היה זה יום אביבי נפלא ברחבי הקמפוס. הסטודנטים לרפואה שנה א' התפרקדו ונהנו מהשלווה, מקרני השמש המלטפות והמחממות. אמנון, בוגר יחידה מובחרת, הביט סביבו ותהה בפעם האלף, מה לו ולחנונים סביבו, רובם עתודאים. אמנון, גבר חסון, כחול עיניים ושחור שיער. גופו מוצק ושרירי, מעיד על פעילות ספורטיבית מרובה, אולם מאחורי הופעה גברית זו הסתתרו תמיד רגישות ופגיעות רבה. הוא גדל בתל אביב עם אב קצין בכיר במשטרה ואם ארכיטקטית, שתמיד אמרה שיצירות המופת של חייה הם שני ילדיה. האם נפטרה מסרטן כאשר אמנון היה בן שבע ואחותו בת חמש. אביו, רב פקד קראוס, לא נישא בשנית ונקרע בין עבודתו התובענית, גידול שני ילדיו והדחקת הצער. מגיל צעיר אמנון לקח אחריות מלאה על אחותו הקטנה ועל בית הוריו.
בתיכון השקיע בעיקר בספורט ובתנועת הנוער, ובשניהם הצטיין. את אימוני הכושר לפני גיוסו ביצע עם עוד קבוצת "מורעלים", כאשר שאיפתו היתה להתקבל ליחידה מובחרת. מאמציו נשאו פרי והוא אכן התקבל לסיירת מטכ"ל. חבריו ליחידה היו מלח הארץ, והאימונים והפעילויות היו מעניינים ומאתגרים מאוד. שם זכה לחוות חברות איכותית שנרקמה בקרב הלוחמים, אותה לפני כן הוא לא זכה לראות. "אחי" הפך להיות הרבה מעבר לאח, והביטוי "משפחה שנייה שבאה מבחירה" זכה למשמעות גדולה.
את תום הנעורים קטעה המלחמה. ההתבגרות וההתפכחות היו קשים. ההבנה שלא תמיד ניתן לסמוך על הממשלה, ולצערו גם לא על חלק מהמפקדים, שטעויותיהם גררו שכול ועצב, החלה מחלחלת מתחת למדים הירוקים. חברים טובים נהרגו ואחרים הפכו נכים. הביקורים הקשים בבית הורי הנופלים ומטח היריות בהלוויות התחיל להיות דבר שבשגרה, והכוחות הנפשיים שנאלץ לגייס על מנת לבקר את הפצועים בבית לוינשטיין היו גדולים.
ואז אמנון הכיר את דינה. הסקס הסוער והטוב עמה סייע לו לפרוק את תסכוליו. רבות היו הפעמים שבהן חשב האם קיים שם מלבד לסקס עוד משהו, ותהה האם הם היו הופכים לזוג בתקופה אחרת בחייו. בלחץ מפקדו, אותו העריץ, חתם שנת קבע נוספת. בגמר שנת הקבע אמנון לא הסכים שוב לחתום, שכן הרגיש שהוא חייב להיות מעט לבד ורחוק. כך החליט לנסוע לטיול חייו בדרום אמריקה. אביו, שיצא באותה עת לפנסיה, שיתף אותו בתכניתו להגשים חלום ישן, עכשיו כשילדיו גדולים. הוא ביקש לעבור לחיות בגליל, בשקט ובנוף הקיימים רק שם, ולעסוק בנגרות. אמנון שמח ותמך בהחלטתו, ועזר לו במציאת הבית הקטן במצפה.
בחודשים הראשונים דינה טיילה עם אמנון, אולם היא היתה חייבת לחזור בהקדם לעבודתה בארץ. בהרגשת הקלה ליווה אותה לשדה התעופה והם נפרדו ללא הבטחות. המשך הטיול היה בדיוק הדבר שנפשו הדואבת התחננה אליו, לבד ורחוק מכל האנשים שהכיר. רחוק מהמולדת. המנטרה הנכונה, כך קיווה, עליה להיות "טוב לחיות בעד ארצנו", והוא פילל שזו המולדת עוד תהיה מקום שיש בו עתיד לשאר הדורות.
בבדידותו המבורכת, במחשבותיו המרובות ובהתלבטויותיו השונות הוא הגיע לתובנה שבעצם מה שהוא רוצה בחיים הוא להיות רופא. היתה זו הפעם הראשונה שאמנון בכלל חשב על תחום זה כמקצוע, אולם מיום ליום היה בטוח יותר בבחירתו. עד עתה החזרה לארץ לא קרצה לו, אך ברגע שהתביית על המטרה הזמין כרטיס טיסה ללא היסוס. הוא ידע שעליו לעבור את בחינת הפסיכומטרי בציון גבוה, כי תעודת הבגרות שלו בינונית למדי, וכי עליו להרשים בראיונות האישיים. אמנון חזר ארצה, למד בחריצות וזכה לקבל ציון גבוה במבחן הפסיכומטרי. לאחר שצלח בראיון האישי, הוא התקבל לבית הספר לרפואה.
*
אמנון החל להכיר את הנפשות הפועלות שתצעדנה עמו בשנים הקרובות במסלול שבחר. מתן, עומר ודקל היו "ילדים" נחמדים. הם אמנם זכרו את כל נוסחאות המתמטיקה בעל פה, אבל מעניין היה לנחש כיצד בפועל יתפקדו בזמן לחץ.
דורית, עתודאית גם היא, חתיכה משגעת, בלטה בנוף הסטודנטיאלי. מה לה ולרפואה, חשב אמנון כשהיה מביט בה. האם אינה מכירה את האמרה "יש חתיכות ויש סטודנטיות לרפואה"?
לצדה ישבה בדרך כלל אלה, מדריכת חי"ר בעברה, נערה בוגרת שהצטיירה כקשוחה אמתית. היא הזכירה לו את להט ימי הצבא האינטנסיביים. הוא הביט בה ובדורון, שישב מרוחק מעט מהחבורה, בן של יורדים ישראלים החיים בארצות הברית.
"לא ברור לי," אמר באחד מביקוריו לאביו, "למה הוא מתעקש ללמוד איתנו ולא במסלול האמריקאי? שם כל סטודנט הוא ח"ל (חייב לעבור), עבור חופן הדולרים שהוריו משלמים."
רחוק ישב סטודנט נוסף, מהמגזר הערבי. בציניות חשב אמנון, עוד אחד שהתקבל בגלל אפליה מתקנת. "אכלת אותה בגדול," מלמל לעצמו, "זה הצוות שלך ואיתם אתה מוכרח להוביל."
חיוך התפשט בזווית פיו של אמנון לאור המחשבה שמחר יהיה יומם הראשון בחדר הנתיחות של האנטומיה. הוא ניסה לדמיין כיצד יגיב כל אחד מבני החבורה במפגשו הראשון עם ה"מתים". יתרונו עליהם, לדעתו, היה שמתים כבר הפכו להיות חלק משגרת חייו בשירותו הצבאי, ולכן ציפה לפחות סנטימנטים בעניין.
למחרת נפגשו כולם בחדר ההרצאות הסמוך לחדר הנתיחות, מחכים בחרדה לכניסתו של הפרופסור. פרופסור הורביץ הוא אגדה מהלכת בבית הספר לרפואה, דמות המטילה פחד ומורא על כל סטודנט, פחד המשולב בהערצה. הרצאותיו היו מבריקות ומעניינות. הן בעיקר לימדו רבות וגירו את המחשבה.
כניסתו לאולם של הגוץ הקירח, לבוש בחליפה וענוד עניבת פרפר המנוגדת לחום הישראלי, היתה מרשימה ומלחיצה כאחד. קולו הרועם והמבטא הדרום אמריקאי הכבד של הפרופסור העבירו רטט גם בלבו של אמנון.
דורון היה בן הזוג של אמנון לנתיחות. מה חטאתי ומה פשעתי, תהה אמנון, שקיבלתי את בנם של "נפולת הנמושות" כבן זוגי? אפילו עתודאי שבעתיד יהיה רופא גדודי עדיף על הדורון הזה! מה כבר יכול להיות משותף ליליד תל אביב וליליד מנהטן?!
