חטיפת פיות השיניים

פרק ראשון
המפגש עם המִפְלָץ

הרשו לי לשאול אתכם שאלה טיפשית: "האם אתם אוהבים לקבל מתנות?"
"ודאי," אתם עונים ומניעים ראשיכם בפליאה, "מי לא?""
ובאמת, מי לא אוהב לקבל מתנות? ולא רק ביום ההולדת, יש כל כך הרבה הזדמנויות נוספות למתנות: בחגים, בסוף שנת הלימודים, בסיום החופש הגדול, כשמביאים הביתה תעודה טובה, וכמובן כאשר... נופלת לכם שן.
נפילת השן הראשונה היא אירוע חגיגי במיוחד, וכמעט תמיד תמצאו בבוקר שאחרי, מתנה מתחת לכרית שלכם או לְיָדָהּ. פֵיוֹת השיניים, האחראיות על חלוקת המתנות לילדים, לעולם אינן שוכחות להביא מתנה לכבוד נפילת השן הראשונה. בדרך כלל הן מניחות אותה מתחת לכרית או סמוך למיטה. לגבי השיניים הבאות שנופלות - הדברים לעיתים שונים במקצת. לא פעם ניתן לראות ילד המחפש בקדחתנות, הופך את הכרית ומְנַעֵר את השמיכה, אך למרבה האכזבה לא מוצא דבר. ייתכן כמובן שהפֵיָה האחראית על חלוקת המתנות באותו אזור מגורים פשוט שכחה, אך לפעמים אין מתנה כי הילד פשוט גָּדַל, והוא כבר לא ממש מאמין בפֵיוֹת. ליתר ביטחון או אולי מתוך הֶרְגֵּל הוא בודק, אולי בכל זאת ימצא איזו מתנה קטנה. איזה טיפש!! הרי ברור כשמש שאף פֵיָה לא תטרח לתת מתנה לילד שלא מאמין בקיומה.
זו בדיוק הסיבה לכך שאוֹר בן האחת־עשרה הפסיק לחפש מתנות מִפֵיוֹת השיניים. אור חשב שהוא כבר גדול מדי בשביל זה, והיה לו ברור שכאשר תיפול אחת משיניו בעתיד, שום פֵיית שיניים לא תגיע יותר. לאמיתו של דבר הפסיקה הפֵיָה להגיע מהיום שמָלאו לו עשר שנים. עד אז, נהגה לבקרו בלילה שלאחר נפילת השן שלו, ובזמן שיָשַׁן שינה עמוקה היתה מניחה לו מתנה נפלאה, עטופה בנייר מרשרש, מתחת לכרית. היו מקרים שהפֵיָה צירפה גם פתק החלפה בחנות הצעצועים שמעבר לרחוב, למקרה שהמתנה לא תהיה לטעמו. כל זה קרה מזמן. בגיל עשר אמרו הוריו של אור שלדעתם ביקור הפֵיָה קצת מיותר בגילו, ויהיה זה מנומס מאוד לא להטרידה יותר. כך, תוכל הפֵיָה להקדיש את זמנה לילדים שעדיין משוכנעים כי פֵיית השיניים היא זו שמניחה מתחת לכרית מתנה לכל שן שנופלת, ולא הוריהם. אור הסכים עם הוריו, אך השתדל מצידו להבהיר להם כי בִּמְקום להשקיע את כספם במתנות קטנות, הגיוני יותר יהיה אם יחסכו למשהו גדול כמו מערכת קולנוע לחדר שלו, או כרטיס טיסה לחו"ל בעבורו. אפשרות נוספת שעליה המליץ היתה פתיחת תוכנית חיסכון לרכישת מכונית שיוכל לנהוג בה כשיהיה בן שבע־עשרה, לאחר שיוציא רישיון.
כל זה היה נכון, עד אשר נפלה לאור השן הטוֹחֶנֶת הראשונה, בלסת העליונה מימין. למחרת בבוקר מצא ליד הכרית שלו משהו שבכלל לא נראה כמו מתנה. בדיוק אז התחיל הכל להשתבש. אך בואוּ לא נקדים את המאוחר, ונתחיל את הסיפור כפי שמתחילים כל הסיפורים: מההתחלה.
