטחון גבולות המדינה והצמיחה הכלכלית — ובאופן שניכר לעין פחות, גם על הקשרים האנושיים בינינו — בתוך החברה בארץ. ההשפעה האחרונה הזאת, דווקא בשל היותה נסתרת ומובנת פחות, היא אולי המזיקה ביותר.

זאת הפוליטיקה של האוכל — מערכות היחסים בין חקלאים, תאגידי מזון, ורשתות שיווק, בין כל אחת מהקבוצות לבין המדינה, ובינן לבינינו. בטיול הקצר שנצא אליו אנסה להראות את מה שרחוק מעינינו — את הקלקולים במערכות היחסים האלה, את התוצאות שלהם, ואת מה שאפשר לעשות כשמתוודעים למציאות: הצעה לפתרון.

חלקו הראשון של הספר, שיתחיל ברעם התותחים שבשדות עוטף עזה, יוקדש להצגת עולם המזון האמיתי שמקיף אותנו. הוא יציג את סיפור השיבוש, יגלה לנו איך החקלאות הישראלית נהפכה מחוט השדרה של נס הקמת המדינה לאויב של הכוחות החזקים במשק, יחשוף בפנינו כיצד הכוחות הללו מגייסים את המשאבים הציבוריים לתועלתם, וידגים לנו איך עובדת השיטה, ואיך אולפנו להשתתף בשוק המזון המונופוליסטי, מהמסואבים והנצלניים במערב.

ואחרי התיאור, אנסה להפיח חיים במילה החבוטה "ריכוזיות", להראות אותה בחיינו, ולגעת בהשפעות המובנות פחות, ובעיניי המזיקות ביותר, של חיי האוכל בישראל.

אבל אסור להתייאש. אפשר להילחם על המציאות. היא יכולה להשתנות תוך זמן קצר. למעשה, יש דבר שכל ממשלה בישראל יכולה לעשות, בכל רגע, כדי להתחיל בתיקון. החלק השני בספר מוקדש לאלטרנטיבה, ומסביר איך כלכלת המזון שלנו יכולה להשתנות ולשגשג, כבר עכשיו, בקלות יחסית ובעלויות שמתגמדות אל מול העלויות הכבדות שאנחנו כבר משלמים על הבלי העבר, ושנוסיף ונשלם אם לא יבוא שינוי. וזה אפילו לא שינוי רדיקלי. תיקון רדיקלי, אולי. זה תיקון מהסוג שאפשרי גם בתקופות סוערות ומלאות בתהפוכות. במיוחד בהן.

מצוידים בהבנת הבעיה והפתרון, נוכל לגשת לחלק השלישי והאחרון, שבו אציע דרך להתחיל את השינוי עכשיו. או, נכון לימי המלחמה בעזה ולסולידריות החברתית שנראתה לרגע בימיה הראשונים, להמשיך אותו, ולנצל את תחושת השליחות כדי לשנות. כי אם ממילא שום דבר לא יהיה כמו שהיה קודם, אז מוטב שיהיה טוב יותר.

הספר שבידיכם הוא לא ספר עיון עב כרס. הוא תמונת מצב, וניסיון להציג את הפרוסה הצרה, והחשובה ביותר בעיניי, בסיפור על מה שאנחנו אוכלים, מה נאכל מחר, ומה שזה עושה ויעשה לנו. הדעות והרעיונות בספר התגבשו בשנים של מחקר וניסיון. אבל בסופו של יום הם רק שלי. יש מי שיחלקו עליהם, יש מי שידחו אותם על הסף. יש מי שיבקרו אותי על תפיסה פשטנית של העולם המורכב של מדיניות ציבורית. להגנתי, אוכל רק לבקש מהמפקפקים לבחון את הדעות, ואת הגישה, ואולי להשתכנע שדווקא השימוש ב"מורכבות" כנימוק להפקרת שוק המזון הישראלי הוא שראוי לביקורת.

כמה שמות שתפגשו כאן יהיו מוכרים, ושם שיחזור רבות הוא תנובה. בחרתי לפרט יותר על הסיפור שלה, כי הוא מייצג את סיפורו של שוק המזון כולו, וכי הוא עצמו הסיפור הזה. תנובה היא הדמות החשובה ביותר בתולדות שוק המזון הישראלי. היא, יותר מכל אדם, חברה או מדינה, הניעה את הקמתו. והיא מהכוחות המשפיעים ביותר על מה שקורה לשוק המקומי עכשיו. אבל תפקידה כאן הוא כנציגה וכסמל. הסיפור שלה הוא באמת הסיפור שלנו.

הסיפור הקשה הזה עוד לא נגמר. מכל משבר אנחנו יכולים לקום, ולקום טובים יותר. אנחנו יודעים שזה נכון. ולמען זה נאבק הספר שבידכם.

