אל נקמות 2 - רקוויאם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל נקמות 2 - רקוויאם

אל נקמות 2 - רקוויאם

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

עזרא עיני, פנסיונר במחלקה לריגול נגדי בשירות הביטחון הכללי, יושב מול האורות המרצדים ממסך הטלוויזיה המשדר ללא הרף את מלחמות היהודים. התחושה כי חורבן הבית קרוב מכניסה בו ייאוש עצום והוא נזכר באחד שחמק ממנו, קצין האס־אס הנאצי שהתברג לשרשרת קבלת ההחלטות, למקומות הגבוהים ביותר בצמרת השלטון. האם הוא אחראי למצב הקודר שבו נמצאת המדינה? האם הוא זה שיביא לסופה?

גם סער ארגמן, גיבור הספר אל נקמות (2022), אינו מוצא מנוח. הנקמה מתמסמסת; עולם כמנהגו נוהג. הוא חייב לזעזע את המערכת, לאתחל אותה לפני שיהיה מאוחר מדי.

ובכל הזמן הזה האויב צופה בשקט, משחר להזדמנות. מזהה חולשה. אורב מעבר לפינה. מחכה לרגע הנכון כדי לתקוף.

אל נקמות 2 – רקוויאם הוא דיסטופיה ישראלית עכשווית השוזרת יחד שלל אירועים היסטוריים מזווית ראייה חלופית. אירועי ההיסטוריה נבחנים בו מבעד למשקפי הקונספירציה המטילים צל כבד על לידתה של האומה ועל עתידה.

זהו ספרו השני של יניב בן עטר, תושב להבים, נשוי ואב לשלושה, בוגר החוג לקולנוע במכללת ספיר. ספרו הראשון, אל נקמות, זכה לשבחים רבים והוא מספרי הביכורים הנמכרים ביותר באתר 'עברית'.

ספר זה מכיל נושאים שעלולים להיות רגישים עבור חלק מהקוראים. בין דפי הספר, תוכן קשה העלול לעורר טריגר ואינו מומלץ לקריאה מתחת לגיל 18.

פרק ראשון

פרק 1

אושוויץ בירקנאו, מאי 1944

מנגלה סובב את כוס הקריסטל היוקרתית בתנועות קצרות ומדודות, מניח למשקה האדמוני לנשוק לשפתיה של הכוס. הוולקיריות של ואגנר דהרו בחלל החדר בעוד המחשבות הקשות דהרו בראשו. האם ייתכן הדבר? האם זהו סופו של הרייך השלישי?

הדיווחים שהגיעו מן החזית רמזו על תחילתו של הסוף; הפיהרר בטירופו יביא אבדון על האימפריה. ומה עם היהודים? כמו מקקים הם מסרבים להיכחד מן העולם. היו דיווחים על יהודים ציוניים שהולכים להקים בפלשתינה מדינה למֵאֶנְשִׁישְׁלֶהאר שְׁטָאוּבּ, לאבק האדם הזה. גל עכור של צרבת עלה בגרונו. הוא פתח את החלון וסרק אותם במבטו. צללים דהויים של מה שפעם היו בני אנוש זחלו תחת שמי האפר האין־סופיים. מְדדים, גוררים רגליים אנה ואנה בחצר.

הדוקטור לגם לגימה בתקווה לדחוק את הצריבה והניח את הכוס על אדן החלון הפתוח. הוא משך לאחור את הבריח של רובה המאוזר והחליק כדור בודד לבית הבליעה. בתנועה חדה והחלטית דחף את הבריח קדימה והוריד אותו למטה, להשלמת הדריכה.

בעודו מקבע את עינו בכוונת חשב בצער רב על קיצו של פרויקט חייו. היכן עוד היה זוכה למעבדה כה משוכללת? מי עוד היה מאפשר לו לתת דרור לכל מאווייו? פריצת דרך מחקרית כזאת כמו שהגיע אליה במקום הזה אי אפשר יהיה להשיג גם בעוד מאה שנה. פרויקט התאומים ריתק אותו במיוחד, אך גם מפרויקט הלוחמה הפסיכולוגית והנדוס התודעה שאב סיפוק רב. והמהירות... המהירות שבה ירד הכול לשטח: סמים משני תודעה שימשו בחדרי חקירות ועינויי שבויים וכבר יושמו הלכה למעשה בשדה הקרב, והכול תודות למחקר המקיף שלו.

הוא הצמיד את קת העץ של המאוזר לכתפו וסחט את לחיו כנגד העץ הקר. עינו נתלתה בקורבן שכעת נעצר על עומדו. מנגלה החל לספור בקול שבע רצון, ״אָיִנְסְץ... צְוַאי...״ אך הדמות המשיכה בדרכה והוא שוטט עם הקנה אל עבר הדמות הסטטית הבאה.

הוא הצטער על כך שהניסויים להנדוס התודעה היו בחיתוליהם. הוא לא הרגיש מיצוי. מבחינה אינטלקטואלית הוא הרגיש בגן עדן. לפתע ניתק את לחיו מן הקת. מה אם יוכל להחדיר סוכן, חפרפרת, שבשטיפת מוח, בפקודה, יוכל לבצע התנקשות, אם בהיפנוזה או... על מה הוא בכלל חושב? גיחך לעצמו ולגם לגימה גדולה נוספת מן המשקה המשובח. הרי כשהמלחמה תיגמר תשרור במקום מהומת אלוהים!

אלוהים?! לפתע היה משועשע מן השימוש בשמו של האל. איזה אלוהים?! ידוע שאלוהים לא נכנס לאושוויץ בירקנאו.

