מבוא
שיח האדם בפני בורא עולם הוא זמן של התעלות והתרוממות הרוח, הטובע חותמו על מהלך חייו וניכר במעשיו ובאורח חייו. האמנם תקף הדבר גם בעת שהמתפלל מבקש על בשר ודם — שליט שהוא מלך, קיסר או נשיא — ואינו מפנה בתפילתו את לבו אל המופלא, הנשגב והמרומם? האם תפילה למען מסגרת מדינית בכל צורת שלטון שהיא, יכולה לעורר רגשות כפי שמעוררת תפילה הנובעת כל כולה מהלב, מאמונה תמימה וטהורה? כיצד משלבים בין הזמני והחולף לבין הנצחי והבלתי משתנה?
תפילה היא הרגע האינטימי ביותר בעולמו של המאמין ובקשר שבינו לבין מושא אמונתו. המדינה, כמסגרת חברתית־מדינית, היא המרחב הציבורי והפומבי ביותר של כל מי שחי בה. המפגש בין האינטימי ביותר לבין הציבורי ביותר מתרחש בבית הכנסת בשבתות ובמועדים בעת שהחזן והציבור עומדים ומתפללים; בארץ — את 'התפילה לשלום המדינה' הפותחת במילים "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו"; בתפוצות ישראל — את 'התפילה לשלום המלכות', שלום השלטון, הפותחת במילים שעל פיהן היא קרויה: "הנותן תשועה למלכים, וממשלה לנסיכים, מלכותו מלכות כל־עולמים". בין שתי התפילות שמקורן הראשוני זהה, יש הבדל גדול ומשמעותי ביותר בתוכן ובכוונה. בתפוצות ישראל — בגולה — מתפללים רק על שלומו האישי ושלומו השלטוני של השליט. במדינת ישראל התפילה היא לשלום המדינה, אזרחיה ותושביה, להגשמת יעדיה הלאומיים ושאיפותיה לעתיד. אין 'התפילה לשלום המדינה' מבקשת על שלומם האישי של השליט או של השלטון, שהרי אלה זמניים, ואילו התפילה מבקשת לתת ביטוי אמוני לאחריותו ולשותפותו של המתפלל בהשגת היעדים העליונים של מדינה יהודית בארץ ישראל.
ראשיתו של ספר זה בעבודת מחקר לשם קבלת התואר ד"ר במסגרת התוכנית ללימודים בין־תחומיים (היסטוריה ויהדות) באוניברסיטת בוסטון בארצות הברית בהדרכת פרופ' אלי ויזל. כותרת המחקר היא: המפגש בין הפוליטיקה והתפילה — תולדות התפילות לשלום המלכות והתפילה לשלום המדינה'. מכותרת המחקר עולה שעניינו בחינת אמות המידה, הדרכים והתכנים להכנסת עולם החולין, המשתנה בכל מקום ובכל עת, לעולם הנצח של האמונה הדתית. לשון אחר, עד כמה אפשר וניתן לתת ביטוי למציאות המשתנה בתוכן הקבוע זה דורות רבים של סדר התפילה שבסידור. האם אפשר למשל להוסיף תפילות בעקבות אירועים היסטוריים חד־פעמיים, או להוציא מהסידור תפילות הנראות לא־שייכות מבחינת העניין ומעוקרות־משמעות לזמן ולמקום?
סדר הפרקים בספר משלב דיון בשני תחומי המחקר — היסטוריה ויהדות. הפרק הפותח עניינו המקורות הראשוניים לתפילה והפרשנות הנרחבת שניתנה להם במרוצת הדורות. הבנתם של מפרשֵי ימי־הביניים את הפסוק בספר ירמיהו — "וְדִרְשׁוּ אֶת־שְׁלוֹם הָעִיר, אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ, אֶל־יְהוָה: כִּי בִשְׁלוֹמָהּ, יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם (כט, ז) — המשמש מקור לתפילה, שונה לחלוטין מהפירושים שניתנו לאותו פסוק במאתיים השנים האחרונות. ההבדל הגדול בין שתי התקופות, המשתקף גם בפרשנות לאותו פסוק, מקורו במציאות החיים השונה הן של המתפלל היהודי והן של החברה הסובבת אותו.
