טראנס אטלנטי
ישראלה שפילמן
לפני כל טיסה, עם הגיעו לאולם ההמתנה לעלייה למטוס, היה אלפרד סוקר ביסודיות את הנוסעים, ליתר דיוק את הנוסעות. מהן היה בוחר את אלו שהיה מעדיף שתשבנה לידו במשך הטיסה. אחרי הכול ייאלץ לשבת ליד שכנו שעות רבות, וגם אם יקזז מזה כמה שעות שינה, עדיין יהא זה מבחן שיצטרך לעמוד בו.
הוא העדיף שתהיה זו אשה. בדרך כלל נשים קטנות ושקטות יותר, תנועותיהן עדינות ומאופקות. אף על פי שהיה קפדן מטבעו, לא היה חשוב לו אם היא יפה או לא. הוא בחר קודם כול באשה רזה. זה היה מאוד חשוב. ירכיה לא יגעו בשלו, והיא לא תזדקק למשענת יד, כך שהוא יוכל, אם ירצה, להשתמש בשתי משענות המושב. אחר כך חשוב שלא תהיה צעירה מדי. הצעירות חסרות שקט, מסתובבות, קוראות עיתוני אופנה שהם גדולים ועלולים לגלוש למרחב שלו. לעומת זאת, אשה בגיל אמו, סביב שנות החמישים פלוס־מינוס, תביא לעצמה ספר, ולכל היותר תקום פעם או פעמיים לשירותים. היא לא תקנה מוצרים בדיוטי פרי, כי יש לה כבר הכול, ובכלל לא תזוז כל כך הרבה. אולי אפילו לא תאכל, כי ידוע שהאוכל בטיסות עושה צרבת. מקסימום תפוח שהביאה מהבית.
הבעיה עם אשה בגיל כזה מתעוררת כשיש לה בת לא נשואה. לפעמים יותר מאחת. במקרה כזה היא תרצה לדעת אם הוא פנוי. הוא יוכל לומר שכן, אלא שכרגע לא מתאים לו להכיר אף אחת, כי רק עכשיו סיים מערכת יחסים של כמה שנים. או שהוא הומו. אבל וידוי כזה עלול להתפרש כהזמנה לשיחת נפש, ומזה קשה להיחלץ. אם, נניח, יבחר באסטרטגיה של "מעדיף לא לדבר על זה, זה טרי מדי", כי "רק עכשיו יצאתי מהארון", או "עדיין מעכל את הפרידה", היא תנסה לשכנע אותו שכדאי בכל זאת לדבר ולא לשמור בבטן. היא תספר לו על בן של חברה שהתאבד, והיא משוכנעת שזה בגלל שלא גילה לאיש שפוטר מעבודתו ואשתו הטרייה רצתה להתגרש ממנו. או על חברה אחרת שקיבלה סרטן אחרי שאומתו חששותיה שלבעלה יש מאהבת. החשדות אכלו אותה מבפנים הרבה שנים, בגלל שגם היא לא סיפרה לאף אחד. בשלב זה של השיחה יהיה קשה מאוד להפסיק אותה.
הוא יוכל, כמובן, לומר שהוא נשוי באושר. אבל אז היא עלולה לשאול אותו איך עושים את זה, ולו כמובן אין מושג מה לענות. בהמשך יצטרך להקשיב לסיפור הנישואין או הגירושין שלה, וגם את זה אי אפשר יהיה להפסיק, משום שאז תתחיל לבכות ותתנצל שככה נפלה עליו. הוא יצטרך להרגיע אותה ולומר שזה בסדר גמור מצדו, ושלפעמים קל יותר לשתף מישהו זר מאשר את הקרובים אליך. היא תסכים אתו ותגיד לו שבאמת ניסתה להיעזר באחותה, אבל לה יש ילד נכה או בעל מובטל, והיא עובדת בניקיון אחרי הצהריים, עם כל התארים שלה בספרות השוואתית או באמנות המזרח הרחוק, ככה שיש צרות יותר גדולות וצריך לשמור על פרופורציות.
