החבר הכי טוב שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החבר הכי טוב שלי
מכר
מאות
עותקים
החבר הכי טוב שלי
מכר
מאות
עותקים

החבר הכי טוב שלי

4.6 כוכבים (70 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2536מקורי
ספר מודפס
54.6 מחיר מוטבע על הספר 78
ספר קולי
2529מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

רינת פרימו

רינת (בת יצחק ודליה) פרימו, סופרת ילדים ועורכת בהוצאת ידיעות ספרים. מו"לית הוצאת "המבוך".

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
איפה איתמר?!?
 
יואב חוזר אחרי טיול באפריקה וישר רץ לבית של איתמר, החבר הכי טוב שלו, כדי לספר חוויות.
 
אבל אז קורה דבר משונה מאוד: בבית של איתמר גרה מישהי שמעולם לא ראה.
 
ויותר מזה, אף אחד לא יודע מי זה איתמר. כאילו הוא וכל משפחתו מעולם לא היו קיימים.
 
כאן מתחילה הרפתקת מתחמרתקת שכוללת ילדה ממציאה שמתכננת לזכות בפרס נובל, שכנה מבוגרת וכלב הפינצ'ר שלה, פסלון אפריקאי והרבה סודות שתהיו חייבים - פשוט חייבים - לקרוא כדי לגלות.
 
"החבר הכי טוב שלי" הוא ספר מתח בקצב מהיר, אבל גם סיפור מרגש על חברות עמוקה, נחישות ואומץ.
 
רינת פרימו כתבה ספר מתח מחשמל לגיל בית ספר שאי אפשר להפסיק לקרוא.
 
יניב שמעוני (הסדרותה "דוד אריה", "חבורת בית העץ" ועוד ספרים רבים אחרים) הוא אחד המאיירים האהובים בישראל.

פרק ראשון

פרק 1: 
מי זה איתמר?
 
איתמר הוא החבר הכי טוב שלי.
יש לי עוד חברים, עם כולם אני יכול לבלות כמה שעות ביחד, לשחק, לדבר, לצעוק. אבל עם איתמר אני לא שם לב שהזמן עובר. אף פעם אין איתו רגעים כאלה שיש עם כל אחד אחר, רגעים שבהם גומרים משחק ופתאום נהיה משעמם ושקט ורוצים כבר ללכת הביתה. עם איתמר תמיד מעניין ותמיד יש מה לעשות ועל מה לדבר. ותמיד־תמיד כשצריך להיפרד וללכת הביתה יש הרגשה שהפסיקו אותנו באמצע ושלא הספקנו הכול.
לכן רצתי במהירות כזאת. השעה היתה חמש וחצי לפנות ערב. הימים היו עדיין חמים, אבל התחיל להחשיך מוקדם יותר. בדשא הגדול מול בית האבות שיחקו כמה ילדים. זיהיתי את דניאל ואת עמרי מהכיתה. הם ראו אותי רץ, עצרו את המשחק ונופפו לעברי.
״הי, יואב, חזרת?״ צעק אלי עמרי. לא התחשק לי לעצור, רציתי כבר לראות את איתמר, אבל לא היתה לי ברירה.
״כן. חזרנו היום בבוקר,״ אמרתי, מתנשף עדיין מהריצה.
״חבל שלא היית ביריד הקיץ של השכונה במרכז המסחרי,״ אמר עמרי, ״היה פיצוץ. כיבוד ומיצים בחינם.״
״אבל כיף לך שהפסדת לימודים,״ הוסיף דניאל.
אני דווקא לא חשבתי ככה. בהתחלה, כשההורים שלי אמרו שנצטרך לנסוע לאפריקה בקיץ ולחזור רק שבועיים אחרי תחילת הלימודים, זה נראה לי נהדר, אבל אחר כך הצטערתי קצת להפסיד את היום הראשון ללימודים. כמה שאני אוהב את החופש הגדול, עדיין היה קשה לי לוותר על היום הראשון ללימודים, להיפגש שוב עם כל החברים, להכיר את המורים החדשים, לדעת איפה אני יושב בכיתה. ידעתי גם שלא יוותרו לי על השלמת החומר שלמדו בשבועיים האלה. אבל ההורים שלי לא ממש שאלו אותי. הדודים שלי חגגו בר־מצווה לבן שלהם דווקא בתחילת ספטמבר ואנחנו נסענו לשם. לא שסבלתי. היינו בספארי מדהים, ראיתי אריות מקרוב, אפילו הכרתי כמה ילדים אפריקאים בגילי והצלחנו להתחבר למרות שלא הבנו את השפה אחד של השני. אבל עכשיו שמחתי לחזור, ובמיוחד חיכיתי לפגוש את החבר הכי טוב שלי, לספר לו את כל הסיפורים מאפריקה ולשמוע את הסיפורים שלו.
״לאן אתה הולך? חסר לנו מישהו בהגנה. רוצה לשחק?״ שאל דניאל.
״לא, אני בדרך לאיתמר,״ אמרתי והתחלתי ללכת.
״מי זה איתמר?״ שמעתי את קולו של דניאל מאחורי.
״מצחיק מאוד,״ סיננתי בשקט והמשכתי לרוץ לכיוון הבית שהכרתי כמעט כמו את הבית שלי.
 