מאות שנים חלפו מאז אמר רבי חנניה סגן הכוהנים, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ (פרקי אבות ג, ב), ועד שגובש ונכתב הנוסח המלא הראשון של התפילה לשלום השלטון. מתי וכיצד התפתח הנוסח הראשון של 'תפילה לשלום המלכות'? מה היה הטקסט? מה הייתה משמעותו? לְמה התכוון המחבר? מדוע נאמרה התפילה ומתי? עד כמה הושפע הטקסט היהודי מטקסטים שנכתבו לאותה מטרה, ואשר היו מוּכּרים בדתות אחרות? במרכז הפרק השני מופיע דיון בתהליך ההיסטורי הארוך של יצירה וניסוח של תפילה יהודית לשלום שלטון שאינו יהודי. בהמשך הפרק מובאות התפילות הראשונות שנכתבו לשלום מדינת ישראל עוד בטרם נכתבה התפילה הנאמרת היום, ואשר סגנונן ותוכנן תואמים וממשיכים את תפילות 'הנותן תשועה' שהתפללו יהודים בתפוצות הגולה.
עד כמה הקפידו יהודים לומר את התפילה לשלום השלטון? עד כמה רצו היהודים — או שמא נכפה עליהם — להתפלל לשלומו של שלטון נוכרי? האם יש חובה הלכתית להתפלל תפילה זו? מה המשמעות מבחינת ההלכה לאמירת התפילה במצב שבו שני יהודים נלחמים בשני צבאות שונים זה בזה; למשל, מלחמת צרפת־פרוסיה (גרמניה) ב־1870. ידוע היטב כי בצבאות של שני הצדדים היו בלוחמים חיילים יהודים, וכל אחד מהם התפלל לניצחון הצבאי של הצבא שבו שירת. האם בעת שהחייל היהודי התפלל לניצחון ארצו, הוא התפלל לכישלונם ולמותם של חיילים מצבא האויב, ובהם גם יהודים? מוקד הדיון בפרק השלישי הוא הנימוקים לאמירת התפילה לשלום המלכות, כפי שהנושא מקבל ביטוי הן בספרות ההלכה והן בגילויי דעת, בחוברות פסאודו־רבניות, בכתובות בבתי כנסת וגם בספרות היפה, כמו למשל במחזה 'טוביה החולב' , בספרי זיכרונות ובמקורות כתובים נוספים.
שאלת זהותו של מחבר התפילה לשלום מדינת ישראל היא נושא הנידון בפומבי כבר עשרות שנים, ורבים מהמתפללים אותה נדרשו לשאלה זו. מאז החל הדיון הפומבי בשנת תשמ"ד (1984) נכתבו עליו מאמרים רבים, ובעיקר בדבר השאלה: היש לייחס לסופר ש"י עגנון את חיבור התפילה, או שמא חיבורה — כפי שנכתב בעת שניתן לה פרסום ראשון — הוא פרי ידם של הרבנים הראשים של שנת הקמת המדינה, הרבנים הרצוג ועוזיאל. בפרק הרביעי של הספר ניתנת תשובה לשאלה באמצעות עיון בכתבי יד מקוריים, מסמכים משנת תש"ח וכן משנים מאוחרות יותר, עדויות כתובות וראיונות עם אישים שפעלו באותם ימים והיו מעורבים בנושאי דת ומדינה.
הפרק החמישי עניינו התפילה עצמה — תוכנה, פירושה ומשמעותה. עבור המתפלל, עצם אמירת התפילה היא חלק מסדר התפילות שבסידור. אך התפילה היא יותר מכך, היא טקסט הצהרתי שבו המחבר מביע את אמונתו, השקפתו ויחסו למדינת ישראל. רבים התחבטו — ומתחבטים — בשאלת משמעותו של הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו', שבו מתאר המחבר את מדינת ישראל. קבלת הביטוי הייחודי הזה ואמירתו היו זה מכבר לנייר הלקמוס לבחינת יחסו של היהודי המאמין־המתפלל אל מדינת ישראל. לְמה התכוון המחבר בצירוף לשוני ייחודי זה? מה פירושן הלשוני והרעיוני של מילות התפילה? האם אכן יש בביטוי זה משום האצלת קדושה למדינה וראייתה כתופעה אלוהית?