 

ובכל זאת, הרעיון שבעבע בו לא התאדה. למה להסתכן בתהליכים ניסיוניים אם אפשר פשוט להשתיל חפרפרת? המהומה שתשרור בסוף המלחמה תהיה הזירה המושלמת לניסוי האחרון שלו; גרמני שיתחזה ליהודי או יהודי משתף פעולה. מנגלה הכיר היטב את תוכניות המגירה ליום שאחרי המלחמה, תוכניות שיבטיחו את שרידותו של הרייך.

״גרמנים אנחנו!״ אמר בקול והצדיע קלות עם המאוזר. התכנון והדקדקנות הם לחם חוקנו.

 

הוא נתן להם חמש שניות. חמש שניות של מצב סטטי הספיקו לו כדי לקבוע מי למוות ומי לחיים.

הוא סחט את ההדק. הוולקיריות ליוו את אבק האדם בצניחתו האיטית לעבר האדמה.

פרק 2

מיתר, 7 בפברואר, 2023

הקור של פברואר חדר לעצמות. להבת האש של קמין הנפט החלה להתייצב על צבע כחול מהפנט והחום החל מתפשט בחלל הסלון, מניס את הקור הצורב אל מחוץ לחדר. סער סרק את הבית, חיפש נקודות תורפה שלא עלה עליהן באלפי הסריקות שביצע יום ביומו. הוא מעולם לא הפסיק את מלאכת הביצור, הוסיף בכל יום נדבך ועוד נדבך, הכין את ביתו לעוד ועוד תרחישי אימה שהתרוצצו בראשו. ״הבופור״, כינה בחיבה את הבית.

מבעד לחלון המטבח סרק את הגינה החשוכה. אורה העמום של תאורת הרחוב שיחק משחקי צללים עם שיחי הבוגנוויליה הקוצניים שכיסו כל חלק בגדר שבעבר היה חשוף. הוא הותיר פתח קטן, פשפָש מוסתר היטב שישמש דרך מילוט. בין השיחים העבותים דאג לפסל מנהרות מסתור שמהן יוכל להגיח בעת הצורך, להפתיע ולתקוף.

 

היא לא השאירה לו כלום, איילה. שום דבר שיקשר בינו לבין החיים האמיתיים. שום דבר שייאלץ אותו להגיח מדי פעם בהבלחות, לתפקד כאבא, כבעל, לצוץ מן הגיהינום שאליו הוא נשאב. היא לקחה את הילדים איתה לצפון, רחוקים מידיו הארוכות שפעם היו רכות ומלטפות, ובפעמים האחרונות הותירו סימני כף יד אדומים על עורם הרך, פוצעות עוד יותר את נשמתם. ואת נשמתו.

היא הרחיקה את נטע מעינם ומלשונם הרעה של הילדים. מן הידיעה שהם יודעים מה עברה, חופשיים לדמיין את מה שצרב את בשרה, חורכים את גופה במבטיהם החקרניים. שם, בצפון, הייתה לה ההזדמנות להתחיל מחדש. דף חלק. שם יכלה שוב להיות סתם נטע.

בכל פעם שחשב עליה הרגיש גל מטורף של כעס שנעצר כמו פגיון בליבו, מכווץ אותו בכאב ומשאיר אותו שותת לדקות ארוכות.

 

איילה הותירה אותו להישאב, והוא נשאב. מנתק את עצמו אט־אט מכל מגע עם העולם החיצון. כל מרצו והווייתו, כל הזעם והתסכול היו נתונים לביצורים ולתוכניות הנקמה. הוא התמכר לדרכים הישנות. חשב שיזעזע בנקמתו את המערכת, אך היא מסואבת, מסרבת להשתנות, מסרבת לקבל עליה את הדין או אפילו לנסות להבין היכן טעתה. מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. הפושעים חוקרים את עצמם, מקימים ועדות חקירה אין־סופיות שבסופן מעלים שה לעולה.

נקמותיו הקטנות לא הביאו לשינוי המיוחל, ועכשיו הם יוצאים לרחובות בשל החשש מדיקטטורה עתידית. את הבת שלו הם לא ספרו. איש לא יצא בשבילה לרחובות. אף אחד לא חסם בשבילה כבישים. אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם. הלא אחותם היא... כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.

חמתו בערה בו.

על אף כל הנקמות, לא בא על סיפוקו; כמו מדורת יער שנשארה דולקת, כמו גחלים לוחשות בחושך, נחות לצד מחטי אורן יבשות שברגע אחד יכולות לממש את הפוטנציאל ולהעלות להבות השמימה. אש יוקדת של נקמה שרק מחכה לרגע הנכון כדי להתלקח.

סער רתח מבפנים, נשרף מאש הנקמה הבוערת בו, הרגיש איך ליבו הולך וצולל כאבן בזלת שחורה לעומק האוקיינוס, והמים סביבו משחירים, עוטפים אותו כתכריכים. הַמַּתנה שאינה מפסיקה לתת, מלבה בליבו שנאה יוקדת. הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ? איפה הם שמעון ולוי? קולם נדם ואינו נשמע.

הוא צריך לזעזע את המערכת, זעזוע אמיתי. כל שנקם עד היום הפך אפר והתפזר ברוח החמה של המדבר. עכשיו כבר אין לו מה להפסיד. הוא התמכר לרצון להעניש והיה כל כולו נתון לנקמה שכמו האמת, לעולם לא נס ליחה. מה אם אינה ההתגלמות המזוקקת ביותר של הצדק?