+ + +
 
איתמר גר שני רחובות ממני. עוד מהגן אנחנו ביחד. אפילו ההורים שלנו נהיו קצת חברים. נכנסתי בסערה לחדר המדרגות והתחלתי לטפס, מדלג על המדרגות שתיים־שתיים. לא התקשרתי אליו לפני שיצאתי לדרך. הגענו היום בבוקר, כשכולם עוד היו בבית הספר. התכוונתי ללכת אליו מיד אחרי הלימודים אבל נרדמתי. הדרך הארוכה מאפריקה לישראל בילבלה לי את השעות לגמרי. התעוררתי בחמש והרגשתי כאילו מישהו חבט לי בראש בגרזן ואחר כך גם הכריח אותי ללעוס חבילה של צמר גפן. הראש כאב לי והפה היה יבש. אבל לא הסכמתי לשבת לאכול משהו כמו שאבא שלי הציע. חיכיתי מספיק.
עברתי על פני השכנה הזקנה והפינצ'ר הננסי שלה עם הנביחות המרגיזות, שעמדו בחדר המדרגות כמו תמיד ועקבו אחרי כל מי שנכנס לבניין ויוצא ממנו. כשהגעתי לקומה השלישית התבלבלתי לרגע. המשפחה של איתמר הורידה את השלט שהיה על הדלת: ״כאן גרים דלית, מוטי, איתמר ומתן קפלן״. דפקתי על הדלת בחוסר סבלנות, מת כבר לפגוש אותו, מדמיין את צעקות השמחה.
שום דבר.
די, לא יכול להיות שהם לא בבית.
עוד כמה דפיקות בדלת. צלצול פעמון ליתר ביטחון. ובאמת, סוף־סוף נפתחה הדלת ובפתח עמדה אישה.
״שלום...״ אמרתי והתכוונתי להשתחל פנימה.
״שלום,״ אמרה האישה ולא זזה ממקומה. הסתכלתי עליה. זאת לא היתה אמא של איתמר. למען האמת, בחיים לא ראיתי אותה קודם. היה לה שיער בלונדיני־לבן ארוך והיא נראתה די עצבנית.
״איתמר בבית?״ שאלתי.
״אין כאן שום איתמר,״ אמרה האישה והתכוונה לסגור את הדלת.
״רגע...״ אמרתי. צעדתי צעד אחורה והסתכלתי שוב על הדלת, ואז ימינה ושמאלה. יכול להיות שהתבלבלתי בקומה? אבל לא. מימיני ראיתי את הדלת המוכרת של משפחת עובדיה, השכנים של איתמר. הייתי בקומה השלישית. האישה הביטה בי בחוסר סבלנות.
״אה... איתמר, כלומר, משפחת קפלן נסעה?״ ניסיתי בהיסוס.
״לא מכירה שום משפחת קפלן,״ היא אמרה, וראו עליה שהיא כבר מתה לטרוק לי את הדלת בפרצוף.
״אבל הם גרים כאן!״ קראתי בייאוש.
״אני לא יודעת על מה אתה מדבר. אני גרה כאן כבר עשר שנים,״ אמרה האישה, וסוף־סוף הצליחה לסגור את הדלת.
