לווייתנים שרים בעמק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לווייתנים שרים בעמק
מכר
מאות
עותקים
לווייתנים שרים בעמק
מכר
מאות
עותקים

לווייתנים שרים בעמק

4.7 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 307 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 7 דק'

רונה שפריר

מחברת הספרים: “איש לומד לעוף” שעוסק בתהליכים יצירתיים, ואת “נקודת התחברות – למצוא כיוון בעולם משתנה". כמו כן, כתבה את הספרים "קסם פשוט", ו"לווייתנים שרים בעמק" (עם עובד 2017). רונה שימשה בתפקידי עריכה בכירים בעיתונות הכתובה והמשודרת. היא משמשת קואורדינייטור מטעם המכון הבין־לאומי להתמקדות. כיום עובדת עם ארגונים בתחום החדשנות והפיתוח היזמי.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

מרגלית בן שושן, אמנית לחימה גלוחת ראש, איבדה את המאהב שלה ואת הטעם לחייה. בימים היא מנהלת את מזנון הברֵכה של הקיבוץ, ובלילות משוחחת עם אהובה המת. עד שיום אחד מגיע אליה בנו אביעד, נער יפה ורגיש, חובב צלילות עומק ושירת לווייתנים, ומספר לה סיפור מדהים:
משהו מוזר מאוד, אפל ומסתורי, מתרחש בחממת הפלפלים של הקיבוץ. זקני המשק, בעיקר אלו שנוטים למות, מרוכזים שם, מבודדים מהעולם, לשם... לשם מה, בעצם?
מרגלית ואביעד, גיבורים בעל כורחם, יוצאים לפענח את הסוד השמור. החקירה הבלתי אפשרית הזאת תפגיש אותם עם סודות נוספים ועם סיפורים קבורים של האנשים הקרובים להם ביותר.
 
"לווייתנים שרים בעמק" הוא רומן מעורר ולא שגרתי. מסע אל קו התפר שבין החיים למוות, שנע בקלילות בין גבולות המציאות ובין מה שאולי יכול לקרות בכל קהילה אנושית. השאלות שהוא מעלה הן כנראה הראויות ביותר להישאל בכל מקום שבו חיים בני אדם, בכל מקום שבו הם מתים.

פרק ראשון

אחד הימים היפים בשנה הוא 19 ביוני. מרגלית בן שושן הייתה נותנת הרבה כדי לדלג על החודשיים וחצי שבאים אחר כך, אבל ב־19 ביוני, מנקודת המבט של השרפרף שלה במזנון של ברֵכת בית ראשונים, החיים נראים שלווים. אין דבר חשוב יותר לבני האדם משלוות נפש, סבורה מרגלית, ואין דבר עכור יותר לשלוות הנפש מהחופש הגדול.
מכאן ש־19 ביוני משמש למרגלית יום מועד, יום חג ויום זיכרון גם יחד זה חמש עשרה שנים, מאז זכתה לתפקיד הגדול של חייה: אחראית המזנון של ברֵכת הקיבוץ. היא השקיעה בזה מאמץ עצום שמאז ועד אז לא עשתה כמותו. עד כדי כך שפנתה לחברים כדי שיצביעו לה באספה, וכשראתה את הראשים המהנהנים ואת הפיות המתכווצים בו בזמן, והבינה שהם לא יעשו למענה דבר אחרי כל הסצנות המבישות שלה, החליטה לפנות לאבינועם פיינגולד ולנצל את היחסים ביניהם.
זה הצליח. בקיבוץ בית ראשונים לא היה דבר שעמד בפניו של אבינועם פיינגולד. אנשים תמיד הסכימו אתו ואפילו לא ידעו שביקש מהם משהו. הייתה לו דרך קסם לדבר על כל מיני דברים ולרקום בתוך השיחה את הבקשה, כך שלעומד ממול נדמה היה שאך טבעי לנהוג בהתאם. אבינועם היה קוסם באנשים, מג'ישן של תנועות נפש עדינות והתכנסותן לכלל מעשה. בועות סבון, הייתה אומרת לו, בועות סבון יפות וריקות.
אבל בפעם ההיא השתמשה בו, והיא לא שוכחת. ב־19 ביוני היא מרימה לכבודו כוסית ויסקי מבקבוק קולה שמור היטב, שאליו שפכה את הוויסקי מהחדר שלו, וכבר חמש עשרה שנים, כמו נס פך השמן, הוא מספיק להרמת הכוסית המסורתית שלה עם עצמה. זה היה חשוב, אבינועם, היא לוחשת, זה היה חשוב מספיק. זה הדבר היחיד שביקשתי אי־פעם, היא ממשיכה לומר לו, והיחיד שנתת. אם מישהו היה שומע אותי, חושבת מרגלית לעצמה בכל שנה מחדש.
הידיעה שאף אחד לא שומע ושאיש אינו מעוניין במחשבותיה היא ידיעה מרגיעה ומנחמת. מול עיניה מדשאות ארוכות ומושקות למרות שנות הבצורת. הייתה אספה והחליטו שזה המעט שהקיבוץ יכול לעשות למען התחושה הנעימה של חבריו. "וחוץ מזה בלי דשא לא יבואו אלינו הקייטנים והעירניקים שמשלמים לנו הון עתק בשביל להיכנס לברֵכה", אמר דודיק מנהל הברֵכה, שמעולם לא התהדר בעדינות נפש. המדשאות צורבות את העיניים בירקותן, משתפלות באדיבות אירופית עד לברושי בית הקברות הקטן בתחתית הברֵכה, ומשם עוד אפשר לראות את ריבועי השדות המחרישים של גידולי השדה והשלחין. מצד שמאל אפשר להשקיף אל בית הספר היסודי, ומעבר לו, בקצה הדרומי, נגלה המבנה הלבן של החממה הסודית המצחיקה, שכל החברים שאוהבים לשחק במשחקי ריגול שומרים עליה מכל משמר ואומרים שששש... שששש... בכל פעם שמדברים עליה.
מרגלית נהנית מרגעי הטקס. לפני שנים קראה ריאיון עם שאמנית אינדיאנית שאולי הייתה סתם רוחניקית שממציאה את עצמה. בריאיון היא דיברה על המרחב הפנימי שנוצר בתוכנו כשאנחנו מכינים לעצמנו טקס משמעותי. "המשמעות", אמרה השאמנית, "לא קיימת בעולם כדי שנמצא אותה. עלינו ליצור אותה בעצמנו". מרגלית גזרה את המשפט, כתבה אותו בטוש שחור על בריסטול והדביקה על לוח המודעות העצמיות שלה בתוך המזנון, לוח שעורר הרבה צחוקים ובדיחות אצל החברים, אבל שימח אותה מאוד.
טקס צריך להיות ברור, מוגדר בזמן ובעל תוכן קבוע שמעורר את הנפש מתרדמתה, אמרה השאמנית מטעם עצמה בריאיון הבלתי נשכח. אם כך, הטקס מתקיים תמיד ב־19 ביוני. הוא כולל כוסית זכוכית של ויסקי שהיה "שלהם", והוא כולל גם דף עם מילות בטן. מילות בטן הן מילים שיוצאות ממרכז הבטן בלי שליטה אל הדף, והן יכולות לשמש עבור מרגלית כתמרורים של כיוון, אזהרה ולפעמים עצירה במשך כל החופש הגדול. מילות בטן נשלפות כמו עוברים קטנים ומונחות באינקובטור של מחברת 12 דף שנראית כמו כל מחברת אחרת. הן גדלות שם לתינוקות־רעיונות בגדלים שונים. כשמרגלית נסערת, נפגעת, רותחת, רוצה לעוף לכל הרוחות או כמעט משתגעת — היא פותחת את המחברת ומוצאת מילה עובּרית שגדלה לרעיון מלא ומרתק, והיא, כלומר המילה, יודעת מה צריך לעשות בכל מצב נתון.
זה הזמן למילות בטן, היא אומרת לעצמה כשהוויסקי נשטף לתוכה, מחמם את קרביה ומזכיר לה תשוקות עתיקות ששולחות אצבעות עמוק לתוכה. זה הזמן, זה הזמן. היא מוציאה מחברת 12 דף חדשה, חומה וסתמית, שלמרבה הצער כבר קשה מאוד למצוא כמותה. המחברות של היום הן צהובות וסגולות ומקושטות, וזה לא מה שמרגלית צריכה. במחברת היא כותבת בעיפרון: התחזקי. צאי לדרך, מי שמת פעם אחת לא יכול למות פעם שנייה.
המילים מפציעות מתוך בטנה, וכרגיל היא לא מבינה כלום. אבל בינתיים הילד המעוך התורן ניגש אליה עם האימא החינוכית שלו. "כן", אומרת מרגלית, "מה אתה רוצה?"
"אההה", פועה אליה המעוך הקטן, "בעעעהה".
"תני לו לבחור, זה חשוב בשבילי ללמד אותו לבחור", מבקשת האימא, ומרגלית שוקלת לבחור לה אגרוף או לחלופין בעיטת מוואשי גרי ישר לפרצופו. במקום זאת היא נועצת בצוציקל'ה עיניים לא מתפשרות.
"אימא, האישה עם העיניים של צפרדע מפחידה אותי", מודיע הפעוט לאמו ולוקח ארטיק בוב ספוג והם עפים משם, מותירים את מרגלית ריקה ונינוחה בתוך ביצת השלווה שבנתה לעצמה.
הרבה אנשים בקיבוץ בית ראשונים סבורים שמרגלית בן שושן היא נפש לקויה קצת, שהקיבוץ בטובו מציל אותה ומאפשר לה חיים הגונים. "אנחנו עושים מצווה בעניין של מרגלית בן שושן", אמר פעם אהרון באחת הישיבות, שבה שוב נשמעו טענות מצד הורים ואורחים על ההתנהגות המפחידה והמראה הדוחה שלה. "מילא אם לא הייתה מסתובבת ככה", טענה שולה צלקוב בנימה מודאגת במיוחד, "עם הקרחת הבולטת הזו, עם העיניים המאופרות בכבדות. הברֵכה שלנו היא לא, תסלחו לי, בית זונות". אבל אהרון סגר את הדיון במהירות ואמר שהם לא יוציאו אותה משם אלא אם תלך מרצונה. "אני חייב לאבינועם", אמר ביבושת־מה, "הבטחתי לו שמרגלית שם כל עוד היא רוצה וזה מה שיהיה. ויש לנו עוד כמה בעיות יותר דחופות, נדמה לי, מאשר מרגלית בן שושן".
אלא שמנקודת המבט של מרגלית היא זו שעושה מצווה למען הקיבוץ, וזו מצווה בעלת ערך עמוק במיוחד, מצוות חילוץ אנשים משיעמום, שהרי אין מגפה קשה יותר בעולם ממגפת השיעמום המטמטם, אולי למעט מגפת המחלות המדומות. השיעמום המטמטם, טוענת מרגלית בפני אבינועם המת בשיחות הערב שלהם, הוא באמת הצרה הכי גדולה שיש. אנשים משועממים נעשים רעים, גסים וחדלי אישים. ויש לי המון דוגמאות, היא אומרת, ואחת מהן היא אשתך, הגברת מיכל הלוי פיינגולד. לא לא, אל תעצור אותי, אשתך. הטעות הזו שלך. מילא אם היה מדובר ברשעות. רשעות זה לא כיף אבל זה לפחות מרתק ויכול לקסום. אבל במקרה שלה זה פשוט שיעמום שמניע אותה. כן כן, וגם צער וכל זה. אני לא קונה. אתה מת, אבל היא אף פעם לא חייתה אתך. היא התחתנה אתך, היא הולידה לכם בן מקסים, אבל היא לא חייתה אתך כי בשביל לחיות צריך דופק ותחושה שדברים נכנסים ויוצאים וזזים ובאים, ואת זה מיכל מעולם לא ידעה לעשות. נו, טוב, אני מפסיקה. מי יכול להתווכח עם מתים.
בכל מקרה, הקרחת, אמנויות הלחימה והאיפור המוגזם שהיא מקדישה לו עשר דקות ארוכות מול הראי הפצפון בחדר האמבטיה שלה, כמו ספרי הפנטזיה שמונחים בגלוי על המדפון במזנון ולוח המודעות העצמיות המתחלף שלה — כל אלה חד הם, תרופת פלא נגד שיעמום.

רונה שפריר

מחברת הספרים: “איש לומד לעוף” שעוסק בתהליכים יצירתיים, ואת “נקודת התחברות – למצוא כיוון בעולם משתנה". כמו כן, כתבה את הספרים "קסם פשוט", ו"לווייתנים שרים בעמק" (עם עובד 2017). רונה שימשה בתפקידי עריכה בכירים בעיתונות הכתובה והמשודרת. היא משמשת קואורדינייטור מטעם המכון הבין־לאומי להתמקדות. כיום עובדת עם ארגונים בתחום החדשנות והפיתוח היזמי.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

טוב לי טוב לי בקיבוץ שילה נעמן ביקורת העורך 14/04/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 307 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 7 דק'

סקירות וביקורות

טוב לי טוב לי בקיבוץ שילה נעמן ביקורת העורך 14/04/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
לווייתנים שרים בעמק רונה שפריר
אחד הימים היפים בשנה הוא 19 ביוני. מרגלית בן שושן הייתה נותנת הרבה כדי לדלג על החודשיים וחצי שבאים אחר כך, אבל ב־19 ביוני, מנקודת המבט של השרפרף שלה במזנון של ברֵכת בית ראשונים, החיים נראים שלווים. אין דבר חשוב יותר לבני האדם משלוות נפש, סבורה מרגלית, ואין דבר עכור יותר לשלוות הנפש מהחופש הגדול.
מכאן ש־19 ביוני משמש למרגלית יום מועד, יום חג ויום זיכרון גם יחד זה חמש עשרה שנים, מאז זכתה לתפקיד הגדול של חייה: אחראית המזנון של ברֵכת הקיבוץ. היא השקיעה בזה מאמץ עצום שמאז ועד אז לא עשתה כמותו. עד כדי כך שפנתה לחברים כדי שיצביעו לה באספה, וכשראתה את הראשים המהנהנים ואת הפיות המתכווצים בו בזמן, והבינה שהם לא יעשו למענה דבר אחרי כל הסצנות המבישות שלה, החליטה לפנות לאבינועם פיינגולד ולנצל את היחסים ביניהם.
זה הצליח. בקיבוץ בית ראשונים לא היה דבר שעמד בפניו של אבינועם פיינגולד. אנשים תמיד הסכימו אתו ואפילו לא ידעו שביקש מהם משהו. הייתה לו דרך קסם לדבר על כל מיני דברים ולרקום בתוך השיחה את הבקשה, כך שלעומד ממול נדמה היה שאך טבעי לנהוג בהתאם. אבינועם היה קוסם באנשים, מג'ישן של תנועות נפש עדינות והתכנסותן לכלל מעשה. בועות סבון, הייתה אומרת לו, בועות סבון יפות וריקות.
אבל בפעם ההיא השתמשה בו, והיא לא שוכחת. ב־19 ביוני היא מרימה לכבודו כוסית ויסקי מבקבוק קולה שמור היטב, שאליו שפכה את הוויסקי מהחדר שלו, וכבר חמש עשרה שנים, כמו נס פך השמן, הוא מספיק להרמת הכוסית המסורתית שלה עם עצמה. זה היה חשוב, אבינועם, היא לוחשת, זה היה חשוב מספיק. זה הדבר היחיד שביקשתי אי־פעם, היא ממשיכה לומר לו, והיחיד שנתת. אם מישהו היה שומע אותי, חושבת מרגלית לעצמה בכל שנה מחדש.
הידיעה שאף אחד לא שומע ושאיש אינו מעוניין במחשבותיה היא ידיעה מרגיעה ומנחמת. מול עיניה מדשאות ארוכות ומושקות למרות שנות הבצורת. הייתה אספה והחליטו שזה המעט שהקיבוץ יכול לעשות למען התחושה הנעימה של חבריו. "וחוץ מזה בלי דשא לא יבואו אלינו הקייטנים והעירניקים שמשלמים לנו הון עתק בשביל להיכנס לברֵכה", אמר דודיק מנהל הברֵכה, שמעולם לא התהדר בעדינות נפש. המדשאות צורבות את העיניים בירקותן, משתפלות באדיבות אירופית עד לברושי בית הקברות הקטן בתחתית הברֵכה, ומשם עוד אפשר לראות את ריבועי השדות המחרישים של גידולי השדה והשלחין. מצד שמאל אפשר להשקיף אל בית הספר היסודי, ומעבר לו, בקצה הדרומי, נגלה המבנה הלבן של החממה הסודית המצחיקה, שכל החברים שאוהבים לשחק במשחקי ריגול שומרים עליה מכל משמר ואומרים שששש... שששש... בכל פעם שמדברים עליה.
מרגלית נהנית מרגעי הטקס. לפני שנים קראה ריאיון עם שאמנית אינדיאנית שאולי הייתה סתם רוחניקית שממציאה את עצמה. בריאיון היא דיברה על המרחב הפנימי שנוצר בתוכנו כשאנחנו מכינים לעצמנו טקס משמעותי. "המשמעות", אמרה השאמנית, "לא קיימת בעולם כדי שנמצא אותה. עלינו ליצור אותה בעצמנו". מרגלית גזרה את המשפט, כתבה אותו בטוש שחור על בריסטול והדביקה על לוח המודעות העצמיות שלה בתוך המזנון, לוח שעורר הרבה צחוקים ובדיחות אצל החברים, אבל שימח אותה מאוד.
טקס צריך להיות ברור, מוגדר בזמן ובעל תוכן קבוע שמעורר את הנפש מתרדמתה, אמרה השאמנית מטעם עצמה בריאיון הבלתי נשכח. אם כך, הטקס מתקיים תמיד ב־19 ביוני. הוא כולל כוסית זכוכית של ויסקי שהיה "שלהם", והוא כולל גם דף עם מילות בטן. מילות בטן הן מילים שיוצאות ממרכז הבטן בלי שליטה אל הדף, והן יכולות לשמש עבור מרגלית כתמרורים של כיוון, אזהרה ולפעמים עצירה במשך כל החופש הגדול. מילות בטן נשלפות כמו עוברים קטנים ומונחות באינקובטור של מחברת 12 דף שנראית כמו כל מחברת אחרת. הן גדלות שם לתינוקות־רעיונות בגדלים שונים. כשמרגלית נסערת, נפגעת, רותחת, רוצה לעוף לכל הרוחות או כמעט משתגעת — היא פותחת את המחברת ומוצאת מילה עובּרית שגדלה לרעיון מלא ומרתק, והיא, כלומר המילה, יודעת מה צריך לעשות בכל מצב נתון.
זה הזמן למילות בטן, היא אומרת לעצמה כשהוויסקי נשטף לתוכה, מחמם את קרביה ומזכיר לה תשוקות עתיקות ששולחות אצבעות עמוק לתוכה. זה הזמן, זה הזמן. היא מוציאה מחברת 12 דף חדשה, חומה וסתמית, שלמרבה הצער כבר קשה מאוד למצוא כמותה. המחברות של היום הן צהובות וסגולות ומקושטות, וזה לא מה שמרגלית צריכה. במחברת היא כותבת בעיפרון: התחזקי. צאי לדרך, מי שמת פעם אחת לא יכול למות פעם שנייה.
המילים מפציעות מתוך בטנה, וכרגיל היא לא מבינה כלום. אבל בינתיים הילד המעוך התורן ניגש אליה עם האימא החינוכית שלו. "כן", אומרת מרגלית, "מה אתה רוצה?"
"אההה", פועה אליה המעוך הקטן, "בעעעהה".
"תני לו לבחור, זה חשוב בשבילי ללמד אותו לבחור", מבקשת האימא, ומרגלית שוקלת לבחור לה אגרוף או לחלופין בעיטת מוואשי גרי ישר לפרצופו. במקום זאת היא נועצת בצוציקל'ה עיניים לא מתפשרות.
"אימא, האישה עם העיניים של צפרדע מפחידה אותי", מודיע הפעוט לאמו ולוקח ארטיק בוב ספוג והם עפים משם, מותירים את מרגלית ריקה ונינוחה בתוך ביצת השלווה שבנתה לעצמה.
הרבה אנשים בקיבוץ בית ראשונים סבורים שמרגלית בן שושן היא נפש לקויה קצת, שהקיבוץ בטובו מציל אותה ומאפשר לה חיים הגונים. "אנחנו עושים מצווה בעניין של מרגלית בן שושן", אמר פעם אהרון באחת הישיבות, שבה שוב נשמעו טענות מצד הורים ואורחים על ההתנהגות המפחידה והמראה הדוחה שלה. "מילא אם לא הייתה מסתובבת ככה", טענה שולה צלקוב בנימה מודאגת במיוחד, "עם הקרחת הבולטת הזו, עם העיניים המאופרות בכבדות. הברֵכה שלנו היא לא, תסלחו לי, בית זונות". אבל אהרון סגר את הדיון במהירות ואמר שהם לא יוציאו אותה משם אלא אם תלך מרצונה. "אני חייב לאבינועם", אמר ביבושת־מה, "הבטחתי לו שמרגלית שם כל עוד היא רוצה וזה מה שיהיה. ויש לנו עוד כמה בעיות יותר דחופות, נדמה לי, מאשר מרגלית בן שושן".
אלא שמנקודת המבט של מרגלית היא זו שעושה מצווה למען הקיבוץ, וזו מצווה בעלת ערך עמוק במיוחד, מצוות חילוץ אנשים משיעמום, שהרי אין מגפה קשה יותר בעולם ממגפת השיעמום המטמטם, אולי למעט מגפת המחלות המדומות. השיעמום המטמטם, טוענת מרגלית בפני אבינועם המת בשיחות הערב שלהם, הוא באמת הצרה הכי גדולה שיש. אנשים משועממים נעשים רעים, גסים וחדלי אישים. ויש לי המון דוגמאות, היא אומרת, ואחת מהן היא אשתך, הגברת מיכל הלוי פיינגולד. לא לא, אל תעצור אותי, אשתך. הטעות הזו שלך. מילא אם היה מדובר ברשעות. רשעות זה לא כיף אבל זה לפחות מרתק ויכול לקסום. אבל במקרה שלה זה פשוט שיעמום שמניע אותה. כן כן, וגם צער וכל זה. אני לא קונה. אתה מת, אבל היא אף פעם לא חייתה אתך. היא התחתנה אתך, היא הולידה לכם בן מקסים, אבל היא לא חייתה אתך כי בשביל לחיות צריך דופק ותחושה שדברים נכנסים ויוצאים וזזים ובאים, ואת זה מיכל מעולם לא ידעה לעשות. נו, טוב, אני מפסיקה. מי יכול להתווכח עם מתים.
בכל מקרה, הקרחת, אמנויות הלחימה והאיפור המוגזם שהיא מקדישה לו עשר דקות ארוכות מול הראי הפצפון בחדר האמבטיה שלה, כמו ספרי הפנטזיה שמונחים בגלוי על המדפון במזנון ולוח המודעות העצמיות המתחלף שלה — כל אלה חד הם, תרופת פלא נגד שיעמום.