באמונתו

פרק א
לשמוע קול בכיו של תינוק

אני רוצה לפנות אליכם, הבוגרים, בדרישה... אתם, שהייתם שותפים לחלום הגדול הזה, אל תפסיקו לחלום. שלא יקרה שפעם יפנה אליכם אחד מילדיכם וישאל 'אבא, ידעת פעם לחלום?' המשיכו לחיות מתוך תודעת השליחות שליוותה אתכם כשהגעתם לכאן, הוסיפו להרגיש קשורים לישיבה וממשיכים את דרכה, המשיכו את ההתעוררות שלכם, ובסייעתא דשמיא תבוא גם העזרה מלמעלה.
דברים שאמר הרב עמיטל לבוגרי המחזור הראשון,
20 שנה לאחר הקמת הישיבה

בערבו של יום ג' בכסלו תשכ"ט, ערב גשום וקר, נפתחה באופן רשמי ישיבת הר עציון. כ-30 תלמידים התייצבו במבני הלגיון הנטושים שבקיבוץ כפר עציון. הרב יהודה עמיטל, ראש הישיבה החדשה, לא הופיע באותו ערב בכפר עציון ולא נטל חלק ביומה הראשון של הישיבה שבראשה היה אמור לעמוד. הוא רק דאג להודיע לתלמידים המופתעים שלמחרת בבוקר יקיים שיעור ראשון במסכת פסחים.
הרב עמיטל בחר למסור את ההודעה בדבר קטעי הגמרא שהתלמידים אמורים להכין לשיעור הראשון באמצעות ידעיה הכהן, איש הסוכנות וידיד כפר עציון. על אף שקיבל על עצמו את התפקיד, מספר הכהן, הדרך שבה בחר ראש הישיבה לפתוח את הישיבה נראתה לו תמוהה. רק לאחר שנים, כשהכיר היטב את תפיסתו החינוכית של הרב עמיטל, הבין את האירוע. מבחינתו של הרב, המוקד שסביבו נעה הישיבה היה, כבר מיומה הראשון, התלמידים ולימודם - ולא הוא-עצמו.


בשבעה ביוני 1967, יומה השלישי של מלחמת ששת הימים, שוחרר גוש עציון. באותו יום רשם משה מושקוביץ, מושקו בפי חבריו, הצעות ותוכניות לשיקומו של הגוש. מושקו היה בעבר מחברי הקיבוץ הדתי משואות יצחק, ששכן עד לנפילתו - ביום ד' באייר תש"ח - בגוש עציון. לאחר מלחמת העצמאות הקים עם שאר חבריו את המושב השיתופי משואות יצחק בחבל לכיש. המטרה המרכזית שעמדה מול עיניו היתה יישוב הגוש מחדש בכמה שיותר יהודים. הוא רשם ביומנו שצריכים להקים במקום ישיבה גבוהה במסגרת צבאית, כחלק מיישובו המחודש של האזור. עשרה ימים לאחר המלחמה הוא כבר שטח את תוכניותיו בפני חברי הכנסת מן המפד"ל. סביב הישיבה, תכנן, יוקם יישוב שיהווה מרכז אזורי. המונח "יישוב קהילתי" טרם נולד אז.
במקביל, החלו באותם חודשים בני כפר עציון, ובראשם חנן פורת, להתארגן להקמתו מחדש של הקיבוץ שאותו עזבו כילדים, ושבו איבדו רבים מהם את אבותיהם. בכ"ב באלול תשכ"ז עלה לקרקע היישוב הראשון בגוש המשוחרר - קיבוץ כפר עציון.
גם את חנן פורת, שהיה באותם ימים תלמיד ישיבת מרכז הרב, ליווה הרצון להקים במקום ישיבה. הוא חש שבצד ההתיישבות צריך להישמע גם קול תורה.
השלישי שנרתם לקדם את הרעיון היה מזכ"ל תנועת בני עקיבא ומי שסייע בהקמתה של ישיבת כרם ביבנה, יעקב דרורי, איש קיבוץ סעד.
