קיצור תולדות מוכז

הקדשה: זיכרון למזבחות לילנו שעלו באש הניגונים

 

קיצור תולדות מוכ"ז

*************************

(נישט אונדזיירע, קטעים מתוך היומן המוער)

אולי אני בכלל איזוטופ. חשבתי לעצמי בהגיעי לגיל 60. ואם כך, הגעתי בדיוק למחצית אורך הקיום אבל, זו רק מטאפורה. אפ-חד לא יודע מהו אורך החיים שהושת עליו. על כן, כולנו יחד וגם, כל אחד לחוד, מנסים לנצל את הזמן העומד לרשותנו בטרם יכלה, בטרם נישחק עד תום אל מול נהר הזמן אשר ימשיך במרוצתו הלאה אבל, עם אחרים. צירוף אקראי לחלוטין של נסיבות ואירועים העמיד לרשותי זמן ומרחב במינון נדיב, כלומר, נמשח עליי צירוף מוצלח במיוחד ועל כן זמני עלי אדמות נמשך וה"אני" שלי עובר עיבודים ועיבויים וגם מצטבר ומזדכך למשעי. הצטברות נדיבה זו, הסתבר, הולמת היטב את דרישות השוק החופשי המתנהל סביבי מעדנות, עד כי לא אבין מדוע עולה מול עיניי בזמן, האמיתי עד כאב, ועוד בעברית של מעלה, דבר שירה, כהאי לישנא: "כל חייך מבוא ואתחלתא/ הסוערת בם שוב ורצוא/ מעולם כהיום לא בחלת/ בקהלם של שבעי הרצון". הרי לראשונה קראתי פסוקים אלה לפני יותר מ-40 שנה בספר השירה הראשון שרכשתי, "אבני גוויל", פרי עטו של אברהם שלונסקי. עברתי מאז ארצות וימים, שרדתי סכנות ואיומים קיומיים, הספר אבד, ודבר שירה זה לא נודע כי בא אל קרבי. זה היום לא הייתי לעם. להר געש דמיתי, כבוי לפי שעה אבל, התפרצות של מילים בי ניעורה. עכשיו ופתע פתאום. אין זאת כי אם אינני איזוטופ המקרין עצמו לדעת, אני בטח זנדיר. וגם היום הוחלט באסיפת הדיירים שבקרבי כי בא הזמן להתכנסות. לא זו המדוברת בפי העסקנים המתהדרים בתואר פוליטיקאים, ובהם הטוענים לכתר מדינאים ומנהיגים, אפילו (ע"ע שימון פרס. הלה עוד יעלה על ראש שמחתנו אבל ביגון לא יורידנו שאולה). הנה כי כן, ההתכנסות המתנהלת לעינייך היפות קוראה אלמונית ולעיניך המשתאות קורא סקרן, גם היא אינה אלא כינוס איברים הקם להיות סיפורו של סיפור שלא נכתב, כלהלן:

 

המחבר במופע איזוטופי I

 

מתוך הקובץ מובאות בעל כורחן: אדוני רב החסד. עולם גדול ואור, בזכותי אתה כאן. מצחיק. לא? אבל כך זה. שמש ואבק ואדמה, חום ואבק, ושמח וזוועה הכול – וכשאני אינני, דבר לא נשאר. שתדע לך. אתה – רק כל עוד אני. לא כדאי לך שאגמר (ס. יזהר, "ימי צקלג").

זיכרונות חקלאי עברי – גרסת הבית

 

