הקדוש הגולש והמנכ"ל

1

התחלות חדשות

"לכל אחד מאתנו, בין אם אנחנו לוחמים ובין אם לאו, יש סנטימטר מעוקב של הזדמנות הצץ לנגד עינינו מפעם לפעם. ההבדל בין האדם הבינוני לבין הלוחם הוא שהלוחם מודע לכך ומקפיד להיות ערני, ממתין לו מתוך כוונה, וכאשר הסנטימטר המעוקב הזה של הזדמנות אכן צץ הלוחם תופס אותו."

- קרלוס קסטנדה

מעולם לא הרגשתי כאב רב כל־כך. ידי הימנית רעדה באופן לא נשלט והדם נטף והכתים את חולצתי הלבנה הנקייה. היה יום שני בבוקר, והמחשבה היחידה שעלתה במוחי היתה שאין זה יום טוב בשבילי למות.
בעודי שוכב במכונית שלי בלי לזוז הפתיע אותי השקט שסבב אותי. איש במשאית שזה עתה התנגשה בי אפילו לא נע קלות. האנשים שהתאספו לצפות במראה נראו אחוזי חרדה. והתנועה נעצרה לחלוטין. הדבר היחיד שיכולתי לשמוע היה רשרוש העלים בעצים שצמחו בצד הכביש, קרוב אלי.
שניים מהצופים ניגשו אלי בריצה ואמרו לי כי העזרה כבר בדרך, וכי אסור לי לזוז. אחד מהם אחז בידי והתחיל להתפלל, "אנא, אלוהים, עזור לאיש הזה. אנא הגן עליו." בתוך דקות ספורות הקיף זרם של אמבולנסים, מכוניות כיבוי אש וניידות משטרה את זירת התאונה בסירנות צווחות. נראה כי הכול האט את מהלכו, ותחושה מוזרה של שלווה הציפה אותי בשעה שעובדי ההצלה החלו במלאכתם, דוגמאות למופת של חסד בתנאים של לחץ. הרגשתי כמו עד הצופה באירועים מהצד - כמעט כאילו אני צופה בזירת האירוע כולה ובהשתלשלות העניינים מעמדה גבוהה מעל.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בבית־חולים, בחדר שנדף בו ניחוח של לימונים טריים ושל אקונומיקה. לעולם לא אשכח את הריח ההוא. גופי היה עטוף בכמה תחבושות, ושתי רגלי היו נתונות בגבס. זרועותי היו מכוסות חבורות.
את פני קיבלה אחות צעירה ויפה. "מר ולנטיין! אני לא מאמינה שהתעוררת! תרשה לי לקרוא לרופא," אמרה בעודה מחייגת בקדחתנות במערכת קשר הפנים שהיתה סמוכה למיטתי. כשסיימה לדבר במערכת הקשר אמרתי בצרידות, "את יכולה לקרוא לי ג'ק," בניסיון להתנהג בנינוחות במצב שידעתי כי הוא רציני. "איפה אני נמצא?"
"אתה בבית־החולים הכללי לייקוויו, ג'ק. זוהי המחלקה לטיפול נמרץ. היתה לך תאונה קשה מאוד בשבוע שעבר. למען האמת, יש לך מזל שאתה בחיים."
"באמת?" שאלתי במבוכה.
"אהה," ענתה האחות בחיוך מאולץ בשעה שבדקה את הגיליונות הרפואיים שהיו תלויים למרגלות מיטתי. "שקעת בתרדמת אחרי שמשאית קלה התנגשה בך. החובשים שהביאו אותך הנה בקושי יכלו להאמין ששרדת בהתנגשות ואתה עדיין בחיים. בכל אופן, הדבר היחיד שצריך להעסיק אותך עכשיו הוא המאמץ לרפא את הפציעות המכוערות האלה ואת הרגליים השבורות שלך. אתה תהיה בסדר - כמו שאמרתי, אתה איש צעיר בר מזל עד מאוד."
בר מזל לא היה כינוי שהייתי מדביק לעצמי, אבל בנסיבות הללו יכולתי להבין למה אמרה מה שאמרה. אכן היה לי מזל שנותרתי בחיים.
"למה אני שוכב לבדי בחדר הזה?" תהיתי בקול רם כשהבטתי סביבי. "הייתי שמח לקצת חברה."
"התעוררת רק לפני כמה דקות, ג'ק. תירגע, תן לעצמך קצת זמן לנשום. אל תזוז. עוד מעט יגיע הרופא שלך - הוא היה מודאג מאוד לגביך."
ככל שחלפו השעות באותו היום, והרופאים והאחיות בדקו, בחנו ועודדו אותי, כן התחלתי לקלוט במלואה את חומרת התאונה שהייתי מעורב בה. נהג המשאית הקלה נהרג מיד, והרופא שלי הודיע לי בגילוי לב כי חשב שלעולם לא אתעורר מהתרדמת. "אף פעם לא ראיתי מקרה דומה," אמר בנימה עניינית.
אבל בלבי קיננה הידיעה כי היתה סיבה לכל מה שקרה. לכל דבר שקורה יש סיבה, ובחיים אין מקריות - אני יודע כי כבר שמעתם זאת. אבל לי התברר באופן אישי כי היקום הזה שלנו, עוצר הנשימה, אינו רק אינטליגנטי להדהים באופן פעולתו, אלא גם מקום ידידותי עד מאוד. עולמנו רוצה שנחיה חיים נפלאים. הוא רוצה שנהיה מאושרים. והוא רוצה שננצח.
