אמסטרדם, אפריל 1640.
קשה היא ריצפת בית הכנסת כלבם של מתפלליו, אבל כשאוריאל מסב ראשו שמאלה, ומניח לחיו הימנית עליה, קרירותה מנחמת את כאבו.
שלושים ותשע מלקות רצועה ספג מן השָמָש על גבו הערום, ובתום התפילה הפשיל שוב כותנתו, שכבר דבקה לגופו, ושכב מרצונו על המיפתן, הדם זולג לאיטו מפצעי גבו הפתוחים.
בני הקהילה צועדים בסך על פצעיו. מהם מתעכבים לרגע על גבו, מכבידים אכפם למען הגבר סבלו, אף בוטשים בעקבם. מהם ממהרים עבור, כמעט מרחפים. איש איש בדרכו לארוחת השבת הממתנת לו בביתו, וזה השרוע תחתם על המיפתן, שבית אין לו, מעביר נגד עיניו את השונה והשווה בינו לבין זה שאת צלב פצעיו נטש. לא שהאמין אי פעם באלוהותו. רק סקרן היה לדעת, אם יש בתורתו נחמה. משלא מצא אותה, בקש לשוב לאמונתם של אלה שיכלו להציע יסורים.
ובכל זאת, אף שנואש מדת החמלה, עדיין הסתקרן: במה הרהר אותו האיש על הצלב? האם קלל את יהודה איש קריות שמסר אותו בנשיקה? האם אירר את יוסף הכהן, כייפא, שמצאו בן מוות? האם זכר את פטרוס, שנשבע לו "גַּם כִּי יִכָּשְׁלוּ בְךָ כֻּלָּם אֲנִי לֹא אֶכָּשֵׁל לְעוֹלָם", ובטרם קרא התרנגול כיחש בו שלוש פעמים? מה מחשבות מסיטות את כנפות מסך הכאב, ותובעות תשומת ליבו של הכואב?
לפתע הוא מבין.
יהא השונה רב ככל אשר יהא, הבדידות אחת היא. גם כי יהיו לאיש אשר פרץ גדר רבבות תלמידים, גם אם תסוכנה בנות ירושלים את רגליו בשמן, ובנות הגליל תצענה מיטתו, כשתגיע העת, בודד יהא על הצלב.
כמוהו כזה אשר נטש את תורתו, השוכב כעת על מיפתן בית הכנסת, אוריאל ד' אקוסטא.
אמנם ישוע לא חזר בו, ובשאול אותו כייפא, "הַאַתָּה הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן הַמְבֹרָךְ? ענה בפשטות: "אֲנִי הוּא, וְאַתֶּם תִּרְאוּ אֶת בֶּן הָאָדָם יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה וּבָא עִם עַנֲנֵי הַשָּׁמָיִם", ואילו הוא, אוריאל, בנדות זקני קהילת אמסטרדם את ספריו, ובהטילם עליו חרם כמִין, לא יכול היה שאת זאת, ופעמיים בקש להתוודות על חטאיו, ולהתחנן כי יקבלוהו בחזרה לקהילה הקדושה.
עתה, בשוכבו על רצפת בית הכנסת, מעונה בידי אלה שאליהם בקש להיספח, הוא מבין כי אחת היא. הבדידות אחת היא, הן לזה שישאנה נשוך שפתיים על הצלב, והן לזה שלא יכול לשאתה, ודימה לחמוק ממנה אל חיקם הקר של אלה הדורכים עתה על פצעיו.
ובפרץ חרטה מתהפכת הוא רואה את ישוע, לא כבן אלוהים, לא כמשיח, אלא כאדם הנושא סבלו. הא ותו לא.
אוריאל מתבונן סביבו, והנה הוא ניצב ש ם, בתוך ההמון, לרגלי שלושת הצלבים.
"זה ישוע שם" הוא אומר במבוכה מסויימת לקהל, חש צורך לומר משהו. כמה רחוק מישוע עכשיו אבוס בית לחם, כמה רחוק ריח הנסורת הטריה ליד המשור, בנגריה בנצרת. ואפילו הברושים, בדרך למצרים, נראים מכאן חדים כמחטים.
הוא יודע: הוא ימות, שם, למעלה, על הצלב.
"הוא ימות, ישוע, שם, למעלה על הצלב" אומר אוריאל לאנשים.
דבריו יוצרים מיד בועה ריקה סביבו.
לא בריא לעמוד קרוב מדי למכר של צלוב. מסוכן. ה"מוסרים" בכל מקום. הפרנסה קשה, ושתי מטבעות זהב שמקבלים על הלשנה מוצלחת, נותנים לחם וזיתים לכל השנה.
ילדים בוכים מרעב אף פעם לא עושים טוב לנאמנות.
הוא היה רוצה להשתין, אבל אין היכן.
לא יאומן: פורום הוצאה להורג, מקום מסודר, קבוע, ולא דואגים שיהיה היכן להשתין? בושה.
שני הגנבים, מימין ומשמאל, נראים קצת מגוחכים בעיניו, והוא מתאפק לא לצחוק. ההוא מימין קולט נכון את העוית על פניו של אוריאל, ומתחיל לספר לו בדיחה:
"תשמע קטע: כהן, לוי וישראל עלו לירושלים. בדרך הכהן אומר..."
"מכירים, מכירים" צועק לו מישהו מהקהל, וההוא שם למעלה משתתק.
טוב, ניסה. מה יש. אם לא עכשיו, אימתי?
או, הנה מגיע הצנטוריון, גלימתו האדומה כדם מתבדרת ברוח הקלה.
שלושת הליגיונרים, ששיחקו בקוביות אבן מסותתות בגסות, ממהרים להתרומם ולהקיש על מגיניהם בהצדעת כבוד.
