פתח דבר
יום שני הוא היום שלה. בחמש שלושים וחמש צלצול באינטרקום — והבוקר מתחיל. נכנסת אליי כרוח סערה — ״בוקר טוב, את לא מתארת לעצמך מה הולך בחוץ״. ומה ש״הולך״ בחוץ תלוי בעונת השנה, ובעיקר במצב רוחה. מעמידה את הקומקום, מחליפה בגדים לנגד עיניי, במין משפחתיות שעדיין לא לגמרי התרגלתי אליה. מדליקה את כל האורות ואת הרדיו, פותחת את כל התריסים, מכינה קפה, לוקחת סיגריה ומאפרה, ומתיישבת ליד השולחן לשיחת הבוקר שלנו.
זוהי ויולט, עוזרת הבית שלי. אם יש אדם אחד ששימש ככוח המניע לכתיבת הספר הזה — זו ויולט. ארוחות הבוקר אִתה, הסיפורים שלה על עצמה ומשפחתה, על עבודתה בבתים של מפורסמים יותר ומפורסמים פחות. סיפורים שריתקו אותי וסירבו להרפות ממני הרבה לפני שהבנתי מדוע. היום נדמה לי שנקודות המפגש הגורליות בין סיפורי החיים שלנו, למרות ההבדלים הניכרים בין שתינו, הן אלה שהכריעו. אבא שלי, איש אצ״ל שהשתתף בכיבוש יפו. אבא שלה — ערבי מיפו שאמו ברחה לעזה עם אֶחָיו. סבא שלי, שאשתו מתה כשאמי הייתה בת חצי שנה, עלה ארצה בשנות העשרים של המאה הקודמת עם חמישה ילדים, וגידל אותם בעצמו. סבתא שלה, שבעלה נפטר ביום שבו ילדה היא את בנה, עלתה ארצה אחרי מלחמת השחרור עם חמישה ילדים, וגידלה אותם בעצמה.
בשלב כלשהו, כבר לפני שנים, התחלתי להקליט אותה. אז ייחסתי זאת לאובססיית התיעוד הקשורה למקצועי כחוקרת. נמלה חרוצה בשירות הדיסציפלינה של המחקר האיכותני, אמרתי אז לעצמי, תיעוד לשם תיעוד. אבל עד מהרה, עוד בטרם ידעתי מה אני רוצה לומר כאן בדיוק, היה לי ברור שספר ייכתב. ספר שהאישה הזו ומה שהיא מביאה אִתה יעמדו במרכזו.
לאט־לאט הבנתי שנושא הספר יהיה נשים שעובדות במשק בית. ״האישה המסדרת״, כפי שכינתה אמי ביומנה את אחת מהנשים שעבדו אצלנו. ידעתי גם שהוא לא יהיה במתכונת אקדמית שאליה אני כה רגילה. יהיה עליי למצוא דרך אחרת, חדשה, לפחות עבורי, לספר את סיפוריהן. כששיתפתי כמה מחברותי ברעיון, התחלתי לקבל מהן שמות של נשים שמסכימות להתראיין. נוסף על כך התפשטה השמועה בין הנשים המרואיינות בסגנון ״חברה מביאה חברה״. עשרים נשים ניאותו להתראיין, חלק מהן ראיינתי בבתיהן, חלק אחר בבתי קפה, וכמה מהן בביתי. נסעתי לכל קצות הארץ כדי לפגוש אותן. אני אסירת תודה להן על האמון והפתיחות, על שהפקידו בידי את סודותיהן ואת רחשי לבן, ועל שחלקו עמי בנדיבות את סיפורן. הראיונות אתן שימשו כבסיס לסיפורים השונים, שעוצבו ועובדו מתוך נאמנות לרוח הסיפור יותר מאשר לפרטיו המדויקים. זאת בהדרכתו מעוררת ההשראה של הסופר חיים לפיד. לכן אי־אפשר לזהות בסיפורים דמויות ספציפיות, פרט לסיפוריהן של ויולט ואילנה אשר הסכימו להישאר בשמותיהן האמיתיים, ועל כך אני מודה להן שבעתיים.