"אמא!" קרא אור בקול מחדר האמבטיה ביום ראשון בצהריים, "נפלה לי שן!"
"מזל טוב," חייכה דורית, אמו. היא בחנה את השן בעניין. "איזו שן ענקית!"
אור ירק את הדם לתוך הכיור ושטף את פיו.
"נגסתי נגיסה חזקה בתפוח ופתאום הרגשתי שהשן נתקעה בתוכו," סיפר.
"להניח לך מתנה מתחת לכרית בלילה?" צחקה דורית.
"אוי, איך אהבתי את זה!" אמר אור בגעגועים ובעיניו החומות הופיע מבט חולמני. "אני לא מאמין שלא קלטתי שזה אתם שנותנים לי את המתנות. אני זוכר שפעם הִנַּחְתֶּם מתחת לכרית שלי משחק מחשב שראיתי אצל רון מהכיתה שלי, וכל אותו היום השתגעתי ממחשבות, איך הפֵיָה ידעה שזה בדיוק מה שרציתי. אף פעם לא סיפרתם לי את האמת."
"לא רצינו לקלקל לך את האמונה בקסם," חייכה דורית. "ילדים מאמינים בקלות בעולם הפֵיוֹת וחבל להרוס אמונה חביבה כזאת. זה מעשיר את הדמיון. בין כה וכה בגיל מסוים זה נעלם."
המקום שממנו נפלה השן הפסיק לדמם ואור הלך לחדרו להכין שיעורים. שאר היום עבר כרגיל: קפיצה ללידור חברו הטוב, ארוחת ערב וצְפִייה בסרט מתח בטלוויזיה. בעשר בלילה כיבה אור את המנורה בחדרו, סגר את הדלת ונרדם.
בשש וחצי בבוקר צילצל השעון המעורר שניצב על השולחן ליד מיטתו. אור שלח יד להפסיק את הצלצול המטריד, אך להפתעתו, מישהו הקדים אותו, והצלצול נפסק. הוא פקח את עיניו. על מיטתו, סמוך לכרית שלו, ישבה מפלצת בגודל בינוני. היא היתה מפחידה, שְׂעירה ודוֹחָה. אור פתח את פיו כדי להשמיע את הצרחה הענקית שעמדה להיפלט מגרונו, אך מרוב פחד לא הצליח להשמיע כל קול.
המפלצת התבוננה בו ואמרה: "המ... שלום, או נדמה לי שמקובל לומר בוקר טוב כשמתעוררים, לא כן?"
"מממי את?" גימגם אור בפחד.
"אני אתה ולא את," אמרה המפלצת. "אני המַתָּנָה שלך. פֵיית השיניים שלחה אותי כמתנה לכבוד השן שנפלה לך."
אור התבונן במפלצת בחוסר אמון: "אתה עובד עלי," אמר.
"נכון," הודתה המפלצת וחיוך נבוך של מי שנתפס בשקר עלה על פניה. "אמרתי לו שזה לא ילך. אני נראה כמו מתנה? אף אחד לא יקנה את זה. מילא אם הייתי עטוף בנייר אריזה או לפחות היו מצמידים אלי סרט צבעוני, יחד עם איזו ברכה קטנה. אבל ככה? זה ממש לא רציני. מיד רואים שאני מִפְלָץ."
"מה זה מפלץ?" שאל אור, שוכח לרגע את פחדיו.
"מפלץ זה מפלצת ממין זכר," הסביר המפלץ. "משום מה החליטו שיש הרבה מפלצות, אבל שכחו שיש גם הרבה מִפְלָצִים בנים. לאורך ההיסטוריה התעלמו מקיומנו ושָׂמוּ את הדגש על המין הנשי דווקא. הרי אנחנו מפלצתיים לא פחות, אז למה לא להזכיר גם אותנו?" תהה המפלץ בעלבון.
אור נזכר בדבריו הקודמים של המפלץ.
"למי אמרת שזה לא ילך?" שאל.
"לפְלוֹץ, המלך שלנו," ענה המפלץ.