'התפילה לשלום המדינה' נאמרה בבתי הכנסת בפעם הראשונה בראש השנה של שנת תש"ט, כלומר חמישה חודשים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, עוד בטרם הסתיימה מלחמת הקוממיות. מאז ועד היום בתקופות שונות ראו רבנים, חזנים ובעלי תפילה אפשרות לבצע שינויים בטקסט התפילה. במרבית המקרים השינויים האלה נבעו מהשקפות פוליטיות ולעתים גם ממחלוקות בנושאי דת, אך ידי המשנים לא רעדו כאשר הוסיפו או גרעו מילים מהטקסט, ובכך שינו את הכוונה של מחבר/מחברי התפילה. הפרק השישי מוקדש בעיקרו לשינויים שהוכנסו במרוצת השנים בטקסט — בנוסח המקורי של התפילה.
הוצאתו לאור של ספר זה היא עבורי שלב חדש במחקר ארוך שהתחלתי בו לפני כעשרים שנה. בעצם העיסוק בנושא זה ראיתי כל השנים את החיבור בין שני עולמות הידע שאני מוצא בהם עניין רב — היהדות והיסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל.
רבים ליוו אותי בעצה, בדעה, במידע ובהפניה למקורות הקשורים לנושא. ראש וראשון לכולם הוא אבי ז"ל הרב פרופ' דב רפל שהקדיש לנושא התפילה רבים ממחקריו, שאת חלקם כינסנו (אחי נחמיה ואנוכי) בספרו 'פתחי שערים'. כל שיש לי בנושא זה — שלו וממנו. העובדה שלא זכה לראות את העבודה לאחר סיומה מעציבה אותי גם ביום השמחה על הוצאת הספר.
פרופ' אלי ויזל ז"ל, מורה וידיד קרוב שהייתה לי הזכות לעבוד איתו שנים לא מעטות, היה היוזם ומי שטרח יותר מכול למימוש ההצעה שאתפנה מכל עיסוק לצורך כתיבת המחקר במסגרת אוניברסיטת בוסטון. פרופ' ויזל היה המדריך בכתיבת המחקר, ותודתי נתונה לו מכל הלב. צר לי שלא זכה לראות את הספר.
פרופ' סטיבן כץ, היסטוריון דגול וחוקר מקורי, המנהל־מייסד של 'מרכז אלי ויזל ללימודי היהדות' באוניברסיטת בוסטון, דאג במידה שאין נעלה ממנה שאוכל להפיק את המרב מהזמן שהוקצב לי. דאגתו לצדדים המחקריים כמו גם לצדדים החומריים במהלך כתיבת המחקר הייתה במידה בלתי שגרתית מכובדת ומכבדת. מלגה שהעמיד לרשותי 'מרכז אלי ויזל' איפשרה לי להתפנות לחלוטין לביצוע המחקר. על כך נתונה תודתי העמוקה.
הצעד הראשון שלי בתחום המחקר של 'התפילה לשלום המדינה' היה בסמינריון שהדריך לפני שנים רבות הרב פרופ' דוד גולינקין במכון שכטר בירושלים. פרופ' גולינקין הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה, ובקיאותו בספרות הרבנית מעוררת השתאות והערכה.