כבר בשלב מוקדם היה ברור שדרוש ראש לישיבה החדשה. הרב משה צבי נריה, ראש ישיבת כפר הרא"ה, המליץ אמנם לפתוח את הישיבה החדשה בעזרת קבוצת תלמידים גם ללא ראש ישיבה, דבר שהיה מקובל באותן שנים, אולם השלושה האמינו שראש ישיבה יתרום ליציבותה.
יעקב דרורי הוא שהעלה לראשונה את שמו של הרב יהודה עמיטל. אנשי הקיבוץ הדתי הכירו את הרב עמיטל, שעוד לפני מלחמת העצמאות היה "מגיד שיעור" בישיבת הקיבוץ הדתי, אז סניף של ישיבת קלצק ברחובות.
בחודש שבט תשכ"ח הגיע חנן פורת לביתו של הרב עמיטל, לפגישה ראשונה. הרב עמיטל דיבר עם אורחו על הנסים והנפלאות של המלחמה ועל המהלך האלוקי הגדול של המחזיר שכינתו לציון. "לא בכדי עשה ה' עמנו נסים ונפלאות כאלו והראנו כל זאת", אמר, "לא כדי שנישאר ספונים בבתינו." במילים הללו, מספר פורת, נפתח פתח. הוא העז ושאל את הרב איך לממש את העשייה המתבקשת. "זוהי שאלה טובה מאוד", הסכים המארח. "מה בפיך, בחור צעיר?" כאן הציע חנן פורת לרב להתמנות לראש הישיבה החדשה שעומדת לקום בגוש עציון. הרב עמיטל אמר שזהו רעיון גדול, ושעליו לבחון ולשקול זאת. כששמע שהישיבה עומדת לקום כבר בחודש אלול הקרוב, כלומר בתוך כחצי שנה, ושגם גרעין ראשוני של תלמידים יש, מבוגרי ישיבת "נתיב מאיר", הוא מאוד התרשם.
למעשה החליט הרב עמיטל להיענות להצעה כבר באותה פגישה, על אף שטרם נתן תשובה סופית. הוא ראה בהזדמנות שנקרתה לפניו פיצוי על כך שלא גויס במלחמת ששת הימים, שתוצאותיה הסעירו אותו. אבל את ההחלטה הסופית ביקש לקבל יחד עם אשתו, מרים. מרים עמיטל אהבה גם היא את הרעיון, ונתנה את הסכמתה. הרב ואשתו לא התעניינו בתנאי העבודה החדשה ולא שאלו שאלות על המקורות הכספיים העומדים לרשות המקימים.

ימים ספורים אחר כך נפגש הרב עמיטל גם עם יעקב דרורי ומושקו. "התגלתה לי דמות מיוחדת במינה", מתאר מושקו. "הבעירה לרעיון שעליו דיברנו נדלקה אצלו עוד לפני בואנו אליו. כאיש גוש עציון, הדגשתי שהישיבה החדשה תוקם על קבריהם של קדושי גוש עציון והרעיון הזה קסם לו. הצענו לו את הסכם יששכר וזבולון: הוא יעסוק בהרבצת התורה ואנחנו נדאג לתחום הכלכלי. בשלב ההוא התגלה לי אדם הנטוע כולו בקרקע המציאות. השאלות שלו היו מאוד מעשיות." הרב עמיטל הבהיר כבר באותה פגישה את עמדתו החד-משמעית, מספר מושקו, שעל פיה הוא מתכוון להיות בעל הבית ולקבוע את רוח הדברים בישיבה. הוא, ולא המנהל הכלכלי. ואכן, מאז הוא נוטל אחריות ונוהג בנשיאותו ביד רמה.
