פרולוג
סילבי
שנת 1986
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הגעתי למשרד של יעקב אברמוביץ'. הדבר הראשון אשר משך את תשומת ליבי היה גודלו של משרדו, לא הבנתי למה איש עסקים זקוק למשרד גדול יותר מהבית שבו גדלתי. היום, שלא כמו בפעם הראשונה, המשרד נראה לי קטן; הקירות חונקים אותי, מבטו של מר אברמוביץ' מרעיד אותי. אני רוצה לברוח, לאטום את אוזניי ולהירגע בין זרועותיו של דן.
"הדבר החכם לעשות יהיה להסכים לעבור הפלה, סילביה. לטובתך ולטובת כולם. אתן לך די כסף כדי שתוכלי לשקם את חייך ולהתחיל מחדש."
איך מישהו יכול לבקש לרצוח את הנכד שלו באופן כה רגוע, בקול כה אדיש? אני לא יכולה להבין ומשתדלת לשלוט בשפתיי הרועדות. לפני שנים, עזבתי את הבית והבטחתי לעצמי שלא אבכה שוב ועכשיו, אני יושבת מולו ויודעת שבקרוב אשבר ולא אצליח יותר לשמור על הבעה קפואה. אני זקוקה להורים שלי יותר מתמיד. אני צריכה את אימא, שתעמוד לצידי ושתצעק עליו, שתבהיר לו שאני לא אופורטוניסטית שרודפת אחר כספם, אבל היא כבר לא תגן עליי – היא תבחר להאמין לכל מילה שתיאמר נגדי.
"אני מצטערת מאוד, מר אברמוביץ', אך לא אעבור הפלה. את השיחה הזאת אני אמורה לנהל עם האבא של התינוק ולא איתך. עם כל הכבוד, כמובן."
"את לא תראי את הבן שלי שוב, סילביה, ואת צריכה להודות לי על ההצעה. את מאמינה שיהיה לך קל להילחם במשפחת אברמוביץ'?" הוא מטה את ראשו באיום מרומז.
"אני לא מעוניינת במלחמה. הילד נוצר באהבה."
איפה דן? הוא אמור להגן עליי ועל התינוק שלו! מהרגע שסיפרתי לו את האמת הוא נעלם ועד היום לא טרח להתקשר אליי או לנסות לנהל איתי שיחה רצינית. אני מבינה שלא ציפה להיות אבא בגילו הצעיר, אך לבקש מההורים שלו להתמודד עם ההשלכות זה לא בסדר. הוא אמור להגן עלינו, אנחנו המשפחה שלו עכשיו.
יעקב רוכן קדימה, נועץ את עיניו בעיניי. "הבן שלי בן שבע עשרה," קולו שקט, כה שקט שבטני מתכווצת, "את רוצה להרוס את עתידו? את חושבת שהוא אחראי מספיק כדי להיות אבא?" הוא נאנח בזלזול, נשען לאחור במושבו ולוגם מהוויסקי. "הוא לא היה אחראי מספיק כדי לקיים יחסים מוגנים, את חושבת שהוא מסוגל לגדל ילד?"
אני נעמדת, נחושה בדעתי לסיים את השיחה לפני שאפרוץ בבכי היסטרי ואשפיל את עצמי עוד. "להתראות, מר אברמוביץ'."
אני פונה לכיוון הדלת, מניחה את אצבעותיי על הידית וקופאת כאשר שומעת את קולו, "תחשבי טוב, סילביה. תחשבי טוב."
מאז הפגישה עם מר אברמוביץ' חלפו שבועיים ודבר לא השתנה. דן לא יצר איתי קשר. הוא מסכים עם ההורים שלו? איך יכול להיות שהוא מסכים? הוא אוהב אותי, אני יודעת שהוא אוהב אותי, גם אם הוא לא אמר זאת במילים ברורות. הייתי יותר מרומן חולף עבורו ועל אף שלא האמנתי שאתאהב, לא יכולתי למנוע זאת. התאהבתי.