לעתים רחוקות, אם לא מצא מבין הנוסעות נשים מתאימות, נאלץ לבחור מבין הגברים. וזה היה הרבה יותר מסובך, כי קשה יותר למצוא גבר רזה וקטן ממדים. הגברים לא פחות פטפטנים מנשים, אם כי בנושאים אחרים. הוא ירצה לדעת איפה היה בצבא, במה הוא עובד, ואז יבקש כרטיס ביקור כדי לתת לחבר מובטל. או שיהיה זה אחד שעוסק במקרה באותו המקצוע ובהמשך ינסה לחפש מכרים משותפים. גרוע מזה, יתחיל לדבר על כדורגל אנגלי או על טניס, וזה כבר יהיה למעלה מכוחותיו.
הפעם התמזל מזלו ומיד איתר כמה נשים מתאימות. אחת מהן התאימה במיוחד. היא היתה כבת חמישים וחמש, נמוכת קומה, גופה הצנום היה עטוף בחליפת מכנסיים מחויטת חומה, פרקטי לטיסה. היא נעלה מוקסינים בצבע בז' ובידה החזיקה תיק תואם. בסך הכול היתה מטופחת למדי, אם כי הבחין בקרע בגרב הימני שלה. בהמשך ודאי יגלה אם יש לה גרביים רזרביים. שערה היה צבוע טרי, כנראה לכבוד הנסיעה, ואסוף בסיכות, וזה יתרון, כי אין סכנה מידית לנשירה. אבל מאוחר יותר, כשתקום משינה ותרצה לאסוף אותו מחדש, יצטרך להיזהר. דיה לצרה בשעתה, אמר לעצמו, והוציא את כרטיס העלייה למטוס לבדוק שוב אם הוא במקום הנכון. אכן, טיסה 101 לניו־יורק, שער תשע.
אולם ההמתנה החל להתרוקן מנוסעים. באחת הפינות הבחין בכמה נזירות צעירות שעמדו בפנים קפואות וחיכו אף הן לעלות למטוס. אלפרד חיפש מקום ישיבה, כך שהכיסאות הצמודים לו יהיו פנויים ובזווית העין יוכל לעקוב אחר זו שקיווה שתהיה שכנתו העתידית. הוא ראה אותה מצטרפת לתור שהשתרך ליד דלפק בדיקת כרטיסי העלייה למטוס. אלפרד שמח שלא ערכה קניות של הרגע האחרון ואין לה שקיות. לא, הוא לא טעה, היא בהחלט מתאימה.
קול צייצני של אשה הודיע כי אחרוני הנוסעים מתבקשים לעלות לטיסה. הוא תמיד השתדל להיות אחרון, אך למרבה הצער היו כאלה שהגיעו אחריו, לרוב משום שהתעכבו בדיוטי פרי. הם היו נעמדים אחריו, מזיעים, מתנשפים ומחזיקים בכל יד כמה שקיות, על פניהם חיוך תמים, ארשת מתנצלת. היו נדחפים, נוגעים בו, דורכים על נעליו המצוחצחות.
הוא חיכה עד שראה שנותרו רק קומץ אנשים ליד דלפק הביקורת. אז קם מכיסאו, החליק בידיו את מכנסי החליפה שלא הספיקו להתקמט ויישר את עניבתו. הוא סקר את האולם שהיה כעת ריק מנוסעים אך מלא עדיין בהבל נשימתם ובאוויר שעטף את גופם. לעולם לא אוכל להיפטר מהם, אמר בלבו, וחשב על כל ה"הם־ים" שתמיד יקיפו אותו.