מתן, עומר ודקל הפגינו אחוות צופים והעזו לדרוש לעבוד בשלישייה, זאת כדי לא להיפרד זה מזה, כאילו הצלחת האחד היתה תלויה באחר. הורביץ ה"עריץ", שכנראה המושג חברות היה ערטילאי בעיניו, לא נענה לבקשתם. הוא ציוות את מתן לעזאם, הסטודנט הערבי, ועומר ודקל נשארו זוג. אלה ודורית בהתרסה מגדרית תפסו מקומן ליד הגווייה, כששאר הסטודנטים, שאמנון טרם הספיק לתהות על קנקנם, הסתדרו בזוגות.
ריח פורום אלדהיד חזק הורגש באוויר. מראה הגוויות העלה בראשו של אמנון את שירו של אלתרמן "הנה מוטלות גופותינו בשורה ארוכה". אגרטל פרחי הפלסטיק, שמונח היה ליד כל גופה, העלה גיחוך על שפתיו. נטילת הסקלפל (סכין מנתחים) בידו העניקה לאמנון הרגשת חשיבות. האסוציאציה שעברה בראשו היתה תמונתו של פרופסור ברנרד בניתוח השתלת הלב הראשון.
מבט חטוף לעבר איש צוותו הדאיגו, דורון נראה חיוור כמת.
"...Take a deep breath” אמר לו אמנון בהתנשאות.
"אתה יכול לדבר עברית, רמבו!" השיב דורון, בזמן שאמנון תהה לגבי חוש הביקורת של הבחור.
הבריחה ממצבים מלחיצים באה לידי ביטוי במעבר לציניות. מיד כל צוות נתן שם לגווייתו. עומר ודקל העניקו למת שלהם את השם "זליג", הבנות נתנו לגבירתן את השם "אמנדה", ואמנון ודורון, שקיבלו את הגופה החסונה, קראו לה בשם "בצלאל".
קולו של פרופסור הורביץ רעם, "גופות אלה ילוו אתכם לאורך כל השנה. בצורה דידקטית כל איבר ייחתך וייחקר. אני דורש מכם להתנהג בחדר הנתיחות כיאות ולנהוג בכבוד כלפי האנשים שתרמו את גופם המת למדע!"
המפגש הראשון בחדר הנתיחות עבר בשקט יחסי. הרהור חלף בראשו של אמנון, השתיקה הרועמת של המתים מפילה חללים בחיים, כך סבר. ובתום היום הראשון, פנה כל אחד לדרכו. מתן, עומר ודקל פנו למגורי הסטודנטים, דורית שעדיין חיה בבית הוריה שבה לשם, אלה ואמנון פנו לדירותיהם השכורות, דורון לבית סבתו ועזאם נסע לחדרו השכור ביפו. כולם הלכו כשבידם שקית ובה המערכות ה"יבשות" שניתן לקחת הביתה, דהיינו, גולגולת ועצמות הגוף.
*
אמנון השתרע על הספה מול הטלוויזיה בדירתו ברחוב הגלבוע ושמח ששותפו לדירה נדב, קיבוצניק מרמת יוחנן שעבד כאיש ביטחון באל-על, היה במשמרת. את השותף השיג דרך מודעה בעיתון, והעובדה שנדב עבד כאיש ביטחון גרמה לאמנון לאשר שידוך זה. המינוס היחידי היה שכל "חבר קיבוץ" רמת יוחנן, בהגיעו העירה, היתה לו דירה ברחוב גלבוע בתל אביב.
משום מה דמותה של דינה, חברתו במשך השנתיים האחרונות, צצה במחשבותיו. מעניין מה מעשיה עכשיו, האם החלה להתראות עם גבר אחר? האם צדק בהחלטתו שמוטב להיפרד ממנה למרות שברגע בודד כמו עכשיו חסר לו ניחוח גופה ורכותו? הרי אין זה הוגן להמשיך בזוגיות הזאת אם הוא עדיין לא מעוניין להתמסד ולא רואה את עתידו עמה.
באותה שעה ישב דורון, בן זוגו לנתיחות, בבית סבתו. שם התגורר בשלב זה. הוא שתה תה עם סבתא אסתר והתבונן באישה המבוגרת שישבה מולו, אישה שיופייה ניכר עדיין בזקנתה. הבעת עצב השתקפה בעיניה. אמו של דורון, בתה יחידתה, הלכה בעקבות בעלה לארץ זרה, ואמה האלמנה נשארה בודדה בארץ, מפסידה את העונג הקיים בלהיות חלק מחיי נכדיה.
דורון נולד ליאיר ולנילי ב-1 באפריל במנהטן. בבגרותו חשב לא פעם שלתאריך הלידה יש משמעות רבה. יאיר אביו היה קצין במילואים, בן לאב יליד פולין, שעלה לפני המלחמה ארצה. לא היה גאה ממנו בבנו הקצין. נילי היתה בת יחידה לאסתר ולשלמה, שגדלה כנסיכה ביודעם שהיא תהיה בתם היחידה, כי הניתוח הקיסרי שבו נולדה הסתיים בהוצאת הרחם.
יאיר סיים את לימודיו בטכניון והחל לעבוד כמהנדס חשמל. נילי היתה מורה וחייהם התנהלו על מי מנוחות. זאת עד לתקופת המילואים האחרונה של יאיר, בה הנגמ"ש עלה על מוקש ויאיר היה הניצול היחיד שלא חווה פגיעה גופנית. אך הפגיעה הנפשית היתה גדולה. המונח "תסמונת פוסט טראומתית" היה פחות מוכר באותה תקופה ואי לכך גם לא טופל כראוי. קשיי הריכוז, התקפי הזעם התכופים וחוסר הרצון לצאת למקומות ציבוריים גרמו לנילי לגרור אותו בכוח לפסיכולוג. המסקנה מהמפגשים הפסיכולוגיים הביאה להחלטה נכונה: שינוי אווירה ועקירה לארץ אחרת למען התחלות חדשות.
עם מקצועו המבוקש לא היה כל קושי בהשגת עבודה, ונילי החלה ללמד בבית הספר היהודי. יאיר לא חזר להיות אף פעם "יאיר הקודם", אבל לפחות היה נינוח יותר ויכול היה להתרכז בעבודה ולהחזיק בה.
בנם דורון ואחותו אביבה נולדו בארצות הברית ונראו אמריקאים לכל דבר. במקביל הם קיבלו חינוך ציוני בבית, ששמר על צביונם. לקראת סיום התיכון החל דורון להיפגש עם סוזן היפה, שהיתה מעודדת בקבוצת הבייסבול שבה שיחק. הוריו לא ראו את הקשר של השניים בעין יפה. לא היה להם דבר נגד אופייה החביב, ועדיין, היא נתפסה בעיניהם כ"שיקסע". לכן הם שלחו אותו לקולג' ללימודי קדם רפואה בחוף המערבי, בתקווה שהמרחק מהעין יעשה את שלו. אך לא עזר להוריו דבר וכעבור מספר חודשים הודיע להם דורון, "אם רחוק אז רחוק-רחוק. אנסה להתקבל לבית הספר לרפואה בישראל." בהיותו ברוך כישרונות התקבל בקלות, ולחרדת הוריו חזר ל"ארץ אוכלת יושביה", כדבריהם.
סבתו של דורון היתה מאושרת כל כך שנכדה היקר נמצא כעת קרוב אליה. היא עסקה בבישולים ובניסיונות להקל עליו, הכול כדי שראשו יהיה פנוי ללימודים. דורון אמנם אהב אותה מאוד אך מצדו תהה כיצד לשתף את אצילת הנפש שמולו, כי בגילו ובמצבו היה מעדיף דיור נפרד. "ואם ארצה להביא בחורה הביתה, האם מגורי סבתי הם המקום לקן הנאהבים...?" ובכך רתם כהרגלו את העגלה לפני הסוס.
"איך נראים לך שאר הסטודנטים?" שאלה.