קול שקט בקרבי (שהופיע לראשונה באותו החדר בבית־החולים, אבל המשיך ללוות ולנחם אותי בזמנים הקשים ביותר שלי, שבהם הייתי פגיע ביותר) הודיע לי כי עומד לקרות לי דבר מה חשוב, וכי החוויות שאחווה במרוצת הימים והשבועות הקרובים לא זו בלבד שיחוללו מהפכה בחיי, אלא ישפיעו גם על חייהם של אנשים רבים. הוא אמר לי כי העתיד עוד צופן לי גדולות ונצורות. אני משער שרבים מאתנו אינם מקשיבים לקול השקט הזה, אך הנבון, שבקרבנו. עמוק בלב לבו של כל אחד ואחד מאתנו יש מקום שיודע את כל התשובות על השאלות הגדולות ביותר שעלינו להתמודד אתן. כל אחד ואחד מאתנו יודע את האמת הפנימית שלו, ויודע מה עליו לעשות כדי ליצור לו חיים יוצאי דופן. ואולם רובנו פשוט איבדנו את הקשר עם המקור הטבעי הזה של חוכמה צרופה, מפני שבימינו שולטים רעש ועומס רבים מדי. אבל התברר לי כי כאשר אני מייחד זמן לשקט, לדממה ולהתבודדות, קול האמת מתחיל להישמע. וככל שנתתי אמון רב יותר בהנחייתו, כן נעשו חיי מלאים ועשירים יותר.
בערך בשעה תשע וחצי באותו הערב הוביל אחד האחים חולה נוסף לחדרי, על מיטת גלגלים. הייתי אסיר תודה על החברה ומיד הרמתי את ראשי כדי להעיף מבט חטוף אל שותפי החדש. הוא היה איש מבוגר, כנראה כבן שבעים וחמש. היתה לו רעמה סמיכה של שיער כסוף שסורקה לאחור בסגנון אופנתי, ועל פניו היו כתמים חומים שנראו כתוצאה של שנים רבות מדי של חשיפה לשמש. על־פי מראהו השברירי ונשימתו המאומצת הבנתי כי איש זה חולה למדי. כמו כן הבחנתי כי הוא שרוי בכאב כלשהו - הוא לא פקח את עיניו, וכאשר העביר אותו האח למיטתו החדשה הוא גנח בשקט.
אחרי שחלפו כעשר דקות פקח האורח את עיניו באיטיות. הייתי כמהופנט: עיניו היו בצבע כחול מהמם וזהרו בצלילות ובתבונה שהעבירו צמרמורת בגבי. מיד הרגשתי כי האיש שלפני הוא בעל חוכמה עמוקה הנדירה בעולמנו זה של סידורים מהירים וחיים חפוזים. הרגשתי כי אני נמצא בנוכחותו של מורה דגול. "ערב טוב," הוא לחש בשקט בנימה מכובדת. "נראה שאנחנו עומדים לשהות פה יחד כמה זמן."
"כן - זה לא המקום הנחמד ביותר לבלות בו ביום שישי בערב, נכון?" עניתי בחיוך חם. "שמי ג'ק," אמרתי והרמתי את ידי במחוות ברכה. "ג'ק ולנטיין. הייתי מעורב בתאונה קשה למדי בשבוע שעבר, וגזר הדין הוא שאבלה במיטה הזאת די הרבה זמן. הרגשתי בודד כל היום, ולכן אני שמח לפגוש אותך, אדוני."
"גם אני שמח לפגוש אותך, ג'ק. שמי קאל. ביליתי בבית־החולים הזה, במחלקות שונות, בשבעת החודשים האחרונים. עברתי יותר בדיקות, טיפולים ומעקבים משהייתי יכול להעלות על דעתי. אני חושש שכפי שהדברים מתנהלים מבחינתי, לעולם לא אצא מפה," אמר בשקט, ומבטו התרומם לתקרה. הוא עצר לרגע. "התאשפזתי פה בגלל כאב בטן, שחשבתי שגרם משהו שאכלתי. אחרי שישה ימים כבר התחילו לתת לי טיפול כימותרפי."
"סרטן?" שאלתי, וניסיתי לדבר ברגישות ככל האפשר. "כן. עד שהרופאים גילו אותו התברר שהוא כבר התפשט בכל הגוף שלי. מצאו גרורות בריאות שלי, במעיים, ועכשיו גם בראש," אמר בעודו מעביר את ידו הימנית ברעד ברעמת השיער שלו. "איך שלא יהיה," המשיך בנימה מהורהרת, "חייתי חיים נפלאים יחסית למרבית האנשים. בילדותי הייתי עני מרוד, ואמא שלי גידלה אותי לבדה. איזו אישה אצילת נפש היא היתה."
"גם שלי," קטעתי את דבריו.
"אני חושב על אמא שלי בכל יום," ענה קאל. "היא היתה אישה רגישה, היא ידעה לעמוד על שלה, והיתה חזקה כמו פלדה שזה עתה חושלה. היא האמינה בי כמו שאיש לא האמין בי אי פעם, ועודדה אותי לקבוע לעצמי מטרות רמות ולחלום חלומות נעלים. האהבה שהעניקה לי היתה באמת ללא תנאים וסייגים - וזה הסוג היחיד של אהבה שהיא אמיתית, ג'ק. זה מזכיר לי מה שכתב פעם ויקטור הוגו: 'האושר העילאי ביותר בחיים טמון באמונה כי אנחנו אהובים.' ושתדע לך שהרגשתי שאותה אישה יוצאת דופן אהבה אותי מאוד. לא אכפת לך שאספר לך את הסיפור שלי, נכון?"
"לא, בכלל לא," עניתי. "למען האמת, הוא מרתק אותי."
"יופי. טוב, הילדות שלי היתה פשוטה אבל מהנה. בקיץ היינו יוצאים לשחות בעירום בבריכה הטבעית הקטנה, ואת החורף היינו מבלים לפני האש בקמין הדולק, מספרים סיפורים וקוראים ספרים נהדרים. אמא שלי לימדה אותי לאהוב ספרים."
"גם אני אוהב ספרים," אמרתי. "מהלימודים בבית־הספר לא נהניתי כל־כך, אבל את הספרים שלי ממש הערכתי."
"גם אני הרגשתי ככה. כמו שאמר בחוכמה רבה כל־כך הוגה הדעות הגדול יהודה אבן תיבון: 'בחר בספרים לבני לווייתך. הנח לארונות ולמדפי הספרים שלך להיות לגני השעשועים ולגני הנוי שלך.'"
"מילים יפהפיות, קאל."