יואל בן נון, כיום הרב יואל בן נון, ידידו של חנן פורת ושותפו לגיוס התלמידים לישיבה, הגיע גם הוא באותם ימים לפגישה ראשונה עם הרב עמיטל. בן נון הגיע מישיבת מרכז הרב, שם היה תלמידו של הרב צבי יהודה קוק. כבר בפגישה הראשונה עם הרב עמיטל, הוא מספר, התגלה לו רב שונה לחלוטין ממה שהכיר עד אז. הוא זוכר את הרב מצטט מדברי חז"ל במסכת חגיגה ש"אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור." לפי חז"ל, הסביר לו הרב עמיטל, המושג "בחור ישיבה" הוא תרתי דסתרי. בחור שייך למלחמה וזקן - לישיבה, מהו אם כן בחור ישיבה? בדברים הללו הוא ביטא את רעיון ה"הסדר לכתחילה" שלו. ישיבות ההסדר, לפי שיטתו, לא נועדו לפתור בעיה טכנית. צה"ל הוא צבא הגנה לישראל ולא צבא הצאר הרוסי שיש למצוא תירוצים כדי להתחמק משורותיו. כשחז"ל אמרו שאין לך נאה במלחמה אלא בחור, הם התכוונו שבחור פירושו חייל לוחם. מי שמשלב שירות צבאי בלימוד התורה שלו, יכול להיקרא בחור ישיבה, אבל מי שאינו משרת בצבא אינו ראוי להיקרא בחור.
בדברים הללו התבטא הפער בינו ובין הרב צבי יהודה. אצל הרב צבי יהודה, היחס לשירות בצבא היה מורכב. היו תקופות שבהן הורה לתלמידים לשרת והיו מצבים שבהם הורה לתלמידים לדחות את הגיוס. הוא לא רצה לחבר את הישיבה לצבא - אלא ישיבה לחוד וצבא לחוד.


הרב עמיטל היה האיש אשר הגה, יותר מעשר שנים קודם לכן, את הרעיון לשלב שירות צבאי בלימוד בישיבה.
"חייבים למצוא הסדר עם הצבא לגבי שירותם הצבאי של התלמידים בישיבה הגבוהה", אמר הרב יהודה עמיטל לחותנו, הרב צבי יהודה מלצר, בשלהי שנות ה-50. בימים ההם טרח הרב מלצר על הקמת כיתות המשך גבוהות לישיבת הדרום התיכונית שהקים ברחובות. כמי ששירת שנה וחצי בצה"ל, ראה הרב עמיטל בשירות הצבאי מרכיב הכרחי בעולמו של בחור ישיבה ציוני. "אם דתיים לא ישרתו בצבא, יהיה פילוג בעם", חשש. נוסף לכך, טען, אם לא ישולב שירות צבאי בישיבות הציוניות - לא תצמח אליטה תורנית בציבור הציוני. ישיבות ללא שירות צבאי, הסביר, יוציאו מתוכן תלמידי חכמים לא-ציונים והציבור הציוני-דתי יישאר ללא הנהגה רוחנית. הדרך היחידה לגדל תלמידי חכמים ציונים היא לדאוג לכך שבחורי הישיבה ישרתו בצבא.
היום, כשמדובר בציבור גדול ויציב, קצת קשה לתאר חשש כזה, אבל צריך לזכור שבשנותיה הראשונות של המדינה סבל הציבור הציוני דתי מרגשי נחיתות, הן ביחס לציבור החילוני והן ביחס לציבור החרדי. בוגרי התיכונים הדתיים והישיבות התיכוניות החדשות עמלו בעיקר על הקמת קיבוצים וגרעיני נח"ל דתיים. המעטים שחשבו אז על לימוד בישיבה, נחשבו מקורבים לעולם החרדי, וסבלו מתדמית שלילית בציבור הציוני דתי.
בנימוקים של הרב עמיטל לרעיון ההסדר, ניתן למצוא שילוב של אידיאולוגיה ומעשה. השילוב הזה מאפיין היטב את דרך החשיבה של הרב עמיטל. הרעיונות הגדולים תמיד מחוברים אצלו לעולם המעשה. האידיאלים השמימיים יורדים לקרקע המציאות.