אלו הן הנסיבות שבהן נכתב הספר, נקודת המוצא לכתיבתו, אבל האם בכך מסתכם הדבר? האם יש בכך כדי להסביר מה גרם לי תחילה להפנות את תשומת לבי לנשים לא ממש ״נספרות״ אלו, במרבית המקרים לפחות, ואחר כך אף לכתוב עליהן? ברוח התקופה ופסיכולוגיית המעמקים שעליה גדלתי צפו ועלו במהלך הכתיבה הקשרים נוספים, גורמים סמויים יותר מן העין שכנראה דחפו אותי לכך.
גדלתי בדרום תל אביב כבת בכורה למשפחה בעלת אמצעים. אבי, משה לוין, היה מראשוני תעשיית היהלומים בארץ, בעל מנסרת יהלומים, שעבד רוב חייו ליד המכונות. אמי, חנה לוין לבית מנדל, הייתה מנהלת בית ספר ״מודיעים״ בתל אביב. כשהייתה בת חצי שנה התייתמה מאמה בעקבות מגפת השפעת הספרדית שהתפשטה באירופה בשנת 1918. אביה, סבא משה מנדל, עלה כאמור ארצה עם חמישה ילדים, וגידל אותם בעצמו. אפשר היה אולי לצפות ממי שבכורח הנסיבות נאלץ להיות גם האב וגם האם לילדיו, שיגדל את בנותיו כדי להיות בראש ובראשונה אמהות ועקרות בית מסורות, כמעין פיצוי על מה שחסר לו. אבל לפחות לאמי, שהייתה בת זקוניו, דאג סבי לומר את ההפך. לא הבישול חשוב, לא סידור הבית, צחצוחו וניקיונו — העיקר הוא ללמוד, להיות אשת קריירה. את המילים האלה אמר לה לראשונה בהיותה צעירה בשנות השלושים של המאה הקודמת. והיא ביצעה זאת באדיקות שקרוב לוודאי הפתיעה גם אותו.
אמי הייתה אישה פורצת דרך בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. בימים שרוב האמהות של חברותי היו עקרות בית שהסידור, הבישול וניהול הבית היו עיקר עיסוקן, אמי נהייתה לאשת חינוך שעבדה כמורה וכמנהלת בית ספר, כששם עיקר פועלה ומעשיה. ולא זאת בלבד, אלא שהייתה רחוקה מלהיות מנהלת מן השורה, וניצלה את תפקידה כדי להגשים את חזונה החינוכי — הנהגת מהפכה בחינוך הממלכתי־דתי באמצעות בניית חברת ילדים שהייתה נהוגה עד אז רק במעט בתי ספר ממלכתיים. כל זאת, תוך פיתוח רעיונותיה ותורתה בתחום זה והנצחתם בספר פורץ דרך, לפחות על רקע התקופה ההיא.
ואולם ככל שמחוץ לביתה הפכה אמי בהדרגה לאשת חינוך מוערכת, אישה רבת פעלים המשמשת מקור השראה לכל שהיו במחיצתה, ומנהיגה אותם אחריה, בבית — כישוריה כ״בלעבוסטע״ לקו מאוד בחסר. אבי שהיה פרפקציוניסט גם בסדר וניקיון, הכיר בחיסרון הזה שלה והסתגל אליו, לפחות על פי התרשמותי. תחת חסותו נשים אחרות ניהלו ותפעלו את הבית. אני הייתי אחת מהן.