הוא המשיך. "בבית־הספר השתעממתי, אבל בספרים מצאתי גירוי אינטלקטואלי גדול. לעולם לא אשכח איך אמא שלי נהגה לומר כי לרעיון אחד, שקוראים בספר אחד, יש את העוצמה לחולל שינוי מוחלט בחיי. אבל האמת היא, כפי שנהגה לומר, שאיננו יודעים איזה ספר מכיל את אותו רעיון אחד המסוגל להביא אותנו לידי התעוררות! חובתי היא, כפי שנהגה לומר לי באהבה רבה, להמשיך לחפש את הספר הזה; ואחרי שאמצא אותו אצטרך לגייס את האומץ האישי שלי ליישם את הרעיון, כדי שתוצאותיו ישפיעו על חיי. ג'ק, מפני שגם אתה אוהב לקרוא, אחלוק אתך עוד ציטוט קצר העוסק בעוצמתה של הקריאה."
"בשמחה."
"'קניית ספרים רבים יותר משאדם מסוגל לקרוא אינה אלא כמיהתה של הנשמה אל האינסוף, ותשוקה זו היא הדבר היחיד המבדיל בינינו לבין הבהמות, שבסופו של דבר נכחדות כליל.' אמר את זה א' אדוארד נורטון - בוודאי למדת את הספר שלו בתיכון," העיר קאל בעודו מוצא לו תנוחה נוחה יותר במיטתו. "בכל אופן, כשהתבגרתי קצת הלכתי למכללה צבאית כדי להמשיך בלימודי ובהכשרתי. אמא שלי ממש לא רצתה שאעזוב, אבל קיבלתי מלגה, ובעצם היה זה כרטיס היציאה שלי מן הדלות שגדלתי בה. לאחר מכן למדתי באוניברסיטה, ושם, ביומי הראשון בקמפוס, התאהבתי בילדונת מתוקה בת שמונה־עשרה עם שיער זהוב ועור שנהב. פגשתי אותה בשיעור היסטוריה, וזו אכן היתה אהבה ממבט ראשון. פשוט ידעתי שנועדנו זה לזה. אל אלוהים, כל־כך אהבתי את גרייס - היא היתה תמימה כל־כך, וטובת לב. לא הייתי יכול להעלות על דעתי אדם נפלא יותר לצאת בחברתו למסע חיי."
"גם לאמא שלי קראו גרייס," הערתי. "זה שם יפהפה, נכון, ג'ק?"
"אכן כן."
"אחרי שגרייס ואני נישאנו נולד לנו ילד, בן זכר. כל־כך אהבתי את הילד הזה. זאת היתה תקופה מיוחדת מאוד בשבילנו. בורכנו בהנאה, בצחוק, באהבה - בדברים הטובים ביותר בחיים. בערך באותה העת גם החלטתי לנסות להיכנס לעסקים, והקמתי חברה לאספקת עץ גולמי שעם לקוחותיה נמנו קבלנים גדולים רבים. זאת היתה תקופה של שגשוג כלכלי כללי, ועסקי הבנייה פרחו ושגשגו. בתוך שנים ספורות הרווחתי סכומים גדולים של כסף - מיליוני דולרים, למען האמת - והחיים שגרייס, הבן שלנו ואני התחלנו לנהל נראו כמו חיים מהאגדות. פנטזיה מושלמת, הייתי אומר," העיר קאל, מניד בראשו כאילו לא יכול להאמין בכך בעצמו.
"ואולם ככל שהרווחתי יותר כסף, כן שקעתי יותר ויותר בעבודה. דעתי היתה מוסחת והקדשתי פחות תשומת לב למשפחתי. כבר אמרו אחרים לפני כי בשעה שאנחנו נעים במסלול חיינו, עלינו ללהטט בכמה כדורים שונים. אחדים מהכדורים, כמו הכדור המייצג את הקריירה, עשויים מגומי. אם נפיל אותם, יש להם את היכולת לקפוץ ולהתרומם מחדש. אבל יש כדורים שעשויים מזכוכית - כך הוא כדור המשפחה. אם מפילים את הכדור הזה, לעולם לא ישוב להתרומם. זאת השגיאה שעשיתי. הכסף רק סיבך את העניינים מבחינתי והוביל אותי במסלול שגוי. הפסקתי לראות את הערכים שהיו חשובים לי ביותר ואיבדתי קשר עם סדרי העדיפויות הנכונים שלי. הלכתי והתרחקתי מבני משפחתי, במקום ללכת ולהתקרב אליהם. האדם העשיר ביותר בעולם, כך גיליתי מאז, אינו האדם שיש לו הכי הרבה אלא האדם הזקוק להכי מעט. זמן רב עבר עד שלמדתי את השיעור הזה. ושתדע לך, שילמתי עליו מחיר גבוה."
האזנתי בריכוז, שקוע לחלוטין בסיפורו של האיש הזה, שחלק עמי את ניסיון חייו באופן גלוי כל־כך. גם אני גדלתי ללא אב, ועל כן הוקסמתי כל־כך למשמע זווית הראייה של קאל על חשיבותם של קשרי משפחה הדוקים. כמהתי לקשר עם האב שמעולם לא ממש הכרתי, ותמיד הרגשתי כי חלק מהותי מחיי חסר בגלל אי־השלמות הזו. הרגשתי גם שעצבות כלשהי עולה בי, בגלל העובדה שאף־על־פי שהייתי אדם צעיר למדי, עדיין לא פגשתי את האישה שהרגשתי כי אתה אוכל לחלוק את חיי ולהקים משפחה. זו היתה כמיהה שלא הבחנתי בה בקרבי קודם לכן.
"בכל אופן," המשיך קאל, התלהבותו גוברת, "זמנים קשים באו על ענף התעשייה שלנו, כמו שקורה תמיד, ואני איבדתי את כל ההון שצברתי, עד הפרוטה האחרונה. איני אומר שאיבדתי חלק מהכסף וחלק מהנכסים שלנו, ג'ק. אני אומר לך שאיבדנו הכול בתוך שבועות ספורים. גרייס קיבלה את זה באופן קשה מאוד, והיתה מודאגת מאוד מהמצב הקשה שנקלענו אליו. אבל היינו חזקים, וניסינו יחד, ככל יכולתנו, להתחיל לבנות הכול מחדש.