ידידים רבים סייעו לי במציאתם ואיתורם של מסמכים הקשורים בנושא המחקר. ראש וראשון לכולם הוא הרב שמואל כץ, ההיסטוריון 'הרשמי' של הרבנות הראשית. המסמכים שאיתר והעמיד לרשותי בטובו ובנדיבותו הם מאבני היסוד למחקר שבספר זה. נכונותו היוצאת דופן לסייע בכל עת ראויה להוקרה ולתודה מכל הלב. במרוצת השנים הפניתי שאלות לחוקרים רבים, ותודתי נתונה לפרופסורים חוה לצרוס־יפה ונפתלי וידר זכרם לברכה, וייבדלו לחיים ארוכים הפרופסורים משה בר־אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית; אברהם גרוסמן, ראובן קימלמן, אלחנן ריינר, אביגדור שנאן, יוסף תבורי, ד״ר אהרון ארנד והרב יהורם מזור. תודה מקרב לב לידידים שליווני כל השנים, לרפי ויזר ורבקה פלסר ממחלקת כתבי היד ולעמיתם שלמה גולדברג, מנהל מחלקת ההשאלה, שלושתם מעובדיה הבכירים והמסורים של הספרייה הלאומית; לרב אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם בספריית 'בית אריאלה' בתל־אביב; לצבי איראני, הספרן הראשי בספריית הישיבה־יוניברסיטי בניו־יורק; לאליהו הכהן שאי־אפשר לקיים מחקר על ארץ ישראל ללא עצה ממנו; לביל גרוס, שהכרתו את האמנות היהודית פותחת נתיבים חדשים ובלתי נודעים גם בנושא התפילה; לדודי בן־נעים, מנהל מחלקת כתבי־יד של ספריית אוניברסיטת בר־אילן; לספרנים בספריות הסמינר התיאולוגי היהודי בניו־יורק, אוניברסיטת ברנדייס בבוסטון ומוסד הרב קוק בירושלים.
בעת עריכת המחקר קיימתי ראיונות עם אישים שונים שלדאבון לבי אינם איתנו עוד. ראשון לכולם הוא הרב שמואל אבידור־הכהן, שחשף בפני, ביוזמתו, את האוצר שהיה גנוז בביתו באופן סודי במשך שנים רבות, כתב־היד המקורי של הסופר ש"י עגנון. אחיו הרב פרופ' פנחס פלאי הוסיף מידע שנודע לו מאביהם הרב מרדכי הכהן. אזכיר לטובה את הרב שאר־ישוב הכהן, השר לשעבר ד"ר זרח ורהפטיג, חיים ישראלי, יועץ וראש לשכת שר הביטחון מימיה הראשונים של המדינה, וחוקר החזנות עקיבא צימרמן. איש־איש מהם ותרומתו הייחודית.
ולהבדיל בין שאינם לבין אלה שאיתנו. תודה מקרב לב לרב מנחם הכהן, לחזן יוסף־יוסי מלובני מבית הכנסת של השדירה החמישית בניו־יורק, למשה מושקוביץ ולשמאי גולן, מנהלי 'היכל שלמה' בירושלים. כל אחד מאישים אלה תרם והוסיף מידע חשוב בעיקר בכל הקשור לשאלת זהותו של מחבר התפילה.
תודה מיוחדת לחברי הקרוב חיים באר. אלמלא דרבונו המתמיד ספק אם הייתי רוצה או ניאות להיפרד מהמחקר ולהוציאו אל רשות הרבים.
אני מבקש להודות ליורם רוז וערן זמורה בעלי הוצאת זמורה־ביתן־דביר, ולשמואל רוזנר העורך הראשי של הוצאת דביר, שקיבלו את הספר במאור פנים וביחס לבבי וחם שאין יפה ונעים ממנו.
יעל ינאי העורכת המעולה הייתה מופקדת על מלאכת הספר, ואמרי זרטל עיצב כתמיד את העטיפה הראויה ביותר.
ולבסוף, ולפני כולם, תודה לילדינו אורי ולילך, איתי וטל, שרון וצחי ורימון, ולשמונת נכדינו —עודד, דובב, יואב, יונתן, יובל וגל, אמה ובן, שבמשך זמן רב נבצר ממני להקדיש להם את הזמן שהם ראויים לו.
ביצוע המחקר שביסוד ספר זה וההוצאה לאור התאפשרו רק בזכות תמיכתה, מסירותה, סבלנותה ועזרתה המתמדת של רעייתי, נוות ביתי, דורית. כל ששלי — משלה הוא. אשרי שזכיתי בה.