חוסר העניין של אמי בעבודות הבית ובסידורו היה, חשוב לי לציין, ברור לי מאז ומתמיד. אבל מה שהתחדד לי במהלך הכתיבה של הספר הזה היה האופן שבו גם אני נשאבתי לתוך הריק הזה. כבת בכורה לקחתי על עצמי הרבה מטלות בבית, מטלות שאמי מעולם לא ביצעה אותן. גם אני וגם אחיי עשינו את כל מה שצריך היה לעשות. קניות בשוק עלייה, חלות ועוגות במאפיית ״לדרמן״ או ״פוני״, סידור הבית לקראת שבת — כולל הפרחים שאבי קנה מדי שבוע. לא מדובר כאן על ניצול או התעמרות בילדה קטנה, שעל שכמה מוטלות מלאכות כבדות מכוח משאה. אני, בכל אופן, אף פעם לא חשתי כך. אמי תמיד התפארה בי על היותי ״עקרת בית קטנה״, ועד היום אני שומעת את הגאווה בקולה כשסיפרה למורות שהגיעו אלינו הביתה לאסיפת מורים שאני, בתה, ילדתה, אפיתי את העוגה, ושאני ערכתי והגשתי את הכיבוד. היום אני משערת שהדבר נבע בחלקו לפחות מן הרצון שלה להאדיר את עבודות הבית כדי שאני, שלא כמוה, אוהב אותן ואצטיין בהן. אם אכן זו הייתה תקוותה — היא לא התבדתה. שלושתנו, אני ושני אחיי, אוהבי סדר ויעילים בעבודות הבית עד עצם היום הזה. ואולם כילדים אהבנו מאוד דווקא את ה״ארוחות החגיגיות״ שהיא הכינה לנו כשהעוזרת לא באה — בשר ״אינקודה״ וכרוב כבוש, שניהם מקופסאות שימורים, ולידם פרוסות עגבנייה. צחקנו כשהביצים שהעמידה בבוקר נשכחו על האש ואבי היה עולה בחיפזון מהמנסרה, שהייתה בקומה הראשונה של הבית, לשמע הפיצוץ וריח השריפה.
לעומת אמי שלא ידעה לבשל, ואף לא נהנתה מכך, אבא שלנו אהב זאת. כשפרש, ברבות הימים, מהעבודה במנסרה, התחיל לבשל. מטעמיו נודעו לתהילה בקרב כל חברינו ומשפחותיהם. גם שני האחים שלי צמחו והיו לבשלנים מעולים. האם שלושתם צריכים להודות לאמי על כך? ומה באשר לי? בביתי שלי בישלתי איכשהו, כי משפחה בת שש נפשות צריכה לאכול, אבל אף פעם לא אהבתי את העשייה הזו, ולא הקדשתי לה לא מחשבה ולא תשוקה. לעומת זאת הקדשתי הרבה מחשבה לשיתוף הילדים שלי בעבודות הבית ובבישולים במטבח, כדי לחבב עליהם את המלאכות האלה. בכך במפורש הלכתי בדרכה. אלא שכאן מתחיל הסיבוך, ואולי הייתה טמונה כאן אפילו מידה של רמייה עצמית. כיצד יש להתייחס לפעולות שבהן נוקטת אישה כדי לחבב על ילדיה ובמידת מה גם על בעלה את מלאכת ניהול הבית, כשהיא עצמה מתנזרת מהן?
שהרי הבית שלנו, אם אין הדבר ברור כבר מאליו, נוהל בעיקר על ידי אבי ועל ידי נשים שעבדו אצלנו. בראשן העוזרת שקראנו לה ״דודה רחל״. כל מה שאני יודעת על סדר וניקיון ועל ניהול בית — ממנה למדתי. אני זוכרת אותה מסבירה לי איך צריך לנקות מתחת למיטה, להזיז את הרהיטים, לטאטא לפני ששוטפים, לארגן את הכול בסדר מופתי. הייתה מעמידה אותי על שרפרף ליד הכיור ואת אחי יוסי מושיבה על השיש במטבח, נותנת לנו ״לעזור״ לה בבישולים, קצת לרחוץ כלים ובעיקר להפריע לה. אהבנו אותה מאוד, וקראנו לה ״דודה רחל״. הורי קראו לה ״גברת רחל״ והיא קראה לאמי ״חנה״. שנים ארוכות היא עבדה אצלנו, התארחנו בביתה, והיא הייתה לנו כבת משפחה.