 

לדוקטור פרקש עשה קסם היעלמות. מאז נטשה איילה, לא היה מי שיאכוף את ההגעה שלו למפגשים שהחזיקו אותו, כך האמינה, עם הראש מעל למים. מאז הסיוטים החוזרים על הים, הפסיק לגלוש. כל הזמן חזר אליו הסיוט שהוא בפיק, יושב על הגלשן, רק הוא בפיק בחושך, לבדו. תחושת הסכנה כל הזמן ברקע. הוא מרגיש שמשהו רע הולך לקרות. המים שחורים משחור, סמיכים כמו שמן מנוע משומש. לפתע יד שחורה יוצאת מן המים, לופתת את רגלו בחוזקה, מנסה למשוך אותו מן הגלשן אל המים ולהטביע אותו, והוא נלחם. בכל לילה נלחם מחדש. היא מנסה להוריד לו את המסכה. מנסה לחנוק אותו מאחור. סער מנסה להשתלט על הקלצ'ניקוב. לחטוף לו את הסכין. ורגע לפני שהוא טובע, רגע לפני שנשמתו עוזבת אותו, רגע לפני שהוא מפסיד, הוא מתעורר שטוף זיעה. כבר חצי שנה שהוא נותן לפחד לצמצם את עולמו והגלשן ניצב בודד במרפסת, צובר אבק של אכזבות.

הוא יוצא מן הבית לעיסוקים המכלים את זעמו. מדי פעם לקריאות שירות, מזגנים, תיקונים, דברים קטנים. משכלל את כישורי הנפחות שלו במסגרייה שהקים במחסן: חותך, מרתך, משחיז. חרש ברזל. מתיש את עצמו בעבודה. ובכל ערב יוצא לאימוני האגרוף. מפעמיים בשבוע עלה לחמישה אימונים. אגרוף תאילנדי, אגרוף קלסי. אימוני ספארינגים. פיצוצים. גופו התחזק מאוד. גורילה כסופת גב. היציאה הקבועה בכל ערב למועדון האגרוף לשעתיים לפחות שמרה על המעט שנותר משפיותו.

ובשאר הזמן — ביצורים. הביצורים והתכנון מילאו את ימיו ואת לילותיו. מכל דבר יפנה למלחמה. מכין את ה״בופור״ לאפוקליפסה. תרחיש עלטה.

הוא העלה לגג את בקבוקי הבירה הריקים שצבר, שם אותם בדליים ריקים של צבע עם כמה חולצות צבא ישנות. הוא הכין ג’ריקן של בנזין וג’ריקן של סולר והניח אותם בצל, תחת הקולט של הדוד — כל הציוד הדרוש להכנת בקבוקי מולטוב. בתחילה התקין דוּד שמש חדש של 200 ליטר, במקום הדוד של ה150 ליטר. עוד 50 ליטר מים זה לא בא ברגל. השישיות של המים לא יספיקו לו אפילו לשבוע. אחר כך חשב להתקין דוד נוסף על קו המים הקרים, זה עוד 200 ליטרים של מים שתהיה בהם סירקולציה. זאת אומרת, שאין צורך להכליר כמו במְכל אגירה. לאחר התייעצות עם חבר אינסטלטור שהמליץ, לא לפני שבחן אותו בתמיהה מכף רגל ועד ראש, להתקין מְכל התפשטות כמו במערכות חימום סולריות של בניינים. ״המְכל שלהם גדול יותר, והם גם ישמרו לך על הלחץ בברזים,״ הסביר, ״גם כשהחשמל ייפול ומשאבות המים יפסיקו לעבוד.״ זה לא הספיק לו. מייד אחר כך עלה במוחו רעיון הבריכה.

 

מתי בן אדם מבין שהוא משוגע? ניהל עם עצמו את אחת משיחות החתך שנהג לערוך מדי פעם בינו לבין עצמו. האם יש איזה שהוא רגע שבן אדם אומר לעצמו שהגזים? שהוא מדגדג את גבולות השיגעון? אולי כבר עבר את הנקודה? משוגע יודע שהוא משוגע? אתה משוגע, סער? עם יד על הלב...

 

בסוף קנה בריכת אינטקס גדולה, עשר על חמש, מעל ל־50 קוב מים. ביום־יום תשמש אטרקציה, אולי הילדים יסכימו לבוא אליו סוף־סוף. בשעת חירום יוכל לנטרל את הכלור, והרי לו מאגר מים מכובד. אולי יקנה משטח של שישיות מים? בקבוקים של שני ליטר. בכל משטח 112 שישיות. זה יוצא 672 בקבוקים. 1.34 קוב של מי שתייה. אולי זה פתרון יותר הגיוני. בקיץ הוא גומר לבדו שישייה ביום עבודה, זה לא ייזרק. 1,500 שקל. יאפסן את המשטח במרפסת במקום מוצל. פתרון טוב צריך להיות פרקטי ופשוט ליישום.

ככל שירד לרזולוציות, כך הגיע לפתרונות יצירתיים יותר. את הדוד הישן והריק ביקש מן הפועלים שישאירו על הגג. הוא רוקן לו את המים ופירק לו את הפלאנג’. בתוך שתי שקיות שחורות של זבל ובמגבת גדולה ספוגה בסולר ושמן עטף את רובה ה־M16 המקוצר שקיבל מחנניה. צירף שש מחסניות מלאות, הכניס את הכול לתוך הדוד הישן וסגר את הפלאנג’. שש מחסניות מלאות בדוד ושני רימוני רסס. בכספת שמר עוד שש מחסניות ורימון רסס נוסף.