פרק א. הבעיה
צמיחתו וקמילתו של שוק המזון הישראלי

רגעי משבר מציבים מולך מראה.

באוקטובר 2023 התעוררנו אל מראה כזאת. בתוך האבל, החשיכה והזעם, ראינו בבּבוּאה שלנו נקודת אור. זה קרה בתחום האוכל. אזרחים עזבו את חיי היומיום ונסעו לשטחי אש בגבול הצפון ובעוטף עזה, הפשילו שרוולים והתחילו לקטוף את הירקות. בכל המדינה דיברו על קניית תוצרת הארץ. כולנו ידענו פתאום איפה גדל האוכל שלנו, כמה פגיעים מגדליו, כמה שברירית מערכת המזון שלנו, וכמה רציפות פעילותה יסודית לקיומנו. האחריות האזרחית ריגשה. הערבות ההדדית חצתה מגזרים. בימי החלוצים לא חייתי, אבל בימי חיי לא ראיתי משהו כזה.

הלוואי שזה היה נראה כך גם מקרוב.

כך הימים שאחרי מתקפת 7 באוקטובר עברו על זוג חקלאים ממושב עין הבשור שבעוטף עזה: ערן ולירז. כשבני הזוג יצאו מהממ"ד ביום ראשון, יממה אחרי המתקפה, מחבלים עדיין הסתתרו בחממות וחיילי צה"ל ניהלו קרבות טיהור בין הבתים, תוך שהם מאבטחים את שביל הפינוי שבדיוק הושלם.

ערן לא הסכים להתפנות. הוא הבין שהוא ומשפחתו ייזרקו בין הכיסאות — בלי הפועלים התאילנדים, בוודאי בלי העזתים, ובלי כתובת לפנות אליה. ירקות איכשהו יגיעו לסופרמרקטים, אבל הוא יישאר פליט בארצו. הוא הלך בשדה הגדול והריק שלו, טנקים חונים בשוליו, ומדי פעם נשמע פיצוץ קרוב, בלי אזעקה שתקדים אותו, כי רעש האזעקות לא מגיע לשטח הפתוח. "החלטתי שאני לא זז מפה. נכשלתי בתפקידי לתת למשפחה שלי ביטחון פיזי, החלטתי שאני לא מוותר על הביטחון הכלכלי," אמר לי כששוחחנו. היו לו תפוחי אדמה שחיכו לזריעה ועגבניות שרי מוכנות לקטיף.

המתנדבים התחילו להגיע אחרי שבוע. זה היה מרגש, נדיב ואמיץ, אבל עזר רק מעט. עבודת החקלאי דורשת הכשרה וניסיון, ובהיעדרם פירות נפגמו, שתילים נשברו, ומשטחי עגבניות הוחזרו מרשתות השיווק בגלל עגבניות מצולקות או בעלות צורה משונה. צריך לדעת מה להשאיר בשדה, גם בימי מלחמה. כי בסופרמרקט העסקים כרגיל.

הלקוחות העיקריים של ערן ולירז הם רשתות השיווק. הרשתות הן הלקוחות היחידים של רוב החקלאים[1]. רשמית, בין החקלאי לרשת התוצרת עוברת עוד זוג ידיים, מתווך שמגיע לשדה, קונה את הסחורה ומוכר לרשתות. בפועל, ה"סוחר" הזה הוא לא יותר מנהג, שליח הרשת. אתה עובד בשביל הרשתות, אמרו לי הרבה חקלאים, שכולם סירבו להיחשף. אחד נקב במילה "עבד".

גם בימי שלום חקלאות היא מלחמה יומיומית. ערן תיאר לי את זה: אתה עובד כמו פועל במפעל, ואז מוכר את התוצרת במחיר נמוך, שלעולם לא תדע מראש מה הוא. לפעמים הוא נמוך מהעלויות שלך, בגלל "מצב השוק". ועל זה אתה גם משלם למתווך ٪‏30 עמלה, ואת עלויות ההובלה כולל תשלום על הארגזים והמשטחים. ואז מתקשרים לומר לך שרק חצי נמכר ולכן רק חצי ישולם, ואתה יכול לקבל את העודפים בחזרה במשלוח על חשבונך. הם פשוט עושים מה שנראה להם, ערן אמר לי, הם המציאו שיטה והפכו אותה למכרה זהב.