אור שכח שעליו לפחד ופרץ בצחוק: "איך קוראים למלך שלך?"
"פְלוֹץ," חזר המפלץ שוב. "שם נהדר, לא? זה בא מהשורש מפלץ, ופירוש המילה פלוץ היא: גיבור אמיץ לב. המון תינוקות מִפְלָצִים נקראים פלוץ על שם המלך שלנו. מה מצחיק בזה, בבקשה?"
"אני מצטער," אמר אור וקימט את אפו הסולד. הוא כבש בקושי רב את צחוקו. "פשוט אצלנו למילה פלוץ יש משמעות קצת שונה," אמר בלי לפרט. "למי אתה מתכוון כשאתה אומר המלך שלנו?"
"אנחנו עַם המפלצות והמִפְלָצִים," הסביר המפלץ. "פלוץ, הידוע בכינוי החיבה שלו פלוֹצי, הוא המלך היקר שלנו. הוא תיכנן במשך כמה שנים את התוכנית הערמומית הזו, את ההשתלטות הגאונית הזאת. הוא המוח," הודיע בגאווה.
"איזו תוכנית?" שאל אור מופתע. הוא תהה לפתע אם הוא חולם, והאם סרט המתח שראה אתמול בערב השפיע עליו וגרם לו להזיות טיפשיות כאלה.
"אני רואה שאני צריך להסביר לך את הרקע לביקור שלי כאן," אמר המפלץ בסבלנות, "בעיקר אם אני רוצה שתענה לי אחר כך על כמה שאלות. אז תקשיב טוב בבקשה כי אני לא אוהב להסביר פעמיים. במשך עשרת החודשים האחרונים, הצלחנו ללכוד את כל פֵיוֹת השיניים החיוֹת על פני כדור הארץ."
"פֵיוֹת שיניים?" צחק אור. שערותיו המתולתלות חדרו לתוך עיניו והוא העיף אותן אחורנית. "אין דבר כזה."
המפלץ הרים בייאוש את עיניו לתקרה: "איך שאני שונא שאנשים מלגלגים על דברים שהם לא יודעים. מדהים אותי שהתופעה הטיפשית הזו חוזרת על עצמה כל הזמן. מאיפה לדעתך מגיעות כל המתנות שילדים מוצאים מתחת לכרית בבוקר, מיד אחרי שנופלת להם שן?"
"מההורים שלהם," השיב אור ללא היסוס.
"נו באמת," אמר המפלץ בתרעומת. "אתה כבר בחור גדול. בן כמה אתה? אחת־עשרה? שתים־עשרה?"
"אחת־עשרה," ענה אור בגאווה.
"אז בגיל מופלג שכזה מותר לך כבר לדעת את האמת," קבע המפלץ. "ההורים מופתעים לא פחות מהילדים שלהם, כשהילדים מוצאים את המתנות מתחת לכרית. הם לא מבינים זאת כלל ולכן הם המציאו מין סיפור כזה, שהם הם אלו שהניחו את המתנה, אבל כמובן שהם יודעים שזה שקר."
"אני לא מאמין," אמר אור. "רק אתמול צחקתי עם אמא שלי על כך שהאמנתי, שפֵיית השיניים הניחה את כל המתנות שקיבלתי כשנפלו לי שיני החלב. אמא שלי הודתה שהיא לא רצתה לקלקל לי את הקסם. אמא שלי לא משקרת אף פעם."
"נו מה אתה חושב שהיא תגיד?! את האמת?" צחק המפלץ. בטנו השעירה עלתה וירדה בתנועות מהירות עם כל צחוק. "יש מקרים מסוימים שבהם גם הורים שאף פעם לא משקרים - משקרים! ואם תרשה לי לחזור לעוּבדות, אז כפי שאמרתי, לכדנו את כל פֵיוֹת השיניים וכלאנו אותן במקום מסתור."
"למה?" שאל אור, שוכח לרגע שפֵיוֹת השיניים לא קיימות כלל, וגם מפלצות ומִפְלָצִים בעצם לא.
"או! סוף סוף אתה שואל שאלה לעניין. כלאנו אותן כדי שיגלו לנו היכן נמצא מחבוא המתנות שלהן."