"כן?" אני ניגשת לפתוח את הדלת, לא מופתעת לגלות את גברת דליה אברמוביץ'. ידעתי שבסופו של דבר היא תתערב ולא תיתן לבעלה ל'טפל במצב'.
"תיכנסי."
דליה נכנסת וסורקת במבטה השיפוטי את הדירה. הדירה אומנם פשוטה מאוד אבל ממוקמת בשכונה מרכזית וגם אם היא לא עומדת בסטנדרטים של משפחת אברמוביץ' היא יותר ממה שיכולתי לצפות לו. מי האמין שילדה משכונת עוני בבאר שבע תצליח לשכור דירה במרכז תל אביב?
"וכאן את חושבת לגדל את הממזר?" זלזול נשפך מקולה.
"הגדרה לממזר: ילד שנולד בשל גילוי עריות חמור, בן לאב שאינו יהודי או לאשת איש בשל ניאוף. כמו שאת מבינה, הילד שלי אינו ממזר - הוא הנכד שלך. תשתדלי לכבד אותו וכמובן אותי, כל עוד את בביתי, לפחות."
היא מסתובבת ונועצת בי מבט מצמית. הגברת דליה אברמוביץ' היא האישה האכזרית ביותר שזכיתי להכיר. אישה מתנשאת שגורמת לכולם להשתחוות בפניה. בעלה וילדיה פוחדים ממנה, מלבד דן, הוא שונא אותה על אף שהדמיון ביניהם גדול מאוד. גם הוא, כמוה, יודע להסתיר את רגשותיו.
"יש לי הצעה בשבילך ואני מקווה שתהיי חכמה מספיק כדי להסכים לה."
אני מתיישבת על הספה ומשלבת את רגליי. הגיע הזמן להיפרד מהגאווה.
ליהי
שנת 2011
"סליחה, התקשרו אלינו והודיעו שאבא שלי מאושפז. לא הסבירו לנו את מצבו. קוראים לו יוסף טרויאנסקי." קולי רועד, דמעותיי עצורות. לא אשבר בפני אימא שבוכה בקול ואוחזת בידי בחוזקה. היא זקוקה לי.
"יוסף טרויאנסקי הובהל לטיפול נמרץ. שם ימסרו לכן פרטים על אודות מצבו." היא מכוונת אותנו למחלקה. אני תומכת באימא, מובילה אותה במהירות. בטני כואבת ורגליי רועדות. רק שהוא לא מת, בבקשה אלוהים, שהוא לא מת.
"שלום, הביאו את אבא שלי, יוסף טרויאנסקי, לטיפול נמרץ, ואנחנו חייבות לדעת מה מצבו." האחות מביטה באימי ברחמים. "הוא נכנס לניתוח. אל תבכי, גברת, הוא בחיים ואת חייבת להאמין שהכול יהיה בסדר. את צריכה למלא את הטפסים עם הפרטים האישיים שלו." היא מעבירה לנו טפסים ואני ממלאת אותם במקום אימא שאינה מסוגלת לתפקד. איזה ניתוח? למה מנתחים אותו? מה, לכל הרוחות, קרה לו?
האחות מבקשת שנמתין לרופא בחדר ההמתנה וכאשר אנו נכנסות אני מזהה את מזל, אשתו של אודי, הבעלים של המפעל שבו אבא שלי עובד.
"מזל, מה את עושה כאן?"
בנותיה יושבות לצידה, קוראות תהילים ובוכות. ליבי פועם במהירות, בבקשה שהם יהיו בסדר.
"ארורים! ניסו לרצוח את בעלי. הטמינו לו מטען מתחת לרכב!" היא אוחזת בידי ומנסה לשלוט בבכייה כדי שאבין את דבריה. "גם אבא שלך נפצע, אבל הם יהיו בסדר, אנחנו חייבות להאמין. הכול יהיה בסדר." היא משחררת את ידי ומחבקת את אימא, שכמוני אינה מבינה במה מדובר. מטען? מי ניסה לרצוח את בעלה? ולמה הם פגעו באבא שלי?