ברעיון ההסדר היתה גם הצבת אלטרנטיבה אידיאולוגית לישיבות החרדיות. האידיאולוגיה החרדית גרסה, ועודנה גורסת, שבכל תחום שהוא יכול אדם ללמוד ובמקביל לעסוק בעניינים נוספים, אבל בלימוד תורה חייב להיות רצף נטול הפרעות. הרב עמיטל ראה באידיאולוגיה זו מיעוט בכבודה של תורה: "עיסוקו של רבי יוחנן הסנדלר לא הפריע לגדלותו בתורה", טען. גם את עצמו ואת בני דורו הביא לדוגמה: אנשים שחדלו מתורה בימי השואה והיו לימים לגדולים בתורה.
הרב עמיטל היה, ככל הידוע, גם הראשון שעשה שימוש במושג "הסדר" בהקשר של שילוב ישיבה וצבא. שנים לאחר מכן, כשהמושג "ישיבת הסדר" השתרש והפך למותג, הצטער שלא מצא שם משמעותי יותר לתוכנית. עם זאת, השם הטכני שניתן למסגרת מעיד על החשיבה הפרקטית של זה שהגה אותה.
הרב מלצר קנה את הרעיון של חתנו. הוא עצמו ראה חשיבות רבה בשירות צבאי של בחורי ישיבה. כבר לאחר מלחמת העצמאות ביקש להקים ישיבה צבאית ליד הרבנות הצבאית, כדי לעודד בני תורה להתגייס.
המודל שעמד לעיניהם של הרבנים מלצר ועמיטל היה הנח"ל, שבו שילבו החיילים פרק התיישבות בשירותם הצבאי. הרב מלצר הציע לאנשי משרד הביטחון שתלמידי הישיבה ימירו את תקופת המשק של הנחלאים בלימוד תורה בישיבה.
הרב מלצר היה ידוע כאדם שמסמן מטרה ואינו מרפה עד להשגתה. הוא חיזר על פתחיהם של אנשי משרד הביטחון עד שניאותו לאשר את התוכנית. בשנת תשי"ט, 1959, הכיר צה"ל לראשונה במסלול מיוחד שהוגדר מכאן ולהבא כמסלול הסדר.


הגרעין הראשוני של תלמידי ישיבת ההסדר המיועדת בגוש עציון קם עוד בטרם פנו הוגי הרעיון לרב עמיטל.
באחד מערבי חודש כסלו תשכ"ח הגיע חנן פורת לנתיב מאיר, שנחשבה אז למובילה בישיבות התיכוניות, כדי לעשות נפשות לישיבה החדשה. מרבית התלמידים הכירו את הבחור הצעיר בזכות העלייה לכפר עציון. חלקם התלבטו באותם ימים האם להצטרף בתום לימודיהם לגרעין נח"ל של בני עקיבא, על פי צו התנועה, או ללכת לישיבת הכותל, כפי שהמליץ להם ראש הישיבה באותם ימים, הרב אריה בינה. אחרים התלבטו בין ישיבות חרדיות, כפי שהמליצו להם הר"מים החרדים בישיבה, ובין ישיבות ציוניות כמו מרכז הרב וישיבת כרם ביבנה. הרעיון להיות שותפים בהקמת ישיבה חדשה בגוש עציון, שסביבה יוקם יישוב, קסם בשלב הראשון בעיקר לאלו שהתלבטו בין גרעין נח"ל לישיבה. אלו ראו בישיבה החדשה פוטנציאל לשילוב אידיאלי של לימוד תורה עם משימה התיישבותית-חלוצית בחבלי ארץ ששוחררו. גם האווירה הפטריוטית ששרתה בציבור לאחר מלחמת ששת הימים תרמה את שלה לבשורה שהביא חנן פורת.