ויהי ויהי ויהי בהיותי במחצית דרכי, היא הדרך אל האושר, החל בי בעבוע. הזיכרונות חתרו לצוף ולעלות ממעמקי נפשי המתעטפת בשאלה, מעמקים שבהם שהו תמיד, נחבאים אל הכלים ממש כתולעים (*) ההן, הלבנות, החיות במעמקי האוקיאנוס הרחק מתחת לשכבת האור. אבל הזיכרונות הרהיבו עוז לקום פתאום, אתמול-מחר-בבוקר, להיות אותיות עבריות, סימני פיסוק, מילים מפורשות ואפילו משפטים שלמים. אבל חשוב לציין: מילות הפתיחה לקוחות משיריה של מאיה ב. אהובתי. היא נטלה אותן היישר מספר הספרים, פרק ראשון, פסוק רביעי, שבו נאמר "ויהי אור". המילים נכתבו בהדגשה משולשת בשירה "הסיב האופטי", ציון דרך שנכתב בדיוק בהיותה במחצית דרכה אל כוכב הנפש (?). הייתי מת שהמילים "אני אוהבת אותך" המהדהדות מסוף העולם ועד קצהו היו נכתבות אליי ועליי אבל, בעת כתיבת השורות הנפלאות הללו טרם הודיענו השי"ת כי נועדנו. זה לזה מובן שנאמר הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו. אבל מתברר שכבר אז, ולמעשה מאז ולתמיד, היינו שנינו מופעלים ונפעלים מכוח תוכנת פלאים, היא תוכנת האקראי המושלמת, המפעילה אותנו במציאות המתעתעת בנו ובהמון הנבער. לזכותנו ייאמר: אנו ממשיכים להתקדם במתווה התוכנה בלי להתווכח, בהשלמה שקטה אם לא באמונה שלמה, וכמובן, שנינו יחד אבל כל אחד לחוד. בסוף, כלומר, קצת לפני השלמת הדרך אל האושר, או אולי לאחר נחיתה רכה על כוכב הנפש, ניפגש למפגש איחוד אחרון, מוחלט וסופני. המועד והנקודה המדויקת על ציר הזמן והמרחב, המתעקם בהתאם לתובנות החדישות, אפופים בערפל של קרב התודעה אבל, ברי כי מועד המפגש קרב והולך. פגיעתו של חץ הזמן חדה. מכאיבה לפעמים, יען שנו חכמים, הוא תמיד חד-כיווני. אנו נמצאים בתחילת הישורת האחרונה על המסלול הלולייני המוביל אל החור השחור השוכן אחר כבוד במרכז הגלקסיה אלפא קנטאורוס. בינתיים, אנו מסתפקים במועט המחזיק את המרובה; מפגשים נקודתיים המשובצים על יריעת הזמן-מרחב שנועדה רק לה ולי בפריסה רחבה ובאקראי מוחלט כאמור, מכאן ועכשיו עד הודעה חדשה, נוסח משולב.

(?!): שמע-נא חבר שמש, אומרת החברה מאיה, ההשראה ל"ויהי" הנידון באה בכלל מהקומדיה האלוהית של דאנטה אלגיירי. אימך ואביך ע"ה ידעו שורות ובתים שלמים מיצירה זו ואפילו יכלו לצטט פסוקים נבחרים בעל פה ובשפת המקור שנאמר, ויהי במחצית דרכי ואמצא אובד ביער חושך, אין זאת כי הולך ופוחת הדור וד"ל.

 

חזון בראשית: חקלאי עברי פותח תלם בארץ לא-זרועה

 