"האמת היא, סבתא, שעדיין מוקדם להגיד. עוד לא ממש הכרתי אותם. מה שכן, ברור לי שבן זוגי לנתיחות הוא מאצ'ו ישראלי מצוי, וממש לא נראה לי שזוהי תחילתה של ידידות נפלאה."
"ואיך הסטודנטיות?" ולנוכח מבטו המופתע המשיכה סבתו של דורון בחיוך, "אני אמנם זקנה אבל עדיין חיה, ולפחות פה כולן יהודיות!"
למחרת החל היום בהרצאה פרונטלית. הפעם העביר את ההרצאה מרצה שבדרך כלל עובד ככירורג בכיר. קולו היה מונוטוני, מבנה ההרצאה מבולבל, ואמנון החליט שמוטב יהיה להתבונן בעמיתים הצעירים וללמוד מי הן הנפשות, איתן יחלוק את ששת השנים הבאות של חייו.
חלקם הביעו ערנות מוחלטת, וחלקם החלו מפהקים עם עמעום האורות והצגת המצגת. שיעור מספר 1 בחיים, הרהר אמנון, קיים דירוג סוציאלי-כלכלי. הנרדמים הם ללא ספק הסטודנטים שבכדי לממש את חלומם וללמוד רפואה, עליהם לעבוד בלילות. השאר, בכיסם כרטיס האשראי של הוריהם, ועבורם השמים הם הגבול!
בשורה ראשונה ישב הסטודנט הערבי ולידו בחור יהודי כהה עור. שניהם נראו ערניים לחלוטין. אלה ודאי זכו במלגת בני מיעוטים, עברה בראשו המחשבה. אמנון החל להיערך כלכלית במוחו. אמנם כרגע שנת הקבע סייעה לו, אך יהיה עליו להחליט לגבי ההמשך.
"יש מה להעיר?" נשמע קולו המונוטוני של המרצה.
"את כולם..." מלמל דורון, שישב לצדו של אמנון.
אמנון פרץ בצחוק. "שיחקת אותה, אחי."
המילה "אחי" החמיאה מאוד לדורון. האם זוהי הושטת היד לעבר יחסים קורקטיים לפחות?
לאחר ההרצאה נכנסו הסטודנטים לחדר הנתיחות, וכל זוג פנה לגופתו. אמנון סקר לראשונה את בצלאל לכל אורכו. איזו מוצקות, תהה. מעניין מה עשה האיש למחייתו. הופעה כמו זו מתאימה ל"גובה חובות". הוא חייך לעצמו והבין שעליו לחסום בהקדם את דמיונו הפרוע, שהחל להמריא ולהשתולל.
מתחת לפטמה השמאלית של הגופה הבחין אמנון במעין צלקת. התבוננות מעמיקה יותר החדירה חשדות לראשו שזהו תיקון כירורגי-פלסטי, המנסה להסתיר דבר-מה. הוא החל מסתכל על בצלאל המת במבט שונה. "איש המסתורין," לחש בעוד עיניו שוטטו להן לאורך גופתו של בצלאל. מלבד לקעקוע הגדול שבלט על כתפו, נראה כי לא חסרו צלקות מעשי ידי סכינאי במקומות שונים. אולם, אותה צלקת מתחת לפטמה סקרנה אותו יותר מכל. אמנון ביקש לשמוע חוות דעת נוספת, כנהוג במקצוע שבחר, ובלחש שאל את דורון לדעתו על ה"ממצא" הנ"ל.
דורון, שהתברך בחוש הומור, העיף מבט וענה במהירות ובאדישות, "כמומחה מ-NYPD, ברור לי שמדובר בחדירת קליע ובניסיון להסתירו על ידי ניתוח פלסטי."
אמנון בהה בבן זוגו בהשתהות. מוזר ככל שיהיה היה ברור באותו הרגע שהברקה צינית זו היא אכן נכונה.
"סתם," ניסה דורון לדבר כאחד הילידים בניסיון לשנות את הבעת ההשתהות וההתפעלות בפניו של אמנון.
פרופסור הורביץ התקרב לשניהם ובקול מקפיא שאל, "יש בעיה כלשהי?"
"כלום, כלום," ענה אמנון במהירות, ותהה מדוע הרגיש שמוטב שפרופסור הורביץ לא יהיה בתמונה של הדבר האמתי שמטריד אותו. האם אותו חוש שישי שמדי פעם הרגיש בקיומו הופעל? ואם כן, מדוע? "נדבר בחוץ," זרק לכיוונו של דורון.
דורון החל להרגיש אי נוחות. משהו עובר על ה"רמבו" שאיתי, חשב. האם ייתכן והצבר האגדי סובל מתסמונת פוסט טראומתית שכה הרביתי לקרוא עליה, והחל לראות צל הרים כהרים? נו... לפחות מפגש התרבויות מתחיל להיות מעניין!
בהפסקה נפגשו שניהם בקפיטריה, ודווקא כשרצה אמנון בכמה דקות לבד עם דורון, נשמע קול נשי, "אפשר להצטרף?" אלה ודורית הפכו חברותיות, ודורון נענה בשמחה. הוא תלה עיניים מעריצות בדורית.
כשאני החלטתי להיות שרלוק הולמס, שייקספיר החליט להיות מאוהב... עננה כיסתה את מחשבותיו של אמנון, שהרגיש כי מבט ננעץ בו. הוא הרים את עיניו ונתקל במבטה החודר של אלה. הוא הרגיש שהיא קוראת את מחשבותיו, ואי נוחות אחזה בו.
"מאיזה קיבוץ את?" הפטיר במהירות לעברה.
באותה המהירות ענתה אלה בשאלה, "למה אתה חושב שאני מקיבוץ?"
דממה השתררה בשולחנם. כולם ציפו למוצא פיו. שהגבר הישראלי יסביר את הסטריאוטיפיות המחשבתית שלו.
"נדמה לי ששמעתי אותך אומרת," נחלץ בקושי, וידע שאלה לא קנתה את השקר הלבן.
"מקיבוץ יקום," ענתה.
"זה לא קיבוץ, זה הרצליה פיתוח." אמנון סינן בשקט.
מבט קטלני ננעץ בו. מבט עיניה הכהות של אלה.
דעות הוחלפו לגבי שאר הסטודנטים. אלה הכירה שניים מהעבר, את גבי ששירת איתה באותו הבסיס ואת דן מהקיבוץ השכן שפיים. אמנון ודורון לא הכירו אף אחד, ודורית הכירה מספר עתודאים שלמדו עמה בבית הספר.
"אולי נלמד ארבעתנו יחד לבוחן על השלד? הוא אמור להתקיים בשבוע הבא," הציע דורון.
"נשמע טוב," ענתה אלה, ודירתה נבחרה כמקום הלימוד.
בערב נפגשו כולם בדירתה של אלה, שהיתה ממוקמת ביפו בסמוך לים. הדירה היתה קטנה ומעט מוזנחת, אבל מראה הים מהמרפסת שידרג את הכול. גם סידור הדירה על סך הדברים הקטנים, הפשוטים והזולים, אלה שעשויים בטוב טעם, חימם את הלב. במקום ספרייה, על לבני בניין אדומות, הושמו לוחות עץ ואוסף מרשים של ספרי קריאה עמד עליהם. שאר הריהוט כנראה נקנה בשוק הפשפשים הסמוך, ובדים צבעוניים מהטיול להודו השרו אווירה עליזה ובוהמיינית.
אלה מזגה לכולם חליטת תה כשברקע התנגן תקליט ישן. לאונרד כהן שר "סוזאן". אלה הכירה להם את שותפתה לדירה דפנה, שלמדה משחק והרוויחה את לחמה במלצרות. היא בדיוק היתה בדרכה למשמרת. דורון הגיע מצוחצח למשעי, כשריח עדין של אפטר שייב נעים נודף ממנו. אמנון לעומתו הגיע בג'ינס ובטי שירט, עם רביעיית בירות בידו. דורית נראתה חושנית מאוד בג'ינס הסקיני שלה, לו תיאמה חולצה שחורה עם מחשוף נדיב. אלה הקרינה שנטיות בשרוואל לבן ובחולצת כותנה לבנה.