הוא מילא שקי חול והניח אותם על המעקה של הגג, הכין עמדה נוחה לקליעה החולשת על הכניסה לבית. את מכל הנפט של הקמין מילא בסולר לתדלוק. 500 ליטרים של סולר מוכנים לשעת חירום. על אף שהסולר סמיך מנפט ואינו חומר בערה אידיאלי, התדלוק חשוב יותר מן החימום. היכולת לנוע, לברוח, להסתתר. מקסימום יכוון את הרגולטור שאחראי לוויסות לכמות החומר שנכנסת לקמין.

על הגג הותקנה מערכת סולרית שהזמין. בהשקעה של 150 אלף שקל השיג הכנסה חודשית ממוצעת של אלף שקל. למערכת היו סוללות אגירה שיאפשרו לו להסב את החשמל לצריכה עצמית.

הוא מנה בראשו את הציוד שחיכה לו בממ״ד — אפוד קרמי. קסדה. משקפת. רחפן. אולי גם הם יהיו אטרקציה לילדים, גיחך.

סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה. הממ״ד כבר היה מוכן לשהייה ממושכת. שקיות כימיות לצרכים, מטף, תיק עזרה ראשונה, קופסאות שימורים מסודרות כמו חיילים, לפי נושא ולפי תאריכי תפוגה. טונה וסרדינים, קטניות, שעועית ותירס, אפונה וגזר. הצטער שלא מצא לוף. אף אחד כבר לא מייצר ולא צורך את זה. שתי שישיות מים.

את כלי העבודה הכבדים העביר מן המחסן. משחזת זווית גדולה, דיסק ברזל ודיסק יהלום של ״דה וולט״. קונגו קטן של ״מקיטה״, שניהם כבר כמעט שאינם בשימוש. הדיסק הנטען והפטישון הקטן מספיקים לו בדרך כלל לעבודה. הוא גם הכניס לחדר את גנרטור הבנזין הישן והקטן, עם מכל מלא, לכל מקרה שלא יבוא. וגם לום ברזל גדול, פטיש חמישה קילו, גרזן, כפפות, אוזניות ומשקפי מגן.

כשאיילה עוד הייתה שימש הממ״ד כחדר כביסה. עכשיו הוא העביר את המכונה והמייבש למרפסת, אבל את ברז המים השאיר. מקור מים נוסף. מעליו, על הקיר, התקין ארון גדול שבו אפסן את כל הציוד. את הכניסה לממ״ד ולשירותים הצמודים סגר בשתי דלתות עץ שהזמין במיוחד אצל נגר. הוא השקיע בעבודת הגבס והצליח ליצור מראית עין של ארון מעילים ונעליים. בחלק הפנימי התקין דלת ברזל נוספת בעובי של חמישה מילימטרים שתשמש כשכבת הגנה נוספת. הוא ריתך לה שלושה צירים מסיביים והצמיד אותה אל הקיר הפנימי של הממ״ד ותלה עליה תמונות של הילדים, הסתיר את ייעודה האמיתי.

רווח לו שאיילה רחוקה מן ה״בופור״, שאין מי שתתלה בו מבט מפוחד כבמי שאיבד את שפיותו, הלך צעד רחוק מדי. כשהתקין בזמנו בממ״ד מנעול כספת בעל שלושה בריחים היא הסתכלה עליו כמו נטרפה עליו דעתו. ״אתה מתכונן לשואה?״ שאלה בציניות. אבל הוא העדיף להיות פרנואיד. הוא כבר ידע מה קורה כשהוא הולך לישון בשקט. זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. זה כמו ביטוח, ניסה לנרמל לעצמו את קו ההגנה, עושים ומתפללים שלעולם לא נזדקק.

לבסוף הכניס לממ״ד שולחן קטן ועליו מיקם את המחשב. למדפי הארון הוסיף טרנזיסטור על סוללות ואת שתי מסכות האב״כ שלו ושל איילה. לתוך הכספת הכניס גם את הדרכון שלו, 5000 דולר ו־5000 אירו במזומן. את הדרכונים של איילה והילדים לא מצא. היא לקחה אותם איתה לרמת הגולן.

 

סער נדרך, עבר בראשו על הרשימה והגיע לרובריקה האחרונה: פנס הצפה, סטיקלייטים, גפרורים, מגה לייט קטן, נרות, אבן אש, מטף כיבוי אש, סט מדי לחימה, סט ביגוד מסוערב, שק״ש. הוא אפסן במחסן ג'ריקן אחד של בנזין, אחד של מים ואחד של סולר ומים ברכב, לצד ציוד חילוץ לשטח ובוסטר התנעה. במחסן השאיר אוהל, מזרן קמפינג וחמישה ג'ריקנים ריקים. אותו לא יתפסו לא מוכן.

אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
2 דירוגים
2 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
19/5/2025