המפגשים בינינו, הללו של אקראי מזדמן, נערכים תמיד בעתות רצון אבל, במקומות בלתי צפויים. המפגשים מזומנים לנו כציוני זמן ומקום המוצפנים היטב באותה תוכנה טמירה המתפענחת לאיטה ודוק, התוכנה מבוססת על נתונים וחישובים מספֵרות הזרות לנו לחלוטין. משהו מתחום המתמטיקה הגבוהה, שדות סטטיסטיים וכמובן תורת המשחקים אבל, אם לאלוהים מותר לשחק בקוביות, לנו מותר לדלג על פני המכשלות והמכשולים בשמחה וגם בעצב, בהתאמה. וגם, ראו זה פלא, שנינו שבעי רצון ומלאי הכרת תודה. מאיה אפילו כתבה כי אם תדלג מעל מכשולי עצמותיי הכמהות/ מכשולים נפרעים בתשוקה/אל תעצור בהם/ שאם לא כן, מקפידים היינו לגור באותה גזרת פעולה, למשל בארץ גזירה, כלומר, יכולים היינו להתגורר על מסלול השגרה השוחקת שבו צועד ההמון הנבער בחדווה וגם בעצב, ואז, חלילה וחס, בו-זמנית ובמקביל, היו שתי הדרכים, הלוא הן הדרך אל כוכב הנפש והדרך אל האושר, נמוגות כצפריר של בוקר והיו כלא היו. ודוק, אלו שתי דרכים אשר אינן מקבילות וגם אינן מובילות לשומקום, גְּרָסְיֶה אַ-דְיוֹס. גרסיה א-דיוס היא המקבילה הספרדית ל"השבח לאל", הנאמר לעיתים מזומנות בשפת הקודש, היא העברית. מָאס-אוֹ-מֶנוֹס הוא הביטוי הנוהג כאן ל"פחות או יותר" העברי. מכאן יובן שמבחינה גיאוגרפית, הדברים נכתבים באחת מארצות אמריקה הלטינית שבהן צברתי זמנים וחוויות במשך כשישית ממחצית שנותיי, שנער יספרן על שתי ידיו אם שלמות הן. הרי הנערים במקומותינו מוגדרים כקבוצת סיכון דרגה א', קבוצה נבחרת החשופה לתופעות של אלימות חברתית מאורגנת, המקצצות בנטיעות ובאיברים ואפילו מקצרות חיים צעירים בעודם באבם. ואילו מהבחינה הטופוגרפית, אני צועד על צלע הר געש. כבוי לפי שעה. המשך הצעדה הופך להיות חוליית חיבור בשלשלאות חיי וגם מעבר הכרחי המתהווה בארצות אמריקה הלטינית. השנים הללו הוקדשו בין השאר לערעור כמה אמיתות מקודשות שננעצו בי ובנשמתי החוטאת במהלך עיצוב המוצר שאליו נחשפתי כתינוק שנשבה. היה זה הילוך סרק, אַפְכִּי מדובר בכללי התנהגות בסיסיים המהווים נכסי צאן ברזל בכל חברה תעשייתית-דמוקרטית מתקדמת, כלומר, חברת בני תרבות. תרבות שבה אבני היסוד מונחות על פי סייגים וכללים המסדירים התנהלות נאותה בתחומי התעסוקה, התזונה והמין, אפילו. מבחינה ביוגרפית, לעומת זה, הדברים נכתבים לאורך הדרך שהייתה פעם, כך נדמה לי, נפקחת לאורך ועכשיו, אוי ואבוי, מתברר, דומה יותר ויותר לטור חשבוני מתכנס לאיטו. אורך הטור במונחים של זמן ומרחב הוא לוז כתב חידה אבל, זהו טור סופני בהחלט. למרבה הצער, יש קץ לחיים. לא מפתיע כלל ועיקר אבל, עד שלא יוכח אחרת, עלינו לחיות את חיינו בתחושת סופניוּת מתרחשת. ובכן, מה אמר אכילס לצב? אודה ולא אבוש, אינני מבין כיצד חכמי החשבון והחישובים אינם מצליחים לחשב ולנסח את הדרך, את הרגע ואת האופן שבו אני משיג אותךָ וחולף על פניךָ בסערה, הרי כצבי קלות רגליי ואתה אינך אלא צב. אם היית צב, היית מבין, אמר הצב לאכילס; עד שהשי"ת לא העניק לחכמי דורות קודמים את ידיעת רזי החשבון האינפיניטסימלי, הם, כלומר, חכמי החשבון והחישוב, ראו בעיני רוחם הכלות כיצד אתה משיג אותי כרוח למרות המקדמה שהעניקו לי, ולא ידעו נפשם מרוב בושה על חסרון כוח הניסוח המתמטי שנפל בחלקם. חוסר אונים אינטלקטואלי הוא המתסכל מכול, יותר מאין-אונות סקסואלית, אפילו. כה אמר הצב לאכילס, חכם ורב ניסיון כפי שיתברר בהמשך, והוסיף, הם סבלו רעב, מחסור ודלות בתחום הקניין הרוחני. הרי מדובר בנוסחאות ובמילים, כלי העבודה של כל המדענים לדורותיהם, אתה יודע. חוצמזה, הוסיף הצב, היו כשלים וחוסרים במישור הטכני והטכנולוגי, כמו שעון השמש, המכשיר שהיה נוהג בעת ההיא ככלי לכליאת הזמן במסגרות וירטואליות לצורכי ניהול גרידא. שעון השמש אינו ערוך למדידת מרוצים כשעוני העצר ומצלמות הפוטו-פיניש של הדורות האחרונים אבל, צב יכול להמתין כמה מאות שנים, ואם צריך גם אלפים, כדי שלפרדוקס של זנון יימצא פתרון הולם. הרי הצב נשאר צב והפרדוקס (נשאר) פרדוקס, אולם המבט הנשלח אל שעון היד תוצרת "עדי" הענוד על יד-שמאלי הנוקמת בעודי צועד את צעדת הבוקר, מגלה לי כי מרחק שהייתי גומא בקלילות אצילה רק תמול-שלשום לא אגמא עוד היום ברוב יגיעה ויזע, וגם עד שהם, כלומר, חכמי הדור התורן, פותרים פרדוקס אחד, כבר קמים שניים על פניו, לפעמים שלושה. למשל, דילמת האסיר המשמשת לחכמי הדור הנוכחי כלי עזר להמחשה ולתיאור של לוגיקת המוסר העסקי, או מְחוֹר דִּיצ'וֹ, היעדרו. הפרדוקס השני הוא החתול של שרדינגר; נעזוב כרגע אסירים וחתולים אבל, לא לפני שנשחיל הערה; הפרדוקסים של היום רוויי אלימות, התלבטות כיצד להיחלץ מעונש כבד באמצעות בחירה בעונש קל, כיצד להרוג חתול באמצעות גז ציאניד המופעל באמצעות מתקן שיגור קוונטי. בקיצור, עד שיוברר החי החתול או מת, אל נתפלא אם מה שנותר לנו הוא חיוכו של החתול צ'שייר.

