אמא שלי היתה רוצה שאיראה ככה:
אבל האמת היא שאני נראית ככה:
אתמול היא הביאה לי מכנסיים וחולצה קטנטנים. אמרתי לה שאני כבר מזמן לא משחקת בברביות, אבל היא אמרה שאלה לא בגדים לבובה אלא בשבילי.
עכשיו תסתכלו עליהם. ותסתכלו עלי.
אתם לא חושבים שזאת ההוכחה הכי משכנעת שאמא שלי עיוורת?
אבל היא הכריחה אותי למדוד. "רק תמדדי!" זה מה שהיא אמרה. "אני לא אכריח אותך ללבוש!" אמרתי שאני אמדוד מחר. שיש לי שיעורים. שאני עסוקה. שאני צריכה ללכת לצופים. היא הסתכלה עלי בחשדנות: "אבל את לא בצופים."
אופס, נתפסתי. נכון שכבר בכיתה ה' הפסקתי ללכת לצופים, אבל לא חשבתי שהיא שמה לב.
אז הייתי חייבת למדוד.
מדדתי.
חשבתי שעכשיו היא חייבת לקלוט שאני לא נראית כמו שהיא חושבת.
אי־אפשר לפספס את זה, תודו.
יצאתי מהחדר שלי לסלון. זאת היתה תחושה קצת משפילה, אבל הייתי מוכנה לעבור את זה רק כדי לעמת אותה עם השקרים שהיא מספרת לעצמה.
היא הסתכלה עלי מלמעלה למטה. ושוב למעלה. ושוב למטה.
הרגשתי כמו דוגמנית מהגיהינום. הבחורה העצובה הזאת מהתמונות של "לפני".
אחרי כמה שניות אמא חייכה ואמרה: "או, עכשיו את נראית מצוין! אולי תלכי עם זה למסיבה ביום שישי?"
אני חושבת שזה משהו פסיכולוגי. קוראים לזה הדחקה. אז במקום לצעוק עליה שאין שום מסיבה ביום שישי, אמרתי רק: "אולי," והלכתי להעיף ממני את הבגדים ההדוקים האלה לפני שהטחול יגיע לי לגרון.
שלום, קוראים לי אלמה לוי, אני בת 13 וזה מה שיש לי להגיד: אף אחד לא מבין אותי.
אף אחד לא מבין אותי. אם הייתי טיפוס שלילי, הייתי נוהמת: "אף אחד לא מבין אותי!" והולכת לאכול בייגלה.
עד אתמול הייתי טיפוס שלילי.
אבל התבגרתי. תראו, אני בת 13 ונעשית חכמה יותר מיום ליום. ככה זה, התובנות קופצות עלי בלי שליטה.
יש לי קבוצה בווטסאפ עם חברות וחברים מכל הארץ שפגשתי בכנס אייקון. זה כנס של ילדים שאוהבים פנטזיה ומדע בדיוני. אל תשפטו אותי. אגב, בכנס האחרון גם התחפשתי לפיקאצ'ו. שוב, אל תשפטו אותי.
בכל אופן, לפני שבוע באיזה רגע קשה כתבתי שם: "אף אחד לא מבין אותי!" וקיוויתי שאף אחד לא ירד עלי. ופתאום אחרי שתי דקות יולי מחיפה כתבה: "גם אותי!!!!!" עם איזה 200 סימני קריאה.
ואחריה היו עוד עשר הודעות כאלה:
יואב
אף אחד לא מבין אותי חוץ מהחבר הדמיוני שלי
תומר
אצלי גם החבר הדמיוני שלי לא מבין אותי
אלה
רק הכלב שלי מבין אותי!!!
מאיה
אף אחד לאאאאא מביןןןןןן אותיייייי!!!!!!
אלעד
אף אחד לא מבין אותי אבל גם אני לא מבין אף אחד
הודיה
אמא שלי מבינה אותי. היא החברה הכי טובה שלי
הודעה זו נמחקה
הודיה
אמא שלי חטפה לי את הטלפון וכתבה את זה סליחהההה
אני מוסרת את עצמי לאימוץ
בקיצור, הבנתי. אף אחד לא מבין אותנו.
אז אם זה ככה, החלטתי לעשות מעשה. אם אף אחד לא מבין – אני אסביר!
וכך נולד הרעיון של "ספר המתבגרות הגדול" שלי, שבו אני אכתוב את כל מה שיש לי להגיד על עצמי וגם על ילדות אחרות. ואולי פעם הספר הזה יגיע לאיזו נערה מסכנה בת 13 או 12 שמרגישה שאף אחד לא מבין אותה. והיא תקרא ותגיד: "אלמה לוי מבינה אותי. אני לא לבד בעולם. צריך להעניק לה פרס נובל והרבה מאוד כסף."
גאוני או מה?