איזו מעסיקה הייתה אמא שלי? התלות שלה באישה שתנהל לה את הבית הביאה אותה לנתינת יד חופשית לנשים שעבדו אצלנו להחליט מה לנקות, איך לסדר ומתי. אני בטוחה שהיא לא ידעה על מה להעיר או מה לבקש לגבי סידור של חדר זה או פינה זו. אולי אפילו התביישה להעיר, מתוך אותה בורות. באותה שעה היא התייחסה בכבוד רב לכל הנשים הללו. תמיד קראה להן ״גברת״, ואילו הן קראו לה בשמה. אצל חלקן התארחנו מדי פעם, והילדים שלהן ביקרו גם אצלנו. האם ההזדקקות לאישה אחרת שתעזור לה ותנהל עבורה את הבית, הייתה בגדר חולשה של אמי, או ביטוי לכוחה דווקא? הודאה והצהרה כאחת שאין לה לא יכולת ולא עניין בכל הצד התפעולי הזה של החיים בבית, תוך שהיא מגייסת אחרים (כולל בעלה וילדיה) שיתפקדו כעזר כנגדה בבית ויעשו זאת במקומה? אין לי תשובה ברורה לשאלה הזו, כשם שאין לי תשובה לשאלה שכילדה ונערה לא נתתי כלל דעתי אליה — מה טיב היחסים שנוצרו בעקבות התלות הזו בין אמי לאלו שהייתה תלויה בהם לתפעול הבית, וכיצד נראה כל זאת מן הצד של עוזרות הבית. אני מניחה שזוהי אחת הסיבות שהניעו אותי, שנים כה רבות לאחר מכן, לבוא לעוזרות ולשאול את פיהן. משמע, לכתוב ספר זה.
ואכן, גם אם בשל הביוגרפיה הפרטית שלי, עוזרות הבית עבורי הן התגשמות אותו צד בתפקיד האמהי שאמי התנערה ממנו — האם אין זה המצב, במידה כזו או אחרת, כמעט בכל בית שבו הן עובדות? משמשות חוליה מרכזית בתהליך של אמנציפציה נשית, שחרור ולו חלקי בלבד של נשים מן השעבוד למלאכת הבית על ידי רתימת נשים אחרות לאבן הריחיים הכבדה הזו? — בין אם טוב הדבר בעינינו ובין אם לאו, השאלה הזו דורשת עיון. אני, על כל פנים, כ״עוזרת הבית״ הקטנה של אמי, וכמעבידה של עוזרות בית בעצמי, מצאתי עצמי תוהה יותר ויותר על קנקנה במהלך הראיונות הללו ועיבודם.
מובן שבמפגש עם עוזרות הבית, בהתוודעות אליהן דרך נקודת המבט שלהן, יש הרבה יותר מכך. כל מי שיקרא את סיפוריהן יראה זאת בנקל. יש שם עוצמה נשית, כוח הישרדות, מלחמת קיום, התמודדות עם משברים במשפחה, דילמות של זוגיות וגידול ילדים. הוסיפו לכך גילוי והסתרה וחיים כפולים, חברוּת, כבוד וגאווה, מלווים ברגש של חוסר אונים והשפלה, מסירות ומחויבות לעבודה, גם אם התגמול לא תמיד הולם אותה. את רוב התחושות הללו גם אני חוויתי בתקופות שונות בחיי, והייתה לי תחושה שניסיונותיהן האינטנסיביים של הנשים הללו, שחיי רובן היו קשים בהרבה משלי, העשירו את ההבנה שלי לניסיונות המקבילים שעברתי, גם אם בעוצמה פחותה יותר.
והגברים? לאיפה נעלמו הגברים? ״רחל״, שאלה אותי חברה שנתתי לה לקרוא את כתב היד. ״עוזרות הבית שלך ואת עצמך מדברות על הבוסיות, על היחסים אִתן, על הכעסים עליהן, על התודות להן, על כל סימן ולו הקטן ביותר להתחשבות מצדן, אבל גברים כמעט ואין שם. להיכן הם נעלמו?״
השאלה הזו הפתיעה אותי, ליתר דיוק — כמעט הרעישה אותי. היא חושפת בקלות מביכה כיצד גם לאחר מה שנראה לי כמסע אינטנסיבי אל עולמן של הנשים הללו, תוך ניסיון לאתר את מקורותיו בביוגרפיה הפרטית שלי, יכול דווקא מבט מהיר מן החוץ לגלות לך משהו שמשום מה טחו עינייך מלראות.