לאחר כשעה וחצי של שבירת לשון עם מילים מפוצצות כמו: מתהטרסוס ומטהקרפל (עצמות כף היד וכף הרגל), והמצאת קודים כדי לזכור אותן, הוחלט על פסק זמן.
"איך אמנדה שלכן מתנהגת?" שאל אמנון.
"פשוט אצילה ערבייה, ענודה בענק פנינים," ענתה אלה.
"איבדתי אותך. הרחיבי והסבירי."
"אני כמעט בטוחה שהיא שייכת למגזר הערבי, למרות שמפתיע שתרמה את גופתה למדע. יש לה צלקת עדינה סביב הצוואר, ואם הצלקת לא היתה נראית כמלאכת מחשבת של כירורג הייתי מפגינה גזענות וחושבת שצווארה שוסף על רקע חילול כבוד המשפחה."
אמנון ודורון החליפו מבטים ביניהם, ואמנון קרץ לדורון שישתוק. דרכם הביתה על גב הקטנוע עברה בשתיקה, אולם בהגיעם לפתח בית סבתו של דורון, אמנון התעקש שישוחחו מעט.
"תראה, דורון, ייתכן שאני נראה לך מעט פרנואיד וחשדן, אבל באינטואיציה שלי משהו מוזר קורה בחדר הנתיחות. שתי גופות עם פאר עבודה של כירורג פלסטי, מה גם שהמקומות שבהם הצלקות ממוקמות גורם לאי נוחות."
דורון ניסה לענות הגיונית ועניינית. "ואם לאמנדה היתה בעיה בבלוטת הטירואיד (בלוטה אנדוקרינית הממוקמת בצוואר), ובצלאל סבל ממלנומה (סרטן העור)?"
"דורון, אל תזלזל בתחושת הבטן שלי. לדעתי משהו רקוב בממלכת דנמרק. כדאי שנתחיל לגשש בנושא."
הם נפרדו בהחלטה שלמחרת ינסו להעיף מבט על שאר הגוויות שנמצאות בחדר הנתיחות, זאת כדי לראות אם הכירורג הפלסטי הטביע חותמו גם באחרים.
*
לאחר הרצאה מאלפת של פרופסור הורביץ על המוח, החל השיעור המעשי. לפניו היתה הפסקה קצרה, בה דורון ואמנון נכנסו לחדר הנתיחות. לאחר שווידאו את היותו ריק, החלו בסריקתם. עד תחילת השיעור הספיקו לעבור על עשר גופות, שנראו תמימות לחלוטין. המשך הנתיחה עבר עליהם בשתיקה, ובהפסקה התיישבו בקפיטריה לשתיית קפה משותף.
כשהסתכל אמנון בפניו של דורון, הבחין בחיוך. הוא הבין שאלה ודורית עושות דרכן אליהם. הפעם לא נשאלה השאלה "אפשר?" וכדבר מובן מאליו הן התיישבו לידם. לשבריר שנייה חלף במוחו של אמנון לשתף את הבנות באי השקט שלו, אולי הן תעזורנה בהמשך הסריקה, אולם מיד ביטל רעיון זה. הישיבה עם הבנות גרמה להם להיכנס לחדר הנתיחות ברגע האחרון, כך שלא הספיקו לסרוק עוד מספר גופות.
אמנם הנתיחה שבה הם היו עסוקים היתה באזור היד, אבל עיניו של אמנון הוסטו רוב הזמן לכיוון הצלקת, שם, מתחת לפטמה. בשלב מסוים ניגש לאלה ולדורית, שרכנו מעל אמנדה, ושאל שאלה סתמית כשעיניו מופנות לעבר צווארה של הגופה. לא היה ספק בלבו שאותו רב אומן ביצע את שתי העבודות.
פרופסור הורביץ לא אהב את שיחות החולין באמצע הנתיחה, וביקש מאמנון לחזור למקומו. באותו יום אזר דורון אומץ, טלפן לדורית והזמין אותה לסרט.
דורית גודלה כבחממה. בת יחידה להורים שהם דור שני לניצולי השואה. גאוותם היתה גדולה. דורית היתה יפה ומוכשרת. עם זאת כמות האיסורים שחלו עליה בבית היתה רבה מכמות ההיתרים. נאסר עליה לצאת לטייל רכובה על האופניים עם חבריה ללימודים כי הסכנה רבה, ומחנה העבודה בכפר עזה הסמוך לגבול היה מחוץ לתחום. מהמסיבות היה עליה לשוב לפני אחת בלילה כי יש עבריינים שמסתובבים ברחובות. קשה היה לדורית לכעוס על הוריה בידיעה שחייהם הקשים כוללים עבר אכזר, אולם קשה היה שבעתיים להיות מאושרת ולהרגיש כמו כולם. דורית הרגישה שעליה להגן על הוריה ולרצותם, אבל המחיר היה הדחקת צרכיה ורצונותיה. הגיוס לצבא עם סיום לימודיה יכול היה להיות פתרון מצוין. יציאה מהבית תאפשר לה לחיות סוף-סוף את חייה כראות עיניה ללא עיניים ביקורתיות ומפוחדות. כאשר קיבלה את המעטפה החומה עם החותמת הצבאית החל הלחץ בבית.
"רצוי ללכת ללימודים אקדמאים ולא לבזבז זמן בצבא," קבע אביה של דורית. היא מצדה ניסתה להסביר להוריה שכלל אינה יודעת מה ברצונה ללמוד, ושלכן פסק זמן בצבא הוא מבורך לשם גיבוש דעה.
כעבור שבוע הגיעה מעטפה נוספת בדואר, ובה הזמנה למבחני הכוונה מקצועית במכון מסוים. דורית זעמה וניסתה להתנגד, אבל אמה עם דמעות בעיניים התחננה שתעשה את הבחינות ותחליט אחר כך.
בתאריך האמור התייצבה דורית באי חשק למבחן המייגע, ובריאיון שבוצע שבוע לאחר הודיעה לה הפסיכולוגית שהמקצוע המתאים לה ביותר הוא רפואה.
דורית הפטירה לעבר הפסיכולוגית, "חשבתי שרפואה זה ייעוד והאדם צריך לשאוף ולרצות את זה ולא להגיע לזה דרך מבחני הכוונה מקצועית."
שוב לא הצליחה דורית לעמוד בלחץ הוריה שאמרו לה לנסות ובאם תראה שזה לא זה תעזוב. ברור שעם תעודת הבגרות המרשימה שלה, הציון הגבוה בפסיכומטרי והרושם שהותירה על ועדת הקבלה, התקבלה דורית לפקולטה לרפואה, והימים הם שיגידו מבחינתה מה נכון ומה פחות.
דורון הגיע לאסוף את דורית. הוא הופתע מאווירת הנכאים ששררה בביתה. האם השפופה והקודרת ישבה מול מסך הטלוויזיה, והאב עדיין לא שב מעבודתו. בית הקולנוע היה במרחק הליכה מביתה, והדרך אליו נעשתה בשתיקה. הם בחרו בקומדיה קלה ורומנטית, ודורון אהב לשמוע את צחקוקה של דורית הישובה לצדו.
לאחר הסרט הם ישבו בבית קפה. שם, הבהירה לו דורית את האווירה בבית הוריה. "אתה יודע כמה קשה לגדול בבית שבו שני ההורים הם דור שני של ניצולים? אגירת הסוכר והקמח, המנטרה של 'אוכל לא זורקים'." היא השתתקה וכשראתה את מבטו האמפתי של דורון המשיכה, "אני מרגישה שהם כל כך שבריריים. שאני צריכה להגן ולשמור עליהם."
לבו נכמר וידו הושטה ולחצה בחוזקה את כף ידה של דורית. בלבו החליט להכניס שמחה לחייה.
למחרת כבדרך אגב סיפר לאמנון על הבילוי המשותף שלו ושל דורית. אמנון טפח על שכמו וסינן, "כל הכבוד, גבר." במשך אותו שבוע הספיקו השניים לעבור על מחצית הגוויות, אך כל צלקת חשודה לא נצפתה.