"זה ממש מגוחך," התפרץ אור. "אין פֵיוֹת שיניים ובטח שאין להן מחבוא של מתנות."
"אז מאיפה הן מביאות את כל המתנות, לדעתך?" שאל המפלץ שוב. "אנחנו יודעים בוודאות, שיש בבעלותן של פֵיוֹת השיניים כמה בתי חרושת לייצור מתנות שונות ומגוונות, בהתאם לתקציב שעומד לרשותן באותו חודש, כמובן. דרך אגב, בכל בית חרושת יש גם מחלקה שלמה לאריזות יפיפיות. הילדים שנופלות להם שיניים מקבלים מתנות נפלאות, ארוזות היטב. אלו מתנות אשר לנו, המפלצות והמִפְלָצִים, מעולם לא היו," אמר המפלץ בנימה של קנאה. "אתה לא תאמין באלו דברים מדובר. אפשר לחשוב שהילדים שנפלה להם שן עשו איזה משהו מיוחד. אני אראה לך דוגמאות." המפלץ הוציא קופסת עץ בגודל של קופסת נעליים מתוך שקית ניילון, שהיתה מונחת לידו על המיטה של אור, ופתח אותה בזהירות. "בבקשה, תסתכל!" אמר לאור.
אור הציץ לתוך הקופסה. היו בתוכה אופניים זעירים, כדורגל קטנטן, מחשב פצפון, חמש בובות ברבי מיניאטוריות ודיסקטים של המשחקים הכי חדישים שיש. אור אפילו ראה שיש שם דיסקט של המשחק שהוא הכי משוגע עליו: 'מתקפת פגזי המחץ'. לתדהמתו ראה שזה משחק מספר חמש. למיטב ידיעתו המשחק האחרון שיצא בעולם היה מספר שלוש והחלו להפיצו בחנויות משחקי המחשב רק בשבוע שעבר.
"לכבוד השן הראשונה שנופלת יש ילדים שמקבלים כל מה שהם רוצים. אני אפילו מכיר ילדה אחת בְּארץ שנקראת הודו, שקיבלה ארמון קטן לכבוד האירוע. היית מאמין? ארמון! אשתי האהובה, פליצוֹנת, ממש התפלצה כששמעה על כך. היא בכתה שזה לא יכול להיות. אנחנו גרים בבקתה עלובה, וילדה שנפלה לה שן מקבלת ארמון?"
"ולמה לא ביקשתם גם אתם מתנה כשנפלו לכם שיניים?" שאל אור.
המפלץ חייך חיוך מבעית למדי וחשף פה חסר שיניים.
"אנחנו מפלצות חסרות שיניים," הסביר בעצב. "יש לנו חניכיים חזקים ביותר שבעזרתם אנו כותשים את המזון שאנו אוכלים, אבל מעולם לא צמחו לנו שיניים, כך שאף פעם לא יכולנו לבקש מתנה."
אור מצא את עצמו משתתף לרגע בצערן של המפלצות, אבל מיד נזכר, שרגע קודם לכן התוודה לפניו המפלץ על מעשה פשע שנעשה, חטיפת הפֵיוֹת.
"האם פֵיוֹת השיניים גילו לכם היכן המחבוא?" שאל.
"לא ולא," ענה המפלץ. "הן מסרבות להתוודות. כל מה שניסינו לעשות לא עזר. הן טוענות שחלוקת מתנות לילדים שנופלות להם שיניים זו אחריות גדולה ביותר, שהוטלה עליהן, וגם בעינויים לא יוציאו מהן את מקום המחבוא. רק תאר לעצמך כמה מתנות אמורות להימצא במחבוא." המפלץ ליקק את שפתיו והחל מפרט: "לכל ילד יש עשרים שיניים ואפילו שמענו, שעל שן חותכת קדמית מקבלים לפעמים שתי מתנות במקום אחת, ולכל ילד יש ארבע שיניים חותכות קדמיות בכל לסת! אפילו אם לא נתייחס למתנות הכפולות, תעשה חישוב כמה ילדים יש בעולם, תכפיל עשרים שיניים במספר הילדים ותקבל את מספר המתנות שאמורות להימצא במחבוא. וזה עוד לא כולל את כל הילדים שעתידים להיוולד. אנחנו רוצים את כל המתנות האלה!"
