פתח דברים
שמי ריצפה. את השם הזה נתן לי אבא כי הוא היה הקובע בבית. אני סוחבת את השם הזה על גבי כל חיי וזה דבר לא קל. אני מניחה שאבא רצה שלבת שלו יהיה שם נדיר ובעל משמעות כמו לרצפה בת איה, זו מהתנ"ך — אם מסורה וכואבת שילדיה נרצחו ונאסר עליה לקבור אותם, ובגופה הגנה על גוויותיהם ממלתעות חיות הטרף. עם הזמן הבנתי שהוא בחר בשם הזה כדי לנקום באימא על מה שעוללה לו לפני שנולדתי.
זכורני שכבר בכיתה ב' התחילו להציק לי בגלל השם הזה. ופעם כשחזרתי הביתה ממררת בבכי וסיפרתי על כך לאבא, הוא הושיב אותי על ברכיו, פתח את ספר התנ"ך והסביר לי כי לפי מה שכתוב בספר ישעיהו, 'ריצפה' היא גחלת לוהטת, כזו שהייתה על מזבח בית המקדש שבירושלים. "גם את כשתגדלי תהיי כמו הגחלת הזאת. כל מי שיהיה סביבך ייהנה מאורֵך ומיופייך, אבל מי שיקרב יתר על המידה לבית מקדשך ייכווה וימות."
הבעיה הייתה שהוא היחיד שידע את משמעות השם — הוא היה מרצה למקרא באוניברסיטה — ולכי תסבירי את זה לסתם מרימי גבה, מתירי חרצובות לשונם ושאר עם הארץ.
השם הזה לא היה ברכה עבורי אלא קללה אחת גדולה. הוא השתלט עליי ורדף אחריי כל חיי. כל אהוביי נשרפו ועברו מהעולם, ואני שפעם הייתי יפה ומושכת, עכשיו נבולה ודועכת. הגחלת שבי כבתה טרם זמנה ואין מי שיפיח בה רוח חיים. תלאותיה של רצפה בת איה, פילגש שאול, היו כאין וכאפס לעומת מה שעברתי אני בחמישים שנותיי.