אל נקמות2 - רקוויאם. (שזה תפילת השכבה. תפילת השכבה למה אתם שואלים? לחלום המדינה היהודית. ואחרי היהדות באה הנצרות? לכן רקוויאם? נראה לי שזה הכיוון) על מה הספר? היסטוריה חלופית שמתגלגלת לאפוקליפסה. מה אם אחרי מלחמת העולם השניה קצין נאצי היה חודר לצמרת השלטון? זו התימה המרכזית שמלווה את חלקו הראשון של הספר. עזרא עייני פנסיונר של השב"כ מודאג מהמצב. המחשבה שהקצין הנאצי אותו לא הצליח לסכל הביא את המדינה אל פי פחת לא מרפה ממנו. הוא מגייס את חבריו החטיארים למחלקה, והם יוצאים למן חקירה בלשית בדיעבד, מתחקים אחרי נקודות קריטיות בהיסטוריה הקצרה של המדינה הצעירה בה היינו על סף מלחמת אחים - על סף חידלון. הספר משופע בארועים היסטורים ודמויות מבוססות אח"מים מוכרים. הבדיון מתערבב עם המציאות, שמדי פעם הייתי צריך לעצור ולחפש בגוגל האם הארוע הוא מעשה דמיוני ממוחו הקודח של הסופר או מקרה שקרה באמת. ולפעמים המציאות עולה על כל דמיון. בן עטר שוזר שלל ארועים היסטורים לכדי תמונה כללית מטרידה. כל אירוע כזה שהצוות בוחן, אנחנו מקבלים בפרק שאחריו את גרסת החפרפרת. כאן אנו נכנסים למיטב תיאוריות הקונספירציה שיש למדינתנו הקטנטנה להציע, מרצח רבין ועד פרשת ילדי תימן. השד העדתי חוזר בגדול להופעת אורח. אלו שהבינו שקולם שווה פחות, שחשבו שיש דברים שנעלמו מהעולם, מנתחים את המצב בכאב, מגלים שהפצע נותר פתוח והעלבון עדיין חיי ופועם. במקביל גיבור הספר הראשון סער ארגמן, מתמכר לדרכים הישנות. נקמתו התמוססה. הוא בעצם לא שינה שום דבר בנקמותיו הקודמות, המערכת מסרבת להשתנות והוא רוצה לאתחל אותה מחדש. לגרום זעזוע כל כך גדול שלא יוכלו להתעלם ממנו. לגבות מחיר מאלו שכשלו במילוי תפקידם. שלא רואים את טובת המדינה לנגד עיניהם. החלק השני עוסק בתוצאה. נורת אזהרה לאן המצב יכול להתדרדר. איך צעק בפאתוס ובגרון ניחר נושא הלפיד ווילאם וואלס? "אתם רוצים מלחמה? תקבלו מלחמה"! אז בן עטר נותן לנו טעימה לאן מלחמה יכולה להתגלגל. היזהר במה שאתה מבקש! הספר בעל תכנים קשים. אירועי אוקטובר על סטרואידים. בן עטר נותן פה טעימה מתרחיש איימים אפוקליפטי. המסקנה העיקרית: אלו שמבקשים מלחמת חורמה באחיהם, מוטב להם כי יזהרו במשאלות ליבם. היה לי הכבוד לשמש קורא בטא לספר. את הגרסה הראשונה סיים בן עטר בערב ראש השנה 2023. לפני טבח שמחת תורה. יש שם חלקים שמעבירים צמרמורת. גם הראשון מתכתב עם אירועי אוקטובר. (השמדה של קיבוץ, 1500 הרוגים, רק ששם מעלים מסוק שסוגר ת'ארוע…) נביא בשער. אסקפיזם זה לא. דומה ל: 'הכריש', 'גיבור', 'הדרך'. 5/5 בסולם מאני. ממליץ בחום.

1
15/5/2025

אין ספק שהספר מעניין למרות שהוא קשה מאוד לקריאה. מעלה תזה מעניינת גם אם לא תמיד אמינה עד הסוף.

1
אל נקמות 2 - רקוויאם יניב בן-עטר

פרק 1

אושוויץ בירקנאו, מאי 1944

מנגלה סובב את כוס הקריסטל היוקרתית בתנועות קצרות ומדודות, מניח למשקה האדמוני לנשוק לשפתיה של הכוס. הוולקיריות של ואגנר דהרו בחלל החדר בעוד המחשבות הקשות דהרו בראשו. האם ייתכן הדבר? האם זהו סופו של הרייך השלישי?

הדיווחים שהגיעו מן החזית רמזו על תחילתו של הסוף; הפיהרר בטירופו יביא אבדון על האימפריה. ומה עם היהודים? כמו מקקים הם מסרבים להיכחד מן העולם. היו דיווחים על יהודים ציוניים שהולכים להקים בפלשתינה מדינה למֵאֶנְשִׁישְׁלֶהאר שְׁטָאוּבּ, לאבק האדם הזה. גל עכור של צרבת עלה בגרונו. הוא פתח את החלון וסרק אותם במבטו. צללים דהויים של מה שפעם היו בני אנוש זחלו תחת שמי האפר האין־סופיים. מְדדים, גוררים רגליים אנה ואנה בחצר.

הדוקטור לגם לגימה בתקווה לדחוק את הצריבה והניח את הכוס על אדן החלון הפתוח. הוא משך לאחור את הבריח של רובה המאוזר והחליק כדור בודד לבית הבליעה. בתנועה חדה והחלטית דחף את הבריח קדימה והוריד אותו למטה, להשלמת הדריכה.

בעודו מקבע את עינו בכוונת חשב בצער רב על קיצו של פרויקט חייו. היכן עוד היה זוכה למעבדה כה משוכללת? מי עוד היה מאפשר לו לתת דרור לכל מאווייו? פריצת דרך מחקרית כזאת כמו שהגיע אליה במקום הזה אי אפשר יהיה להשיג גם בעוד מאה שנה. פרויקט התאומים ריתק אותו במיוחד, אך גם מפרויקט הלוחמה הפסיכולוגית והנדוס התודעה שאב סיפוק רב. והמהירות... המהירות שבה ירד הכול לשטח: סמים משני תודעה שימשו בחדרי חקירות ועינויי שבויים וכבר יושמו הלכה למעשה בשדה הקרב, והכול תודות למחקר המקיף שלו.

הוא הצמיד את קת העץ של המאוזר לכתפו וסחט את לחיו כנגד העץ הקר. עינו נתלתה בקורבן שכעת נעצר על עומדו. מנגלה החל לספור בקול שבע רצון, ״אָיִנְסְץ... צְוַאי...״ אך הדמות המשיכה בדרכה והוא שוטט עם הקנה אל עבר הדמות הסטטית הבאה.