האוויר בתוך המטוס היה דחוס, וריח קל של דלק עמד בו. אלפרד התקדם באיטיות וציין לעצמו כי הטיסה מלאה עד אפס מקום. הוא היה דרוך, עיניו תרו אחר השכנה שאימץ לעצמו לפני זמן קצר. כשראה אותה מרחוק ואת הכיסא מימינה פנוי, נשם לרווחה. היא הביטה בחלון לעבר אי־שם. כאשר התיישב לידה וסגר את חגורת הבטיחות, אפילו לא הפנתה אליו את ראשה. בזווית העין יכול היה לראות את התיק הקטן מונח בחיקה, וחשב לעצמו שהספר והתפוח שהביאה ממלאים את כולו. כמצופה, היא לא השתמשה במשענת היד שלה, ידיה היו משולבות ונשענו על התיק. היא היתה כל כך שקועה במה שראתה מבעד לחלון, שהתעלמה לחלוטין מהדיילת כשזו החלה להדגים הנחיות פעולה לשעת חירום. אלפרד שקל להסב את תשומת לבה לכך שכדאי לה להקשיב משום שהוא אינו מתכוון לעזור לה. הוא יהיה עסוק בחבישת מסכת החמצן שלו ובלבישת אפודת ההצלה, שאותה יצטרך, כנראה, לנפח בעצמו. לבסוף החליט להניח לה והתמסר להכנות לקראת ההמראה הקרבה. המטוס צבר מהירות, ואלפרד התרכז ברגע הבלתי נתפס שבו נפרדת המכונה האדירה מהאדמה.
קולו של הטייס המדווח על גובה הטיסה, על מהירות המטוס ועל תנאי מזג האוויר היה צלול ועמוק. הוא הודיע שזמן הטיסה יהיה קצר מהרגיל. אלפרד לא הבין את ההסבר שהטייס נתן לכך, אך הקשיב ושינן את הפרטים. שכנתו לעומת זאת, נראתה כמי שהעניין אינו נוגע לה. הוא החליט שאם מאוחר יותר תשאל אותו באיזה גובה הם טסים, יסרב לענות ויגיד שהיתה צריכה להקשיב. כך תלמד לקח.
"סלח לי, באיזה גובה אמר הטייס שטסים?" שמע קול אשה, אלא שלא נראה לו שבקע מכיוון שכנתו, אף על פי שלא ידע איזה קול יש לה. בניסיון למצוא את מקורו הביט לאחור, ובמרווח בין שני הכיסאות ראה שני ילדים, תאומים כבני שמונה, מרותקים כל אחד למחשבו. על כן הניח כי היתה זו בכל זאת שכנתו ששאלה, אך משהתמהמה להשיב, חזרה לבהות בחלון.
אלפרד הצטער שלא ענה לה מיד אך התנחם במחשבה שהוא אינו אחראי לה, ועליה להיות קשובה יותר. במחשבה שנייה נזף בעצמו והחליט כי להבא לא ישתהה ויענה מיד כאשר תפנה אליו. הוא היטיב את ישיבתו וניסה לשדר נינוחות, אך בתוכו חש דריכות לקלוט כל שאלה.
שלוותו המדומה הופרה בשנית.
"סליחה, באיזה גובה אמר הטייס שטסים?" הפעם היה זה קולו של ילד או אולי של ילדה. אלפרד הביט באשה, שנראתה כמי שלא שמעה את השאלה. אולי עשתה את עצמה. היא הרי לא הקשיבה לטייס ואינה יודעת לענות. הוא הפנה את ראשו לאחור, כי הניח שהיה זה קולו של אחד התאומים. במרווח שבין שני המושבים ראה שכיסאות התאומים ריקים. גם המחשבים שלהם נעלמו. מבט קצר לימינו הראה שהמושבים בצדו השני של המעבר התרוקנו אף הם, ורק הנזירות נותרו לשבת כמו היו חלק מהריהוט. הוא פנה לשמאלו לוודא ששכנתו לא עזבה. לשמחתו ראה שהיא שם, לא שינתה את תנוחתה והמשיכה לבהות בחלון. בחיקה היה מונח ספר שעל כריכתו זיהה אלפרד את אחד מציוריו של דירר, ובו עומדים אדם וחוה מחובקים וחזיר בר צופה בהם במבט כנוע. אם היא נינוחה כל כך, חשב לעצמו, גם אני יכול להירגע. הוא התרווח בכיסאו, יישר את רגליו והשעין את ראשו על המושב, לא לפני שבדק ומצא כי מונחת שם מפית נקייה. במסך טלוויזיה קטן שנתלה מהתקרה שיחקו כמה ילדים יחפים כדורגל עם כדור עשוי סמרטוטים.