השעות חולפות. אני צועדת מצד לצד ומקשיבה בחצי אוזן למהדורת החדשות. מספרים על ניסיון התנקשות בחייו של בעל מפעל בדרום הארץ, אך עדיין לא ידוע איזה ארגון פשע עומד מאחורי הניסיון או מהי הסיבה.
הדבר היחיד שאני יודעת הוא שלאבא שלי אין שום קשר לעבריינים ושכרגע הוא בחדר ניתוח, נלחם על חייו.
פרק 1
ליהי
הווה
השעה כבר מאוחרת ועיניי כמעט נעצמות. בחודש האחרון בקושי ישנתי. העבודה במלצרות קשה יותר משחשבתי והנסיעות לתל אביב מתישות, אבל אין לי ברירה אחרת, בייחוד מאז התחילו לקצץ לנו בשעות העבודה במפעל החטיפים. ברגע שהמפעל התחיל לקלוט עובדים דרך חברת כוח אדם, אבא הזהיר אותי שזה מה שיהיה. הוא ידע שהבעלים יקצץ בשעות הנוספות של העובדים הקבועים כדי לחסוך בהוצאות ואני לא הקשבתי. היום אני מתחרטת על כך. שכר מינימום לא מכסה את ההתחייבויות שלנו והייתי מוכרחה למצוא עבודה נוספת עד שאמצא עבודה מסודרת, כזאת שתאפשר לי להמשיך לפרנס את משפחתי בכבוד ולא תחייב אותי לעבוד בשתי עבודות.
"אימא, הכנת לי כריך? אני ממהרת, ג'ניה אמור לבוא לאסוף אותי." אני אוספת את השיער ומזהה את ההבעה הלא מרוצה בפניה של אימא, היא שונאת שאני ממלצרת בלילות ואפילו שונאת יותר את העובדה שאני נוסעת עם ג'ניה. היא לא מחבבת אותו ומאמינה שהוא מכניס שטויות לראשי.
"אני לא מבינה, חסרים מקומות עבודה באזור? למה לנסוע עד לתל אביב? מילא, אם היה מדובר בעבודה רצינית, אבל מלצרות, ליהי? מלצרות? את לא מבינה שמיותר לנסוע עד למרכז?" היא נאנחת, מסיימת לעטוף את הכריך ומגישה לי אותו. אני נושקת ללחייה.
"תודה, אימא, ובבקשה תסמכי עליי. באזור שלנו לא ארוויח את הטיפים שאני מרוויחה במרכז." אני נושקת לה פעם נוספת כדי לפייס אותה ויוצאת אל הסלון, מנשקת את אבא וממהרת אל החנייה. ג'ניה כבר מחכה, כמו תמיד.
"יגיע היום שתחכי לי בחוץ?" הוא מתלונן ואני מחליפה את תחנת הרדיו. כהרגלו, הוא מאזין למוזיקה רוסית, אך מבקש שאפסיק לקרוא לו ג'ניה ואשתמש בשמו הישראלי, יוני. מי יכול להבין אותו?
"אני לא משחקת, הרגע סיימתי את העבודה במפעל. אפילו לאכול לא הספקתי." אני פותחת את נייר הכסף ונוגסת בכריך. "רוצה?"
"אכלתי, תודה. תקשיבי, רציתי לדבר איתך על משהו." הוא נשמע רציני, דבר שלא אופייני לו.
"על מה?"
"אני מחפש דירה בתל אביב וחשבתי שאולי תרצי לעבור לגור איתי. אין לך מה לחפש פה. שדרות זה חור רציני, לא מקום בשבילך." הוא מגניב לעברי מבט ובוחן את תגובתי. אני מחייכת בעצב.
"איך אתה מציע לי לעזוב את שדרות? אני לא יכולה להשאיר את ההורים שלי לבד. הם מסתמכים עליי."