 

רוח טובה שורה על טקס הפרידה שהוא הפרדוקס הבא

 

להלן פרדוקס מִידע אישי. חרף ניסיוני הדל בכתיבה אבל, בהסתמך על ניסיוני הרב בקריאה, נראה כי זה הזמן וזה המקום לאזכר את הטקס הצנוע שנערך אתמול בחצי היום. הטקס נערך בצנעה ובמיעוט משתתפים. למעשה, רק המוכ"ז ואחת מאנאמוקי שואלה לה פנה (*) נכחו באירוע שהתקיים על חוף ים ערפילי ובעירום חלקי, כלומר, חלקי שלי. המאנאמוקי הנ"ל לבושה בבגדי המלך החדשים, מציין המוכ"ז בשפתיים לחות, כלומר, לבושה הוא עירומהּ. ואכן, כך היה. ההיא, הו מה נעים לזכרותי להיזכר בה, הפגינה עירוֹמָלֵא מפואר, שובה עין וזין, בהתאמה ובתיאום עם כוחות השוק, היצרים והתאוות. הטקס הפרדוקסלי נערך לציון הפרידה מהיצר המיני, כלומר, היצר הרע של המוכ"ז – המאנאמוקי, האחת-אין-שנייה-לה-נכון-לנקודת הזמן המתרחקת בחמדת-תעתוע, נהנתה מִמָּנָה נדיבה ותוססת של היצר הנידון, והא ראיה, המאנאמוקי הינה עוסקת מורשה בשיווקו הפעיל. מניין שנותיה שנער יספרם מורה כי עוד נכונו לה שימושים ותשמישים כהנה וכהנה אבל, מזלו הטוב של המוכ"ז הקנה לו התוודעות קצרת מועד אליה ואל כישוריה. המנה שלה, מדווח המוכ"ז, הספיקה לשניים, אולי אפילו שלושה אבל, כאמור התכנסו שם שניים בלבד כדי להיפרד מהמצרך שכבר אינו נצרך, חדל פירעונו ובטל קורבנו. המיתר שהיה מפיק צלילים מרבי ערגה, פקע ונדם. אותו מנוע פנימי, שעיר ורב עוצמה, חדל להתפרע ולדרוש קורבנות אדם. בשקט ובצנעה הוכנס השד, חיוור ומוחלש כנגיף פוליו, לבקבוק. בעצם, בקבוקון בדולח זעיר. הבקבוקון הושלך לים הזמן, או שמא כך נדמה לי. אטום ושקוף כחידה ישוט-יצוף הבקבוקון עד הגיעו לחוף, וחופים, כידוע, הם לפעמים געגועים לנחל. ואולי ישוט הבקבוקון בים הזמן עד בוא שעת הלוויתן שלי. אלא שדומה כי זהו ניסיון נואל, מגוחך וחסר תוחלת לשלח לחמך-על-פני-המים-כי-ברוב-הימים-תמצאנו. דבר לא תמצא, מודיעני הקברניט אחאב, מנהל מסע הציד אחר הלוויתן הלבן. הקברניט הלז עתיר ניסיון ורב-ידע כמנוע חיפוש מתקדם. סיכויי-שלי במרדף אחרי הלוויתן הלבן, מודיעני אחאב בקולו החורק, טובים היו בהרבה משלך וראה אנה הגעתי ומה היה בסופי. דומה כי טקס הפרידה הנ"ל לא בא לעולמי הצר כעולם נמלה כי אם לצורך יצירת התגלות. סוף-סוף נגלתה לעיניי כוונת המשורר. דומה כי היום הזה, במחצית חיי נודע לי, בדרך מוזרה אבל, הן דיברנו פרדוקסאלית, מה הייתה כוונת המשורר דויד אבידן בשירו "מימצעצוע". 16 שורות, 29 מילים ס"ה אבל, נכבשתי אליו מקריאה ראשונה, היום לפני 40 שנה, אלא שלסוף דעתו לא ירדתי שנאמר, איזהו יופי – יופי חסר פשר, וכמובן, מיטב השיר כזבו. זו תחושתי המדויקת כלפי החיים האלה, שאותם אני חי בתקווה שבסוף אבין את הרמז. כעת, אני מואיל בטובי לפתוח את ספרו של דויד אבידן "משהו בשביל מישהו" בעמוד המתאים, 172, מהלך העלעול בדפים העוברים עמי ארצות וימים, זמנים ומרחבים, מלווה חיבוקים, ליטופים ונשיקות, הרי הם לי כידידים מנוער אבל, שורת המחץ הרלוונטית לענייננו כבר אינה יכולה להמתין, והאצבעות, ההולכות הפעם במקומי, נותנות לה פתחון פֶּה, או נכון יותר, זמן מסך: "עד שצפע/ אדמדם/ בתוך ספר/ אט מורדם", ומיד לאחריו הסיום האניגמטי: "די כבר, די כבר/ איש גוסס./ מי שחי כבר –/ חי בנס". יותר מזה אנחנו לא צריכים. לא, אני לא המוכ"ז, וגם לא קהל הקוראים המתהווה. הפרדוקס הוא שבתקופת טרום הטקס הנ"ל, חשבתי שהחיים ללא היצר הז"ל אינם שווים את המאמץ לחיותם, אַלְגוֹ קֶה נוֹ וָאלָה לָה פֶּנֶה, כלומר, משהו חסר ערך שאינו שווה את המאמץ, והנה, ממש להפך כמעט.

