פרק ראשון
"ראי," אומר גידי קפלן, "את המוקדנית השנייה שאני מדבר איתה על אותו עניין. הראשונה אמרה שאינה מוסמכת לערוך בירורים, אלא רק לגבות כסף.
אם אני רוצה לברר דבר מה בנוגע לחשבון המים, אמרה, עלי לטלפן מחדש ולבחור מהתפריט את אפשרות השיחה עם המוקדנית לבירורים. וזה מה שעשיתי."
"הגעת למקום הנכון," אומרת המוקדנית.
"יפה."
"מספר תעודת זהות?" היא שואלת בקול מאנפף וסמכותי.
גידי מדקלם את מספר תעודת הזהות שלו.
"מספר מסלקה?"
"רגע, רגע," הוא אומר.
"חשבתי שאדוני רוצה לברר..."
נוזפת בו המוקדנית.
"כן... אבל..."
"מספר מסלקה?"
"מחפש..." אומר גידי ומתאמץ לקרוא את המספרים בהודעת החיוב התקופתי שגודלם לא עולה על פעולת מעיים של זבוב על גבי חלון זכוכית. "רגע... מחפש... מצאתי..."
"יפה," מכריזה המוקדנית לאחר שהיא מקלידה את הנתון, "הסכום לתשלום הוא ארבע מאות שמונים שקלים ושלוש אגורות. יש לך בעיה עם זה?"
"כן," הוא אומר, "שלוש אגורות... זה נכון. אלא שזה לא
החשבון שלי..."
"אלא של מי?"
"זה מה שאני מנסה להסביר..."
"אז תסביר."
"אני לא יודע של מי החשבון, אבל הוא בוודאי לא שלי..."
"הכתובת למשלוח היא הכתובת שלך?"
"כן..."
"אז הכול בסדר," אומרת המוקדנית, "החשבון שלך."
"לא. לא, הכול לא בסדר."
"אז אתה לא רוצה לשלם?" מקניטה אותו המוקדנית.
"זה לא שאני לא רוצה לשלם...
אבל למה אני צריך לשלם
חשבון שאינו שלי?"
"תחליט: שלך, או לא שלך?"
"אתם טוענים שלי, אני טוען של מישהו אחר."
"אתה מבין שזה לא ייתכן."
"זה אבסורד, נכון, אני מסכים, אלא שבוודאי יש לזה הסבר כלשהו. מישהו טועה, וזה לא אני."
"אז אתה אומר שאנחנו טועים?"
"מוזר, נכון?"
"לא רק שזה מוזר, זה כמעט בלתי אפשרי."
"אפשרי..."
"תסביר... אני מקשיבה... רק קח בחשבון שעוד אחד־עשר אנשים ממתינים לי על הקו... על מצפונך..."
"אני אסביר. החשבון נשלח לרבקה וזאב קפלן מרחוב תבור שלוש־עשרה ברמת השרון. רבקה וזאב הם ההורים שלי. הם לא גרים ברחוב תבור שלוש־עשרה. אני גר שם.
הורי גרים מתחת לאבן מצבה בבית הקברות הישן ברחוב הנצח ברמת השרון. בחרנו אבן מצפֶּה צהוב לשני הקברים. אבן ישראלית. את בוודאי רוצה לשאול למה אותו סוג אבן, נכון? אוקיי... אז את לא רוצה לדעת. בסדר.
אבל אני אגיד בכל זאת: היה לנו חשוב שאבני המצבות יהיו זהות, כי אבא ואמא שוכבים זה ליד זה. קודם אבא, אחר כך אמא. אז ברור שזו צריכה להיות מצבה זהה. בחייהם ובמותם לא נפרדו... בסדר... נניח... ואם כבר מדברים... אז אפשר ללמוד הרבה על ההיסטוריה של רמת השרון מביקור בבית הקברות הישן... למשפחה שלי, למשל, יש שם נציגים משלושה דורות.
מקום מיוחד שנותן פרספקטיבה לחיים... שווה ביקור... אבל נחזור לענייננו: הדירה שבגינה אתם מבקשים תשלום של ארבע מאות שמונים ש"ח ושלוש אגורות היא דירה ברחוב סוקולוב חמישים ושלוש, והיא מן הסתם אינה בבעלות הורי, כי אי־אפשר לשכב מתחת לאבן מצבה ברחוב הנצח ובה בעת להיות בעלים של דירה ברחוב סוקולוב.
הדירה היתה שייכת לדודה שלי. גם היא, אגב, ברחוב הנצח... אחרי מותה עברה הדירה לבעלות אמי, אבל היא מעולם לא היתה בבעלות משותפת של שני הורי.
אחרי מות אמי, אחותי ואני ירשנו אותה. אלא שבגלל אילוצי החיים מכרנו את הנכס לפני ארבע־עשרה שנה, ואת עלות המים ששתו שוכני הדירה הזו ושמן הסתם גם התקלחו פעמיים ביום, צריך להפנות למישהו אחר, ודאי שלא אלינו."
"מצטערת," אומרת המוקדנית, "סיפור יפה סיפרת, אבל אינני מוסמכת לטפל בכל כך הרבה שינויים."
"אבל את השינויים אתם עשיתם."
"מצטערת... רוצה לשלם את החוב?"
"לא, אני לא רוצה, זה בדיוק העניין."
"אז למה טלפנת?"
"כדי לא לשלם."