"את בת עשרים ושש ואת צריכה לדאוג לעצמך ולבנות את החיים שלך. היה לך עתיד מזהיר וויתרת על הכול בגלל מה שקרה לאבא שלך ועם כל הכבוד, כמובן, אני מבין שהוא איבד את שתי רגליו ושהחיים לא קלים, אבל מה איתך? כל החיים תטפלי בהורים שלך? מתי תטפלי בעצמך?"
אני נאנחת בתסכול. אין לי זכות לחשוב על עצמי בזמן שהוריי זקוקים לי.
"להורים שלי יש רק אותי, אין אף אחד אחר שיכול לעזור להם. הם מבוגרים ונלחמו כל חייהם כדי להביא אותי לעולם. לא אפנה להם את גבי. הם המשפחה היחידה שיש לי והם קודמים לכול." אני מתבוננת מהחלון בייאוש, חושבת על הרעיון לעבור למרכז ויודעת שלא אוכל לנטוש אותם לבד, הם תלויים בי ולא רק כלכלית. "אני מודה לך על העזרה, אבל אני לא רוצה לדבר שוב על הנושא, בבקשה," אני מתחננת בפניו. המחשבה על כל הדברים שאיבדתי ועל ההזדמנויות שלעולם לא יחזרו מכאיבה. מאז מה שקרה לאבא, חיי הפסיקו להשתייך לי והפכו להיות שלהם.
"את באה?" ג'ניה מתקדם לעבר המסעדה בזמן שאני חופרת בתיק הגדול ומחפשת אחר חפיסת המסטיקים.
"חכה דקה, נגמרו לי המסטיקים, אני הולכת לקנות."
הוא ממשיך לצעוד אל המסעדה ואני פונה לכיוון הפיצוציה, יודעת שאם אאחר ניב לא יעבור על כך בשתיקה.
"תיכנסי מהר לעניינים, המקום מלא," ניב צועק כאשר רואה אותי נכנסת. אני ממהרת אל החדר האחורי וממלמלת לעצמי בשקט, "שלום גם לך."
אני מחליפה חולצה, מאפסנת את תיק הגב בארון השירות וממשיכה אל הבר. "ג'ניה, תביא לי בקבוק מים!"
ניב נראה עצבני מתמיד. אם יראה אותי מחכה ליד הבר, לא יקבל זאת בהבנה. הוא שונא שאנחנו לא מתחילים לעבוד מייד כשאנו מגיעים לעבודה, בייחוד בשעות הלחץ. ג'ניה מגיש לי בקבוק מים ואומר, "תמהרי, דודו פה ונראה עצבני." אני עוקבת אחרי מבטו ורואה את דודו, הבעלים, מדבר עם גבר נוסף, בעל ישבן הורס. אני לוגמת לגימה נוספת מהמים, סוגרת את הבקבוק וממהרת להתחיל את המשמרת לפני שניב יתפרץ. זאת הייתה טעות לצאת איתו.
השעה רק תשע בערב ובכל זאת נראה שהמשמרת לעולם לא תסתיים. אני אוהבת את העבודה במסעדה, את האוויר המגיע מן הים, את האנשים ובייחוד את תחושת החיות שתל אביב מעניקה לשוהים בה. עם זאת, משמרות שבהן דודו נוכח יכולות להיות מייאשות והיום המשמרת הייתה קשה מתמיד. מספר הפעמים שהוא קרא בשמי, דיבר בזלזול האופייני לו והתלונן על שטויות שבר שיאים.
"זהו, הוא הלך!" ירדן מכריזה ומתיישבת לצידי על כיסא גבוה. אני לוגמת לגימה ארוכה מבקבוק המים ובוחנת את השולחנות, מוודאת שלא צריכים אותי.
"דודו?" אני שואלת באושר. היא צוחקת בתגובה.