"העסק קטן באופן ניכר וגרייס ואני חזרנו לנהל אורח חיים פשוט בהרבה. באותו הזמן עסקנו שנינו גם בחשבון נפש עצום. לעתים קרובות הכישלון גורם לאנשים לעשות זאת. הוא מאיר את עינינו וגורם לנו להבין מי אנחנו באמת ומה אנחנו רוצים בכנות, ובעצם מסיר מעלינו את השאננות שאנחנו נוטים לשקוע בה. ולכן, אף־על־פי שמבחינה כלכלית עדיין היינו בקשיים, ועדיין נאלצנו להתמודד עם האתגרים שהציבה לנו מערכת היחסים שלנו, צמחתי והתפתחתי רבות כאדם. בעצם, המצוקה שחוויתי באותה העת היא שכיוונה אותי אל עבר מסלול הגילוי העצמי וההתפתחות האישית שאני עדיין צועד בו עד עצם היום הזה. היא שינתה את חיי לחלוטין."
"ומה קרה אחר־כך, קאל?" שאלתי בהתעניינות כנה, בלי שהתחשבתי בעובדה שכבר מאוחר וכבר כיבו את כל האורות בבית־החולים.
"נעשיתי פילוסוף," נשמעה התשובה הישירה. "פילוסוף? ומה עם העסק שלך? ומה עם גרייס, והבן שלך?"
"פירוש המילה פילוסופיה הוא פשוט 'אהבת החוכמה'. מה שאני אומר לך, ג'ק, זה שהתחלתי לאהוב את החוכמה כמו שאהבתי את החיים עצמם. הייתי מבלה ימים שלמים בהרהורים על משמעות החיים ובמדיטציה על הסוגיות העמוקות של החיים. הדברים שנהגתי להתמקד בהם התחילו להיראות לי זניחים. למרבה הצער, גרייס ואני התחלנו להתרחק זה מזה עוד יותר, ובסופו של דבר נפרדנו. יש אנשים שמאמינים כי מערכות יחסים מגיעות אלינו בתור מטלות. אחדות נועדו להימשך שבועות ספורים, ואחרות נועדו להימשך כל החיים - אבל כל אחת ואחת נועדה ללמד אותנו שיעורים חשובים שמטרתם לדרבן את צמיחתנו האישית כבני אדם. הדבר היחיד שאני יודע הוא שלמדתי רבות בזמן שבילינו יחד. לרוע המזל, היא לקחה אתה את בננו, ומאז לא שבתי לראות איש משניהם. זה הרס אותי," אמר קאל בקול רועד. "חלק ממני מת כשזה קרה. עדיין קשה לי לסלוח לעצמי על מה שעשיתי שתרם להרס חיי המשפחה שלי. ואלוהים, כמה התגעגעתי לילד הזה.
"בפעם האחרונה ששמעתי ממנה גרייס עברה לגור בקצה המרוחק של המדינה וניסתה לגדל את בננו באמצעות המשאבים המוגבלים שהיו לה. ניסיתי לשמור אתה על קשר ולעזור לה, אבל ידעתי שלבה נשבר, ומפני שהיתה גאה מאוד היא לא רצתה שום קשר אתי. זאת באמת היתה השגיאה הגדולה ביותר שעשיתי בחיי - שאיבדתי את המשפחה שלי. אשתי ובני העניקו לי רגעי אושר מדהימים כל־כך, שלא הבחנתי בהם עד שהיה מאוחר מדי. אבל השגיאות הגדולות ביותר שאנחנו עושים מביאות עמן גם את השיעורים החשובים ביותר שעלינו ללמוד. עכשיו אני חכם יותר. אני משער שהסוד האמיתי של חיים נכונים הוא הפיכת החוכמה שלאחר מעשה לראיית הנולד, וזו מגלה את התובנה."
"ניסוח מעניין, קאל. מה שאני מבין מדבריך, בעצם, הוא שאחד הדברים החשובים בחיים הוא להניח לעברנו לשרת אותנו. האם זה מה שאמרת?"
"ניסוח מצוין. זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר. מותר לנו לעשות שגיאות - ככה מגיעים בני אדם לכדי צמיחה אישית.
אנחנו אמורים לעשות שגיאות, מפני שהשגיאות מביאות עמן צמיחה. פשוט אסור לנו לחזור שוב ושוב על אותה שגיאה. עלינו להפוך את הפצע לחוכמה, או, כמו שאמרת, להניח לעבר לשרת אותנו.
"בכל אופן, גרייס ובני עזבו, ואני, לעומת זאת, שקעתי לאחר מכן עוד יותר בעצמי והסתגרתי מפני העולם שנים רבות, שבהן עסקתי בבחינה עצמית עמוקה ובשאלות ששאלתי את עצמי. כל הלהט שבי הופנה אל עבר המסע שנועד לגלות מי אני כאדם, ומדוע התגלגלו חיי באופן שהתגלגלו. בעולם שבו מרבית האנשים חיים בחוץ, חייתי אני מבפנים. בעולם שבו מרבית האנשים בורחים מפני הפחדים שלהם, רצתי אני לעברם. והדברים שגיליתי בחלקים העמוקים ביותר בקרבי היו מדהימים."
"האם אתה יכול לחלוק אתי את הדברים שגילית בתוך עצמך?" שאלתי בלהיטות, מקשיב בנשימה עצורה לכל מילה שהוציא מפיו קאל.
"את הדברים האלה אניח לך לגלות בעצמך, בני," ענה, ובכך העמיק עוד יותר את הסקרנות שבערה בי. "אתה מבין, כל אחד ואחד מאתנו צריך לעשות בעצמו את המלאכה הפנימית שלו. זו האחריות הגדולה ביותר המוטלת עלינו, לבחון את עצמנו ולגלות מי אנחנו באמת - את ה'אני' האמיתי של כל אחד מאתנו - ומטרתם המרכזית של החיים היא גילוי כל מה שאנחנו יכולים להיות כבני אדם. המסע החשוב ביותר שלנו הוא לדעת על עצמנו יותר כדי שנוכל להיות יותר לטובת העולם. אתה יודע, ההצלחה האמיתית באה מבפנים."