"זה נורא," אמר אור. "אם מה שסיפרת לי על חטיפת הפֵיוֹת הוא נכון, זה אומר שילדים בכל העולם מצפים כעת לשווא למתנות האלו. תאר לעצמך את האכזבה שלהם כשהם קמים בבוקר ולא מוצאים כלום."
"זה בכלל לא מעניין אותי," אמר המפלץ בהחלטיות. "אחרי שאשתי ותושבים רבים כתבו למלך שלנו מכתבי תלונה, החל המלך פלוץ לתכנן תוכנית נועזת להשתלט על מאגר המתנות העצום הזה. המשימה שנפלה בחלקי היא מהמסובכות והרגישוֹת ביותר. עלי לחקור ילדים שאמורים לאבד בקרוב שן, ואתה הילד הראשון ברשימה שלי."
"ולמה אתה חושב שילדים שמאבדים שן ומקבלים מתנה יידעו היכן נמצאות המתנות?" שאל אור בפליאה. "מה פתאום שהפֵיוֹת יגלו לנו את הסוד החשוב הזה?"
"זו בדיוק השאלה ששאלתי את המלך שלנו." המפלץ דילג מרגל לרגל בחוסר סבלנות, "ואני אגיד לך מה הוא ענה: 'ילדים הם יצורים סקרנים וחטטנים. הם חייבים לבלוש ולגלות כל דבר. בטוח שהם יודעים מהיכן מגיעות המתנות שהם מקבלים כל כך הרבה שנים, וברגע שאחד מהם מגלה, הוא מפטפט ומגלה לכל האחרים. אבל ילדים הם בעצם די מטומטמים," הסביר המפלץ לאור. "הם לא יסתערו על האוצר וייקחו הכל בבת אחת לעצמם. מה פתאום? הם אוהבים סיפורי אגדות ולא יקלקלו לעצמם את הכיף של קבלת מתנה מפֵיָה, כשנופלת להם שן, בכך שיחסלו את כל המלאי. ברור שהם לא יגלו את הסוד לאף אחד שהוא לא ילד, אבל תפסיק לעשות את עצמך - רובכם יודעים את כל הפרטים הסודיים. אני לא אומר שלא ייתכן שאתה מאלו הבודדים שלא יודעים, אבל גם מי שלא יודע, מכיר מישהו אחר שיודע."
"אני חושב שאתה לגמרי טועה," קבע אור בביטחון.
המפלץ גיחך בלעג והיה ברור שאינו מאמין לאף מילה של אור. "הילד הבא אחריך ברשימה הוא יואב צור מרחוב השושנים 5, כניסה רביעית. אתה יודע במקרה איפה נמצא רחוב השושנים?"
יואב צור למד בכיתה המקבילה והשתתף עם אור בחוג מחשבים. אור ידע היטב היכן הוא גר, ואפילו ביקר אצלו פעם אחת, אבל הוא לא התכוון לספר על כך למפלץ.
"אין לי מושג," שיקר.
"אז בטוח שיש לך מושג היכן מחבוא המתנות," התעקש המפלץ.
"גם לא," אמר אור. "אני בכלל לא האמנתי עד עכשיו שיש דבר כזה, אבל גם אם הייתי יודע, לא הייתי מגלה לך," אמר באומץ לב שהפתיע אף אותו.
"הגישה שלך מאוד שלילית. לא הייתי אומר שזה יוביל אותך רחוק," אמר המפלץ בעוינות. "יש לך מזל שאני חושד שאתה לא יודע כלום, ויש לי קצת הרבה מושג בחקירות. אני חוקר מתחיל בשלב שלוש," אמר בגאווה. "יש לנו כמובן חוקרים ותיקים שיש להם הרבה הרבה מושג בחקירות, ולי יש רק קצת הרבה, אבל בטוח שזה יותר טוב מקצת קצת מושג, לא?"