(*) המונח מאנאמוקי יוסבר בהמשך. סבלנות.

(**) בעניין המונח mañana המוכר במקומותינו כמַאנְיָאנָה: תרגומו המילולי הישיר הוא "מחר". ובכן, כאן ועכשיו, הפירוש הרשמי הנוהג הוא "לא עכשיו". ותו-לא. אומנם, מיטיבי לכת מברכים את השי"ת שהקפיד לברוא מחר, כלומר, מאניאנה, לכל יום בסדרת הזמן הנוכחית אבל, בסוף הסדרה, טוענים הוקינג וחובריו, ממתין לנו לילה אפל ללא מחר; המועד המשוער הוא סף ההתכנסות אל החור השחור, עניין הנמצא הרחק מאיתנו והלאה, במונחי זמן ומרחב של אדם כציץ השדה.

מתוך הקובץ מובאות בעל כורחן: המיתוס המרכזי של התרבות המערבית, שעל פיו כסף מוביל לאושר, אינו מבוסס במקרה הטוב – ומייצג הונאה תרבותית במקרה הרע (פרופסור דניאל גילברט, חוקר נושא האושר באוניברסיטת הרווארד).

לאחר קריאת הקטע הקודם חייב השמץ המאצ'ואיסטי שנותר אָבֵל וחפוי ראש בין אוזניי, לשחרר הצהרה; מהבחינה הטכנית הטהורה עדיין מוקדם לסתום את הגולל. שמורים רגעים שבהם הצפע עדיין אדמדם וגם לא כל כך נרדם. נס החיים נמשך, גרסיה א-דיוס. בתולדות המוכ"ז נרשמים פה ושם אירועים מלאי מתח וזקיפות קומה אבל, הם הולכים ודועכים. נעשים דומים יותר ויותר לאותם סרטי זימה, טפו, המוקרנים בחדרי מלונות דרכים, טפו-טפו, והם רוויים שמני סיכה, מלווים פסקול רווי גניחות ואנחות, טפו-טפו-טפו אבל, חפים מכל תשוקה ולהט של אמת. הללו מזכירים יותר מכול שיעורי אנטומיה או שיעור במחלקת הנדסה בתחום ההידראוליקה או הפניאומאטיקה, יען אותה השתוללות מפוארת, תבערת התשוקה, ההתנהלות חסרת הרסן והתזזיתית שאינה יודעת שובע ולעולם אינה מגיעה למצב רוויה, ההתנהלות המתהוללת הנ"ל, עברה חלפה לה מן הארץ הגדולה והרחבה אשר ניתנה למוכ"ז להזינו ולזיינו, בהתאמה. התמורה מסמלת שלב חדש, בוגר, רגוע ומיושב, כלומר, הולך ומזדקן אומנם, אך העיניים ימשיכו לשגר אל המוח האפל מבחר נאה משלל המראות והאירועים החולפים, מחור דיצ'ו חולפות, לאור היום ובמחשך אבל, רוח הסער העז שוב לא יפוח במפרש האדום, הספינה תשוט לאיטה רפוית מיתרים ושמוטת מפרשים במורד הנהר המקביל לירידה בסולם מאסלו. ירידה מתמשכת בסדר העדיפויות הנבחר אבל, להפך, עד שגם יצר הקיום יחדל מלתקתק, מלווה בהיחלשות הצמא והרעב שיימוגו לעד, מלווים אולי אפילו בהזנה צינורית, מכונת הנשמה ושאר מרעין בישין מבית היוצר של בן האלוהים, הוא השטן, רחמנא ליצלן. שקיעתי תסמן אדוות קלות בים הזמן, עד כי גם הן ייתמו לגווע, ונשמתי תפרח כמאמרה של מאיה ב. אהובתי, ואחר כך די. שנה-שנתיים, חודש-חודשיים, אתפקד כזיכרון מתפוגג, אולי אפילו זיכרון בלהות וזהו אבל, אשתדל במותי כפי שעשיתי בחיי, לא להוות מטרד. המהדרין היו אומרים גרסיה א-דיוס, אפילו, יען במבחן התוצאה שבו אני נבחן מחדש בכל דקה, עלולים להירשם אירועים ותוצאות מביכים, גרועים וכואבים אלף מונים מפרידה הדרגתית מרכיבים לא חיוניים לשימור שמחת החיים. בגין צנעת הפרט לא אפרט אבל, המבין יבין, והמדריך לנגן העיוור ימשיך לספר את סיפורו שכתבתי אני בהיותי לו לפה, פעם-פעם, למשל אתמול. פסוק זה, האחרון, הופיע כבר בראשיתו של שיר פרי עטי אבל, עכשיו, בהיותי בתוך גולה, נח על כנפי הרוח הנחה עליי, אוסיף קטע מדברי חקלאי עברי;