"אני מבין לחלוטין."
"הדבר שגיליתי הוא שהאוצרות הגדולים ביותר שכל אדם יכול לגלות הם האוצרות הטמונים בתוך לבו. המתנות הגדולות ביותר שמעניקים לנו החיים הן המתנות הפנימיות המתגלות אך ורק לבני אדם שיש להם די אומץ להביט בחיים במבט מעמיק, מעבר לפני השטח."
חשבתי על דבריו רגע קל. "לרוע המזל, קאל, אף פעם לא עסקתי במיוחד בצמיחה אישית. אני עובד בסוכנות פרסום, ולכן אני מבלה כל ימי בעולם התאגידים והחברות. זה עולם העוסק אך ורק ברווחים כספיים ובמראה חיצוני. איני גאה באופן שבו מתנהל העולם שלי, אבל למדתי לשחק את המשחק. ואני משחק אותו ברמה סבירה של הצלחה. יש לי מכונית אופנתית, או לפחות היתה לי. יש לי דירה מדליקה וחברים מקסימים. אבל בסופו של דבר איני מאושר. חסר לי משהו. אני ממש מבין מה שאתה אומר על כך שההצלחה באה מבפנים. אילו היתה לי הרגשה טובה באשר לעצמי, היתה יכולה להיות לי הרגשה טובה בהרבה באשר לחיים שלי. אז איך אני יכול להתחיל עם 'המלאכה הפנימית' הזאת, כפי שאתה קורא לה?"
"אתה יכול להתחיל בכך שתתחבר לעובדה שאתה בן תמותה, ג'ק. אתה יודע, מחשבות על המוות מחזקות מאוד את תחושת החיים."
"באמת?"
"בוודאי. רק כאשר אנחנו מתחברים באופן רגשי ועמוק לעובדה שהחיים שלנו קצרים והשעות שהוקצבו לנו מוגבלות אנחנו יכולים לחיות את חיינו במלואם, ולהקדיש את עצמנו בשלמות לכל רגעי הערות שלנו. לו נותרה לך רק שנה אחת לחיות, אני מוכן להתערב אתך שהיית חי את חייך באופן שונה מאוד מהאופן שבו אתה חי אותם כעת. היית מוודא שאתה חי ללא חרטות; היית מסתכן; היית מוכן להסתכן בפתיחת לבך לאהבה; והיית חי בתשוקה מושלמת, בהתלהבות רבה ובהתמקדות נפלאה בדברים הראויים לכך."
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'התמקדות בדברים הראויים לכך'?" שאלתי.
קאל התיישב באיטיות ושלח את ידו לקחת את העיפרון שנח על השידה לצדו.
"חיה כמו העיפרון הזה, ויהיו לך חיים מצוינים," אמר בנימה של בעל סוד. "רבים מדי מאתנו חיים את חייהם כמו קצה מעוגל ושחוק. עלינו לחדד את המיקוד שלנו ולחיות באופן תכליתי ולעניין - בדיוק כמו עיפרון. זו הדרך שבה אתה יכול לתכנן ולאחר מכן לבנות לעצמך חוויית חיים יוצאת דופן. הסופר מישל אקום דה מונטן ניסח את זה כך: 'יצירת המופת הגדולה והמפוארת ביותר של בני האדם היא החיים התכליתיים. כל הדברים האחרים אינם אלא אבזרים חסרי חשיבות ונספחים.' אתה מבין, ג'ק, רובנו חיים את חיינו כאילו עומד לרשותנו כל הזמן שבעולם. אנחנו מונעים מעצמנו את מושא תשוקותינו ודוחים את הגשמת חלומותינו. אבל, בעצם, החיים הם מתנה שברירית, ויש לחיות אותם ממש עכשיו. איש מאתנו אינו יודע כמה ימים נותרו לו לחיות. אנא, האמן לדברי אלה."
"אאמין לך," אמרתי בכנות, כי הרגשתי עד כמה חשוב השיעור הזה לידידי החדש.
"התמקד בדברים החשובים באמת בחייך. עכשיו, שאני מבוגר יותר וחכם יותר, גיליתי שהדברים שהחשבתי פעם לדברים הגדולים והחשובים בחיים, הם בעצם הדברים הקטנים והזניחים. והתברר לי כי כל הדברים שהחשבתי לפני זמן רב לקטנים וזניחים, הם הדברים הגדולים - הדברים החשובים ביותר, בעצם."
"ואיך אני יכול להתחיל להתחבר לעובדה שאני בן תמותה?"
"שאל את עצמך את 'השאלות הסופיות'" - זו היתה התשובה הברורה.
"'השאלות הסופיות'? איני יודע מהן, קאל. על מה אתה מדבר?" התיישבתי במיטתי, מהופנט לחלוטין מהדברים ששמעתי מהאדם המיוחד הזה, שהיה גם מסתורי למדי.
"כאשר אתה שוכב על ערש דווי ושואף את שאיפות האוויר האחרונות שלך, יהיו רק שלוש שאלות שבהן תעסוק. להן אני קורא 'השאלות הסופיות' של האדם. ומפני שהן יהיו השיקולים החשובים ביותר בסוף חייך, אין סיבה שלא תנהג באומץ ותהפוך אותן כבר כיום לשיקולים החשובים ביותר שלך."
"ומהן השאלות?" שאלתי, בהרגשה שהדברים שאני עומד לשמוע עשויים לשנות את חיי.
"שאלות פשוטות: 'האם חייתי בחוכמה?' 'האם אהבתי בכל מאודי?' וגם, 'האם הענקתי שירות רב ערך?'"
"האם תוכל להסביר לי כל אחת מהשאלות?" שאלתי בלהיטות. "אני יודע שהשעה מאוחרת, אבל המידע הזה יכול באמת לשנות הכול מבחינתי."
"ג'ק, אף־על־פי שאני צריך לישון קצת, אני מעריך מאוד את ההתלהבות שלך. אין לי שמץ של ספק שיש סיבה לכך שאתה ואני נפגשנו. ככה בדיוק מתנהל העולם. כל מי שנכנסים לחייך עושים זאת בדיוק ברגע שבו אתה הכי זקוק ללמוד את השיעור שהם מתכוונים ללמד אותך."
