המפתח בכיסו הריק

מבוא

ילדה בארון

 

מָה אוֹמֵר לָךְ מְעִילִי

 

כְּשֶׁאַתְּ נִסְגֶּרֶת, יְחֵפָה, בָּאָרוֹן;

 

וּנְעָלַי הַגְּדוֹלוֹת –

 

שְׁתֵּי בְּאֵרוֹת שֶׁל אֲפֵלָה רָעָה?

 

מָה אוֹמְרִים לָךְ כִּיסַי הָרֵיקִים,

 

וּמִכְנָסַי הַנִּכְרָכִים עַל צַוָּארֵךְ?

 

אֲנִי יָכוֹל רַק לְנַחֵשׁ.

 

בִּכְיֵךְ הֶעָצוּר מְנַצֵּחַ

 

עַל קוֹלָבִים וְאַנְקוֹלִים.

 

פָּנַיִךְ הוֹלְכִים אַחֲרֵי הַחֹשֶךְ

 

כְּמוֹ חַמָּנִית חוֹלָה.

 

אֲנִי עוֹמֵד בַּחֶדֶר הַמּוּאָר

 

וּמַחֲרִישׁ. אַתְּ תִּצְטָרְכִי לָצֵאת

 

בְּמוֹ בִּכְיֵךְ, בְּמוֹ יָדַיִךְ,

 

כִּי הַמַּפְתֵּחַ הוּא בְּכִיסִי הָרֵיק.

 

 

(מתוך 'התנצלות המחבר', הוצאת דביר, 1974)

 

 

ספר זה הוא מסע בעקבות משורר אהוב. מסע שעיקרו שרטוט ומחיקה תמידיים של גבולותיו.

 

המסע החל בניסיון לפגוש ולהכיר את המשורר דרך שיריו, והמשיך בהבנה שרק את שירתו אני יכולה בעצם לפגוש ולהכיר, וגם זאת, רק באופן חלקי. הוא החל בניסיון לפתרון שאלות ובסופו נשארתי עם רוב השאלות פתוחות. יחד עם זאת, תוך כדי מסע, הלך והתחזק בי הביטחון שזאת יש ביכולתי לעשות ושבכך יש טעם: להקשיב ולראות מתוך מבט של משוררת ובקול המשוררת שלי את הכנות, האנושיות והעוצמה בהן שורר ט. כרמי לעולם דרך אינספור משחקים והעמדות פנים.

 

את כרמי הכרתי ב-1994, שנת חייו האחרונה. אני נושאת בחובי הרף עין של זיכרון ממנו. זכיתי להיות תלמידתו בסדנה לשירה של 'הליקון' במשכנות שאננים. אני כותבת שזכיתי, וחושבת על כך, שבימינו סדנאות שירה, בוגריהן ומוריהן עומדים בפני מתקפות כה עזות, שאני חשה צורך להסביר את מה שלי ברור כמעט מאליו: כרמי לא לימד איש לכתוב שירה, ומעולם לא טען שניתן לעשות כך. מה שעשו הוא ומורים אחרים, והיה זה הרבה מאד, היה לתת כלים חדשים, וללטש את הכלים הקיימים אצל מי שכבר ידעו לכתוב שירה.

 

מכרמי למדתי להעמיק ולא להניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריות, שיחת מלאכי השרת ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, מעשה מרכבה והוויות דאביי ורבא. והללו הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמי ומשירתי.

 

ושנים לפני כן, ועוד שנים רבות אחרי כן ליוו ומלווים אותי שיריו של כרמי, ואהבתי אליהם היא חלק בלתי נפרד מעולמי.

 

בספרון זה בחרתי את שירי כרמי הקרובים ביותר ללבי, ואני מנסה לשוחח אתם, אם ישירות ואם בעקיפין, לפגוש בהם, להגיע אליהם, ביודעי: המפתח בכיסו הריק.

 

 

עכשיו

 

עַכְשָׁו עָלַי לָצֵאת בְּמוֹ בִּכְיִי, בְּמוֹ יָדַי, עַכְשָׁו

 

עָלַי לָלֶכֶת אַחֲרֵי הָאֲפֵלָה, אַחֲרֵי הַחֹשֶךְ, בְּתוֹכוֹ, לָדַעַת:

 

שׁוּב כִּזֵב. הָאֲפֵלָה אֵינֶנָּהּ רֹעַ. הִיא הַפַּחַד

 

מִפָּנָיו, מִפְּנֵי הַשַּׁחַר, מִפְּנֵי קְרִיאַת הַגֶּבֶר.

 

אֵי שָׁם, בְּעוֹלָם בּוֹ לֹא נָע דָּבָר זוּלַת עֵין הַשַּׁחֲרוּר

 

גְּבָרִים אֵינָם פּוֹגְעִים בְּנָשִׁים, הוֹרִים אֵינָם פּוֹגְעִים בְּיַלְדֵיהֶם וּמְשׁוֹרְרִים

 

לְעוֹלָם אֵינָם פּוֹגְעִים בְּאִישׁ.

 

כָּאן, בֵּין זִכָּרוֹן מַדִּיחַ לְשִׁכְחָה מְתַעֲתַעַת אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת

 

אֶת כָּל עֲדָיַי

 

וּצְעָדַי קְטַנִּים וְרוֹעֲדִים וּמוֹעֲדִים וְהַמַּפְתֵּחַ

 

בְּכִיסוֹ הָרֵיק.

 

הוֹ, מָה גָּדוֹל הַפַּחַד.