הוא הצטער על כך שהניסויים להנדוס התודעה היו בחיתוליהם. הוא לא הרגיש מיצוי. מבחינה אינטלקטואלית הוא הרגיש בגן עדן. לפתע ניתק את לחיו מן הקת. מה אם יוכל להחדיר סוכן, חפרפרת, שבשטיפת מוח, בפקודה, יוכל לבצע התנקשות, אם בהיפנוזה או... על מה הוא בכלל חושב? גיחך לעצמו ולגם לגימה גדולה נוספת מן המשקה המשובח. הרי כשהמלחמה תיגמר תשרור במקום מהומת אלוהים!

אלוהים?! לפתע היה משועשע מן השימוש בשמו של האל. איזה אלוהים?! ידוע שאלוהים לא נכנס לאושוויץ בירקנאו.

 

ובכל זאת, הרעיון שבעבע בו לא התאדה. למה להסתכן בתהליכים ניסיוניים אם אפשר פשוט להשתיל חפרפרת? המהומה שתשרור בסוף המלחמה תהיה הזירה המושלמת לניסוי האחרון שלו; גרמני שיתחזה ליהודי או יהודי משתף פעולה. מנגלה הכיר היטב את תוכניות המגירה ליום שאחרי המלחמה, תוכניות שיבטיחו את שרידותו של הרייך.

״גרמנים אנחנו!״ אמר בקול והצדיע קלות עם המאוזר. התכנון והדקדקנות הם לחם חוקנו.

 

הוא נתן להם חמש שניות. חמש שניות של מצב סטטי הספיקו לו כדי לקבוע מי למוות ומי לחיים.

הוא סחט את ההדק. הוולקיריות ליוו את אבק האדם בצניחתו האיטית לעבר האדמה.

פרק 2

מיתר, 7 בפברואר, 2023

הקור של פברואר חדר לעצמות. להבת האש של קמין הנפט החלה להתייצב על צבע כחול מהפנט והחום החל מתפשט בחלל הסלון, מניס את הקור הצורב אל מחוץ לחדר. סער סרק את הבית, חיפש נקודות תורפה שלא עלה עליהן באלפי הסריקות שביצע יום ביומו. הוא מעולם לא הפסיק את מלאכת הביצור, הוסיף בכל יום נדבך ועוד נדבך, הכין את ביתו לעוד ועוד תרחישי אימה שהתרוצצו בראשו. ״הבופור״, כינה בחיבה את הבית.

מבעד לחלון המטבח סרק את הגינה החשוכה. אורה העמום של תאורת הרחוב שיחק משחקי צללים עם שיחי הבוגנוויליה הקוצניים שכיסו כל חלק בגדר שבעבר היה חשוף. הוא הותיר פתח קטן, פשפָש מוסתר היטב שישמש דרך מילוט. בין השיחים העבותים דאג לפסל מנהרות מסתור שמהן יוכל להגיח בעת הצורך, להפתיע ולתקוף.

 

היא לא השאירה לו כלום, איילה. שום דבר שיקשר בינו לבין החיים האמיתיים. שום דבר שייאלץ אותו להגיח מדי פעם בהבלחות, לתפקד כאבא, כבעל, לצוץ מן הגיהינום שאליו הוא נשאב. היא לקחה את הילדים איתה לצפון, רחוקים מידיו הארוכות שפעם היו רכות ומלטפות, ובפעמים האחרונות הותירו סימני כף יד אדומים על עורם הרך, פוצעות עוד יותר את נשמתם. ואת נשמתו.

היא הרחיקה את נטע מעינם ומלשונם הרעה של הילדים. מן הידיעה שהם יודעים מה עברה, חופשיים לדמיין את מה שצרב את בשרה, חורכים את גופה במבטיהם החקרניים. שם, בצפון, הייתה לה ההזדמנות להתחיל מחדש. דף חלק. שם יכלה שוב להיות סתם נטע.

בכל פעם שחשב עליה הרגיש גל מטורף של כעס שנעצר כמו פגיון בליבו, מכווץ אותו בכאב ומשאיר אותו שותת לדקות ארוכות.

 

איילה הותירה אותו להישאב, והוא נשאב. מנתק את עצמו אט־אט מכל מגע עם העולם החיצון. כל מרצו והווייתו, כל הזעם והתסכול היו נתונים לביצורים ולתוכניות הנקמה. הוא התמכר לדרכים הישנות. חשב שיזעזע בנקמתו את המערכת, אך היא מסואבת, מסרבת להשתנות, מסרבת לקבל עליה את הדין או אפילו לנסות להבין היכן טעתה. מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. הפושעים חוקרים את עצמם, מקימים ועדות חקירה אין־סופיות שבסופן מעלים שה לעולה.

נקמותיו הקטנות לא הביאו לשינוי המיוחל, ועכשיו הם יוצאים לרחובות בשל החשש מדיקטטורה עתידית. את הבת שלו הם לא ספרו. איש לא יצא בשבילה לרחובות. אף אחד לא חסם בשבילה כבישים. אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם. הלא אחותם היא... כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.

חמתו בערה בו.

על אף כל הנקמות, לא בא על סיפוקו; כמו מדורת יער שנשארה דולקת, כמו גחלים לוחשות בחושך, נחות לצד מחטי אורן יבשות שברגע אחד יכולות לממש את הפוטנציאל ולהעלות להבות השמימה. אש יוקדת של נקמה שרק מחכה לרגע הנכון כדי להתלקח.