"את חושבת שהוא עשה לך חיים קשים? הוא התנהג כמו דיקטטור עם העובדים במרפסת, אני לא יודעת איך החזקנו מעמד."
"מה נכנס בו היום?"
"אם ביום רגיל הוא בלתי נסבל, כשעוז נוכח, אי אפשר להתמודד איתו. לרגע רציתי לחנוק אותו. הוא מנסה להרשים את עוז על חשבוננו."
"מי זה עוז?"
"מה זאת אומרת? את לא מכירה אותו?" היא נשמעת מופתעת.
"אני אמורה להכיר אותו?"
"בהתחשב בעובדה שהוא משלם לך משכורת, אז כן, את אמורה להכיר אותו. עוז לוי. הוא הבעלים של המסעדה."
"דודו הוא לא הבעלים? אז מה הוא?" אני שואלת, מבולבלת.
"דודו מנהל את המקום. ניב אמור להיות אחראי משמרת, אבל מפני שדודו דפוק ולא יודע לעשות כלום, ניב עושה הכול במקומו."
"איזה קטע. הייתי בטוחה שהוא הבעלים. אני די בטוחה שזה מה שהוא אמר לי בראיון העבודה."
היא פורצת בצחוק, לוקחת מידי את הבקבוק, מסיימת את תכולתו ומניחה אותו על דלפק הבר.
"יש לו את הקטע הזה. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת שהוא שיקר בעניין. הוא לא הבעלים, אבל עוז הוא איש עסקים ולא נמצא כאן הרבה. לפעמים הוא בא לבדוק את המקום ולבלות קצת עם חברים. הוא גבר מדהים. החיים שלנו היו מושלמים אם היינו עובדות ישירות מולו."
"אם החיים היו מושלמים, לא היינו עובדות כאן," אני מציינת, מתחילה לצעוד לעבר אחד השולחנות ושומעת את צחוקה של ירדן מהדהד מאחור.
"איך אני יכולה לעזור לכם?" אני שואלת בחיוך מנומס, רואה מזווית עיני שלמסעדה נכנס לא אחר מאשר ברדלי קופר שלי, מלווה באדם נוסף. בתקופה הקצרה שלי כאן שירתי אותו באופן קבוע, ובכל פעם הוא מפנק אותי בטיפ שמן במיוחד. הדבר המבאס היחיד הוא, שברדלי אוהב לשבת על המרפסת, והערב לא אזכה לשרת אותו, ימית תהיה בת המזל שתרוויח את הטיפ המפנק. אני נאנחת באכזבה ומקלידה את ההזמנה של הלקוחה הבלתי נסבלת. מסתובבת לכיוון המטבח ומופתעת לראות את המארחת, סיגל, מובילה את ברדלי אל שולחן פינתי באזור שלי. חיוך ענק חוצה את פניי. אני ממהרת אל המטבח ומעמיסה מגש בפינוקים מיוחדים לכבוד הלקוח המעודף עליי.
"ערב טוב," אני אומרת וזוכה בחיוך היפה ביותר עלי אדמות. התאהבתי עד מעל לראש בברדלי, או בשמו האמיתי דן אברמוביץ', מהרגע הראשון שבו ראיתי אותו. אני יודעת שהוא מבוגר מספיק כדי להיות אבא שלי, אבל הוא גבר אמיתי, כל מה שאישה יכולה לחלום עליו.
"מה שלומך, ליהי?" הוא שואל בחביבות, זוכר את שמי.
"שמחה לראות אותך, כמו תמיד. אתם מעוניינים להזמין?"
"אתן לאליהו לעבור על התפריט ואעדכן אותך כאשר נגיע להחלטה."
אני מתרחקת כדי לאפשר להם פרטיות ומתיישבת על כיסא לצידה של ירדן, המלצרית היחידה שאני באמת מחבבת.
"הגבר הזה מושך. בן כמה את חושבת שהוא?"
"אני מעריכה שהוא בן ארבעים וחמש, ואני לא מרשה לך לרייר על ברדלי קופר שלי," אני נוזפת בה.