חמישה בחורים החליטו כבר בפגישתם הראשונה עם פורת להצטרף לישיבה. אחד מהם היה ישעיהו יחיאלי: "מאותו ערב התחלנו לגייס חברים נוספים לרעיון", הוא מספר. "את עיקר המאמץ השקענו בבחורים הלמדנים של המחזור. ידענו שאם נגייס אותם לרעיון, תהיה בכך הוכחה לרצינותה של הישיבה."
בפגישה הראשונה בין התלמידים לרבם, שהתקיימה בביתו של הרב עמיטל, נכחו - מלבד קבוצת התלמידים מנתיב מאיר - גם כמה בחורים מישיבת מרכז הרב שהתכוונו להצטרף לישיבה כדי לחזק אותה בתחילת דרכה.
ישעיהו יחיאלי זוכר יותר מכול את התרגשותו של הרב עמיטל, התרגשות עד כדי דמעות, מהעובדה שהוא - כפליט שואה - עומד להקים ישיבה בגוש עציון. כשנשאל הרב על ידי התלמידים מה יְיַחד את הישיבה החדשה, הוא סיפר להם סיפור חסידי שהפך לימים להיות סיפור מכונן בקרב בוגרי ישיבת הר עציון. הסיפור מספר על מייסד תנועת חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, הידוע גם בכינויו "בעל התניא", ששהה עם נכדו, רבי מנחם מנדל המכונה ה"צמח צדק", בבית בן שלושה חדרים. בעל התניא ישב ולמד בחדר הפנימי, ה"צמח צדק" למד בחדר האמצעי, ובחדר החיצוני שכב תינוק בעריסה. התינוק החל לבכות. ה"צמח צדק", שהיה שקוע בלימודו, לא שמע את בכיו. בעל התניא, ששהה בחדר המרוחק, שמע את הבכי והלך להרגיע את התינוק. בשובו, חלף על פני נכדו ונזף בו: "כשלומדים תורה ולא שומעים קול בכיו של תינוק יהודי, משהו פגום בלימוד." גם השוקע בעולמה של תורה, לשיטתו של הרב עמיטל, אסור לו להיות מנותק ממה שקורה סביבו. את גישתו זו הוא ביקש להנחיל לתלמידיו מיד בפגישתו הראשונה עמם. הוא עצמו יישם לימים אותה תפיסה בעצמו, כשהחליט להיכנס לתחום העשייה ציבורית.

הבחורים שאלו את הרב שאלות רבות על הישיבה שתוקם. רבים מהם הביעו חשש שהישיבה לא תתבסס ושלימוד התורה בה לא יהיה רציני דיו. הם ציפו שהרב עמיטל ירגיע אותם ויפיג את חששותיהם, אך לתדהמתם הוא סירב להבטיח להם דבר. "אין לי שום ערובה להצלחה", אמר להם. "פרשתי בפניכם את ה'אני מאמין' שלי. מי שרוצה לבוא, מוזמן. ומי שלא, מוזמן לפרוש." הרב עמיטל אף בחר להשתמש בביטוי המקראי של השוטרים הישראלים שהיו מורים לעם לפני כל יציאה למלחמה: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו." כך נחשפו התלמידים כבר בפגישתם הראשונה עם הרב עמיטל לאישיותו הישירה והכנה ולעובדה שהוא אומר את אשר על לבו, בלי לחשוש לתוצאות הדברים. יואל בן נון, שנכח באותה פגישה, נבהל מעט מדבריו של הרב עמיטל. "חשבתי שזהו סיכון עצום לדבר איתם כך. הרבנים בנתיב מאיר באותה תקופה ניסו לשכנע אותם ללא הרף ללכת לישיבת הכותל, ולא להמר בהליכה לישיבה חדשה ולא מוכרת. ובמקום להתמודד עם החששות, הרב עמיטל נתן להם להבין שגם לו אין תשובות. אחרי הפגישה נשארתי עם הבחורים כדי להרגיע את אלו שנבהלו מהתשובות של הרב, ולנסות לשכנע את המתלבטים."