"זה גם יותר טוב משום מושג," ניסה אור לעזור לו.
"בוודאי שזה יותר טוב," אמר המפלץ ומשך בכתפיו, "אבל אין לי את כל היום, אני קצת ממהר. יש לי רשימה של עוד הרבה ילדים שנפלה להם שן היום ועלי לבדוק אם הם יודעים משהו. אולי יש לך במקרה משהו לאכול?.." שאל לפתע, "העירו אותי נורא מוקדם למשימה ולא הספקתי לאכול ארוחת בוקר. שתיתי רק כוס שוקו וזהו."
אור הניד ראשו לשלילה: "אמא שלי לא מרשה לאכול בחדר. היא אומרת שזה עושה פירורים." לפתע נזכר: "יש לי מסטיקים אם אתה רוצה."
"מה זה מסטיק?" שאל המפלץ.
"זה גומי לעיסה בטעם מתוק," אמר אור. "זה לא ממש אוכל אבל כיף ללעוס את זה."
"בסדר," הסכים המפלץ וטילטל את רגליו בהתלהבות. "אני כל כך רעב שכל דבר יהיה טוב."
אור הושיט לו קופסה של מסטיקים ענקיים, עגולים וצבעוניים. המפלץ פתח אותה בלהיטות, הוציא חמישה מסטיקים ולפני שאור הספיק לומר משהו מילא את פיו בכולם. הוא החל ללעוס בהנאה בעזרת החניכיים החזקים שלו: "זה נהדר," החל לומר, כשבהלה אחזה בו לפתע. שתי לסתותיו נדבקו זו לזו. "הפה שלי תקוע!" צרח בחרדה בקול עמום.
הוא הכניס את אצבעותיו לפיו והחל לנסות להסיר את חתיכות המסטיקים שנצמדו לחניכיו. לאחר דקות ארוכות של מאמץ הצליח להסיר את רוב חלקי המסטיקים. המפלץ השמיע אנחה גדולה של רווחה.
"זה היה מפחיד," התוודה. "יש לי מין שפיצים כאלו בחניכיים. זה בכלל לא שיניים אבל זה קשור איכשהו למבנה החניכיים שלנו. כנראה שהמסטיק הזה נתפס בשפיצים ולא הצליח להשתחרר מהם. עכשיו אני מבין איך אתם מאבדים את כל השיניים שלכם," הוסיף בלגלוג. "בחיים שלי אני לא אכניס יותר את הדבר הזה לפה. ובקשר למה שדיברנו קודם, כדאי לך להתחיל לחשוב קצת יותר טוב איפה נמצאות המתנות, כי אני עוד אחזור," אמר באיום, "ובפעם הבאה אני לא אהיה כל כך נחמד."
הוא טיפס על אדן החלון, שהיה פתוח בחלקו, ונעלם. אור מיהר להציץ דרך החלון אך לא היה כל זכר לַמפלץ. השמש הציפה את החדר. הוא תהה אם כל הסיפור המוזר היה חלום, כשעינו צדה פיסת נייר מגולגלת על מיטתו, בדיוק בַּמקום שבו ישב המפלץ. אור פתח את הנייר המגולגל ופרס אותו על המיטה. זה היה דף גדול, מחולק לשניים. בחלקו העליון היתה כתובה המילה מַפָּה, מתחתיה היה ציור, ומתחת לציור היה כתוב: בית הכלא לפֵיוֹת השיניים. בהמשך היתה כותרת: ילדים שצריכה ליפול להם שן - לחקירה ולבדיקה מקיפה. כאן באה רשימה של עשרים ילדים ומשפט נוסף: רצוי לא להשתמש בעינויים, אבל מותר בהחלט לטלטל ילדים בחוזקה, כדי להוציא מהם מידע חיוני.
המפה, כמו הדף עצמו, היתה מחולקת לשני חלקים. בחלק העליון היו מצוירים עננים כחולים ובתחתון היה מצויר מטע של עצים מוזרים.
הילד הראשון שהופיע ברשימת הילדים היה אור עצמו, ואחריו, יואב צור מרחוב השושנים 5, כניסה רביעית.