מילים
מאז שיכולתי לבטא את עצמי בכתב, סיפרתי לעצמי סיפורים. החיים היו תמיד גם וגם — החוויה והסיפור על אודות החוויה. לעתים, הסיפור תפס אצלי יותר משמעות מהחוויה עצמה. או שתוך כדי החוויה כבר הייתי מדמיינת את הכתיבה עליה, מה ארגיש תוך כדי הכתיבה, מה אשמיט ממנה.
האם זה ניסיון לשלוט על המתרחש או משחק אינסופי עם אירועי החיים? כניסה עמוק פנימה לתוך ההתרחשות, ובעזרת מעשה הכתיבה — יציאה ממנה. היצירה כדרך התמודדות, ואולי, אולי ככה לא טובעים.
הכתיבה, כמעשה של הגנה עצמית, המשמשת לעתים כהתרסה וכמגן מפני צווחותיה המופרעות של המציאות. הכתיבה ספקה מפלט ומקלט, חוצץ ומתווך ביני לבין המציאות הלוחצת. מרחב מוגן, פרטי, אינטימי.
מלאכת הכתיבה היא סיזיפית, בודדה, יד — עט — נייר או מקלדת מול מסך... הבדידות הזאת הכתה בי כאשר נכחתי במפגש חברתי שנערך בביתם של חברים מוסיקאים שנתנו בו הופעה מוסיקלית קצרה. הוא ניגן בחליל צד; היא בפסנתר. הם ניגנו בהתלהבות, בהתמסרות, מדי פעם נשאו עיניים נוצצות זה אל זו לתיאום המנגינה, ולחייהם בוערות. עוד צליל, עוד הנהון קטן, עוד חיוך מעבר למקשים, עוד נשיפה לתוך החליל. הם היו צוות, עמוק בתוך המוסיקה האישית של כל אחד, ומחוברים חזק בדואט שנוצר בין שניהם. אנחנו, הקהל הקטן, ישבנו מסביב, ואני תהיתי אם בכלל היו ערים לקיומנו באותו רגע אינטימי כל כך.
קינאתי. מלאכת הכתיבה היא בודדה. אין הזדמנות לאחיזת ידיים הדדית, להתעלות מעצם המילה הכתובה. אבל בכך עסקתי, כל חיי.
ובכל זאת, משהו מחוויית היצירתיות המשותפת אירעה לאחר שהצטרפתי לקבוצת כתיבה יוצרת "סיפורי נפש" בהנחייתן של עמיה ליבליך וחווה רימון. כל משתתפת כמו כיוונה את הכלים, התאמנה על הקלידים, ובפגישה המשותפת ניגנה בפני שאר המשתתפות את המנגינה שיצרה. פתאום כל קטעי הסיפורים שנכתבו, לעתים במהירות, לעתים בביישנות, ולעתים בקדחתנות, קיבלו משמעות דרך עיניהן המקצועיות והתומכות של המנחות. הפכנו לכעין משפחה, המשפחה הכותבת. ומתוך החוויה הזו, מוקפת בהבנות ובהשתתפותן החמה של חברותיי לקבוצת הכתיבה למדתי ללוש את החומרים הכתובים, לקרא אותם, לכתוב אותם, ליהנות מהם, לחיות אתם.
"תראי," אמרה לי חברתי נעמי לאחרונה, "קראתי שיר שיכול היה להיות שלך... השיר ממש מתאר את גלגולי חייך, לא?"
ואכן, כן...
"כך היו הדברים: / תחילה היתה מלחמה./ אחר כך היתה אהבה./ חיים חדשים נבראו/ בכחל ובלבן./ אנשים האמינו אחדות ותקומה/ אנשים האמינו משפחה/ היריון ולידה.// אחר כך באה שגרה./ נדמה היה לחשוב/ שהעולם נרגע./ שיבוא שלום/ שלא תהא עוד מלחמה./ איש מגיע עייף/ אישה מחפשת ריגוש./ איש תשוש/ אישה ביאוש.// אחר כך היתה עוד מלחמה./ איש הלך לצבא/ אישה נשארה./ ושוב היתה אהבה/ בין איש אחר לאישה/ וחיים שוב היו רצויים/ והיתה שוב סיבה./ ומה שהיה קודם נמחה.// אחר כך באה שגרה./ נדמה היה לחשב/ שהעולם נרגע.// אחר כך היתה עוד מלחמה./ איש כבר לא הלך לצבא/ אישה כבר לא נשארה./ וכבר מזמן לא היתה אהבה.// אחר כך היתה עוד מלחמה."
(דיתי רונן, שיבת הבית ונדודיו, 2015)