אחד המתלבטים היה יעקב מדן, לימים הרב יעקב מדן, מי שמונה לאחד מיורשיו של הרב עמיטל בראשות הישיבה. יעקב מדן היה מהבחורים החריפים והבולטים במחזור העשירי של ישיבת "נתיב מאיר". אחיו הגדול, הרב ברוך מדן, שהיה תלמידו של הרב עמיטל בישיבת הדרום, למד באותה תקופה בישיבה החרדית עזתה ולימים אף התמנה לכהן בה כרב. יעקב, בעידודם של הר"מים החרדים בנתיב מאיר, שקל ללכת בדרכו של האח. האב, מאיר מדן, מחוקרי השפה העברית, איש הציונות הדתית, חשש שגם בנו השני יהפוך לחרדי וניסה לשכנע אותו להצטרף לישיבתו של הרב עמיטל שאותו הכיר והוקיר. "ברב עמיטל היתה כנות מאוד כואבת ביחס למצבו של עולם התורה," נזכר הרב מדן. "הוא ציטט את הרב ש"ך שאמר פעם: 'הלוואי שתלמידי ידעו תורה אחרי חמש שנים בישיבה, כפי שסטודנט לפיזיקה יודע פיזיקה לאחר תקופה כזו.' אנחנו היינו רגילים לאמירות אחרות לגמרי. ראש הישיבה שלנו, הרב אריה בינה, היה אמנם בעל כיוון דתי-לאומי, אבל כל הר"מים שלנו היו חרדים, ודיברו על עולם התורה כעל עולם שכולו טוהר. היתה אצלם הפרדה ברורה בין עולם התורה שכולו טוב ובין עולם החול המעורר חשד." הרב עמיטל, על פי הרב יעקב מדן, היה הרב הראשון שחשף בפניו גם את העולם התורני לביקורת חריפה. הוא ביקר את הישיבות שניתקו את עצמן מכלל ישראל, וכשעסק בישיבה החדשה - דיבר במעט מאוד ודאות ושידר שאין קיצורי דרך בעולם התורה ושתלמידיו ייאלצו לעבוד קשה. "הכנות שלו סחררה אותי. חוסר ההבטחה והאמירה שלו שהכול תלוי בעבודה האישית שלנו מאוד הרשימו אותי." נוסף לדברים הכנים על עולם התורה, התרשם יעקב מדן מהפשטות ומהאנושיות שהקרין הרב עמיטל. באותה תקופה, סיפר לימים, היתה קיימת הנחה שלפיה כל רב הוא מלאך ה' צבאות. לכל קושיה היה תירוץ. כל תמיהה לא היתה אלא קוצר דעתו של המשיג ושל המהרהר אחר רבו. מדן התרשם מהרב עמיטל דווקא משום שלא מצא אצלו דמיון למלאך ה' צבאות. הוא חיפש רב שלא יהיה מלאך ולא קדוש, אלא אדם שמכיר בחסרונותיו ובטעויותיו, ובצורך שלו לעבוד על עצמו. לאחר התלבטות קצרה החליט גם הוא להצטרף לישיבה החדשה. ישעיהו יחיאלי, חברו לכיתה, מתאר את הצטרפותו של מדן באותם ימים לחבורת המיועדים לישיבה בגוש, כהישג דרמתי. "ההנאה שלנו באותם חודשים היתה לבוא בבוקר לכיתה ולספר לר"מ שלנו על עוד בחור שמצטרף לישיבה החדשה. כשהודענו לו יום אחד שגם יעקב מדן הצטרף, הוא נכנס להלם."
הישג נוסף רשמו יחיאלי וחבריו ביום שבו החליט גם אליהו בלומנצוויג, לימים ראש ישיבת ההסדר בירוחם, להצטרף לישיבה. כמו יעקב מדן, גם אליהו בלומנצוויג היה מהבחורים הלמדנים והחריפים במחזור. הוא לא נכח בפגישות הראשונות עם הרב עמיטל, משום שחשש שהישיבה תהפוך למעין גרעין נח"ל תורני של חברי בני עקיבא, ולא יתקיים בה לימוד תורה רציני. האופציות שאותן בחן היו ישיבת מרכז הרב וישיבת כרם ביבנה. רק בשלבים מאוחרים יחסית הוא הצטרף לחבורה, והר"מים החרדים נאנחו אנחה נוספת.