"הוא באמת היה יכול לשמש הכפיל שלו. אולי אם היית הכפילה של אירינה שייק הוא היה מתייחס אלייך," היא עוקצת. אני חובטת בזרועה.
"יום אחד נתחתן ונקים משפחה לתפארת מדינת ישראל, את תראי," אני מתבדחת ומביטה לעבר השולחן, מבחינה בכך שעיניו נעוצות בי. חברו קם ממקומו וצועד לעבר השירותים. הוא מנצל את הרגע כדי לסמן לי להתקרב.
"החלטתם מה אתם מעוניינים להזמין?"
"נשמח לשתי מנות אנטריקוט שלוש מאות וחמישים גרם, בתוספת תפוחי אדמה אפויים וכמובן, היין שאני מזמין קבוע."
אני כותבת את ההזמנה. "את נראית עייפה היום," הוא מוסיף, "משמרת ארוכה?"
"הגעתי ישירות ממשמרת בוקר במקום עבודה אחר והיה די עמוס הערב."
"את עובדת בעבודה נוספת? חשבתי שאת סטודנטית."
"אני עובדת במפעל ולאחר מכן מגיעה למסעדה."
"נשמע לא קל, אבל לפעמים אין ברירה, צריך לעבוד קשה כדי להתקדם בחיים. מוסר עבודה הוא דבר חשוב מאוד."
"התיישבת בפנים היום," אני מציינת, משנה את נושא השיחה.
"את עובדת בפנים היום," הוא עונה בחיוך ולא מותיר מקום לשאלות. אני מחייכת במבוכה וצועדת אל המטבח, מקלידה את ההזמנה ומכריחה את עצמי להתעשת. הוא לא פלרטט איתי.
עוז
"כן?" אני עונה לשיחה בדיבורית, תולה מבטים מיואשים בכביש הפקוק. אין דבר שאני צריך יותר ממקלחת חמה ומשינה טובה. הימים האחרונים היו סיוט מתמשך.
"חוקר פרטי." כרגיל, שלומי לא מכביד במילים.
"מי שלח אותו?" אני עוצר ברמזור, פותח את החלון ומצית סיגריה נוספת.
"דן אברמוביץ', איש העסקים."
שמו מהדהד בראשי שוב ושוב, מזכיר לי את אותו ערב שבו נסעתי לביתו כדי לפגוש אותו בפעם הראשונה והאחרונה. הייתי בן חמש עשרה ובדיוק הגעתי לארץ, לאחר שמצאתי את אימא על רצפת השירותים המטונפת, מתה.
"העובדת אמרה לי שאתה מחפש אותי." הוא שותק לרגע ומוסיף, "אני לא נוטה לקבל ביקורים לא צפויים."
"אז למה קיבלת אותי?" אני מסתובב באיטיות.
חששתי מרגע הפגישה עם האיש שהרס לאימא ולי את החיים, האיש שנטש אותנו לבד בארץ זרה, והנה, עכשיו הוא עומד מולי בחליפה מחויטת ובמבט מתנשא. יום אחד אהיה עשיר ממנו, יום אחד הוא יהיה זה שישא אליי את עיניו וזו תהיה נקמתי באיש שלא רצה אותי.
"אנחנו מכירים?" הוא תוהה, בוחן את עיניי.
"היינו אמורים להכיר ואולי אפילו לחבב זה את זה," אני מסנן את הדברים בגועל, בשנאה. איך הוא יכול לישון טוב בלילה בלי לדעת איפה הבן שלו ישן? אם הוא אוכל? אם יש לו שמיכה חמה?
"אני לא מבין."
הוא כן מבין, אני רואה את ההבנה על פניו.
"אני עוז לוי, הבן שלך." אני מציג את עצמי והוא נראה מופתע, מרכין את ראשו ומהנהן.
"ידעתי שיבוא יום וניפגש. איפה סילבי?"