זיכרונות חקלאי עברי עומדים בראש מעייניי, כלומר, אנוכי. הוד מעלתי. איש נע ונד, נושא את גורלו בגאווה, כישוע מנצרת את הצלב, להבדיל. ישוע היה היהודי האחרון והיחידי עד היום אשר נשא על גבו השחוח את הצלב בדרך הייסורים, היא ויה דולורוסה. אותה סמטה בעיר העתיקה ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו אבל, עד היום משגרת תגובות של דחייה. ישוע כזכור חדל להיות יהודי ברגע שנצלב והשאר מסופר בתולדות ישראל והעמים, ואילו האקראי הרודני המושל בחיי קבע בין השאר כי אעבור בסמטה זו עוטה חול וחגור וכבד נעליים, ואפילו לובש מדי צבא יהודי וחמוש בנק"ל. תתארו לכם, היה אומר מאיר אריאל שהיה גם הוא באותה שעה באותה סמטה לבוש באותם המדים. המעבר התרחש במקביל למעבר ההיסטורי מקומץ לארי. וההתרחשות, בזמן שלא היה אמיתי ממנו, נוצקה לתולדות ישראל בזמן החדש מיד אחרי שמוטה גור פקד, "בנצור סע!" וכך היה. בנצור, נהג זחל"ם ממושמע ומתורגל היטב, המשיך לנסוע בעקבות פעמי ההיסטוריה ועצר רק כשמוטה הודיע ברשת הקשר "הר הבית בידינו. אני חוזר, הר הבית בידינו, עבור". כך, ללא תיאום כוונות או תכנון מוקדם, הייתי בין ראשוני הצנחנים שנגעו באבני הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו שבנה הורדוס האדומי אבל, בין הבוכים נפקד מקומי. לא בשל היותי חרש, עיוור או אפיקורס להכעיס. הסיבה טכנית והיא יאה לדור אשר לא ידע את הבכי. מנגנון הצחוק והבכי שלי לא מפותח, כמעט מנוון לחלוטין, משהו דומה למעי העיוור, להבדיל. איבר פנימי שכל תכליתו גרימת דלקות וכאבי תופת פנימיים. בשנים האחרונות נוספה על חסרונותיי המגוונים מגבלה, כשל טכני גרידא, בלוטות הדמע שלי סתומות בגין חסם בצינורית הדמע. נזק רפואי זעיר חסר בסיס והצדקה להתערבות כירורגית. הנזק נזקף לזכות מניין שנותיי ההולך ומצטבר בהנאה ובאקראי מוחלט, כאמור. היקש לוגי רומז כי אם הייתי צובר פחות שנים הייתי נמנע ממפגש עם כמה מחושים וטרדות של כאב ההולכים ופושים בקרבי ובקרביי אבל, יפה וצעיר כבר לא אמות, וגם אדם לכאב יולד ובני רשף יגביהו עוף. ברם, הפסוק המקורי בספר איוב מכריז כי אדם לעמל יולד ואני הריני אדם. אישור רפואי מתאים נמצא בידיי. אישור זה מסמיך אותי, בין השאר, לשאת עמי בקבוקון של פלסטיק המכיל מי-סיכת עיניים. נוזל סיכה זה נרקח במיוחד עבורי בהתאמה אישית לאחר מחקר מעמיק ומקיף, כך שברוב שלווה וביטחון אני מקיים שגרה ברוכה ובתנועות מיומנות אסוך גלגליי רואותיי מדֵי עֲלוֹת יובש ברקמה הרירית המרפדת את ארובות עיניי. הבקבוק נישא עימי בכל אשר אלך. ולאן אני הולך?