בסופו של דבר, החליטו 16 תלמידים מנתיב מאיר להצטרף לישיבה. אליהם נוספו שלושה בחורים מישיבת כפר הרא"ה, ארבעה מ"אור עציון" במרכז שפירא, עוד כמה בחורים מישיבות שונות וארבעה בחורים בוגרים מישיבת מרכז הרב. יעקב גרינגליק, לימים הרב יעקב גרינגליק, היה היחיד שהגיע לישיבה ממדרשיית נעם. מהפגישה האישית שקיים עם הרב עמיטל בחודש אייר תשכ"ח, הוא זוכר רק שהרב הורה לבנו יואל, שלמד אז בישיבה החרדית "קול תורה", לסגור את ספריו ביום העצמאות ולצאת לחזות במצעד הצבאי. מצעד צה"ל של יום העצמאות תשכ"ח, המצעד הראשון שהתקיים לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, היה גדול במיוחד. "אבא אמר שזוהי מצווה ללכת לראות את המצעד", מספר הרב יואל עמיטל. "ואכן הלכתי עם חבר, והודעתי מפורשות שאני הולך משום שאני חושב שזו מצווה." יואל וחברו היו שני התלמידים היחידים מ"קול תורה" שהלכו לראות את המצעד.


בחודש אייר אישר עוזר שר הביטחון, הרמטכ"ל לשעבר צבי צור, את "הקמתה של ישיבה גבוהה בהר עציון, בהסדר דומה למקובל בישיבת ההסדר כרם ביבנה."
בשל מיקומה של הישיבה החדשה מעבר לקו הירוק, במקום הדורש שמירה ביטחונית, דרש הצבא מתלמידי הר עציון להקדים ללימודיהם בישיבה פרק צבאי של ארבעה חודשי טירונות. הרב עמיטל ראה בכך גם מודל אידיאלי. "אחרי תקופה צבאית", אמר לתלמידיו, "תדעו להעריך כל שעה של לימוד." בי"ד בתמוז תשכ"ח התכנסו התלמידים בכפר עציון לשני ימי הכנה לצבא. הרב עמיטל העביר לתלמידים שיעורי הלכה והתייחס לשאלות הלכתיות מצויות שאיתן מתמודד החייל הדתי בצבא. הרב יואל בן נון מספר שבאותם שיעורים נחשף לראשונה לבקיאותו המרשימה של הרב עמיטל בספרי שאלות ותשובות ולחדשנותו ההלכתית. הוא גילה אדם בעל תפיסה ישירה, בהירה ומקורית, בעל אומץ הלכתי. בניגוד לרב שלמה גורן, הוא משחזר, אז הרב הראשי לצה"ל, שאצלו היתה לעתים תחושה של אילוץ בפסיקתו הנועזת, אצל הרב עמיטל הכול היה פשוט ללא פיתולים. נוסף לחדשנות שלו, נחשף בן נון גם לספרי שו"ת שמעולם לא שמע עליהם קודם. זמן קצר לאחר שהכיר את הרב עמיטל, פגש יואל בן נון את הרב עקיבא הכרמי, רבה של קריית שמואל, שלמד עם הרב עמיטל בישיבת חברון. "אתם לא יודעים מיהו הרב עמיטל", הבטיח לו הרב הכרמי. "הייתי איתו בחדר בישיבת חברון. ליד המיטה שלו היתה מונחת תמיד ערמה של ספרי שו"ת, שאותם הוא היה קורא לפני השינה כמו שקוראים רומן. הוא יודע שו"תים שלמים על פה!"