לקראת הבוחן לחץ דורון על החבורה לעשות חזרה אחרונה לקראתו, והחזרה נקבעה לאותו ערב בדירתו של אמנון. כשעתיים לפני שהגיעו טרח אמנון לנקות ולסדר את הדירה כיאה לחינוך הפולני שקיבל. כשהגיעו השלושה הם נכנסו יחד, ואלה נעמדה מול כוננית הספרים.
"אהבת?" שאלה מול הכרך של "כמעין המתגבר".
"עד בלי די," היתה התשובה.
ייתכן ומיהרתי לשפוט... חשבה אלה. אם אלו הספרים שהנער קורא, ייתכן ומסתתרת נשמה מאחורי החזות המאצ'ואיסטית הזו.
בהמשך אותו ערב מצא אמנון את עצמו מגניב מבט ועוד מבט לעבר אלה. אדישותה, חוש ההומור וקליטתה המהירה מצאו חן בעיניו. לקראת סוף הערב הוחלט פה אחד שמה שלא נקלט עד עתה לבטח כבר לא ייקלט, ובהצלחה מחר לכולם.
כל אחד מהסטודנטים ישב כעשרים דקות עם הבוחן, האדרנלין היה בשמים ובעקבותיו קצב הלב. מתן, עומר ודקל יצאו מהבחינה קורנים מאושר, דבר שהיה קשה לומר על אמנון, דורון, דורית ואלה.
דורון ניסה ללכוד את מבטו של אמנון ואותת לו לסור הצדה. אמנון ניגש אל דורון הנסער, שלא יכול היה להתאפק יותר והפליט, "אם דפקתי את הבחינה הזאת זה רק כי בדרכי לשולחנו של פרופסור הורביץ הבחנתי בגווייה נוספת שידידנו האומן שם חותמו עליה מתחת לטבור!"
אמנון בהה בדורון בהשתהות. "האם אתה בטוח?"
"במאת האחוזים."
"העניין דורש סיעור מוחות," הכריז אמנון. "בוא נישן על זה ונשוחח בבוקר."
הבנות נראו די מאוכזבות שלא הוצע להן לצאת לחגוג את סיום הבוחן.
*
למחרת אסף אמנון את דורון על קטנועו. לפני הכניסה לאוניברסיטה הם ישבו בבית קפה קטן ברמת אביב כדי לדון במצב.
"נראה לי שאנחנו נותנים גז מלא בניוטרל," אמר אמנון בנחישות. "חייבים להכניס לתמונה מוח חדש ולא משוחד."
"את מי כדאי להכניס לתמונה?"
בהיסוס ענה אמנון, "אני עדיין לא בטוח. ייתכן ואת נדב, שותפי לדירה. הוא בחור עם היגיון בריא. מבין גדול בקליעים," לאחר שתיקה קלה הוסיף, "ותחת מחאה ייתכן ואת אלה ודורית. הן תנתחנה את אמנדה, ויהיה עליהן לנבור קצת יותר לעומק."
"מדוע תחת מחאה?" שאל דורון.
"כי לדעתי העניין יכול להפוך למסוכן," ענה אמנון.
בשבת הוזמנו הבנות לפיקניק ביער בן שמן. בעוד אמנון בוצע את הבגט ודורון מוזג את היין, החל אמנון מתאר את חשדותיהם לשתי הבנות. הבנות הקשיבו פעורות עיניים. כשסיים לדבר סיכמה אלה את המצב במשפט אחד, "אתם באמת חושבים שחדר הנתיחות הוא חדר להלבנת גופות נרצחים?"
הניסוח הישיר, הענייני והקצר הִמֵּם את דורון ואת אמנון.
"נתתם לנו חומר למחשבה," לחשה דורית, "אולם אנא, עכשיו בואו נהנה משארית השבת היפה ללא סיפורי אגתה כריסטי."
"לחייך," חייך דורון והרים את גביע היין שלו. אחריו עשו כן כל השאר.
"אני זקוק לחילוץ עצמות קצר," אמר דורון. "יש מצטרפים?"
דורית הצטרפה אליו, ואמנון ואלה נשארו לשבת, מוזגים לעצמם מן היין.
"אז הפכנו בעצם להיות חסמבה, ירון זהבי שלי?" שאלה אלה. אמנון התפעל שוב מיכולתה להיחלץ ממצבים מביכים בשנינות ובחוש הומור.
"תמר," אמר בקול רציני, "אני מצפה ממך ליותר דבקות במטרה."
אלה צחקה. כוס היין השנייה הכבידה על עפעפיה, ותוך שניות ריחפה לה אל ארץ החלומות. אמנון הביט בה בשנתה ותהה, אלה אינה יפיפייה או סקסית במיוחד, אבל משהו בה גורם לי לרצות להכיר אותה מקרוב.
אלה שנאה את העבר הקיבוצי שלה. הלינה המשותפת היתה זיכרון טראומתי עבורה. לדעתה כשגבר ואישה מביאים ילד לעולם, זה כדי להיות איתו ולגדל אותו יחד, ולא כדי שישלחו אותו אל בית ילדים ואיזו תורנית תשגיח עליו ועל כל שאר התינוקות. אמנם תקופת התינוקייה כמעט לא זכורה לה, אבל לדעתה זו התקופה הטביעה משהו בתת המודע שלה. בית הילדים זכור לה היטב. הפעמים הרבות שפברקה מחלה רק כדי שיאשרו לה לינה בבית ההורים. כיום המצב בקיבוצים שונה, וילדים נשארים לגור עם הוריהם, אולם לדור שלה לא התמזל מזל זה. בכל פגישת מחזור שמתקיימת, כאשר מחליפים חוויות מתקופת הקיבוץ, אוחז בה הקבס. איזו צביעות! מדוע תינוק שמתעורר בבכי צריך לראות מול עיניו הדומעות את התורנית הזרה ולא את אמו?
אלה תמיד נחשבה לעוף זר בשכבה, ל"אינדיבידואליות" לא היה באמת מקום בקיבוץ. ציפו ממנה שתחשוב כמו כולם ותהיה כמו כולם, אך אלה תמיד הביעה את דעתה בקול גם אם הדעה היתה שונה לחלוטין מדעת הרוב. כך גדלה בקיבוץ תחת הכותרת "בעייתית" השוחה נגד הזרם.
תקופת השירות הצבאי היתה חוויה מתקנת עבורה. בחירתה במסלול מדריכת חי"ר התגלתה כבחירה מוצלחת ביותר. בפעם הראשונה בחייה הרגישה שהיא נותנת דרור לאותנטיות שבה. לראשונה בחייה הבינה את מהות הבעיה המגדרית, ועד כמה קשה לחיילים מהמין השני לקבל מרות של בחורה. כבולדוזר הלכה אלה קדימה. היא לא הקדישה מחשבה לקיטורי הזכרים, שהרגישו לא אחת מושפלים מול פקודות המפקדת הנקבה. היא נאלצה להיאבק על מקומה בקרב חניכיה.
באותה תקופה הכירה את דני, שהיה קצין מבצעים. הוא היה כל מה שהיא אי פעם חלמה למצוא בגבר. נאה, נמרץ ורהוט שפה. בכל פעם שנפגשה עמו בקבוצת הפקודות החסיר לבה פעימה, ובאחד הימים, עם סיום הדיון, הזמין אותה לכוס בירה בערב, ללא היררכיה של דרגות. באותו ערב קסום התגלה דני כאדם מלא קסם אישי ובעל חוש הומור ורגישות שלא נתקלה בהם עד כה. ערב זה פתח מסורת של בילוי שעות בחברתו.
לילה אחד קרה הבלתי נמנע. אלה איבדה את בתוליה במגורי הקצינים שבבסיס. הרומן עם דני נמשך והתחמם. אלה חוותה חוויות סוערות, שעד כה נתפסו בעיניה כבלתי ניתנות למימוש. ההלם הגיע לאחר כחמישה חודשים מאז תחילת הרומן הסוער, כשהתברר לאלה שדני נשוי ואב לתינוקת בת שנתיים.