"אני מאמין בזה."
"העולם שלנו הוא מקום חכם מאוד, והחיים שלנו מתפתחים ומתקדמים על־פי סדרה של חוקי טבע שהם פשוט מבריקים. אנחנו, בני האדם, חושבים שהחיים שלנו נשלטים על־ידי אירועים אקראיים ושבני האדם הנכנסים לחיינו ויוצאים מהם עושים זאת רק במקרה. אין דבר רחוק יותר מן האמת. אין בעולם שלנו מצב של תוהו ובוהו, אלא סדר בלבד. אין צירופי מקרים - אף פעם. החיים שלנו אינם נשלטים על־ידי מזל טוב או מזל רע, אלא על־ידי תהליך מתוחכם שנועד לעזור לנו להתפתח ולצמוח למיטבנו."
"איך אתה יודע את זה?"
"אני פשוט יודע. וגם אתה תדע," הצהיר קאל בביטחון. "מעניין," אמרתי, שקוע בהרהורים. "נולדת כדי להעניק את מתנותיך לעולם. אבל האופן שבו מאורגנים הדברים הוא שלפני שתוכל להבריק כאדם - ואני מתכוון להבריק באמת - עליך לעשות את המלאכה הפנימית שעליה דיברתי קודם. אתה מוכרח ללמוד להכיר את עצמך; אתה מוכרח לבחון את האמונות שבהן אתה מחזיק, המגבילות אותך, וליצור אותן מחדש. ואתה מוכרח לנתח את הנחות היסוד השגויות שאימצת באשר למי שאתה יכול להיות באמת, מה אתה יכול להשיג ומה אתה יכול לעשות כאדם, ולהתחיל לתקן אותן. אתה צריך לפתח מודעות לדגמים ההיסטוריים החוזרים על עצמם שעל־פיהם אתה נוהג להגיב פעם אחרי פעם במצבים השונים בחייך, ולעצב אותם מחדש. ואתה מוכרח להתמודד עם הפחדים שלך ולהתגבר עליהם. רק אז תוכל לפתוח את לבך ולדאוג יותר לאושרם של אחרים מאשר לאושרך האישי. אבל באופן אירוני, ברגע שתעשה זאת, תיעשה מאושר."
"אז הכול מאורגן באופן שיטתי מאוד," אמרתי, וסיכמתי את הידע שזה עתה נחשפתי לו. "לעולם יש תוכנית אב כללית, ויש בו סדר. אני משער שהדבר הראשון שאני צריך לעשות זה להבין את חוקי הטבע השולטים בו?"
"כן, בני," ענה קאל, מרוצה בעליל מפתיחותי כלפי פילוסופיית החיים שלו. "ברגע שתיערך ותתאים את עצמך לחוקים האלה, תצליח למצוא את הדרך לעוצמה האמיתית שלך. תיעשה כוח טבע אמיתי, וחייך יחדלו להתנהל בזירות של מאבקים ויתחילו לזרום בנקל. תיעשה כל מה שאי פעם חלמת להיעשות. באופן טבעי, בלי שום מאמץ, תמשוך אל תוך חייך את כל מה שלבך חפץ בו אי פעם. החיים שלך יתחילו להתנהל ולהצליח כמעט כאילו ההם מונחים על־ידי מטה קסמים."
לרגע הייתי שקוע בניסיון לקלוט את דבריו, ואחר־כך אמרתי, "אבל אני שואל את עצמי איפה, בעצם, אני צריך להתחיל. אני מוכן להודות שזו תקופה של מאבק אמיתי בשבילי. אני כבר לא ממש יודע מי אני באמת, ורק ממש משתוקק לשפר את החיים שלי. לפני זמן קצר סיימתי את מערכת היחסים עם החברה שלי. איני סובל את העבודה שלי. בסוף החודש אף פעם לא נשאר לי הרבה כסף, אף־על־פי שמשלמים לי משכורת גבוהה. ונראה שיש בתוכי איזשהו כאב עמוק שאף פעם אינו מניח לי."
"האמן לכאב הזה, בני."
"מה?" שאלתי, לא בטוח שאכן שמעתי נכון את דבריו. "האמן לכאב הזה," חזר קאל על דבריו. "למדתי מהמורים שלי כי רק כאשר אנחנו בוחנים את הרגשות והכמיהות שרובנו בורחים מהם, ומתמודדים אתם, אנחנו יכולים למצוא את התשובות החשובות לנו ביותר. הרגשות שלנו מקנים לנו חוכמה עצומה ונושאים את כל הידע האצור בלא מודע שלנו. והלא מודע שלנו הוא הקשר שלנו עם חוכמת היקום. המחשבה המודעת שלנו מוגבלת מאוד, אבל המחשבה הלא מודעת היא חסרת גבולות. "אתה יודע, רובנו מכחישים את הרגשות שלנו. החברה לימדה אותנו לעשות את זה. כבר מגיל צעיר אנחנו מנתקים את עצמנו מהרגשות העולים בנו. אומרים לנו לא לבכות, אומרים לנו לא לצחוק בקול רם מדי, ואומרים לנו שזה לא בסדר להרגיש עצבות, או אפילו להביע את הכעס שלנו. אבל הרגשות שלנו אינם 'צודקים' או 'לא צודקים' - הם פשוט הרגשות שלנו, והם חלק חיוני מהחוויה האנושית. אם אנחנו מכחישים אותם, אנחנו נועלים חלקים מעצמנו. ואם נמשיך לעשות זאת, בסופו של דבר נאבד לחלוטין כל קשר עם מי שאנחנו באמת. אנחנו מתחילים לחיות באמצעות השכל בלבד, ומפסיקים להרגיש."
