פרולוג
פול הבחין בו ראשון. גבר צעיר בפינת רחוב. ידיו מוסתרות במעיל רוח קל, עומד במקומו בסבלנות, כאילו הופיע מוקדם מדי לפגישה. לא־מתבלט בצורה בולטת.
בעיניים ערניות בחן כל מכונית שפנתה לרחוב אַן גִ'ייָה לוֹאוּ לוּ.
החשדנות במבטו היא שהסגירה אותו.
קריסטינה החזיקה את בנה מוסתר בחיקה, הוא שכב תחת שמיכה שחורה שהדיפה סירחון עשן קר. עיניה היו עצומות כאילו היא ישֵנה.
פול הבין מיד.
היא לא האמינה שהם יצליחו. לא בשעות הראשונות להימלטות שלהם, לא אחר כך, כאשר מיום ליום הלכו והתרחקו משִׁי. גם היום בבוקר עדיין לא.
הרמזור התחלף לאדום, המונית נעצרה, קריסטינה פקחה קצרות את עיניה, והוא ראה שגם עכשיו אינה מאמינה. עוד רחוב אחד, רצה לומר לה. הביטי דרך החלון. תשתכנעי בעצמך. מאתיים מטר, אולי שלוש מאות, לא יותר. מה זה כבר רחוב אחד, בשביל מי שנמלט אלפי קילומטרים?
האיש בפינה לא יוכל לעצור אותם בכוחות עצמו.
ואז הבחין בשני.
ובשלישי.
אאודי שחורה עם שמשות כהות חנתה באין מפריע לא הרחק מאזור הביטחון, מול הכניסה לשגרירות. את תשומת לבו משכה קבוצת גברים צעירים שעמדו תחת אחד מעצי הגינקו ועקבו אחר הנעשה.
"אל תעצור. תמשיך לנסוע," פקד על נהג המונית.
"השגרירות זה כאן."
"אני יודע איפה השגרירות. הלאה."
קריסטינה. מבוהלת. עד כמה יכול הפחד להצטייר בפנים, חשב פול. זה המשותף בינו לבין האהבה.
"אבל אתם רציתם להגיע לשגרירות."
"סע הלאה. הלאה!"
"לאן?"
לפעמים אין תשובות אפילו לשאלות פשוטות. דווקא להן.
"לאן?" חזר הנהג על שאלתו.
במרחק אלפיים קילומטר משם הופרעה ארוחת צהריים מצלצול טלפון שהגיע מעיר הבירה.
האדונים בהתייעצות, הפרעה מותרת רק במקרה חירום.
לא מקרה חירום, לא, אבל דחוף ביותר.
אז חייבים להתאזר בסבלנות.
התעורר ויכוח בוטה והושמעו אִיומים, ואז הועברה השיחה.
"הם כאן."
"איפה?"
"בבייג'ינג. מול השגרירות האמריקנית."
שתיקה קצרה.
"מה לעשות עכשיו?"
"תביאו לכאן."
"את כולם?"
"לא. רק את הקטן."
"ושני האחרים?"