אלה ניתקה את קשריה עם דני, וכל ניסיונותיו לשכנעה לקחת את החיים ביתר קלות ולהמשיך במערכת יחסיהם המיוחדת - לא הועילו. אלה ביקשה העברה לגדוד אחר, בקשתה התקבלה, ואת שארית שירותה הצבאי העבירה בתסכול. בשלוות נפש זכתה שוב רק לאחר טיול של מספר חודשים בהודו. עם חזרתה ארצה השלימה את בחינת הפסיכומטרי והתקבלה לבית הספר לרפואה.
המחשבות התרוצצו במוחו של אמנון בהתבוננו באלה הישנה. כיצד להתקדם הלאה בפענוח התעלומה? בעוד כשבועיים הם יתחילו את נתיחת בית החזה, ובאם הקליע מתחת לפטמה, הרי שגם הרקמות העמוקות חייבות היו להיפגע, ועורקים או ורידים להיחתך ולהיתפר.
עם רדת הערב הם חזרו מהפיקניק. אמנון הקפיץ את אלה לביתה, והרגיש שאינו רוצה להישאר לבד. הוא החליט ללכת לפאב. שם, ישב ובהה. לפתע הבחין בדינה, שנכנסה עם שתי חברות ונפנף לה בעליזות. דינה התקרבה לעברו. בתנועה אבירית הוא הזמין אותה לשבת לצדו. השיחה ביניהם קלחה כאילו נפגשו רק אתמול, ולשאלתו אם היא רוצה לסיים את הערב בדירתו, ענתה בטבעיות שכן.
בדירתו היה זקוק אמנון לכוס ויסקי נוספת כדי לעבור מהשלב האפלטוני לשלב הארוטי. הסקס היה מהנה, אולם התלוותה אליו תחושת זרות. דינה שכבה מכורבלת בזרועותיו כשעה, ולאחר מכן התעקשה שעליה לחזור לביתה. כקצין וכג'נטלמן אמנון הביא אותה לביתה.
אמנון שקע בכורסה מול הטלוויזיה. הוא חש חרטה על הערב. אסור לשחזר את העבר... שינן לעצמו. צלצול הטלפון העיר אותו משרעפיו. קולה של אלה נשמע נסער ומקוטע. היא שאלה אותו אם הוא יכול לקפוץ אליה לדירתה. מדריכת החי"ר במצוקה? התפלא אמנון, ושעט לעבר הקטנוע.
אלה חיכתה לו בדירתה חיוורת ורועדת. כאח רחום אסף אותה לזרועותיו, ליטף את שערה, ואלה נתנה דרור לדמעותיה. כאשר נרגעה מעט הושיב אותה על הספה וחיכה למוצא פיה. המילים יצאו מקוטעות. היא החלה בהתנצלות, "סליחה שהטרדתי אותך. אתה הבן אדם הראשון שעלה לי בראש."
"מספיק עם השטויות וההתנצלויות. מה קורה?"
אלה, שגרה בקומת קרקע, המשיכה במהירות, "אני מרגישה כבר כמה זמן כאילו מישהו עוקב אחריי ומציץ לדירתי." ולאחר שתיקה קצרה המשיכה, "בהתחלה שכנעתי את עצמי שדמיוני מתעתע בי, אבל היום בזמן המקלחת החמה השארתי את חרכי התריס פתוחים כדי שהאדים יוכלו לצאת, וכשהרמתי את עיניי הן נפגשו עם עיניו של המציץ."
אמנון ליטף את ידה ברכות, והיא התפרצה, "לא הייתי מסוגלת להוציא קול מגרוני. אני לא יכולה לשכוח את העיניים הכחולות והקרות הללו, הבעת טירוף פרצה מתוכן. אני מאוכזבת כל כך מעצמי על שאחז בי שיתוק."
אמנון המשיך ללטף את ראשה וניסה להרגיע אותה, "אלה, נדב היום במשמרת לילה. בואי לדירתי, אל תישארי לבד."
אלה ארזה תרמיל קטן והצטרפה לאמנון.
כשנכנסו לדירה הרגיש אמנון נבוך. ריח הסקס נכח עדיין באוויר ומיטתו הסתורה הביכה אותו. המעט שיכול היה לעשות היה להחליף במהירות את המצעים ולהציע לאלה באבירות את חדרו.
"אני אשן על הספה בסלון. אני רגיל לזה," קבע בחיוך.
"לא אצליח להירדם..." מלמלה אלה. אמנון מזג לשניהם כוס ויסקי והציע, "אני אשכב לידך עד שתירדמי. אני נותן לך מילת כבוד של גבר ומבטיח שאתנהג כיאות."
אלה חייכה בהכרת תודה, ופנתה לכיוון חדרו. כשנכנס אמנון לחדר שכבה אלה בגלבייה לבנה מסיני ועיניה פקוחות לרווחה.
"ככה לא נרדמים," אמר אמנון בתוכחה ונשכב לידה. הוא כרך זרועו סביב כתפה, וראשה נח בשלווה בבית שחיו. אלה עצמה את עיניה וניסתה להירגע. היא הרגישה בטוחה ומוגנת, ולבסוף אפשרה לעייפות להכריעה.
כשהבחין אמנון שקצב נשימותיה רגוע ומונוטוני שמח שנרדמה ועבר לסלון.
אירועי האתמול הביאו אותו לסערת רגשות שהפתיעה אותו מאוד. מדוע חש אינטימיות הרבה יותר גדולה כאשר שכב ליד אלה המפוחדת מאשר בהתעלסות עם דינה, שהיתה חברתו הרשמית במשך שנתיים? אמנון מזג לעצמו כוס ויסקי נוספת והדליק את הטלוויזיה, שבדרך כלל היתה כדור השינה שלו.
בבוקר שב לדירה נדב. אמנון התעורר וביקש שינמיך את קולו והסביר שבחדרו ישנה ידידה.
"ידידה או יזיזה?" שאל נדב. "ידידה," השיב אמנון והחליט שיניח לאלה לישון עד שעה מאוחרת. את הרצאות ההיסטולוגיה שיפסידו יוכלו להשלים ממחברתה המסודרת של דורית. בהכירו את עצמו ידע שהליכה או ריצה הן הפתרון לוויסות מוחו. העלאת רמת האנדורפינים מעולם לא אכזבה. הוא יצא מהבית.
בסיום המסלול הקבוע של ששת הקילומטרים עצר במכולת השכונתית של ניסו. לדירה הוא חזר עם לחמניות טריות ושוקו. אלה ונדב ישנו שנת ישרים. אמנון התרווח על הספה, ואירועי הלילה חלפו בראשו. תחילתו הנוסטלגית עם דינה והמשכו המפתיע עם אלה. רכותה ופגיעותה של אלה הפתיעו אותו. ייתכן ובאמת קביעתו הנחרצת שהרושם הראשוני הוא הקובע אינה מדויקת תמיד.
אמנון הרגיש לא בנוח עם גל הרגשנות שהציף אותו, לכן החליט לעבור להיגיון הצרוף ותעלומת "אומן הכירורגיה הפלסטית" השתלטה על מחשבותיו. נותרו חמישה ימים לנתיחת בית החזה והלב. חייבים לבנות אסטרטגיה נכונה לחקירת התעלומה, מבלי לעורר את חשדו של פרופסור הורביץ. הארה עברה במוחו, מזמן לא ביקר את אביו בגליל. הוא אדם חכם, ניטרלי, עם אוריינטציה קרימינלית וידע בחקירות, הוא ודאי יכול להאיר את דרכו.
בעודו מתכנן בראשו את הנסיעה לאביו הוא חש בנוכחות אדם נוסף. אלה, בגלבייה הלבנה, שערה מקורזל והבעה מתנצלת על פניה, עמדה בפתח הכניסה לסלון.
"הערבה עלייך שנתך, יפתי?" שאל במתק שפתיים.
אלה ענתה בחיוך שובב, "לולא גרעין האפונה מתחת למזרן הכול היה מושלם!"
"הרשי לי לפנק אותך בלחמנייה טרייה? נשתה קפה של בוקר ומשם נזרום הלאה."
אלה התענגה על ארוחת הבוקר הפשוטה והמפנקת, ומחשבה מבלבלת חלפה במוחה, בכיף הייתי חווה זאת על בסיס יומי.