קאל הפסיק לרגע והביט בעיני. "אני מוכן להתערב, ג'ק, שכל מה שאתה עושה, במשך כל היום, זה לחשוב, לחשוב, לחשוב. המוח שלך הוא מכונה המייצרת פטפוט בלתי פוסק, ואין לך שקט פנימי. הפסקת לחיות ברגע ההווה ולהרגיש מה זה להיות באמת בחיים - אתה עסוק מדי בחיים בעבר או בהווה. האם ידעת שרק לעתים רחוקות המוח חי ברגע ההווה? הוא תמיד עסוק בדאגות באשר לעבר או במחשבות על העתיד. אבל הדברים האלה אינם אמיתיים. הדבר האמיתי היחיד הוא הרגע הנוכחי, שלפניך. אל תחמיץ את הרגע הזה, מפני שבו נמצאים חייך."
"זה כל־כך נכון," הערתי ונאנחתי אנחה עמוקה. דבריו של האיש הזה שיקפו את האמת - הרגשתי זאת בגופי. "כל מה שאתה אומר מתחיל להישמע לי הגיוני מאוד," ציינתי. "הלוואי שאנשים נוספים היו יכולים לשמוע את החוכמה שאתה חולק אתי ולפקוח את עיניהם ולקלוט אותה. העולם היה נהפך למקום הרבה יותר טוב."
"הם יקבלו אותה כאשר יהיו מוכנים לקבל אותה. כמאמר הפתגם הישן, 'כאשר התלמיד מוכן, המורה מופיע.' אתה יודע, אינך יכול לשנות את מסלולו של הנהר."
"אני משער שפשוט יש יותר מדי ציניות בעולמנו היום," עניתי. "אנחנו כבר איננו מאמינים בחלומות הגדולים שהיו לנו כשהיינו ילדים. איננו מאמינים שיש לנו את הכוח ליצור לעצמנו את החיים שאנחנו רוצים. איננו חושבים שאנחנו יכולים להשפיע על העולם השפעה של ממש באמצעות המעשים שלנו."
קאל הנהן. "ועל כן רבים כל־כך מאתנו תקועים. יש בתוכנו עוצמות מדהימות; פשוט איבדנו את הקשר אתן. באופן חלקי הסיבה לכך היא פחד. האפשרויות וההזדמנויות העומדות לרשותנו בחיים הן ממש מופלאות. הנסים שיש לנו את היכולת לחולל בחיינו, ברגע שאנחנו נערכים ומתאימים את עצמנו לחוקי הטבע, הם מדהימים - ממש מדהימים. אבל כל היכולת הזאת מביאה עמה גם אחריות מסוימת... וזו מפחידה אותנו. ולכן איננו מאמינים בעצמנו. אנחנו מכחישים את העוצמה שלנו וחוסמים את הדרך להגשמת החיים היוצאי דופן שהיינו אמורים לנהל."
"אנחנו כאילו מחבלים במאמצים של עצמנו. אנחנו בורחים מהדברים שאנחנו הכי רוצים."
"זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אנחנו מעמידים פנים שאנחנו לא חשובים, ומתנהגים כאילו איננו בני אדם מיוחדים. אנחנו מתעלמים מהאופן שבו מתנהל העולם באמת, ואיננו נותנים אמון בחוקי הטבע השולטים בו. והחוקים האלה מתעוררים לחיים ומשפיעים על חיינו אך ורק כאשר אנחנו משקיעים בהם כל טיפה של אמון שיש בלבנו כבני אדם. הם אינם פועלים אם אתה מסרב להאמין שהם פועלים. כדי למצוא את הדרך לחיים הטובים ביותר שביכולתנו לחיות, כל אחד ואחד מאתנו מוכרח לשנות באופן מהותי דברים אחדים במוחו. ואולי אפילו דבר חשוב יותר, הוא מוכרח לשנות באופן מהותי דברים אחדים בלבו. והכול מתחיל במתן אמון בחוקי הטבע שעליהם דיברתי אתך."
"אם כן, קודם אני צריך להאמין שהחוקים האלה פועלים - ואז הם יפעלו?"
"נכון. זה כמו קמין. אתה צריך להכניס לתוכו את בולי העץ לפני שתוכל להרגיש את החום. ישיבה לפני קמין שאין בתוכו בולי עץ פשוט לא תחמם אותך כלל. מרבית האנשים אינם נותנים אמון בדבר - אין להם אמונה בחוכמתו המבריקה של היקום ובתפקיד הנהדר שיש להם בו. לכן אין שום קסם בחייהם. מפני שהם אינם מבינים את האופן שבו העולם מתנהל, וגם מפני שהם כבר אינם מנהיגים."
ההערה האחרונה שלו התמיהה אותי. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר את זה?"
"נקודת המוצא של ההארה, המטרה שכל אדם צריך לשאוף לה, היא מנהיגות פנימית. מנהיגות היא הרבה יותר מדבר שאנשי עסקים נוהגים לעשות בעבודה. מנהיגות כרוכה באחריות אישית, בגילוי עצמי ובתרומת ערך לעולם שסביבנו בהיותנו לאנשים המסוגלים לתרום. אנשים רבים מדי מבלים את זמנם בהאשמת אחרים בכל מה שאינו פועל כשורה בחייהם. אנחנו מאשימים את בני הזוג שלנו בחיי המשפחה האומללים שלנו; אנחנו מאשימים את המנהלים שלנו במצוקה שאנחנו חשים בעבודה; אנחנו מאשימים אנשים זרים הנוהגים בכבישים על שהם גורמים לנו להתרגז; אנחנו מאשימים את ההורים שלנו על שהם גורמים לנו להישאר קטנים. האשמות, האשמות, האשמות. אבל האשמת אחרים אינה אלא דרך לפטור את עצמנו מאחריות. האשמת אחרים באיכות החיים הנוכחית שלך היא דרך עצובה מאוד לחיות. כאשר אנחנו עושים זאת אנחנו פשוט משחקים את תפקיד הקורבן."
"באמת?"