חקלאות היא מלחמה יומיומית על הפרנסה. אבל החקלאים לא נלחמים ברשתות. הם לא יכולים. התלות מוחלטת. ٪‏54 מהמזון בארץ נמכר בעשר רשתות שיווק חזקות[2]. אם אתה לא ספּק שלהן אתה לבד, בחוץ. וכספק שלהן, אתה לא מאושר, אתה תחת איום מתמיד. לאורך שנים רשתות השיווק מחליפות, בהדרגה אך בשיטתיות, ירק ישראלי ביבוא זול מחו"ל. בין 2010 ל־2020 יבוא העגבניות לארץ הוכפל פי ארבעה, מ־50 טונות בשנה ל־200 [3]. בין 2017 ל־2022 שיעור התפוחים המיובאים הוכפל מ־٪‏20 ל־٪‏40, שיעור האגסים המיובאים עלה מ־٪‏3 ל־٪‏12 והבצל המיובא מ־٪‏8 ל־٪‏16. יותר ממחצית הדגנים והקטניות מיובאים, וכן 19 מכל 20 דגי מאכל, שלושה מארבעה עגלי בשר ויותר מ־٪‏85 מהחיטה בלחם שנאפה בישראל. אם נדמה היה שהחקלאות מזינה אותנו והיבוא משלים — הרי שבפועל המצב הולך ומתהפך.

לחקלאים זהו חנק איטי. מתוך כ־44 אלף משקים חקלאיים שפעלו בשנות השמונים נותרו כיום פחות מ־17 אלף[4]. שיעור המועסקים בחקלאות ירד מאחד מחמישה ישראלים בשנות השישים, לאחד מחמישים בתחילת שנות האלפיים[5]. משקלו של הענף בכלכלה ירד תוך עשור בכמעט שליש, מ־٪‏2.4 מהתוצר הלאומי ב־2012 ל־٪‏1.7 ב־2022 [6].

בכל המדינות המפותחות החקלאות מצטמקת, זה חלק מהעולם שמשתנה. דווקא בגלל זה חשוב לזכור שהחקלאות היא לא סתם "עוד ענף", ושהחשיבות שלה נמדדת לא רק בתמ"ג. חקלאות מקומית מאפשרת ביטחון מזון — ביטוח למקרה קיצון שבו נתקשה לייבא מזון טרי, לדוגמה בשל אסון טבע או משבר גיאופוליטי; בשגרה היא מפתחת את המרחב הכפרי, יישוב אדמת הארץ, ומרחיבה את מגוון המקצועות וסגנונות החיים, את התרבות. למה שיאבד כשלא תהיה לנו חקלאות אין תחליף.

במקביל להצטמצמות החקלאות המקומית, ועל פניו בלי קשר ישיר, התוצרת החקלאית נעלמת גם מהצלחת. ב־2001 הישראלי אכל בשנה כמעט 280 ק"ג פירות וירקות בממוצע. ב־2021 הוא אכל רק 222 ק"ג בשנה[7], בתום שני עשורים שבהם מחירי הפירות והירקות כמעט הוכפלו[8]. דברים לא טובים קרו בעשורים האחרונים לתזונה שלנו, ולביטחון המזון — היכולת של ישראל להבטיח אספקת מזון יציבה גם בזמנים של משברים עולמיים ואירועים יוצאי דופן. היכולת הזאת עדיין קיימת, אבל היא הולכת ונשחקת.

ובעיצומה של גסיסת המגזר החקלאי פרצה המלחמה.

כעבור חודשיים, ערן ולירז מספרים, הגיעו הפיצויים: סכום שהספיק אך ורק לכיסוי חובות שוטפים לספקים. בני הזוג נותרו בלי כלום מלבד האדמה, וזרם המתנדבים ההולך ונחלש. הם נאלצו לקבל החלטה קשה: אילו דונמים לקטוף ואילו להשאיר להרקיב בשטח.

רגעי משבר מציבים מולך מראה. בבבואה שראינו בסוף 2023, האזרחים התגייסו והמדינה נעדרה, אבל בפועל מי שניהלו את מרחב המזון שלנו היו הגופים העסקיים החזקים שעושים זאת בשגרה. והם שמרו על השגרה. הסולידריות האזרחית והערבות הדדית נותרו עיסוק לאזרחים, בזמנם ועל חשבונם. "עסקים רציניים" לא עוסקים בהאכלה. למעשה, היחס לחקלאים ולתוצרתם מזכיר יותר יחס לסחורות שאינן מזון.

ככל שמתקרבים לתמונה, ובוחנים מקרוב יותר את מערכת היחסים בין הרשתות והחקלאים, כך זה נראה רע יותר. אבל מוכרחים להתקרב. אחרת, איך נבין מה הביא למצב הנוכחי, ולאן נעלם האיכר הציוני בכובע טמבל? וחשוב מכך, איך נזהה את הקשר בין דעיכת ענף המזון הישראלי, לקשיים ולדאגות בחיי היומיום של כל אחד מאיתנו?