אחרי הכול, כמעט לכול בוסית יש בן זוג, והעוזרת מדיחה את הסירים שהוא אוכל, שוטפת את הרצפות שהוא מתהלך עליהן ומחליפה את המצעים במיטתו לא פחות משהיא עושה זאת עבור בת זוגו. מדוע, אם כך, הם כמעט ואינם מוזכרים בסיפורי העוזרות שלי? האם יש בכך משום ביטוי לחברה שעדיין פטריארכלית באופייה, שבה הגבר יוצא מן הבית לעבודתו והאישה מופקדת על ענייני הבית? קרוב לוודאי שכן. ובכל זאת, רבות ממעבידות העוזרות שאת סיפורן הבאתי כאן הן בעלות מקצועות חופשיים ולא עקרות בית טיפוסיות, ואנו במאה העשרים ואחת. להיכן נעלמו, אם כך, הגברים כולם?
לאחר שהרהרתי בכך ושבתי אל הסיפורים עצמם הבנתי שהגברים נסוגו לרקע משום הדומיננטיות של הנשים שבהן מדובר. מאחורי התשובה הפשוטה לכאורה הזו מסתתרות נשים שרובן חוו קשרי נישואים בעייתיים עם גברים, נישואים כושלים שהשפיעו ללא ספק על חייהן, וגררו אותן לא פעם אל פי תהום. מרביתן מצאו, למרות זאת, את הכוח לשים קץ למערכת יחסים משתקת והרסנית זו ולהמשיך לבדן את חייהן, כשאחד הביטויים המרכזיים לכך הייתה עבודתן במשק בית. אמצעי ההישרדות זה שהפך להן לאורח חיים, יצר מצב שבו עיקר מעייניהן נתונים לבוסיות שלהן. הייתה זו מערכת יחסים משמעותית עבורן, שהרבתה להטריד את מנוחתן ולהעסיק אותן. ובהיות המעבידות הללו נשים כמותן, נוצרת כאן, כך התרשמתי, איזשהו סוג של חברות בין נשים, עזרה הדדית בין נשים, אבל כזו שטבועה באי־שוויוניות. עוזרת בית המועסקת מזה שנים בבית כלשהו הופכת, לעתים קרובות, למעין חברה נחותה לבעלת הבית. האם זה מה שמשך אותי בלא יודעין לטפל בנושא הזה? האם מדובר בשחזור, דרך המרואיינות שלי, של יחסי החברות שלי עם נשים אחרות, שלא פעם ולא פעמיים עמדו בסימן חוסר שוויון? אין זה כמובן רק הסיפור שלי — חוסר שוויון מוכחש, מובלע ומטואטא מתחת לשטיח ביחסים בין חברות, אינו דבר נדיר כל כך. מקרים שבהם תפקידה הבלתי־מוצהר של האחת הוא לנקות את ״האורוות״ של האישה האחרת. ואם לחזור מן ההכללה הזו אליי, מתי ועם מי במהלך חיי הייתי המנקה ביחסים עם חברה, או עמיתה לעבודה, ומתי ועם מי הייתי הבוסית? הדבר נכון לעתים גם ביחסיי עם גברים ועמיתים, אבל שם נכנסים גם מרכיבים אחרים לסיפור, ובמידה רבה הם מערפלים את הנקודה הזו, של שוויון בתוך חברות. מה במצב הקיומי הזה של עוזרת הבית הרואָה ולא נראית, המטפחת אחרים על חשבון עצמה ״גירד״, אם כך, פצעים שלי? בעודה מעלה שאלות אלו, משחררת אותך הכתיבה מהן בעצם ההזדמנות לחקור אותן בגלוי. במקרה זה דרך סיפורי העוזרות שבספרי, שחלקן היו גם במידה לא מועטה, חברות.
ביראה אני לוקחת אפוא את קוראיי במסע החיפוש שלי, שיהיה אשר יהיה טעמו. הנשים שראיינתי הן שעומדות במרכזו. להן אני מקדישה את ספרי, וכמוהן גם לנשים שעבדו במשק ביתה של אמי. כל אחת מהן היא עולם ומלואו שהייתה לי הזכות לפגוש, לגלות, לספר אותו ולשתף בו גם אתכם.