איך הוא מעז לשאול עליה? למה הוא לא שאל עליה לאורך כל השנים?
"מתה."
"איך?" הוא נראה המום, אבל אין לי שום כוונה לספר לו איך היא הרגה את עצמה. לא אתן לו את העונג לדעת למה הוא גרם.
"אני מצטער לשמוע," הוא ממשיך כאשר מבין שלא יקבל ממני תשובה. "למה אתה פה?"
"הגעתי לארץ ולא רציתי לנהוג בגסות רוח." אני מהדק את הלסת. הוא הרגע אמר שאיני רצוי בביתו? אני מאגרף את ידיי ושומר על איפוק. אם אהרוג אותו אשלח לכלא וזו לא מטרתי. המטרה היא לקחת את כל מה שיוכל לתת לי ולצמוח, לשפר את עתידי ולהוציא לפועל את התוכניות שלי.
"עוז, בוא נשב ונדבר." הוא מסמן לי לגשת לכיוון הספה ומתיישב על הכורסה. אני מתקרב בצעדים איטיים ומתיישב על הספה היוקרתית של האיש שמנע ממני ילדות נורמלית. הספה שסביר להניח שעלתה יותר כסף משהיה לי מאז הולדתי.
"אני לא יודע אם סילבי סיפרה לך עליי. המשפחה שלי היא משפחה מכובדת מאוד בישראל, ואין לי שום כוונה להרוס מוניטין של שנים. דבר כזה," הוא מסמן בידו בינו לביני וממשיך, "יפגע בעסקים ויכול ליצור סקנדל מיותר שיכתים את שמנו לנצח."
אני נשען לאחור ומתבונן בעיניו הקרות.
"עוז, אסור שאיש ידע שאתה הבן שלי."
"ולמה שאשמור את הסוד אם אני יודע שהוא עשוי להרוס את המשפחה שלך?" אני נשען קדימה ומתבונן בעיניו בביטחון.
"אם תשמור את הסוד, תהיה היורש שלי. לאחר מותי אשאיר הכול בידיך."
אני מופתע. לא ציפיתי לשמוע את המילים האלה יוצאות מפיו. "ואיך אדע שאתה לא משקר?"
"אני גבר שיש לו מילה, ואם נתתי לך את המילה שלי, תהיה בטוח שאעמוד בה."
אני מהנהן ומתרומם מהספה, מתחיל לצעוד לכיוון הדלת, אוחז בידית ואומר בלי להביט לאחור, "נתראה לאחר מותך, אבא."
"תשיג לי כל מידע אפשרי על אברמוביץ'."
"יטופל. עוד משהו?"
"זה הכול, תודה." אני מנתק את השיחה, מביט בתנועה המתקדמת לאיטה לפניי, מהורהר. אברמוביץ' לא יעסיק חוקר פרטי לחינם. הזקן רוצה משהו, אבל מה? הוא מעולם לא ניסה ליצור איתי קשר. מאז אותה שיחה שהייתה לנו, שכחתי שהוא אבא שלי. הדבר היחיד שזכרתי הייתה ההבטחה שניתנה לי. הדבר היחיד שאני מחכה לו הוא שהזקן ימות. למה פתאום הוא נזכר בקיומי? הוא עומד למות? הוא רוצה שאדע שהיום המיוחל קרוב מתמיד?
"מה את עושה פה?" אני טורק את דלת הרכב, בוחן בחשדנות את ימית, המביטה בי בחיוך רחב.
"חזרת מארצות הברית וחשבתי שתזדקק לי." היא נצמדת אליי, מעבירה את אצבעותיה ברפרוף על חזי. אני אוחז בכף ידה ובוחן את ציפורניה הארוכות.
"ורוד עם זהב?" אני תוהה. היא צוחקת בתגובה. "בואי ניכנס."
אני מניח את כף ידי על גבה התחתון ומוביל אותה אל תוך הבית. כנראה לא אזכה לשינה טובה גם הלילה.