מהיום שבו נחשף בן נון לבקיאותו ההלכתית של הרב עמיטל, הוא החל ללחוץ עליו שיעביר לתלמידים יותר שיעורים בספרי שאלות ותשובות, אבל הרב עמיטל סירב. סירובו נבע מתחושתו שהבחורים אינם בשלים לכך. בשנים מאוחרות יותר הוא החל להעביר שיעורים בנושא, אבל מעולם לא ראה בעצמו איש הלכה ופוסק. על אף שהשיב במהלך השנים לשאלות הלכתיות רבות של תלמידיו, הוא סירב להוציא ספר שאלות ותשובות משלו. תשובותיו ההלכתיות ניתנו תמיד כצורך, משום שנדרש להן על ידי תלמידיו, ולא במטרה לחדש חידושים בהלכה. הרב יואל בן נון רואה בכך החמצה עצומה: "בישיבת מרכז הרב שממנה הגעתי, חסרה הנישה של פסיקה הלכתית. לא היה להם פוסק מובהק ותמיד נזקקו לרבנים פוסקים מחוץ לישיבה. חשבתי שאם יש פוסק כמו הרב עמיטל, צריכים להפוך אותו לפוסק הדור. אני גם חושב שאילו היה הרב עמיטל מתבסס כדמות תורנית הלכתית הנטועה בעולם הציוני תורני, רב שגדל על משנתם של הרב קוק והרב חרל"פ, שיודע לומר דברים שבמחשבה אבל הוא גם פוסק מובהק, האמירות הפוליטיות שלו בשנים שלאחר מכן היו מתקבלות אחרת לגמרי."

לאחר ימי ההכנה לצבא, גויסו תלמידי הישיבה החדשה לטירונות. הנהלת הישיבה ניצלה את פרק הזמן הקצר הזה להתארגנות פיזית לקראת הפתיחה. הוקמה אגודה - "אגודת הישיבה הגבוהה בהר עציון" - ומושקו החל לחפש מקום של קבע לישיבה. לכולם היה ברור שההשתכנות בכפר עציון היא זמנית. חברי הקיבוץ לא ששו לארח את הישיבה בקיבוצם אפילו לתקופה קצרה. דאגתם היתה נתונה לביסוסו של הקיבוץ הצעיר. חלקם גם חששו מנוכחות גבוהה של בחורי ישיבה בעלי רקע תורני בחיי הקיבוץ. רק לאחר שכנועים מצד חנן פורת הוחלט להשאיל לישיבה לתקופה של שנה את ה"ניסנים" - מבני הלגיון הירדני שננטשו, ויועדו על ידי הקיבוץ לשמש אכסניית נוער.
למושקו היתה תוכנית ברורה. הוא תכנן שהישיבה תהווה תשתית להקמת מרכז התיישבותי אזורי. לשם כך הוא סימן כיעד את גבעת העץ, הגבעה שעליה עמד עץ האלון הבודד שאליו השקיפו בערגה ילדי כפר עציון בעומדם בירושלים, בשנים שבהן היה גוש עציון נתון בשליטה ירדנית. בקיץ 1968 הגיש מושקו לשרי הממשלה בקשה להקמת מרכז אזורי בגבעת העץ שבגוש עציון. ב-1 בספטמבר 1968 החליטה הממשלה שוועדת שרים תבדוק את האפשרות להקמת המרכז ותביא את הצעותיה לאישור הממשלה.
במקביל, החל מושקו בגיוס משאבים שיאפשרו את תחילת פעילותה של הישיבה עם שובם של התלמידים מהצבא. בשלב מסוים הגיעה הצעה לתרומה כספית גדולה של תורם יהודי אמריקאי. אלא שדי מהר התברר שהתמיכה מותנית בהקמתה של הישיבה בירושלים ולא בגוש עציון שמעבר לקו הירוק. הרב עמיטל ומושקו סירבו לקבל את התרומה. מטרתם לא היתה הקמת ישיבה נוספת, אלא הקמת ישיבה בגוש עציון.