סער רתח מבפנים, נשרף מאש הנקמה הבוערת בו, הרגיש איך ליבו הולך וצולל כאבן בזלת שחורה לעומק האוקיינוס, והמים סביבו משחירים, עוטפים אותו כתכריכים. הַמַּתנה שאינה מפסיקה לתת, מלבה בליבו שנאה יוקדת. הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ? איפה הם שמעון ולוי? קולם נדם ואינו נשמע.

הוא צריך לזעזע את המערכת, זעזוע אמיתי. כל שנקם עד היום הפך אפר והתפזר ברוח החמה של המדבר. עכשיו כבר אין לו מה להפסיד. הוא התמכר לרצון להעניש והיה כל כולו נתון לנקמה שכמו האמת, לעולם לא נס ליחה. מה אם אינה ההתגלמות המזוקקת ביותר של הצדק?

 

לדוקטור פרקש עשה קסם היעלמות. מאז נטשה איילה, לא היה מי שיאכוף את ההגעה שלו למפגשים שהחזיקו אותו, כך האמינה, עם הראש מעל למים. מאז הסיוטים החוזרים על הים, הפסיק לגלוש. כל הזמן חזר אליו הסיוט שהוא בפיק, יושב על הגלשן, רק הוא בפיק בחושך, לבדו. תחושת הסכנה כל הזמן ברקע. הוא מרגיש שמשהו רע הולך לקרות. המים שחורים משחור, סמיכים כמו שמן מנוע משומש. לפתע יד שחורה יוצאת מן המים, לופתת את רגלו בחוזקה, מנסה למשוך אותו מן הגלשן אל המים ולהטביע אותו, והוא נלחם. בכל לילה נלחם מחדש. היא מנסה להוריד לו את המסכה. מנסה לחנוק אותו מאחור. סער מנסה להשתלט על הקלצ'ניקוב. לחטוף לו את הסכין. ורגע לפני שהוא טובע, רגע לפני שנשמתו עוזבת אותו, רגע לפני שהוא מפסיד, הוא מתעורר שטוף זיעה. כבר חצי שנה שהוא נותן לפחד לצמצם את עולמו והגלשן ניצב בודד במרפסת, צובר אבק של אכזבות.

הוא יוצא מן הבית לעיסוקים המכלים את זעמו. מדי פעם לקריאות שירות, מזגנים, תיקונים, דברים קטנים. משכלל את כישורי הנפחות שלו במסגרייה שהקים במחסן: חותך, מרתך, משחיז. חרש ברזל. מתיש את עצמו בעבודה. ובכל ערב יוצא לאימוני האגרוף. מפעמיים בשבוע עלה לחמישה אימונים. אגרוף תאילנדי, אגרוף קלסי. אימוני ספארינגים. פיצוצים. גופו התחזק מאוד. גורילה כסופת גב. היציאה הקבועה בכל ערב למועדון האגרוף לשעתיים לפחות שמרה על המעט שנותר משפיותו.

ובשאר הזמן — ביצורים. הביצורים והתכנון מילאו את ימיו ואת לילותיו. מכל דבר יפנה למלחמה. מכין את ה״בופור״ לאפוקליפסה. תרחיש עלטה.

הוא העלה לגג את בקבוקי הבירה הריקים שצבר, שם אותם בדליים ריקים של צבע עם כמה חולצות צבא ישנות. הוא הכין ג’ריקן של בנזין וג’ריקן של סולר והניח אותם בצל, תחת הקולט של הדוד — כל הציוד הדרוש להכנת בקבוקי מולטוב. בתחילה התקין דוּד שמש חדש של 200 ליטר, במקום הדוד של ה150 ליטר. עוד 50 ליטר מים זה לא בא ברגל. השישיות של המים לא יספיקו לו אפילו לשבוע. אחר כך חשב להתקין דוד נוסף על קו המים הקרים, זה עוד 200 ליטרים של מים שתהיה בהם סירקולציה. זאת אומרת, שאין צורך להכליר כמו במְכל אגירה. לאחר התייעצות עם חבר אינסטלטור שהמליץ, לא לפני שבחן אותו בתמיהה מכף רגל ועד ראש, להתקין מְכל התפשטות כמו במערכות חימום סולריות של בניינים. ״המְכל שלהם גדול יותר, והם גם ישמרו לך על הלחץ בברזים,״ הסביר, ״גם כשהחשמל ייפול ומשאבות המים יפסיקו לעבוד.״ זה לא הספיק לו. מייד אחר כך עלה במוחו רעיון הבריכה.

 

מתי בן אדם מבין שהוא משוגע? ניהל עם עצמו את אחת משיחות החתך שנהג לערוך מדי פעם בינו לבין עצמו. האם יש איזה שהוא רגע שבן אדם אומר לעצמו שהגזים? שהוא מדגדג את גבולות השיגעון? אולי כבר עבר את הנקודה? משוגע יודע שהוא משוגע? אתה משוגע, סער? עם יד על הלב...

 

בסוף קנה בריכת אינטקס גדולה, עשר על חמש, מעל ל־50 קוב מים. ביום־יום תשמש אטרקציה, אולי הילדים יסכימו לבוא אליו סוף־סוף. בשעת חירום יוכל לנטרל את הכלור, והרי לו מאגר מים מכובד. אולי יקנה משטח של שישיות מים? בקבוקים של שני ליטר. בכל משטח 112 שישיות. זה יוצא 672 בקבוקים. 1.34 קוב של מי שתייה. אולי זה פתרון יותר הגיוני. בקיץ הוא גומר לבדו שישייה ביום עבודה, זה לא ייזרק. 1,500 שקל. יאפסן את המשטח במרפסת במקום מוצל. פתרון טוב צריך להיות פרקטי ופשוט ליישום.