אמא שלי היתה רוצה שאיראה ככה:
אבל האמת היא שאני נראית ככה:
אתמול היא הביאה לי מכנסיים וחולצה קטנטנים. אמרתי לה שאני כבר מזמן לא משחקת בברביות, אבל היא אמרה שאלה לא בגדים לבובה אלא בשבילי.
עכשיו תסתכלו עליהם. ותסתכלו עלי.
אתם לא חושבים שזאת ההוכחה הכי משכנעת שאמא שלי עיוורת?
אבל היא הכריחה אותי למדוד. "רק תמדדי!" זה מה שהיא אמרה. "אני לא אכריח אותך ללבוש!" אמרתי שאני אמדוד מחר. שיש לי שיעורים. שאני עסוקה. שאני צריכה ללכת לצופים. היא הסתכלה עלי בחשדנות: "אבל את לא בצופים."
אופס, נתפסתי. נכון שכבר בכיתה ה' הפסקתי ללכת לצופים, אבל לא חשבתי שהיא שמה לב.
אז הייתי חייבת למדוד.
מדדתי.
חשבתי שעכשיו היא חייבת לקלוט שאני לא נראית כמו שהיא חושבת.
אי־אפשר לפספס את זה, תודו.
יצאתי מהחדר שלי לסלון. זאת היתה תחושה קצת משפילה, אבל הייתי מוכנה לעבור את זה רק כדי לעמת אותה עם השקרים שהיא מספרת לעצמה.
היא הסתכלה עלי מלמעלה למטה. ושוב למעלה. ושוב למטה.
הרגשתי כמו דוגמנית מהגיהינום. הבחורה העצובה הזאת מהתמונות של "לפני".
אחרי כמה שניות אמא חייכה ואמרה: "או, עכשיו את נראית מצוין! אולי תלכי עם זה למסיבה ביום שישי?"
אני חושבת שזה משהו פסיכולוגי. קוראים לזה הדחקה. אז במקום לצעוק עליה שאין שום מסיבה ביום שישי, אמרתי רק: "אולי," והלכתי להעיף ממני את הבגדים ההדוקים האלה לפני שהטחול יגיע לי לגרון.
שלום, קוראים לי אלמה לוי, אני בת 13 וזה מה שיש לי להגיד: אף אחד לא מבין אותי.
אף אחד לא מבין אותי. אם הייתי טיפוס שלילי, הייתי נוהמת: "אף אחד לא מבין אותי!" והולכת לאכול בייגלה.
עד אתמול הייתי טיפוס שלילי.
אבל התבגרתי. תראו, אני בת 13 ונעשית חכמה יותר מיום ליום. ככה זה, התובנות קופצות עלי בלי שליטה.
יש לי קבוצה בווטסאפ עם חברות וחברים מכל הארץ שפגשתי בכנס אייקון. זה כנס של ילדים שאוהבים פנטזיה ומדע בדיוני. אל תשפטו אותי. אגב, בכנס האחרון גם התחפשתי לפיקאצ'ו. שוב, אל תשפטו אותי.
בכל אופן, לפני שבוע באיזה רגע קשה כתבתי שם: "אף אחד לא מבין אותי!" וקיוויתי שאף אחד לא ירד עלי. ופתאום אחרי שתי דקות יולי מחיפה כתבה: "גם אותי!!!!!" עם איזה 200 סימני קריאה.
ואחריה היו עוד עשר הודעות כאלה:
יואב
אף אחד לא מבין אותי חוץ מהחבר הדמיוני שלי
תומר
אצלי גם החבר הדמיוני שלי לא מבין אותי
אלה
רק הכלב שלי מבין אותי!!!
מאיה
אף אחד לאאאאא מביןןןןןן אותיייייי!!!!!!
אלעד
אף אחד לא מבין אותי אבל גם אני לא מבין אף אחד
הודיה
אמא שלי מבינה אותי. היא החברה הכי טובה שלי
הודעה זו נמחקה
הודיה
אמא שלי חטפה לי את הטלפון וכתבה את זה סליחהההה
אני מוסרת את עצמי לאימוץ
בקיצור, הבנתי. אף אחד לא מבין אותנו.
אז אם זה ככה, החלטתי לעשות מעשה. אם אף אחד לא מבין – אני אסביר!
וכך נולד הרעיון של "ספר המתבגרות הגדול" שלי, שבו אני אכתוב את כל מה שיש לי להגיד על עצמי וגם על ילדות אחרות. ואולי פעם הספר הזה יגיע לאיזו נערה מסכנה בת 13 או 12 שמרגישה שאף אחד לא מבין אותה. והיא תקרא ותגיד: "אלמה לוי מבינה אותי. אני לא לבד בעולם. צריך להעניק לה פרס נובל והרבה מאוד כסף."
גאוני או מה?
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