זה היה משונה.
ירדתי שתי קומות למטה. הזקנה והפינצ'ר עדיין עמדו שם. הבעיה היתה ששכחתי איך קוראים לה. ולו.
״אה, סליחה, גברתי?״ ניסיתי להיות הכי מנומס שיכולתי. ״את מכירה את איתמר קפלן שגר כאן בקומה השלישית?״
אבל האישה רק הרימה את הכלב שלה, חיבקה אותו ואמרה לי, או לו: ״את ילדה טובה.״
זה לא עזר לי הרבה. הייתי עייף ומאוכזב. בחוץ כבר החשיך ואני הלכתי הביתה מבולבל ומדוכדך. הייתי בטוח שבשעה הזאת אני אתן לאיתמר את פסלון העץ המגולף שהבאתי לו והיה לי בכיס, אספר לו סיפורים על אריות ושנינו נצחק מחיקויי המורים שלו.
אף אחד כבר לא שיחק בחוץ. הגעתי הביתה וצילצלתי בפעמון. אמא שלי פתחה את הדלת. נראה שרק עכשיו היא קמה מהשינה. בסלון היו פתוחות שלוש המזוודות שלנו בשלבים שונים של פירוק וסידור.
״אמא, איתמר עבר דירה?״ שאלתי מיד כשנכנסתי.
״מה?״ היא שאלה והעבירה יד בשערה הפרוע. ״גיורא, שים לי מים לקפה!״ צעקה אל אבא שלי שהיה במטבח. היא נתקלה באחת המזוודות וקראה בכעס, ״איזה מזוודה אידיוקית!״
לא התייחסתי. ״איתמר קפלן. הייתי עכשיו בבית שלו ופתחה לי מישהי שאני לא מכיר ואמרה שהיא גרה שם כבר עשר שנים.״ בעטתי בחולצה שהשתרבבה מפתח אחת המזוודות. רציתי להרביץ למשהו והיא היתה הכי קרובה.
״מי?״ שאלה שוב אמא שלי.
״אוף, את לא מקשיבה! איתמר קפלן! החבר שלי! איפה הוא?״
ואז אמא שלי הסתובבה, הסתכלה עלי במבט מוטרד ושאלה: ״יואבי, מי זה איתמר קפלן?״

רינת פרימו

רינת (בת יצחק ודליה) פרימו, סופרת ילדים ועורכת בהוצאת ידיעות ספרים. מו"לית הוצאת "המבוך".

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
70 דירוגים
54 דירוגים
11 דירוגים
2 דירוגים
0 דירוגים
3 דירוגים
25/8/2024

ספר מטורף וגם קצת מצחיק ממליצה בחום

1
9/1/2025

הספר ממש ריגש אותי הוא הי עם מלא מתח חלמתי רק עליו ועל מה יקרה פשוט ספר מעולה!

18/12/2024

הילדים היו מהופנטים !!! תודה

16/1/2024

ספר מדהים

19/12/2023

ספר נהדר. מותח מאוד! הילדים אהבו

12/9/2023

ספר נפלא לילדים.

24/8/2023

ספר מושלם🤩

16/4/2023

ספר מאד טוב

21/2/2023

ספר מאד מותח ומעניין מאד. היה קשה לעזוב את הסיפור. דווקא הסוף היה קצת מתיש

22/4/2022

ספר ממש טוב מאוד אהבתי והתחברתי ממליץ מאוד

10/2/2022

אהבתי את הספר .ממליץ לחם ליקרו את הספר הזה אני בן 7

11/10/2021

זה ספר טוב. אני קראתי את כולו. הוא מתאים לכל ילד בכל גיל ובמיחד לילדים שאוהבים מטח, צחוקים וכסמים. 👍👍👍👍👍👍👍👍👍😃🤔🧪

22/9/2021

ספר מתח מעניין. סיימתי תוך יומיים. ממליצה!!!

27/6/2021

ספר מותח מאוד!!! באמת עלילה מורכבת וסוחפת. הבת שלי (בת 5 וחצי), חיכתה בכיליון עיניים שנגיע לעוד סשן קריאה. שאפו!

13/6/2021

אני ממליץ לקוראים לקרוא את הספר הזה; כי הוא מסקרן ומותח.

3/6/2021

מעולה! מהרגע הראשון ועד לשנייה האחרונה היינו מרותקים. הסופרת בנתה את העלילה שרק הלכה והוסיפה עוד ועוד סימני שאלה. תענוג אמיתי!

12/4/2021

ספר מרתק; מעניין, כל פעם יש משהו חדש.

11/4/2021

ספר נפלא. מרתק, מותח ומצחיק. הקראתי לבנותיי. נהנו מכל רגע ואני גם.

21/3/2021

אני חושבת שזה ספר מרתק שמאוד כיף לקרוא מאוד שמחתי לקרוא את ספר המתח הזה

10/3/2021

מותח בצורה מדהימה. לא יכולים לחכות לפרק הבא

22/1/2021

מצוין ומותח.🙂

19/1/2021

מרתקקקק לא יכלנו להפסיק ליקרוא זה ספר מדהים מומלץ מאוד לדעתי צריך 5 ⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️

20/9/2020

ספר מעניין על צמד בלשים. נהניתי מאוד מומלץ בחום

1/9/2020

ספר מעולה , קראנו אותו עם בתי בת ה-8 , היה ממש מרתק !!! ממליצה בחום !!!

10/8/2020

ספר מעניין מאד ולא צפוי וספר שכדאי מאד לקרוא יצירתיות ברמה גבוה ומותח. מה שקורה בעצם זה ילד שאף אחד לא זוכר את חבר שלו ונהיה לו חיים חדשים והוא מגלה דברים מעניינים מאד בדרך.

9/8/2020

ספר מעולה!!!!!! נהניתי מאוד!

25/7/2020

אני חשבתי על הספר שהוא כל כך מדהים שמרוב שאהבתי אותו אז רציתי לקרוא את כולו ביום אחד בעיניי זה ספר בין הטובים בעולם.

21/6/2020

בינתיים הספר הכי טוב שקראתי ספר ממש ממש טוב אני רוצה שהסיפור הזה לא ייגמר

9/6/2020

שזה ספר מעניין וגם משוגע

8/5/2020

ספר מעולה אחלה עלילה

28/4/2020

מעולה המתאים לילדים

19/4/2020

מותח ולא צפוי בכלל כתוב יפה מצחיק אבל הכי חשוב מותח באופן יוצא מן הכלל

24/9/2019

מותק

26/7/2019

היה מהנה כל כך לקרוא בכל ערב לאחי הקטן בן ה-8. לא רק הוא ישב מרותק ועצור נשימה, אלא גם אני, אחותו הגדולה ממנו בעשר שנים. ולא היה דבר מתוק יותר מהציפייה ללילה הבא בשביל לקרוא מה קרה בפרק הבא:)

23/7/2019

ממש מותח ו גם לא דומה לסיפורים אחרים

11/10/2018

היה מאוד מעניין ומרתק. הצלחתי לדמיין כאילו אני רואה סרט.
תודה רבה. היה נעים לקרוא

12/8/2018

הבנות שלי (7,9) היו מרותקות! במשך 3 שבועות בחופש הגדול קראנו כל יום 2-3 פרקים. כל פרק נגמר במתח והן כמעט קפצו עליי שאמשיך. אחלה ספר, מצחיק ומותח. רינת כותבת נפלא וחבל שאין עוד ספרים. ישר כח גדול!

24/6/2025

ספר מאד מעניין וסוחף, מפחיד. הוא פשוט ספר טוב. היו דברים בסיפור שפחות אהבתי.

17/11/2024

ממש כיפית

16/7/2024

האמת היא שכשחושבים על העלילה לעומק, היא די מחרידה. הספר מאוד מרתק בהתחלה ובאמצע, אבל ככל שמתקרבים לסוף, מגלים משהו מאוד מטריד. זה לא סיפור בלשי תמים על מטמון חבוי /שודדים וכו' עם קטעי מכות, הרפתקאות, "אנשים רעים" וקצת התרגשות וכו'. זה ממש טרילר פסיכולוגי שגרם אפילו לי להרגיש באי נוחות לקראת הסוף, והפרק האחרון שבו המחברת ניסתה להמתיק את זה לא כ"כ עזר. אולי לילדים קטנים יש תפיסה אחרת והם לא לוקחים דברים כאלה ללב, אבל לדעתי זה ספר לגילים יותר גדולים (15 פלוס). עדיין, הספר מעולה, זה רק עניין למי כדאי ולמי לא כדאי לקרוא.

8/7/2021

מקסים. מותח. כתוב היטב.

5/3/2021

אחלה רעיון, אבל לקראת הסוף יש הרגשה של קצת חיפוף והדברים מסתדרים יותר מידי מהר. אבל סה"כ ספר מותח ומעניין

26/5/2019

נהנתי לקרוא את הספר,
הספר מעולה ואני ממליץ לעשות סדרת המשך.

הספר, מותח, מרתק ומסקרן!

ממני לביא שגיא כיתה ה'
מקיבוץ כפר עזה

21/2/2022

לא רע אבל קצת יותר מדי הזוי

12/12/2021

הספר כתוב היטב ומותח. נהנתי לקרוא אותו אך לא אהבתי את הסוף שלדעתי היה בעייתי מבחינה מוסרית.

14/1/2025

לא אהבתי את הספר

17/2/2022

רעיון יפה אבל הספר מתיש… המון דיבורים ומחשבות של הילד…הילדים איבדו עניין מהר מאוד…

5/12/2020

כלום

החבר הכי טוב שלי רינת פרימו
פרק 1: 
מי זה איתמר?
 
איתמר הוא החבר הכי טוב שלי.
יש לי עוד חברים, עם כולם אני יכול לבלות כמה שעות ביחד, לשחק, לדבר, לצעוק. אבל עם איתמר אני לא שם לב שהזמן עובר. אף פעם אין איתו רגעים כאלה שיש עם כל אחד אחר, רגעים שבהם גומרים משחק ופתאום נהיה משעמם ושקט ורוצים כבר ללכת הביתה. עם איתמר תמיד מעניין ותמיד יש מה לעשות ועל מה לדבר. ותמיד־תמיד כשצריך להיפרד וללכת הביתה יש הרגשה שהפסיקו אותנו באמצע ושלא הספקנו הכול.
לכן רצתי במהירות כזאת. השעה היתה חמש וחצי לפנות ערב. הימים היו עדיין חמים, אבל התחיל להחשיך מוקדם יותר. בדשא הגדול מול בית האבות שיחקו כמה ילדים. זיהיתי את דניאל ואת עמרי מהכיתה. הם ראו אותי רץ, עצרו את המשחק ונופפו לעברי.
״הי, יואב, חזרת?״ צעק אלי עמרי. לא התחשק לי לעצור, רציתי כבר לראות את איתמר, אבל לא היתה לי ברירה.
״כן. חזרנו היום בבוקר,״ אמרתי, מתנשף עדיין מהריצה.
״חבל שלא היית ביריד הקיץ של השכונה במרכז המסחרי,״ אמר עמרי, ״היה פיצוץ. כיבוד ומיצים בחינם.״
״אבל כיף לך שהפסדת לימודים,״ הוסיף דניאל.
אני דווקא לא חשבתי ככה. בהתחלה, כשההורים שלי אמרו שנצטרך לנסוע לאפריקה בקיץ ולחזור רק שבועיים אחרי תחילת הלימודים, זה נראה לי נהדר, אבל אחר כך הצטערתי קצת להפסיד את היום הראשון ללימודים. כמה שאני אוהב את החופש הגדול, עדיין היה קשה לי לוותר על היום הראשון ללימודים, להיפגש שוב עם כל החברים, להכיר את המורים החדשים, לדעת איפה אני יושב בכיתה. ידעתי גם שלא יוותרו לי על השלמת החומר שלמדו בשבועיים האלה. אבל ההורים שלי לא ממש שאלו אותי. הדודים שלי חגגו בר־מצווה לבן שלהם דווקא בתחילת ספטמבר ואנחנו נסענו לשם. לא שסבלתי. היינו בספארי מדהים, ראיתי אריות מקרוב, אפילו הכרתי כמה ילדים אפריקאים בגילי והצלחנו להתחבר למרות שלא הבנו את השפה אחד של השני. אבל עכשיו שמחתי לחזור, ובמיוחד חיכיתי לפגוש את החבר הכי טוב שלי, לספר לו את כל הסיפורים מאפריקה ולשמוע את הסיפורים שלו.
״לאן אתה הולך? חסר לנו מישהו בהגנה. רוצה לשחק?״ שאל דניאל.
״לא, אני בדרך לאיתמר,״ אמרתי והתחלתי ללכת.
״מי זה איתמר?״ שמעתי את קולו של דניאל מאחורי.
״מצחיק מאוד,״ סיננתי בשקט והמשכתי לרוץ לכיוון הבית שהכרתי כמעט כמו את הבית שלי.
 
+ + +
 
איתמר גר שני רחובות ממני. עוד מהגן אנחנו ביחד. אפילו ההורים שלנו נהיו קצת חברים. נכנסתי בסערה לחדר המדרגות והתחלתי לטפס, מדלג על המדרגות שתיים־שתיים. לא התקשרתי אליו לפני שיצאתי לדרך. הגענו היום בבוקר, כשכולם עוד היו בבית הספר. התכוונתי ללכת אליו מיד אחרי הלימודים אבל נרדמתי. הדרך הארוכה מאפריקה לישראל בילבלה לי את השעות לגמרי. התעוררתי בחמש והרגשתי כאילו מישהו חבט לי בראש בגרזן ואחר כך גם הכריח אותי ללעוס חבילה של צמר גפן. הראש כאב לי והפה היה יבש. אבל לא הסכמתי לשבת לאכול משהו כמו שאבא שלי הציע. חיכיתי מספיק.
עברתי על פני השכנה הזקנה והפינצ'ר הננסי שלה עם הנביחות המרגיזות, שעמדו בחדר המדרגות כמו תמיד ועקבו אחרי כל מי שנכנס לבניין ויוצא ממנו. כשהגעתי לקומה השלישית התבלבלתי לרגע. המשפחה של איתמר הורידה את השלט שהיה על הדלת: ״כאן גרים דלית, מוטי, איתמר ומתן קפלן״. דפקתי על הדלת בחוסר סבלנות, מת כבר לפגוש אותו, מדמיין את צעקות השמחה.
שום דבר.
די, לא יכול להיות שהם לא בבית.
עוד כמה דפיקות בדלת. צלצול פעמון ליתר ביטחון. ובאמת, סוף־סוף נפתחה הדלת ובפתח עמדה אישה.
״שלום...״ אמרתי והתכוונתי להשתחל פנימה.
״שלום,״ אמרה האישה ולא זזה ממקומה. הסתכלתי עליה. זאת לא היתה אמא של איתמר. למען האמת, בחיים לא ראיתי אותה קודם. היה לה שיער בלונדיני־לבן ארוך והיא נראתה די עצבנית.
״איתמר בבית?״ שאלתי.
״אין כאן שום איתמר,״ אמרה האישה והתכוונה לסגור את הדלת.
״רגע...״ אמרתי. צעדתי צעד אחורה והסתכלתי שוב על הדלת, ואז ימינה ושמאלה. יכול להיות שהתבלבלתי בקומה? אבל לא. מימיני ראיתי את הדלת המוכרת של משפחת עובדיה, השכנים של איתמר. הייתי בקומה השלישית. האישה הביטה בי בחוסר סבלנות.
״אה... איתמר, כלומר, משפחת קפלן נסעה?״ ניסיתי בהיסוס.
״לא מכירה שום משפחת קפלן,״ היא אמרה, וראו עליה שהיא כבר מתה לטרוק לי את הדלת בפרצוף.
״אבל הם גרים כאן!״ קראתי בייאוש.
״אני לא יודעת על מה אתה מדבר. אני גרה כאן כבר עשר שנים,״ אמרה האישה, וסוף־סוף הצליחה לסגור את הדלת.
זה היה משונה.
ירדתי שתי קומות למטה. הזקנה והפינצ'ר עדיין עמדו שם. הבעיה היתה ששכחתי איך קוראים לה. ולו.
״אה, סליחה, גברתי?״ ניסיתי להיות הכי מנומס שיכולתי. ״את מכירה את איתמר קפלן שגר כאן בקומה השלישית?״
אבל האישה רק הרימה את הכלב שלה, חיבקה אותו ואמרה לי, או לו: ״את ילדה טובה.״
זה לא עזר לי הרבה. הייתי עייף ומאוכזב. בחוץ כבר החשיך ואני הלכתי הביתה מבולבל ומדוכדך. הייתי בטוח שבשעה הזאת אני אתן לאיתמר את פסלון העץ המגולף שהבאתי לו והיה לי בכיס, אספר לו סיפורים על אריות ושנינו נצחק מחיקויי המורים שלו.
אף אחד כבר לא שיחק בחוץ. הגעתי הביתה וצילצלתי בפעמון. אמא שלי פתחה את הדלת. נראה שרק עכשיו היא קמה מהשינה. בסלון היו פתוחות שלוש המזוודות שלנו בשלבים שונים של פירוק וסידור.
״אמא, איתמר עבר דירה?״ שאלתי מיד כשנכנסתי.
״מה?״ היא שאלה והעבירה יד בשערה הפרוע. ״גיורא, שים לי מים לקפה!״ צעקה אל אבא שלי שהיה במטבח. היא נתקלה באחת המזוודות וקראה בכעס, ״איזה מזוודה אידיוקית!״
לא התייחסתי. ״איתמר קפלן. הייתי עכשיו בבית שלו ופתחה לי מישהי שאני לא מכיר ואמרה שהיא גרה שם כבר עשר שנים.״ בעטתי בחולצה שהשתרבבה מפתח אחת המזוודות. רציתי להרביץ למשהו והיא היתה הכי קרובה.
״מי?״ שאלה שוב אמא שלי.
״אוף, את לא מקשיבה! איתמר קפלן! החבר שלי! איפה הוא?״
ואז אמא שלי הסתובבה, הסתכלה עלי במבט מוטרד ושאלה: ״יואבי, מי זה איתמר קפלן?״