"אלה, מה דעתך שנבריז היום וניסע לעין הוד? זה מקום שמשרה עליי שלווה. נתענג על בני אדם שלמים ולא על רקמות היסטולוגיות בלבד. מה את אומרת?"
הצעתו התקבלה בהתלהבות. "ראשונה במקלחת," אמרה ונעלמה.
צעירים, רעננים ונינוחים הם עלו על הקטנוע ונסעו לעבר עין הוד. בזמן הנסיעה אלה חיבקה את מותניו מאחור, הניחה ראשה על גבו, ותחושת ביטחון ושלווה אחזה בה. כשהגיעו לעין הוד, לפני הסיור בגלריות, התיישבו בבית קפה קטן וביתי. אלה הרימה את עיניה לעברו של אמנון ובשקט הודתה על התמיכה והעזרה בליל אמש.
"סלח לי על התקף החרדה."
"לשירותך תמיד, נסיכתי." הבטיח אמנון.
אלה התרוממה והטביעה נשיקה על מצחו. אמנון שיתף אותה במחשבותיו לגבי המשך חקירת התעלומה בחדר הנתיחות. רעיון ההתייעצות עם אביו מאוד נראה לה, "זווית אחרת ובוגרת של מחשבה תמיד טובה." המשך היום היה קליל ונעים, ואמנון מזמן לא הרגיש כל כך טוב עם עצמו, ובכלל.
כשהחשכה ירדה והגיע הזמן לחזור הביתה, אלה החלה להרגיש בדפיקות לב מואצות. אמנון כמו קרא את מחשבותיה והציע, "מה דעתך שנעבור דרך דורית, ניקח את ההרצאות בהיסטולוגיה ונשלים את החסר בדירתך? כשתלכי לישון אמשיך הביתה."
אלה השיבה בחיוך מלא הכרת תודה.
כשנכנסו לביתה של דורית פגשו את דורון. נראה שבילה שם שעות מרובות. דורית ודורון הביעו דאגה להיעדרם של אמנון ואלה מן הלימודים. האחרונים פסחו על קטע המציץ, אולם תיארו את תוכן היום המופלא, אותו בילו יחד בעין הוד. דורית העבירה לשניים ברצון את הרצאותיה המסודרות, והם המשיכו לדירתה של אלה.
את הערב הם החלו בצפייה במהדורת החדשות. בראשה של אלה חלפה המחשבה ששניהם יושבים כך, כרגע, כאילו הם זוג נשוי כבר שלושים שנה. לאחר מכן השלימו את ההרצאות, ואלה נתנה לאמנון ספר שמאוד אהבה: "אומנות האהבה" מאת אריך פרום .
"אני יכול לחכות עד שתירדמי," אמר אמנון. אלה הודתה לו על הנדיבות, חייכה והבטיחה להתקשר אם תהיה בעיה. הפעם אמנון נתן לאלה נשיקה על מצחה ואמר, "היה לי יום של כיף אמתי, אלה."
"מתפלא?" התגרתה אלה ונעלמה לחדרה.
*
כשנכנס אמנון לדירתו ישב נדב מול הטלוויזיה ובקבוק בירה בידו. "תגיד לי, גבר, האם לדוקטורית הצעירה יש חבר? כי היא מאוד מוצאת חן בעיניי."
אמנון ענה במהירות, "כן. יש לה חבר קבוע." ובעצמו תהה על התשובה שנתן. למרות השעה המאוחרת טלפן לאביו רב פקד בדימוס קראוס, והודיע לו שיבוא לבקר אותו בגליל בסוף השבוע. כשהגיעה השבת עשה דרכו אליו.
נופי הגליל כבר השרו מנוחה לנפשו הסוערת. הוא נסע, נפעם מהנוף הגלילי, מצפה בקוצר רוח לשמוע את חוות דעתו של אביו.
כאשר הגיע לביתו הקטן של אביו, וזה לא השיב לנקישות על הדלת, פתח את הדלת הלא נעולה. הבית היה נקי ומסודר ואווירת חמימות הורגשה בו. אמנון עצר והסתכל על התמונות הממוסגרות המונחות על המזנון. תמונתה של אמו כשהיתה יפה וצעירה, תמונה משפחתית של הוריו עת נישאו, ותמונה שלו ושל אחותו אוחזים ידיים. אפילו תמונה של אמנון במדים, מאובק ועייף, הוצגה בגאון. הוא הביט במדפים עמוסי הספרים וחייך. טלפן לאביו, וזה הסביר לו איך להגיע לקפה-מסעדה של אביבה.
בבית הקפה הקטן והכפרי ישבו אנשים, שנראה היה שהכירו זה את זה. קראוס, אביו של אמנון, ישב בחברת בחור צעיר. הוא הציג לו את בנו בגאווה, וסיפר לאמנון שאורי, היושב עמו, הוא בנו של כורם ותיק. מסתבר כי חזר לפני כשנה מלימודי ייננות באוסטרליה. בעלת המקום התקרבה אליהם וחייכה בהיסוס לאמנון. קראוס הציג אותה בחיבה כידידה קרובה, ואמנון שם לב למבטי החיבה החמים שהוחלפו ביניהם.
בבית אביו התרווחו שניהם על הספה. שנים שלא שוחחו בחופשיות ובאינטימיות כזו.
"אני מאוד מקווה שיש לך חברה חכמה ומדליקה," לנוכח מבטו המשתאה של אמנון המשיך אביו ואמר, "לא טוב היות האדם לבדו."
לראשונה בחייו אמנון שאל, "אם לא טוב היות האדם לבדו, איך זה שלך, שהתאלמנת בגיל כל כך צעיר, לא היתה זוגיות שנייה?"
"אמנון, יקירי, אין לך מושג כמה קשה היה לתמרן בין העבודה התובענית והטיפול בשני ילדים קטנים ובין זוגיות חדשה. למי היה זמן וראש לזה? מספיק היו לי לא מעט רגשי אשמה, על כך שעול נפל על כתפיך הקטנות ונאלצת לעזור בהשגחה על אחותך." ולאחר שתיקה קצרה הוסיף בחיוך, "ייתכן שלעולם לא מאוחר. עכשיו אני פנסיונר ואתם כבר ילדים גדולים. ואין לדעת."
אמנון הביט בו בהבנה ואמר, "אצלי בעלת בית הקפה עברה את ועדת הקבלה."
אביו הרגיש פתאום נבוך מאופי השיחה. הוא ניגש למקרר, הביא שני בקבוקי בירה ושאל, "איך זה לחזור ללימודים אחרי הפסקה ארוכה? איך נראים לך שאר הסטודנטים?"
"למה לדרוך על יבלות?" נאנח אמנון. "רוב הסטודנטים הם חנונים עתודאים. החומר טרי אצלם בראש."
"אל תדאג. מניסיוני החלודה בסוף יורדת."
"החנונים לא מדאיגים אותי. מעצבן אותי קיומו של הסטודנט הערבי עזאם מג'די מתרשיחא. חשבתי שעם שחרורי מהצבא לא אצטרך להתחכך יותר עם ערבים."
"זהו בנו של דוקטור מג'די מתרשיחא?" התעניין אביו.
ואמנון השיב בציניות, "עדיין לא הגענו לשיחה על ההורים..."
אביו הביט בבנו בפליאה ואמר בתקיפות, "אם זהו אכן בנו של דוקטור מג'די מתרשיחא, הרי שמדינת ישראל חייבת הרבה למשפחה שלו. לו כל הערבים היו נוהגים כבני משפחתו, המצב במזרח התיכון היה שונה." הוא טפח לבנו על השכם ואמר, "תתבגר ותפנים שיש יהודים טובים ורעים, בדיוק כפי שיש ערבים טובים ורעים." וכשראה שבנו אינו מגיב לדבריו הוסיף בעצב, "לא חינכתי אותך להחזיק בדעות פשיסטיות שכאלה!"
"אבא'לה, שכחת כמה היית עסוק? היו תחנות נוספות בחיי, בהן חוויתי חוויות וקיבלתי ערכים ותובנות."