ככל שירד לרזולוציות, כך הגיע לפתרונות יצירתיים יותר. את הדוד הישן והריק ביקש מן הפועלים שישאירו על הגג. הוא רוקן לו את המים ופירק לו את הפלאנג’. בתוך שתי שקיות שחורות של זבל ובמגבת גדולה ספוגה בסולר ושמן עטף את רובה ה־M16 המקוצר שקיבל מחנניה. צירף שש מחסניות מלאות, הכניס את הכול לתוך הדוד הישן וסגר את הפלאנג’. שש מחסניות מלאות בדוד ושני רימוני רסס. בכספת שמר עוד שש מחסניות ורימון רסס נוסף.

הוא מילא שקי חול והניח אותם על המעקה של הגג, הכין עמדה נוחה לקליעה החולשת על הכניסה לבית. את מכל הנפט של הקמין מילא בסולר לתדלוק. 500 ליטרים של סולר מוכנים לשעת חירום. על אף שהסולר סמיך מנפט ואינו חומר בערה אידיאלי, התדלוק חשוב יותר מן החימום. היכולת לנוע, לברוח, להסתתר. מקסימום יכוון את הרגולטור שאחראי לוויסות לכמות החומר שנכנסת לקמין.

על הגג הותקנה מערכת סולרית שהזמין. בהשקעה של 150 אלף שקל השיג הכנסה חודשית ממוצעת של אלף שקל. למערכת היו סוללות אגירה שיאפשרו לו להסב את החשמל לצריכה עצמית.

הוא מנה בראשו את הציוד שחיכה לו בממ״ד — אפוד קרמי. קסדה. משקפת. רחפן. אולי גם הם יהיו אטרקציה לילדים, גיחך.

סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה. הממ״ד כבר היה מוכן לשהייה ממושכת. שקיות כימיות לצרכים, מטף, תיק עזרה ראשונה, קופסאות שימורים מסודרות כמו חיילים, לפי נושא ולפי תאריכי תפוגה. טונה וסרדינים, קטניות, שעועית ותירס, אפונה וגזר. הצטער שלא מצא לוף. אף אחד כבר לא מייצר ולא צורך את זה. שתי שישיות מים.

את כלי העבודה הכבדים העביר מן המחסן. משחזת זווית גדולה, דיסק ברזל ודיסק יהלום של ״דה וולט״. קונגו קטן של ״מקיטה״, שניהם כבר כמעט שאינם בשימוש. הדיסק הנטען והפטישון הקטן מספיקים לו בדרך כלל לעבודה. הוא גם הכניס לחדר את גנרטור הבנזין הישן והקטן, עם מכל מלא, לכל מקרה שלא יבוא. וגם לום ברזל גדול, פטיש חמישה קילו, גרזן, כפפות, אוזניות ומשקפי מגן.

כשאיילה עוד הייתה שימש הממ״ד כחדר כביסה. עכשיו הוא העביר את המכונה והמייבש למרפסת, אבל את ברז המים השאיר. מקור מים נוסף. מעליו, על הקיר, התקין ארון גדול שבו אפסן את כל הציוד. את הכניסה לממ״ד ולשירותים הצמודים סגר בשתי דלתות עץ שהזמין במיוחד אצל נגר. הוא השקיע בעבודת הגבס והצליח ליצור מראית עין של ארון מעילים ונעליים. בחלק הפנימי התקין דלת ברזל נוספת בעובי של חמישה מילימטרים שתשמש כשכבת הגנה נוספת. הוא ריתך לה שלושה צירים מסיביים והצמיד אותה אל הקיר הפנימי של הממ״ד ותלה עליה תמונות של הילדים, הסתיר את ייעודה האמיתי.

רווח לו שאיילה רחוקה מן ה״בופור״, שאין מי שתתלה בו מבט מפוחד כבמי שאיבד את שפיותו, הלך צעד רחוק מדי. כשהתקין בזמנו בממ״ד מנעול כספת בעל שלושה בריחים היא הסתכלה עליו כמו נטרפה עליו דעתו. ״אתה מתכונן לשואה?״ שאלה בציניות. אבל הוא העדיף להיות פרנואיד. הוא כבר ידע מה קורה כשהוא הולך לישון בשקט. זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. זה כמו ביטוח, ניסה לנרמל לעצמו את קו ההגנה, עושים ומתפללים שלעולם לא נזדקק.

לבסוף הכניס לממ״ד שולחן קטן ועליו מיקם את המחשב. למדפי הארון הוסיף טרנזיסטור על סוללות ואת שתי מסכות האב״כ שלו ושל איילה. לתוך הכספת הכניס גם את הדרכון שלו, 5000 דולר ו־5000 אירו במזומן. את הדרכונים של איילה והילדים לא מצא. היא לקחה אותם איתה לרמת הגולן.

 

סער נדרך, עבר בראשו על הרשימה והגיע לרובריקה האחרונה: פנס הצפה, סטיקלייטים, גפרורים, מגה לייט קטן, נרות, אבן אש, מטף כיבוי אש, סט מדי לחימה, סט ביגוד מסוערב, שק״ש. הוא אפסן במחסן ג'ריקן אחד של בנזין, אחד של מים ואחד של סולר ומים ברכב, לצד ציוד חילוץ לשטח ובוסטר התנעה. במחסן השאיר אוהל, מזרן קמפינג וחמישה ג'ריקנים ריקים. אותו לא יתפסו לא מוכן.

אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ.