חוצה את הקו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חוצה את הקו
מכר
מאות
עותקים
חוצה את הקו
מכר
מאות
עותקים

חוצה את הקו

3.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: תמר משמר
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 167 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 47 דק'

נלה לרסן

נלה לרסן נולדה בשיקגו בשם נלי ווקר ב־13 באפריל 1891 לאב שחור ולאם ממוצא דני. ב־1912 היא התיישבה בניו יורק, ובשנות העשרים של המאה הקודמת החלה לפרסם מסיפוריה. אחר כך פרסמה את הרומנים Quicksand (1928) וחוצָה את הקו (1929); אלה הקנו לה את שמה כאחת הסופרות המבטיחות ביותר של ה״הרלם רנסנס״. בסוף העשור שלאחר מכן, לאחר מאבקים אישיים ומקצועיים, היא הפסיקה לכתוב ומתה נשכחת ב־1964. בשנות השבעים-שמונים של המאה הקודמת התגלתה מחדש בידי סופרות אפרו־אמריקניות, ומאז נעשתה יצירתה קנונית, ובייחוד הרומן חוצָה את הקו, שנחשב קלסיקה בז׳אנר ״סיפורי המעבר״.

תקציר

שיקגו. שנות העשרים של המאה העשרים. איירין רדפילד שותה תה בגג של מלון יקר, ללבנים בלבד. אישה בלונדינית, זוהרת, זרה לכאורה, ניגשת אליה. מתברר שזוהי קלייר קנדרי, חברת ילדות מהגטו השחור בדרום שיקגו. היו שמועות שקלייר חצתה את הקו וחיה כלבנה.
פגישה חוזרת בין שתי הנשים בהרלם, בירת הקהילה השחורה, פורעת את חייה הבורגניים והשלווים לכאורה של איירין, כשזו נחשפת לתשוקת החיים חסרת הרסן, המסוכנת, של קלייר. בדרמה המתרחשת בין שתי הנשים ובינן ובין הבעלים שלהן - האחד שחור כהה עור ולכן אינו יכול להתחזות ללבן, והאחר לבן גזען שאינו יודע שאשתו שחורה - איירין מגלה שאין היא שונה כל כך מחברתה. לא רק נאמנות גזעית מכתיבה את יחסה לקלייר, אלא גם מניעים פסיכולוגיים מטרידים. מעשיהן של שתי הנשים ימיטו עליהן אסון.
 
רומן מודרניסטי מהודק, מתוחכם ומעודן, אשר עוסק בסוגיות פוליטיות של גזע ומגדר בלי לוותר על הבנה עמוקה של טבע האדם. מפרי עטה של נֶלָה לַרסֶן (1891-1964), מחשובי היוצרים של תנועת ה״הרלם רנסנס״, שהתגלתה מחדש בשנות השבעים־שמונים של המאה הקודמת. 

פרק ראשון

1
 
זה היה המכתב האחרון בערֵמת דואר הבוקר הקטנה של איירין רדפילד. אחרי כל המכתבים הרגילים והממוּענים בבהירות, נראתה המעטפה הארוכה, העשויה נייר איטלקי דק, ועליה כתב יד כמעט לא קריא, לא שייכת וזרה. והיה בה גם משהו מסתורי וקצת חשאי. דבר־מה דק וחמקני שחָסרה בו כתובת המוענת, שלא להסגיר את זהותה. לא שהיא לא ידעה מיד מיהי השולחת. כשנתיים קודם לכן היא קיבלה מכתב דומה לזה במראהו החיצוני. חשאי, אבל באופן מוזר והחלטי גם מעט ראוותני. דיו ארגמני. נייר תוצרת חוץ בגודל יוצא דופן.
הוא נושא את חותמת הדואר של ניו יורק מאתמול, ציינה לעצמה איירין. גבותיה התמזגו בתנועת כיווץ קטנה. התנועה ביטאה מבוכה יותר מאשר טִרדה, אף שתחושותיה כללו מרכיבים של שתיהן. היא לא יכלה להבין את הנטייה להסתכנות, שידעה כי תוכן המכתב עלול לחשוף, והמחשבה לפתוח את המכתב ולקרוא בו דחתה אותה.
זה תואם, היא חשבה לעצמה, את כל מה שאני יודעת על קלייר קֶנדרי. הולכת תמיד על קו הקץ. ערה תמיד לסכנה, אבל לא פונה אחורה או הצִדה. בוודאי לא בגלל ביטויי בהלה או זעזוע של אחרים.
ולרגע חטוף ראתה איירין רדפילד בדמיונה ילדה קטנה וחיוורת היושבת על ספה כחולה מרופטת ותופרת פיסות של בד אדום מבריק זו לזו, בעוד אביה השיכור - גבר גבוה ובנוי היטב - שופך את זעמו המאיים לכל עבר בחדר העלוב, שואג ומקלל ומזנק לעברה בתנועות חדות ופתאומיות שאף על פי שלרוב לא היו פוגעניות, היו מפחידות. לפעמים הוא הצליח לתפוס אותה. אבל רק העובדה שהילדה זזה לאִטה, עם עבודת התפירה העלובה שלה, לפינה המרוחקת ביותר של הספה העידה שאיום זה, עליה ועל עבודתה, החריד אותה בכלל.
קלייר הייתה מודעת היטב לסכנה שבנטילת סכום כלשהו מהדולר, שכרה השבועי בעבור השליחויות הרבות שעשתה לתופרת שגרה בקומה העליונה בבניין שבו שימש בוב קנדרי שוער. אבל המוּדעות הזאת לא הרתיעה אותה. היא רצתה לצאת לפיקניק יום ראשון של בית הספר שלה והחליטה ללבוש שמלה חדשה. לכן, על אף הסיכון ואי־הנעימות המסוימת, היא לקחה את הכסף וקנתה בד לשמלה האדומה הקטנה ומעוררת החמלה הזאת.
גם בימים ההם לא היה שום דבר קרבני בגישתה של קלייר קנדרי לחיים, ולא הייתה לה שום מחויבות מעבר לסיפוק התשוקה המידית שלה. היא הייתה אנוכית וקרה ונוקשה. אך הייתה לה גם יכולת מוזרה לבטא חום ולהיטות, לפעמים על גבול ההגזמה התאטרלית.
איירין, שהייתה מבוגרת מקלייר בשנה או יותר, זכרה את היום שבוב קנדרי הובא הביתה מת, לאחר שנהרג בתִגרת מועדונים טיפשית. קלייר, שהייתה אז בקושי בת חמש עשרה, רק עמדה שם בשפתיים חשוקות, ידיה הדקות שלובות על החזה הצר שלה, והביטה מטה אל הפנים הלבנות־בצקיות המוכרות של אבא שלה, ובעיניה השחורות, המתלכסנות, מעין הבעת בוז. במשך זמן רב היא עמדה כך, שקטה ומביטה. ואז, פתאום, נכנעה לפרץ של בכי, נענעה את גופה הדק, משכה בשערה הבוהק ורקעה ברגליה הקטנות. ההתפרצות חדלה בפתאומיות שבה החלה. קלייר סקרה במהירות את החדר הדל. עיניה קלטו את כולם, אפילו את שני השוטרים, בהבזק של מבט חד ולעגני, ומיד היא הסתובבה ונעלמה מבעד לדלת.
ממרחק השנים נראה הדבר כמו פרץ של זעם עצור יותר מאשר כמו צער גואה על מות אביה. וזה, ציינה לעצמה איירין, אף שהיא די אהבה אותו בדרכה החתולית במקצת.
חתולית. זוהי בוודאי המילה המתארת במדויק את קלייר קנדרי, אם מילה יחידה יכולה בכלל לתאר אותה. לפעמים הייתה נוקשה ולכאורה חסרת רגש כלל, ולפעמים שפעה חיבה, ותגובותיה היו נמהרות. והייתה בה רשעות מפתיעה ברכותה, מוסתרת היטב עד שעוררו אותה. אז הייתה מסוגלת לשרוט, וביעילות רבה. וכשהובאה לידי כעס, היא נאבקה בעיקשות ובבהילות ולא התחשבה כלל בסכנה, ביתרון הפיזי או המספרי של היריב ובנסיבות מקשות אחרות, או ששכחה אותם. באיזו פראות היא שרטה בציפורניה באותו יום את הילדים ההם שקראו קריאות בוז לעבר אביה ושרו שיר לעגני שחיברו, שהצביע על כמה מהמוזרויות של הליכתו המתנודדת! ואיך היא, בכוונה...
איירין חזרה במחשבותיה להווה, למכתב מקלייר קנדרי שעדיין הוחזק סגור בידה. בחשש־מה היא חתכה באטיות רבה את המעטפה, שלפה ממנה את הדפים המקופלים, פרשׂה אותם והחלה לקרוא.
זה היה, היא ראתה מיד, מה שציפתה לו מרגע שלמדה מחותמת הדואר שקלייר נמצאת בעיר. ביטוי מוחצן במיוחד של רצונה לראות אותה שוב. ובכן, אמרה לעצמה איירין, היא לא צריכה ולא רוצה להסכים לזה. היא גם לא תעזור לקלייר לממש את תשוקתה הטיפשית לחזור לרגע לחיים האלה, שמזמן, ומתוך בחירתה החופשית, השאירה מאחור.
היא עברה במהירות על המכתב וניסתה ככל יכולתה לפענח את המילים שנכתבו בחפזה או לנחש אותן באינסטינקטיביות.
״... כי אני בודדה, כה בודדה... אני מתגעגעת להיות אתך שוב, כפי שמעולם לא התגעגעתי למשהו, ורציתי הרבה דברים בחיי... את לא מתארת לעצמך עד כמה, בחיים החיוורים האלה שלי, עולות בעיניי כל הזמן התמונות הבהירות של האחרת, זו שבעבר חשבתי שאשמח להשתחרר ממנה... זה כמו כאב, סבל שאף פעם לא נגמר...״ דפים על גבי דפים דקים כאלה. ולבסוף הסיום: ״ואת אשמה, ׳רין יקירתי. לפחות חלקית. כי כנראה לא הייתי מפתחת את התשוקה האיומה, הפראית הזאת, אם לא הייתי פוגשת אותך אז בשיקגו...״
כתמים אדומים מבריקים ניצתו בלחייה הזֵיתִיּוֹת־חמות של איירין רדפילד.
״אז בשיקגו.״ המילים האלה בלטו מתוך פסקאות רבות של מילים אחרות, והביאו אתן זיכרון חד, צלול, שגם כעת, אחרי שנתיים, התערבבו בו תחושות של השפלה, של עלבון ושל כעס.

נלה לרסן

נלה לרסן נולדה בשיקגו בשם נלי ווקר ב־13 באפריל 1891 לאב שחור ולאם ממוצא דני. ב־1912 היא התיישבה בניו יורק, ובשנות העשרים של המאה הקודמת החלה לפרסם מסיפוריה. אחר כך פרסמה את הרומנים Quicksand (1928) וחוצָה את הקו (1929); אלה הקנו לה את שמה כאחת הסופרות המבטיחות ביותר של ה״הרלם רנסנס״. בסוף העשור שלאחר מכן, לאחר מאבקים אישיים ומקצועיים, היא הפסיקה לכתוב ומתה נשכחת ב־1964. בשנות השבעים-שמונים של המאה הקודמת התגלתה מחדש בידי סופרות אפרו־אמריקניות, ומאז נעשתה יצירתה קנונית, ובייחוד הרומן חוצָה את הקו, שנחשב קלסיקה בז׳אנר ״סיפורי המעבר״.

סקירות וביקורות

לבן זה השחור החדש 'חוצה את הקו' של נלה לרסן לוכד רגע מעניין בהיסטוריה הבין-גזעית באמריקה, אבל מבחינה ספרותית אין לו ערך רב

לפני שנתיים חשפו הוריה של רייצ'ל דולז'ל, מנהיגת הארגון ‭ NAACP‬(ההתאחדות הלאומית לקידום זכויות אנשים צבעוניים) בספוקיין, וושינגטון, את העובדה כי בתם אינה אפרואמריקאית כפי שהיא טוענת, כי אם לבנה לגמרי, והציגו לראייה תמונות ילדות של בתם, המעידות כי אין לה כלל סממנים חיצוניים המזוהים עם הגזע השחור. הגילוי עורר גינויים רבים ברשתות החברתיות ובתקשורת, ובעיקרם הטענה שככל שתרצה, אישה לבנה אינה יכולה להחליף סתם כך את גזעה, מפני שאין ביכולתה להבין עד תום את החוויה האתנית-תרבותית של אדם שחור. דולז'ל טענה להגנתה שגזע אינו עניין ביולוגי וכי "אין דם לבן ודם שחור", אך בסופו של דבר פרשה מתפקידה בארגון והורישה אותו לסגניתה, אישה שחורה מבטן ומלידה. בחלוף כהונתו, אפשר להודות סוף-סוף שגם ברק אובמה - הנשיא האמריקאי השחור הראשון – הוא שחור רק למחצה.

על רקע מציאות של מעברי מגדר וגזע, מעניין לקרוא את 'חוצה את הקו', רומן קצר מאת נלה לרסן משנות ה-‭20‬ של המאה שעברה. בליבו סיפורה של איירין רדפילד, בורגנית שחורה מהארלם שנהנית מן היתרונות של חזותה החיצונית המטושטשת, ומבלה כך בבתי קפה ללבנים בלבד בלי לשקר במוצהר על מוצאה. באחד מביקוריה בבית קפה כזה, היא פוגשת חברת ילדות, קלייר קנדרי, שנישאה לגזען לבן ואמיד המכנה אותה בהקנטה "ניג" (קיצור של "ניגר"), אך משוכנע כי אשתו לבנה טהורה. איירין נשואה לבריאן, בעל מסור המחזיק בדעות מתקדמות שחזותו שחורה במובהק. בריאן נכנע לרצונה של אשתו לגדל את שני בניהם בניו-יורק, על אף חלומו להגר לברזיל - מקום שבו סוגיית הגזע בוערת פחות.

אם בשנות העשרה של המאה ה-‭21‬ התאוותה רייצ'ל דולז'ל להיהפך לשחורה, הרי ש-‭90‬ שנה קודם לכן התחזו לבנים לשחורים באמצעות 'בלאקפייס' - מסורת שהחלה במאה ה‭19-‬ וחדרה גם אל המאה ה-‭,20‬ ולפיה לבנים גילמו שחורים בתיאטרון ובקולנוע על ידי מריחת פניהם בצבע שחור ובגינונים סטריאוטיפיים של עליצות, טמטום ומבטא שחור מודגש. המעבר הממשי בעת ההיא היה אפוא חד-כיווני, וכמו קלייר, אפיין שחורים שבחרו לשפר את מיקומם החברתי והכלכלי והתערו בחברה הלבנה באמצעות הכחשת מוצאם. הרומן חושף את המורכבויות העולות ממעברים כאלה - חיים בשקר, אימה מתמדת מפני חשיפה, המעטה בילודה בצל הפחד שהתינוק ייוולד שחור מדי. אבל שיחה בין איירין לבריאן על מעברה של קלייר אל החברה הלבנה מגלה בעיה נוספת, חמקמקה יותר: נראה שאותם שחורים מתחזים ביקשו במוקדם או במאוחר לחזור אל קהילתם, ולו כמציצים בלבד, מתוך משיכה מגנטית חשוכת מרפא. לסיכום השיחה על קלייר תוהה איירין מדוע זה כך, ובריאן משיב כי "אם הייתי יודע, הייתי גם יודע מהו גזע".

העלילה מסתבכת כשקלייר מנצלת את איירין כדי לחזור ולטעום מן הטעם האבוד של בני הקהילה השחורה, והופכת לבת-בית לשמחתם של בריאן ושל שני הבנים, על אף הסתייגותה החמוצה של איירין. ככל שגוברת נוכחותה של קלייר בחיי משפחת רדפילד ובחוג מכריה, כן מתחדד המוסר הכפול המנחה את חייה של איירין: חיקוי הבורגנות הלבנה ואף העסקת משרתים צבעוניים, התעקשותה להסתיר מילדיה את המתיחות הבין-גזעית באמריקה כדי לשמר אשליה של שוויון זכויות, שאפתנותה הגזורה לפי מידותיו של האתוס האמריקאי-הלבן; ומצד שני, בחינתה הבלתי פוסקת את צבע עורם של סובביה ורכושנותה כלפי קהילתה, שהייתה בעת ההיא מוקד משיכה ללבנים ליברלים שביקשו ליהנות מהטמפרמנט השחור. זהו קו מתח מעניין שכוחו עוד תקף בימינו, ימים שבהם פוליטיקת הזהויות היא אחד הכוחות המכריעים בסדר היום המקומי והעולמי.

אבל מבחינה ספרותית אין לרומן ערך רב, ומתחילתו הוא מתאפיין כמלודרמה ראשונית, שדמויותיה פועלות מתוך דחפים פשטניים (אם כבר מלודרמה, עדיף 'חיקוי לחיים' של דאגלס סירק, סרט המספר על תסביך גזעי של נערה אמריקאית שחומה ב-‭,1947‬ ומבוסס על רומן משנות ה-‭.(30‬ תודעתה של איירין - בין שהיא מהימנה ובין שלא - אינה מעניינת במיוחד, ורתומה במלואה לקונפליקט העלילתי. צורם גם לגלות עד כמה הרומן החברתי הזה מחמיץ את המומנטום הפמיניסטי ומבטא לא אחת שנאת נשים נטולת אירוניה, כאשר הוא בוחר להציב את איירין ואת קלייר במשולש רומנטי נדוש ומעביר במוחה של איירין מחשבות על חברותיה כמו: "שמלת הקרפ-ז'ורז'ט הגזורה מדי שלה הייתה קצרה מדי וחשפה חלקת שוק מזעזעת בגודלה". כך שאין להצטער מדי על היעלמה המהיר של נלה לרסן מהזירה הספרותית האמריקאית של המאה ה-‭,20‬ זירה שהעמידה יצירות מופת בזו אחר זו; אבל גם עכשיו, בעידן טראמפ, שאין בלבול ביחס למוצאו, מעניין להתוודע אל הרגע ההוא בהיסטוריה הבין-גזעית באמריקה.

עוד 3 ספרים על יחסי שחורים־לבנים:
סווינג טיים > זיידי סמית
ג'אז > טוני מוריסון
אל תיגע בזמיר > נל הרפר לי

ענת עינהר
בתמונה: בלאקפייס, שנות ה־‭20‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 10/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"חוצָה את הקו": האדם כסוהר של עצמו רות אלמוג הארץ 01/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
לעבור – ביצוע ללא מבע מיטל שרון בלוג החיים עצמם 14/10/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

לבן זה השחור החדש 'חוצה את הקו' של נלה לרסן לוכד רגע מעניין בהיסטוריה הבין-גזעית באמריקה, אבל מבחינה ספרותית אין לו ערך רב

לפני שנתיים חשפו הוריה של רייצ'ל דולז'ל, מנהיגת הארגון ‭ NAACP‬(ההתאחדות הלאומית לקידום זכויות אנשים צבעוניים) בספוקיין, וושינגטון, את העובדה כי בתם אינה אפרואמריקאית כפי שהיא טוענת, כי אם לבנה לגמרי, והציגו לראייה תמונות ילדות של בתם, המעידות כי אין לה כלל סממנים חיצוניים המזוהים עם הגזע השחור. הגילוי עורר גינויים רבים ברשתות החברתיות ובתקשורת, ובעיקרם הטענה שככל שתרצה, אישה לבנה אינה יכולה להחליף סתם כך את גזעה, מפני שאין ביכולתה להבין עד תום את החוויה האתנית-תרבותית של אדם שחור. דולז'ל טענה להגנתה שגזע אינו עניין ביולוגי וכי "אין דם לבן ודם שחור", אך בסופו של דבר פרשה מתפקידה בארגון והורישה אותו לסגניתה, אישה שחורה מבטן ומלידה. בחלוף כהונתו, אפשר להודות סוף-סוף שגם ברק אובמה - הנשיא האמריקאי השחור הראשון – הוא שחור רק למחצה.

על רקע מציאות של מעברי מגדר וגזע, מעניין לקרוא את 'חוצה את הקו', רומן קצר מאת נלה לרסן משנות ה-‭20‬ של המאה שעברה. בליבו סיפורה של איירין רדפילד, בורגנית שחורה מהארלם שנהנית מן היתרונות של חזותה החיצונית המטושטשת, ומבלה כך בבתי קפה ללבנים בלבד בלי לשקר במוצהר על מוצאה. באחד מביקוריה בבית קפה כזה, היא פוגשת חברת ילדות, קלייר קנדרי, שנישאה לגזען לבן ואמיד המכנה אותה בהקנטה "ניג" (קיצור של "ניגר"), אך משוכנע כי אשתו לבנה טהורה. איירין נשואה לבריאן, בעל מסור המחזיק בדעות מתקדמות שחזותו שחורה במובהק. בריאן נכנע לרצונה של אשתו לגדל את שני בניהם בניו-יורק, על אף חלומו להגר לברזיל - מקום שבו סוגיית הגזע בוערת פחות.

אם בשנות העשרה של המאה ה-‭21‬ התאוותה רייצ'ל דולז'ל להיהפך לשחורה, הרי ש-‭90‬ שנה קודם לכן התחזו לבנים לשחורים באמצעות 'בלאקפייס' - מסורת שהחלה במאה ה‭19-‬ וחדרה גם אל המאה ה-‭,20‬ ולפיה לבנים גילמו שחורים בתיאטרון ובקולנוע על ידי מריחת פניהם בצבע שחור ובגינונים סטריאוטיפיים של עליצות, טמטום ומבטא שחור מודגש. המעבר הממשי בעת ההיא היה אפוא חד-כיווני, וכמו קלייר, אפיין שחורים שבחרו לשפר את מיקומם החברתי והכלכלי והתערו בחברה הלבנה באמצעות הכחשת מוצאם. הרומן חושף את המורכבויות העולות ממעברים כאלה - חיים בשקר, אימה מתמדת מפני חשיפה, המעטה בילודה בצל הפחד שהתינוק ייוולד שחור מדי. אבל שיחה בין איירין לבריאן על מעברה של קלייר אל החברה הלבנה מגלה בעיה נוספת, חמקמקה יותר: נראה שאותם שחורים מתחזים ביקשו במוקדם או במאוחר לחזור אל קהילתם, ולו כמציצים בלבד, מתוך משיכה מגנטית חשוכת מרפא. לסיכום השיחה על קלייר תוהה איירין מדוע זה כך, ובריאן משיב כי "אם הייתי יודע, הייתי גם יודע מהו גזע".

העלילה מסתבכת כשקלייר מנצלת את איירין כדי לחזור ולטעום מן הטעם האבוד של בני הקהילה השחורה, והופכת לבת-בית לשמחתם של בריאן ושל שני הבנים, על אף הסתייגותה החמוצה של איירין. ככל שגוברת נוכחותה של קלייר בחיי משפחת רדפילד ובחוג מכריה, כן מתחדד המוסר הכפול המנחה את חייה של איירין: חיקוי הבורגנות הלבנה ואף העסקת משרתים צבעוניים, התעקשותה להסתיר מילדיה את המתיחות הבין-גזעית באמריקה כדי לשמר אשליה של שוויון זכויות, שאפתנותה הגזורה לפי מידותיו של האתוס האמריקאי-הלבן; ומצד שני, בחינתה הבלתי פוסקת את צבע עורם של סובביה ורכושנותה כלפי קהילתה, שהייתה בעת ההיא מוקד משיכה ללבנים ליברלים שביקשו ליהנות מהטמפרמנט השחור. זהו קו מתח מעניין שכוחו עוד תקף בימינו, ימים שבהם פוליטיקת הזהויות היא אחד הכוחות המכריעים בסדר היום המקומי והעולמי.

אבל מבחינה ספרותית אין לרומן ערך רב, ומתחילתו הוא מתאפיין כמלודרמה ראשונית, שדמויותיה פועלות מתוך דחפים פשטניים (אם כבר מלודרמה, עדיף 'חיקוי לחיים' של דאגלס סירק, סרט המספר על תסביך גזעי של נערה אמריקאית שחומה ב-‭,1947‬ ומבוסס על רומן משנות ה-‭.(30‬ תודעתה של איירין - בין שהיא מהימנה ובין שלא - אינה מעניינת במיוחד, ורתומה במלואה לקונפליקט העלילתי. צורם גם לגלות עד כמה הרומן החברתי הזה מחמיץ את המומנטום הפמיניסטי ומבטא לא אחת שנאת נשים נטולת אירוניה, כאשר הוא בוחר להציב את איירין ואת קלייר במשולש רומנטי נדוש ומעביר במוחה של איירין מחשבות על חברותיה כמו: "שמלת הקרפ-ז'ורז'ט הגזורה מדי שלה הייתה קצרה מדי וחשפה חלקת שוק מזעזעת בגודלה". כך שאין להצטער מדי על היעלמה המהיר של נלה לרסן מהזירה הספרותית האמריקאית של המאה ה-‭,20‬ זירה שהעמידה יצירות מופת בזו אחר זו; אבל גם עכשיו, בעידן טראמפ, שאין בלבול ביחס למוצאו, מעניין להתוודע אל הרגע ההוא בהיסטוריה הבין-גזעית באמריקה.

עוד 3 ספרים על יחסי שחורים־לבנים:
סווינג טיים > זיידי סמית
ג'אז > טוני מוריסון
אל תיגע בזמיר > נל הרפר לי

ענת עינהר
בתמונה: בלאקפייס, שנות ה־‭20‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 10/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"חוצָה את הקו": האדם כסוהר של עצמו רות אלמוג הארץ 01/11/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
לעבור – ביצוע ללא מבע מיטל שרון בלוג החיים עצמם 14/10/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
חוצה את הקו נלה לרסן
1
 
זה היה המכתב האחרון בערֵמת דואר הבוקר הקטנה של איירין רדפילד. אחרי כל המכתבים הרגילים והממוּענים בבהירות, נראתה המעטפה הארוכה, העשויה נייר איטלקי דק, ועליה כתב יד כמעט לא קריא, לא שייכת וזרה. והיה בה גם משהו מסתורי וקצת חשאי. דבר־מה דק וחמקני שחָסרה בו כתובת המוענת, שלא להסגיר את זהותה. לא שהיא לא ידעה מיד מיהי השולחת. כשנתיים קודם לכן היא קיבלה מכתב דומה לזה במראהו החיצוני. חשאי, אבל באופן מוזר והחלטי גם מעט ראוותני. דיו ארגמני. נייר תוצרת חוץ בגודל יוצא דופן.
הוא נושא את חותמת הדואר של ניו יורק מאתמול, ציינה לעצמה איירין. גבותיה התמזגו בתנועת כיווץ קטנה. התנועה ביטאה מבוכה יותר מאשר טִרדה, אף שתחושותיה כללו מרכיבים של שתיהן. היא לא יכלה להבין את הנטייה להסתכנות, שידעה כי תוכן המכתב עלול לחשוף, והמחשבה לפתוח את המכתב ולקרוא בו דחתה אותה.
זה תואם, היא חשבה לעצמה, את כל מה שאני יודעת על קלייר קֶנדרי. הולכת תמיד על קו הקץ. ערה תמיד לסכנה, אבל לא פונה אחורה או הצִדה. בוודאי לא בגלל ביטויי בהלה או זעזוע של אחרים.
ולרגע חטוף ראתה איירין רדפילד בדמיונה ילדה קטנה וחיוורת היושבת על ספה כחולה מרופטת ותופרת פיסות של בד אדום מבריק זו לזו, בעוד אביה השיכור - גבר גבוה ובנוי היטב - שופך את זעמו המאיים לכל עבר בחדר העלוב, שואג ומקלל ומזנק לעברה בתנועות חדות ופתאומיות שאף על פי שלרוב לא היו פוגעניות, היו מפחידות. לפעמים הוא הצליח לתפוס אותה. אבל רק העובדה שהילדה זזה לאִטה, עם עבודת התפירה העלובה שלה, לפינה המרוחקת ביותר של הספה העידה שאיום זה, עליה ועל עבודתה, החריד אותה בכלל.
קלייר הייתה מודעת היטב לסכנה שבנטילת סכום כלשהו מהדולר, שכרה השבועי בעבור השליחויות הרבות שעשתה לתופרת שגרה בקומה העליונה בבניין שבו שימש בוב קנדרי שוער. אבל המוּדעות הזאת לא הרתיעה אותה. היא רצתה לצאת לפיקניק יום ראשון של בית הספר שלה והחליטה ללבוש שמלה חדשה. לכן, על אף הסיכון ואי־הנעימות המסוימת, היא לקחה את הכסף וקנתה בד לשמלה האדומה הקטנה ומעוררת החמלה הזאת.
גם בימים ההם לא היה שום דבר קרבני בגישתה של קלייר קנדרי לחיים, ולא הייתה לה שום מחויבות מעבר לסיפוק התשוקה המידית שלה. היא הייתה אנוכית וקרה ונוקשה. אך הייתה לה גם יכולת מוזרה לבטא חום ולהיטות, לפעמים על גבול ההגזמה התאטרלית.
איירין, שהייתה מבוגרת מקלייר בשנה או יותר, זכרה את היום שבוב קנדרי הובא הביתה מת, לאחר שנהרג בתִגרת מועדונים טיפשית. קלייר, שהייתה אז בקושי בת חמש עשרה, רק עמדה שם בשפתיים חשוקות, ידיה הדקות שלובות על החזה הצר שלה, והביטה מטה אל הפנים הלבנות־בצקיות המוכרות של אבא שלה, ובעיניה השחורות, המתלכסנות, מעין הבעת בוז. במשך זמן רב היא עמדה כך, שקטה ומביטה. ואז, פתאום, נכנעה לפרץ של בכי, נענעה את גופה הדק, משכה בשערה הבוהק ורקעה ברגליה הקטנות. ההתפרצות חדלה בפתאומיות שבה החלה. קלייר סקרה במהירות את החדר הדל. עיניה קלטו את כולם, אפילו את שני השוטרים, בהבזק של מבט חד ולעגני, ומיד היא הסתובבה ונעלמה מבעד לדלת.
ממרחק השנים נראה הדבר כמו פרץ של זעם עצור יותר מאשר כמו צער גואה על מות אביה. וזה, ציינה לעצמה איירין, אף שהיא די אהבה אותו בדרכה החתולית במקצת.
חתולית. זוהי בוודאי המילה המתארת במדויק את קלייר קנדרי, אם מילה יחידה יכולה בכלל לתאר אותה. לפעמים הייתה נוקשה ולכאורה חסרת רגש כלל, ולפעמים שפעה חיבה, ותגובותיה היו נמהרות. והייתה בה רשעות מפתיעה ברכותה, מוסתרת היטב עד שעוררו אותה. אז הייתה מסוגלת לשרוט, וביעילות רבה. וכשהובאה לידי כעס, היא נאבקה בעיקשות ובבהילות ולא התחשבה כלל בסכנה, ביתרון הפיזי או המספרי של היריב ובנסיבות מקשות אחרות, או ששכחה אותם. באיזו פראות היא שרטה בציפורניה באותו יום את הילדים ההם שקראו קריאות בוז לעבר אביה ושרו שיר לעגני שחיברו, שהצביע על כמה מהמוזרויות של הליכתו המתנודדת! ואיך היא, בכוונה...
איירין חזרה במחשבותיה להווה, למכתב מקלייר קנדרי שעדיין הוחזק סגור בידה. בחשש־מה היא חתכה באטיות רבה את המעטפה, שלפה ממנה את הדפים המקופלים, פרשׂה אותם והחלה לקרוא.
זה היה, היא ראתה מיד, מה שציפתה לו מרגע שלמדה מחותמת הדואר שקלייר נמצאת בעיר. ביטוי מוחצן במיוחד של רצונה לראות אותה שוב. ובכן, אמרה לעצמה איירין, היא לא צריכה ולא רוצה להסכים לזה. היא גם לא תעזור לקלייר לממש את תשוקתה הטיפשית לחזור לרגע לחיים האלה, שמזמן, ומתוך בחירתה החופשית, השאירה מאחור.
היא עברה במהירות על המכתב וניסתה ככל יכולתה לפענח את המילים שנכתבו בחפזה או לנחש אותן באינסטינקטיביות.
״... כי אני בודדה, כה בודדה... אני מתגעגעת להיות אתך שוב, כפי שמעולם לא התגעגעתי למשהו, ורציתי הרבה דברים בחיי... את לא מתארת לעצמך עד כמה, בחיים החיוורים האלה שלי, עולות בעיניי כל הזמן התמונות הבהירות של האחרת, זו שבעבר חשבתי שאשמח להשתחרר ממנה... זה כמו כאב, סבל שאף פעם לא נגמר...״ דפים על גבי דפים דקים כאלה. ולבסוף הסיום: ״ואת אשמה, ׳רין יקירתי. לפחות חלקית. כי כנראה לא הייתי מפתחת את התשוקה האיומה, הפראית הזאת, אם לא הייתי פוגשת אותך אז בשיקגו...״
כתמים אדומים מבריקים ניצתו בלחייה הזֵיתִיּוֹת־חמות של איירין רדפילד.
״אז בשיקגו.״ המילים האלה בלטו מתוך פסקאות רבות של מילים אחרות, והביאו אתן זיכרון חד, צלול, שגם כעת, אחרי שנתיים, התערבבו בו תחושות של השפלה, של עלבון ושל כעס.