אלפרד עצם את עיניו ולאות פשטה באיבריו. הוא ראה את עצמו יושב ביציע הכבוד של אצטדיון ענק שהיה מלא עד אפס מקום. למטה במגרש רצו השחקנים אחרי הכדור בניסיונות כושלים להבקיע שער. מימינו ומשמאלו ישבו כעשרה גברים לבושי חליפות ועניבות, כיאה למוזמנים מכובדים. לכולם, חוץ ממנו, היתה בפה סוכרייה אדומה על מקל והם מצצו בקול. אלפרד התפלא על התנהגותם הלא מנומסת. הוא הביט בקהל ושם לב שגם הצופים באצטדיון היו שקועים באותן תנועות קצביות של הכנסת סוכרייה לפה ומציצתה ברעש. אלפרד החליט כי אינו רוצה להיות חלק מקהל כזה, וקם ממקומו במטרה לעזוב את המקום. אבל הוא לא הצליח להתקדם משום שהאצטדיון היה עמוס מאוד ואיש לא הבחין בו ולא פינה לו דרך. הוא התחיל להיאבק בידיו וברגליו באנשים שעמדו בדרכו, אך ללא תוצאות. הדרך לכיוון היציאה היתה חסומה על ידי המוני אנשים. כשפקח את עיניו הלם לבו בקצב מוגבר, נשימותיו היו מהירות, וזיעה קרה כיסתה את מצחו. הוא יישר את כיסאו.
דיילת צעירה נשאה מגש וחילקה כוסות מים לנוסעים שישבו לפניו. אלפרד היה צמא וניסה לקרוא לה, אך שפתיו נעו ללא קול. היא לא הבחינה בניסיונותיו למשוך את תשומת לבה ונעלמה במהירות לצד השני של המטוס, כשהיא משאירה מאחוריה ריח בושם מתקתק. לאט־לאט הוא נרגע, הביט סביבו וראה כי לא השתנה הרבה. שכנתו היתה שקועה בקריאת הספר, ובטלוויזיה הקרינו סרט שבו נראה ג'יימס בונד משתלט בקלות על ענק עם אקדחים שלופים.
השינה הלא מתוכננת הרחיקה את אלפרד מהעיקר, והוא כעס על עצמו. מעתה והלאה יהא עליו לעמוד על המשמר, שכן שכנתו עשויה לפתוח עמו בשיחה והוא עלול לפספס גם הפעם.
"נא להדק את חגורות המושב לקראת הנחיתה," בקע קולה של הדיילת בעברית ואחר כך באנגלית. הטייס צדק. הטיסה היתה קצרה מתמיד.
זמן קצר אחר כך נגעו גלגלי המטוס בקרקע והוא החל להאט עד שהגיע לעצירה מוחלטת.
אלפרד התיישר בכיסאו והביט באשה. ניסיון אחרון. הוא המתין עד שהכניסה את הספר לתיק, נשם מלוא ריאותיו ועטה על פניו ארשת מעט מבודחת.
"עבר לנו מהר," אמר בקול צרוד כמי ששתק זמן רב.
"לנו?" שאלה שכנתו בפנים חתומות. היא קמה, הפנתה אליו את גבה, עברה בקלות ברווח הצר שבין רגליו למושב שלפניו, והחלה לצעוד לכיוון דלת היציאה.
אלפרד השפיל את עיניו. הוא קם בכבדות ממושבו, ובלי להחליק בידיו את מכנסיו המקומטים פנה ללכת בעקבותיה.