שפתיו הצרות של הקצין מתעקלות לחיוך של בוז מרוחק. ברברים חסרי תרבות. הצלב טוב מדי בשבילם.
הוא מניד ראשו קלות לעבר שלושת הצלובים, שגם הם, נפעמים מהשררה שהגיעה ומעצם התייחסותה אליהם, משתדלים לכלוא את אנקות הכאב.
חלילה מהפריע לסדר הנכון של הדברים.
כולם יודעים את הכללים.
החיילים מתיצבים לרגלי הצלבים, ולאות נוסף של המפקד כל אחד תוחב חנית לצלעות של הצלוב שלו.
הקהל מתלחש:
"כל הכבוד".
"אפילו מוקדם ממה שמקובל".
"נו, גם הם בני אדם. לא רוצים להשאיר כאב סתם".
"תגידו מה שתגידו, יפה מצידם".
"בחייך, שילמו להם יפה יפה."
אוריאל מבין שזה טוב, הדקירות האלה. זאת אומרת, ימותו מהר יותר.
די כואב להתייבש על הצלב שעות, והציפורים האלו, שחגות שם למעלה, גם כן יכולות להיות לא נחמדות.
הוא היה רוצה שכבר ימות.
די, שימות כבר, שיורידו אותו, שיביאו לקבר ישראל.
ליל סדר בפתח. יש לו מה להכין.
נכון, לא נעים לחשוב על זה כשבן אדם גוסס על הצלב. אבל אלה החיים, כמו שאומרים.
פתאום חושך. עוד לא ארבע אחר הצהריים וחושך.
"אלי, אלי, למה שבקתני" מדקלם ישוע את השורה שלו בתמליל.
אוריאל חוזר אחריו: "אלי, אלי, למה שבקתני"
עכשיו הכל יהיה בסדר, הוא מבין.
ישוע ימות עכשיו, ובעוד שלושה ימים הוא יקום לתחיה, וילך להיפגש עם התלמידים שלו. הם ישמעו מה שיגיד להם, אבל יספרו לתלמידים שלהם מה שהם רוצים. ככה זה יהיה.
דרכו של עולם.
והתלמידים, ישמעו מה שמספרים להם, אבל גם הם יעבירו הלאה מה שהם רוצים.
גם זו דרכו של עולם.
בסוף, כשמישהו יכתוב את הדברים, כבר אף אחד לא ידע מה באמת היה כאן, בגולגולתא.
דרכו של עולם כבר אמרנו? מילא. נאמר שוב:
דרכו של עולם.
אבל, בכל זאת, עד סוף כל הימים, נזירות צחות פנים תאנחנה בלילות על משכב בדידותן:
"ישו, חתן דמים שלי מתוק,
בוא אלי, אהב אותי, בוא,
בוא אל גופי השמור לקראתך,
בוא, שאני לך כלה נבחרת,
רק לך אתן, רק לך יהיה,
כל אשר מנעתי מגברים".
ועוד, בכל זאת:
לפעמים אנשים אחוזי אימה, נואשים מול הבלתי נמנע, יזעקו לאמו:
"אם האלוהים, הבתולה הקדושה, הצילי אותי".
והוא, אוריאל, יודע כי גם ימיו תמו, ולא ירחק המוות. זו אשר קיוה לשאת לאשתו, תהא ערש משכבו של זה אשר הלשין עליו. אבל ברחמה טמון זרעו, וגם אם לא יקרא על שמו, ברוך ד' אקוסטא, השבע השביע את אהובתו, כי למיצער תקראנו בנדיקטוס, ולו בנדיקטוס ארהארד, כשם משפחתו של בעלה, שלא יידע זרע מי הוא מגדל.
ולימים, אף אם ירחקו מאד, נצר משורשיו יפרה, ולמעניו ישיב כגמולם.
*
ליד חדרה תסטה הרכבת מהמסילה הראשית לחיפה, ותפנה מערבה. כעבור דקות מעטות תעצור.
אנחת רווחה תבקע מן הקרונות הסגורים. רב יהיה המחנק והסירחון, כי הדרך תארך יום תמים, בשל העצירות התכופות.
הבריחים יוסטו בשקשוק מתכתי, ולנגד עיני הנוסעים תגלה הפלנטה האחרת.
וָאכְמֵנִים עטויי כפיות, מזויינים בשמייסרים, ימשכו בגסות את העומדים בפתח הקרונות אל הרציף. "יאללה, יאללה, בְּסֻרְעַה" יצרחו השומרים. ילדים מבוהלים יזעקו להוריהם, זקנים יכשלו על משטח הבטון ויזורזו במגלבים לקום ולהצטרף לטור הארוך. איש אס-אס במדים שחורים יקבל מידי הוָאכְמֵנִים הבכירים פתקים עם מספרים. בהגיעם לאלף הראשון תנתן ההוראה להגיף את דלתות הקרונות. ימתינו לתורם. הוא יגיע.
הסלקציה הראשונה תהיה בין גברים לנשים. ילדים שיראו לואכמנים כצעירים מגיל ארבע עשרה יצורפו לטור הנשים.
"את הצרורות למרכז!!!" יצרח הרמקול.
עוטי מדים מפוספסים יעוטו על הטורים מכל עבריהם. "תנו את הסמרטוטים, יהודים", יצעקו. העומדים בטורים יביטו בהם בזעזוע. הם יהיו כחושים כדחלילים, רגליהם הרזות בנעלי בד קרועות, פניהם חוורים ועל ראשיהם כומתות פסים. "מהר, מהר" יתחננו, ויתלשו את התיקים והמזוודות מבעליהם.