"מוזר... כולם מתקשרים כדי לשלם ורוצים לשלם פחות...
אבל לשלם."
"זה לא המקרה."
"לא מבינה, ואין לי זמן, אדוני."
"ראי," אומר גידי קפלן, "כמו שאני רואה את המצב יש לנו ארבע אפשרויות: ראשית, לאתר את הבעלים הנוכחי של הדירה ולהפנות אליו את בקשת התשלום; שנית, לשנות את רישום הדירה בטאבו לטובתי, ואז, כשאהיה שוב הבעלים של הדירה, אדאג לתשלום החוב במלואו; שלישית, להשיב לחיים את אמא ואבא שלי ואז אדאג בחפץ לב שההורים שלי או אני נשלם את החשבון; ואחרון־אחרון־חביב, לבקש ממני סליחה על עוגמת הנפש שגרמתם לי, להתנצל ולחזור בכם מבקשת התשלום."
"אני לא יכולה," אומרת המוקדנית.
"מה את לא יכולה?"
"אני לא יכולה לבטל דרישת תשלום. מרגע שהמחשב הדפיס דרישת תשלום כלשהי, כל שאני צריכה לעשות זה לשכנע אותך לשלם, וודאי שאינני מוסמכת להתנצל. תאגיד המים לא מתנצל, אלא מספק מים. זה מה שאנחנו יודעים לעשות."
"חשבתי שאצלך מבררים חשבונות שיש לגביהם אי־הסכמה בין הלקוחות לתאגיד המים ואצל המוקדנית הקודמת משלמים."
"גם אצלי אפשר לשלם."
"ואצל מי מתלוננים?"
"אפשר גם להתלונן אצלי... אבל אני עובדת כאן כבר שש שנים ולא זכור לי מקרה אחד שבו לא שולם חשבון שיצא מכאן ושמישהו בתאגיד המים התנצל בפני לקוח על כסף שכביכול לא הגיע לנו עבור מים שצרך..."
גידי קפלן נרגע. מצד אחד הבין שהוא כנראה ייאלץ לשלם, אבל כדי שזה יקרה, המוקדנית לא אומרת שהיא לא יכולה להחזיר לחיים את אמו ואביו וזה טוב בעיניו. מעודד.
"אז נלך על האפשרות הראשונה."
"שהיא?"<
"אתרו את הבעלים הנוכחי של הדירה וחייבו אותו בתשלום חשבון המים."
"לפי מה שמופיע במחשב שלי הוריך הם הבעלים של הדירה והם צריכים לשלם את החוב, או אתה. אז את מי אתה רוצה שאחפש?"
"אבל אני לא קשור לדירה."
"אדוני, זה לא מה שמופיע אצלי במחשב."
"המחשב שלך טועה. גם מחשב יכול לטעות."
"רק רגע... אבדוק במחשב הארנונה של העירייה... אולי שם מופיע שֵם אחר..."
"תודה."
"לא... גם בעירייה הנכס רשום על שם רבקה וזאב קפלן.
מצטערת, אדוני, הגיע הזמן לשלם?"
"לא... אז אני מבין שהאפשרות הראשונה לא מתקבלת על דעתך... אם כך, נלך לאפשרות השנייה."
"שהיא?"
"רשמו את הדירה על שמי בטאבו... וכשהדירה תהיה שוב שלי, אשלם בשמחה את חשבון המים הנוכחי ואת כל החשבונות בעתיד... להודות על האמת, שנה אחרי שמכרנו את הדירה הצטערנו, כי לא נשאר כסף בחשבון הבנק ולא היתה דירה. אם אהיה שוב הבעלים אני מתכוון כמובן לשפץ את הדירה ולהשכיר אותה. לא יזיק לי לקבל עוד כמה אלפי שקלים לגמור את החודש... מה דעתך?"
"אדוני, אתה מדבר עם תאגיד המים שרונים. אנחנו לא לשכת רישום מקרקעין. אם אתה רוצה, אברר לך לאיזו לשכה עליך לפנות כדי להסדיר את העניין. זה בוודאי לא אצלנו. מצטערת. רוצה לשלם?"
"לא. לא רוצה... אז נשארה האפשרות השלישית."
"שהיא?"
"השיבו לחיים את אמי ואבי בתמורה לתשלום החוב של ארבע מאות שמונים ש"ח ושלוש אגורות... בעצם, את יודעת מה? אם תעשו כבקשתי, אני מתחייב לשלם גם את כל החשבונות העתידיים. ובאותה הזדמנות, אם לא קשה לכם, אשמח אם תשיבו לחיים גם את אחי. בינינו,
אין טעם להחזיר לחיים את אמא ואבא בלי להחזיר לחיים את אחי. זה יהיה בלתי נסבל להורים ששכלו את בנם לפני יותר מארבעים שנה, לחזור לחיים בלעדיו, ולכם זו לא צריכה להיות בעיה גדולה. שניים או שלושה — מה ההבדל? תחשבו על מבצע שבו הלקוח מקבל שלושה במחיר של שניים.
הקושי היחיד שאני רואה הוא זה שאחי לא גר מתחת לאבן ברחוב הנצח, אלא בבית הקברות הצבאי בקריית שאול, מתחת למצבה קטנה וסטנדרטית באדיבות משרד הביטחון. אבל מה המרחק הזה בשבילכם? משחק ילדים, לא?"
"אדבר עם אחראית המשמרת ואחזור אליך."
"תודה."