ברוח נכאה שאל אביו, "האם אותן תחנות הביאו אותך להסתכל על הבעיה הערבית דרך הכוונת?"
אמנון הבין שהגזים. "אני מצטער שנשמעתי בוטה. ייתכן שאני מוציא את תסכולי בצורה שגויה. האמת היא שדברים מתרחשים בחוג לאנטומיה. הם מאוד מטרידים אותי. זו בעצם הסיבה שבאתי לכאן כדי להתייעץ איתך."
קראוס הסתכל על בנו בעניין וחיכה להמשך.
אמנון המשיך בלהט. "על שלוש מהגופות שנמצאות בחדר הנתיחות יש צלקות עדינות אך משונות. אחת מהגופות היא שלי ושל בן זוגי לנתיחה. השנייה היא של זוג סטודנטיות, אפרופו לא טוב היות האדם לבדו, אחת מהן מאוד מעוררת בי עניין."
אביו חייך ושאל, "ומה עם הגופה השלישית?"
"היא 'שייכת' לעתודאי ולערבי, שהמדינה כנראה חייבת לו."
אביו גיחך. "על צלקות ניתוחיות מג'די הצעיר ודאי מבין יותר מכם. הוא גדל בבית של כירורג מצוין."
קראוס ישב מהורהר ואז אמר לבנו, "תן לי לחשוב על זה ואחזור אליך כשיהיה לי רעיון."
*
במוצאי שבת עזב אמנון את הגליל והחליט לעבור דרך דורון. דורון לא היה בבית, אבל סבתו החביבה התעקשה שאמנון ייכנס וישתה קפה עם עוגה טובה מעשה ידיה. השיחה עמה קלחה, ואמנון התעניין מדוע דורון לא בחר ללמוד במסלול האמריקאי בבית הספר לרפואה, דבר שללא ספק היה מקל עליו בהרבה. אסתר הסבירה לו בחיוך, "במשפחתנו אף פעם לא בוחרים בדרך הקלה. האם דורון סיפר לך אי פעם למה הוריו ירדו מהארץ?"
"הוא לא סיפר ואני לא שאלתי," השיב אמנון.
לראשונה שמע אמנון את הסיפור העצוב על הפוסט טראומה של יאיר, אביו של דורון. תוך כדי שיחתם טלפן דורון להגיד לסבתו שלא תדאג כי יגיע מאוחר הביתה. כששמע שאמנון שם, ביקש לדבר איתו.
"תגיד, סבתא אסתר מקשה עליך?"
"להפך. אני חושב שאני מתאהב!"
"גם אני," הפליט דורון וסיפר לו שהוא נמצא אצל דורית.
בנתקו את הטלפון חייך אמנון לאסתר ואמר לה, "אני חושש שנכדך חלה במחלת האהבה."
אסתר הודתה שלא תהיה מאושרת ממנה. "כך אדע שהחלים מאהבתו הקודמת. הייתי בטוחה שדורון סיפר לך על הסיבה שהביאה אותו ארצה."
אמנון הפציר בה לספר לו את הסיפור, ולראשונה שמע על הרומן עם סוזן הלא יהודייה. הם שוחחו מעט, ואמנון נפרד מאסתר בחיבוק. כאשר הגיע הביתה טלפן אליו אביו ואמר ששוחח עם חברו ד"ר דותן, הפתולוג הראשי של אבו כביר, שמעוניין לפגוש אותו ולהדריכו.
למחרת הגיעו ארבעתם לפגישה עם ד"ר דותן.
דותן, גוץ אנרגטי, הקשיב בדריכות לתיאור שלושת הגוויות. המסקנות ה"אופרטיביות" היו שחייבים לצלם את הממצאים. התצלומים ישמשו למספר מטרות. תחילה ניתן יהיה לאתר אם אחת הגוויות שייכת לנעדרים. שנית, אם יש אמת בחשדות שלהם, יוכלו לנסות לאתר את כלי הרצח. הוא הסביר להם את חשיבות הצילום הממוקד של הצלקת ואת הדרך הנכונה לאמוד את גודלה.
"תתפלאו לדעת כמה סוגי קליעים קיימים וכמה סוגי סכינים. כמו כן, תיעוד מדויק ונכון חשוב בעודכם חושפים את כלי הדם. כל תפירה של עורק ווריד תגרום להיצרות, חפשו אזורי היצרות אלו."
הם הקשיבו בריכוז רב להסבריו של ד"ר דותן כיצד לאבחן תפר בשריר, חבלה בעצם ועוד כמה טיפים קטנים. כשעזבו את המכון הפתולוגי, תיאבון לארוחה לא היה להם, והוחלט ללכת לפאב.
לאחר הבילוי בפאב, דורון, שקנה פיאט ישנה, הסיעם. הוא הוריד קודם את אלה, לאחר שאמנון בירר בלחש אם היא זקוקה לחברתו עד שתירדם, וזכה לבעיטה ברגל. אחר כך ירד אמנון. את דורית לקח דורון לטיול רומנטי על שפת הים.
למחרת, כשישבו בקפיטריה, הוסכם שכדאי לדעת יותר על הגופה השלישית. הם חייבים לגייס את שיתוף הפעולה של מתן ועזאם, אולם כיצד מתחילים להתיידד עם אנשים שעד כה זכו רק לכתף קרה?
אלה שקלטה את מבטיו העורגים של מתן, הכריזה: "תשאירו את זה לי!"
בהפסקה ישבה אלה בחברת שלושת העתודאים והחלה לראיין כל אחד מהם לגבי תכניותיהם העתידיות כרופאים צבאיים. ברור היה שבשלב זה אף אחד מהם לא הקדיש דקה אחת למחשבה על הנושא. מתן ראה בכך הזדמנות פז להרשים את אלה. הוא ענה מיד שרצונו האחד הוא להיות רופא ביחידה מובחרת.
"אתה מוכרח לדבר עם אמנון," אמרה למתן. "תקבל ממנו המון טיפים."
התמונה של אלה גוררת את מתן לשולחנם הצחיקה מאוד את אמנון.
"אמנון, מתן לטיפולך, אם אתה רוצה שהמילואימניקים שלך יקבלו טיפול רפואי נאות."
הבחורה הזו כנראה לא תפסיק להפתיע אותו, חשב אמנון, והרגיש "תקוע" עם החנון הקטן. למזלו, מילת המפתח שניתן להשתמש בה כשלא יודעים מה להגיד, עלתה במוחו. "וואלה," אמר אמנון ולאחר מכן שתק. ומשם המשיך מתן בהתלהבות, תיאר את הרגשת השליחות, כי אם לתרום אז בגדול, מספיק להיות ראש קטן, הרי צריך לתת ולא רק לקחת!
אמנון, שהחליט ששווה גם להקשיב לנער, התמלא סיפוק.
"אתה בהחלט משנה את התדמית של העתודאים בעיניי," הפטיר, ומכאן השיחה קלחה, כששאר הנוכחים מצטרפים אליה לסירוגין. בהפסקה הבאה ישבו כבר כל השבעה ביחד, ומתן הציג את עומר ודקל כחבריו מ"הזבל".
"היכן רכשת את המיומנות הזאת?" שאל אמנון את אלה.
"מההישרדות בחברת הילדים בקיבוץ..." ענתה במהירות.
באותו הערב יצאו כולם לפאב, וגם "הילדים" הוזמנו. האווירה היתה נעימה וקלילה, עד לרגע שסרן גבוה ויפה תואר ניגש לשולחנם והפטיר בפליאה, "אלה?"
אלה, שהקרינה תמיד שליטה ואדישות, האדימה ולחשה, "היי."
"אני מוכרח אותך לכמה דקות," ובבעלות נטל את ידה ויצא איתה החוצה.
מספר הדקות הפכו לחצי שעה. אמנון חש צביטה לא מוכרת בלב. האם זאת קנאה? וכשאלה שבה לשולחנם היא שתקה כל שארית הערב. בשתיקה ליווה אותה אמנון לדירתה, ורק על סף הדלת שאל, "רוצה לדבר על זה?"
"עדיין לא," קבעה אלה ונכנסה פנימה.
*