"בהחלט. מפני שכאשר אנחנו חיים כך, מהותו של הדבר שאנחנו טוענים הוא כי אנחנו קצרי יד, וכי איננו מסוגלים לנהל את חיינו. בעצם אנחנו אומרים שכדי שחיינו ישתנו בני הזוג שלנו צריכים להשתנות, או המנהלים שלנו צריכים להשתנות, או האנשים הזרים שאנחנו רואים בכבישים צריכים להשתנות. זאת דרך חיים עקרה. איפה המנהיגות בפילוסופיית החיים הזאת?" העיר קאל, קולו הולך וגובר ככל שגוברת עוצמת דבריו. "הדרך היחידה להעלות את חיינו לרמה גבוהה יותר היא לפעול כמו מנהיגים וליטול על עצמנו מנהיגות אמיתית על ניהול חיינו. ברגע שבו אתה מביט במראה ואומר לעצמך, אמירה הבאה מהמקום העמוק ביותר בתוכך, 'כדי שהחיים שלי ישתנו, אני צריך להשתנות' - זה הרגע שבו תתחיל לצמוח ותעבור בשער שיוביל אותך לחיים הטובים ביותר שאתה יכול לחיות."
"למה זה ככה, אני תוהה."
"מפני, ג'ק, שזה הרגע שבו אתה לוקח את החיים שלך בידיך," אמר קאל בלהט בעודו מניף את זרועותיו באוויר בתנועה דרמטית. "אתה לוקח על עצמך את האחריות לייעוד שהוצב לך. אתה מפסיק להתנגד לחיים שלך ומתחיל לקבל אותם כפי שהם. אתה נערך ומתאים את עצמך לאותם חוקי טבע שעליהם דיברתי אתך, חוקים שתמיד שלטו על האופן שבו העולם מתנהל, משחר ההיסטוריה. אתה מקבל בחזרה את העוצמה שלך."
קאל הפסיק לדבר והביט עמוק בעיני. "כוון לעברי את האצבע המורה שלך, בני," אמר. "מה?"
"פשוט עשה זאת," ענה בתקיפות. הרמתי את ידי והצבעתי היישר על שותפי לחדר, אדם מוזר באופן ייחודי.
"במה אתה מבחין?" שאל. "נדמה לי שהעור שלי מתקלף," עניתי בכנות. "לא, בני. חשוב באופן עמוק יותר, שזה דבר שעל כולנו לעשות בשעה שאנחנו מתקדמים במסע החיים. אתה יודע, המחשבה היא אם החוכמה. בסדר, עכשיו אחת האצבעות שלך מצביעה עלי, אבל על מה מצביעות שאר האצבעות שלך?"
ההדגמה הפשוטה של קאל, אם כי רבת עוצמה, הדהימה אותי. העיקרון שניסה להבהיר היה ברור: כשאנחנו מצביעים באצבע אחת על אדם אחר, שלוש אצבעות שלנו מופנות חזרה לעברנו. חלקתי עמו את ההבחנה הזאת.
"עכשיו אתה מתחיל להבין!" קרא בשמחה. "הפסק להאשים אחרים בכל מה שלא מוצא חן בעיניך בחייך. הבט במראה וטול על עצמך חזרה את האחריות על חייך. כך מתחילים תהליכי השינוי האישי ורכישת המנהיגות בחיים."
חייכתי לעברו. "בסדר, אני מבין מה אתה מנסה לומר." עצרתי לרגע כדי להניח לחוכמתו של קאל להיקלט בקרבי. אחר־כך אמרתי, "אתה חושב באופן שונה ממרבית האנשים שאני מכיר."
"אני יודע. זה בגלל שאני מבין יותר ממרבית האנשים. ולא משום שאני טוב יותר ממישהו אחר - אלא משום שלמדתי אצל האנשים הטובים ביותר," ענה קאל בצניעות. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר את זה?"
"טוב, זה מזכיר לי מה שאמר אבי הפיזיקה הקלאסית, אייזק ניוטון: 'אם ראיתי רחוק יותר מאחרים, זה מפני שעמדתי על כתפיהם של ענקים.' אתה מבין, בורכתי בכמה מדריכים יוצאי דופן בחיי. החוכמה שאני חולק אתך אינה שלי."
"היא לא?"
"לא, לא ממש. למדתי אותה מפי שלושה מורים, שלושה בני אדם יוצאי דופן ששינו את חיי מן הקצה אל הקצה. אני חייב להם הכול."
"האם אני יכול לפגוש אותם?"
"ודאי שאתה יכול - למען האמת, תפגוש אותם מהר יותר משאתה מעלה על דעתך. הם יסבירו לך את משמעותן של 'השאלות הסופיות' שהזכרתי קודם. הם אלה שבאמת ייתנו לך את התשובות שאתה מחפש. הם המקור הטוב ביותר שאני מכיר לבירור השאלה מה משמעות הדבר להיות המנהיג האמיתי של חייך ולחיות בהתאמה עם חוקי הטבע השולטים בעולם. הם המומחים. אני רק התלמיד."
בדיוק אז התחיל קאל להשתעל. זה החל בשיעול קל, אבל עד מהרה הלך והחמיר. פניו האדימו, ונחל דקיק של זיעה זרם במורד מצחו.
"אוי, אלוהים, קאל! אתה רוצה שאקרא לאחות?" שאלתי בדאגה.
"לא, אני אהיה בסדר," ענה בעודו נושם בכבדות ונראה חיוור עד מוות. "אני חושב שאני באמת צריך לישון קצת עכשיו. אני מבטיח לך שמחר יהיה בשבילך יום חשוב מאוד - ייתכן שיהיה היום החשוב בחייך. ייתכן שיהיה התחלה חדשה מבחינתך," הוסיף בנימה מעוררת מתח, עיניו הכחולות זוהרות כמו כוכבים בשמי חורף אפלים.
"שמחתי מאוד לפגוש אותך, ג'ק," המשיך קאל. "כמו שאני אומר תמיד, כך זה היה אמור לקרות, הקשר הנפלא הזה שנוצר בינינו. יש סיבה לכך שנכנסנו הערב זה לחייו של זה. פשוט כך מתנהל העולם," אמר בחיוך בעודו מתהפך במיטתו ומושך את השמיכה מעל כתפיו, צוחק לעצמו צחוק קל. "פשוט כך מתנהל העולם," חזר ואמר. "החיים באמת יפהפים."
החדר היה דומם רגע.
"אה, ודרך אגב, בני," הוסיף בעדינות, "אני אוהב אותך."