בדרך כלל אני הולך בשדות. לא כאורי כהנא, בנו הרוחני של משה שמיר. אני הולך בשדות זרים. שרוי במרדף חסר תוחלת אחר מקורות פרנסה או אהבה – מה שבא קודם אבל, מה שבא הריהו זמני וחולף, וגם 'מה שבא בקלות', הולך בקלות. בינתיים, ריח המרק עולה באפי, מזכיר לי את ראשיתו של עידן שידורי הפרסומת בישראל. טקס הפתיחה נערך בשידור רדיו ישיר. נדמה לי כי אפילו בקיבוצים היו חלוצי שנות ה-50 של המאה הקודמת רכונים סביב מקלטי הרדיו בהאזנה דרוכה לדבר המפרסם העברי הראשון, ממש כפי שהאזינו כמה שנים קודם לכן לשידור מהלך הצבעתה של עצרת האו"ם על הקמת שתי מדינות במרחבי המנדט הבריטי, או שמא רק נדמה לי אבל ישראל של שנות ה-50 לא חלמה על טלוויזיה, ולכן סיסמה כמו "למה הוא שרק – כי הוא רצה מרק" מצלצלת לדורות הנוכחים כמו "שומרים-חזק! – חזק ואמץ!"

 

מרק ראשון - ראשית הדרך אל האושר

 

לי לא התברר מעולם כיצד התחולל קידום המכירות של מרקי "אוסם" או "תלמה" בגין אותה פרסומת, יען אצלנו בקיבוץ, הופקעה זכות הבחירה מרשות היחיד בטקס הכניסה לחדר האוכל המשותף, יום-יום ושעה-שעה. יתרה מכך, אני אינני מהווה דוגמה, אפילו לא דוגמית, לצרכן המצוי ומכל מקום אטעם בעוד רגע מרק של "קנור" שבו בחרתי לאחר השוואה עם מרקי "מגי" שטעמם בחלק זה של שוק המרקים הגלובלי מלוח מדי לחכּי האנין, וגם אפשרות בחירה היא תנאי בסיסי ומוקדם לתחושת החופש הנמצאת אצלי בחסך תמידי ובמחסור מתמשך כמתברר ומסתבר בהמשך. אבל היינו בעניין אחר והוא כתיבת הספר "זיכרונות חקלאי עברי". לצורך מימוש כוונותיי הזדוניות, קניתי לי במשיכה מקצוע והענקתי לעצמי תואר: יועץ חקלאי בין-לאומי. מכאן יובן מדוע בחרתי בכותרת "זיכרונות חקלאי עברי". אני חושב וכותב בשפה העברית וגם, בו-זמנית ובמקביל, עוסק בחקלאות. כמו כן, רכשתי לי מיומנות סבירה בתחומי התעבורה והשינוע הבין-לאומי כך שאני קל ונייד ונוח להִיסְטִים, ממש כאותו מקלעון אף.אן, כלי הנשק הראשון שהופקד בידיי בהיותי טירון צנחנים גאה ומושתן כהלכה. בתחום האהבה אני חג ומועד ונופל כמאמר מאיר אריאל ע"ה, וזאת בגין קשיי תרגום משפת הרוח הפראית לשפת הגוף ההולך וזקן מיום ליום אבל, התחלתי לספר את סיפורו של הסיפור. האמת, הסיפור הבלתי נגמר נמצא בכתובים זה שנות דור של חרק מצוי. כותרת שונה נבחרה עבורו, "המדריך לנגן העיוור". בלי חשש לעינא בישא אני קובע, הרעיון מצוין. הביצוע לא מסתדר לי כל כך, ועל כך אני בוכה במסתרים, מה שלא מונע ממני להציג בפני רום מעלת הקוראת האלמונית והוד מעלתו הקורא הפלוני את חוסר ההסתדרות הזו, סליחה על השימוש בביטוי טעון כמו "הסתדרות" אבל, שלד הרעיון המצוין לעילא נמצא אצלי בארון הספרים היהודי, אפכי קבלת אישור הרבנות הראשית מוטלת בספק. כפי שיתברר בהמשך, נישאים עימי בארון ספרי חוכמה נשכחת ובהם אפילו ספר הברית החדשה, רחמנא ליצלן (ביטוי ארמי הנשמע ונראה מתאים לסיום המשפט האחרון ככפפה ליד). השלד בארון, כדרכם של שלדים בארונות, חורק. לפעמים אפילו מרעיש נואשות, יען הארון מיטלטל עמי ממקום למקום אפכי, שוב, חשוב לציין וגם זהו פסוק הלקוח משירה של גברתי מאיו מאי, "נוף גלילי, חשוב לציין", השלד והארון הינם יצורים וירטואליים לחלוטין. הרי מדובר במחשב נייד צנוע הנישא עימי שבו אני טומן את הגיגיי ברגע לידתם, כלומר, כשהם הופכים להיות ברורים לי כאותיות, מילים וסימני פיסוק. משהו האמור להיות מובן למישהו ודוק, לא משהו בשביל מישהו; כותר בשם זה כבר יצא תחת ידיו של דויד אבידן ועליי להישמר מחיקויים, וגם אין מקום לשיפורים, שלא לדבר על דלות הסיכויים בגין דלות החומר וד"ל. בדרך עלומה נולדים בקרבי ואפילו יוצאים לאור מילים ומשפטים שאותם אני טומן בדיסק הקשיח באמצעות מקלדת, פעלול המשול כמעט למעשה חקלאי הטומן זרעים באדמתו אבל, רק כמו וכמעט. סיכוייו של החקלאי הממוצע להשיג יבול המצדיק את ההשקעה במונחי חלופות לתשומות של זמן, מרחב, כסף וערך עתידי הם 1:3.27 על פי חישובים, מדידות ובדיקות שנעשו באוניברסיטת Purdue, אשר במדינת אינדיאנה, USA, המתמחה בנושא. הסיכויים של נקישותיי על המקלדת להפוך לדבר של ערך אינם ברורים כלל ועיקר, וגרסיה א-דיוס יען ערפל הקרב המלווה אותי במסעותיי עם בדידותי מונע במכוון זיהוי מטרות ואיפוס כוונות, מה שמזכיר את דרך התנהלותו של ראש ממשלתנו, להבדיל אלף-אלפי הבדלות, שכן מה שהוא מצליח לעשות בתנועת אצבעו הקטנה או להבדיל קריצה חצי-רצונית של עינו השמאלית, לא יצליחו אני וכל ישותי לחולל גם אם אחיה 120 שנה כמשה רבנו, גרסיה א-דיוס כבר אמרנו. וכעת נוסיף, אין נפקא מינא מיהו ראש הממשלה הקורץ-התורן, כולם גדולים עליי בכמה מספרים אבל, רחבעם, לא זאבי ח"ו, אלא ההוא מהתנ"ך, הבן של שלמה המלך, אמר: "קטני עבה ממתני אבי". והמבין יבין ולהשומע ינעם ודוק, לא אמר "חכם אני מאבי" יען שלמה המלך חכם היה מכל האדם. לכל הנ"ל, אגב, אין הוכחות בשטח, מכריזים הארכיאולוגים אבל, מי צריך הוכחות בשטח כאשר השטחים בידינו ואולי להפך, וגם רחבעם זאבי, המכונה גאנדי, כבר היה אצלי בהופעת אורח בסיפור "בתולת השלום עושה עלייה", שהופיע בספרי האחרון המוכר למתי מעט וליחידי סגולה תחת השם "15 סיפורי מוזרים ועוד סיפור אחד סתם". הסיפור האחרון, הסתם סיפור, הוא קצר, ממש קצר, לכן יוצג כאן במלואו כפושעים ההם שהוצגו בכיכר השוק, אשר לעולם אינה ריקה, והפושעים הוצגו בה כחלק מהליך ענישה קדום ופרימיטיבי אבל, הסיפור כבר מבצבץ ובא כלהלן:

 

המחבר במופע נדיר של אהבת בשרים

 

גוטמן סתם

(למתעניינים, הגרסה המקורית נכתבה בגופן "גוטמן סתם", זהו מקור השם).

"תסלח לי אדון", אמרה הקופאית במיני-מרקט השכונתי, "מותר לשאול אותך שאלה קצת אישית?"

"מותר", אמרתי, מופתע מעט.

"אה, אני שמה לב שבאחרונה אתה קונה רק שלוש יוגורט, תמיד קנית ארבע..."

"אה, זה בגלל אשתי", הפטרתי כלאחר יד, "היא הפסיקה לאכול יוגורט".

"מה קרה לה?" ניצתה דאגה בפניה של הקופאית.

"היא מתה", אמרתי, "ציוותה גופתה למדע אבל, הוא סירב לקבל..."

"כמה חבל", ציינה הקופאית בעיניים בורקות, "אפשר לבוא אליך לביקור תנחומים?"

אף שאינה צעירה ואיננה יפה וחוכמתה מצטמצמת לתחום ההישרדות גרידא, הניחומים עלו יפה ומאז אנחנו יחד. הרי גם אני מזמן איני אפולו. יהודי, כושי, קרח וקומוניסט, זה מה שאני, עונה בהחלט להגדרה "הנעבעך" מהתוכנית "שלושה בסירה אחת" משנות ה-50.

היחד שלנו איננו מטריף כלל ועיקר. שקט כזה, ידידותי למשתמש ולסביבה, מתרכז בעיקר בסופי שבוע, שלא לעורר חרדות בקרב היורשים קצרי הנשימה. הסביבה, אגב, קיבלה את היחד שלנו בהבנה שבשתיקה היפה לחכמים.

מתוך הקובץ מובאות בעל כורחן: אימא אמרה לוואניה, היה בשר לתותחים ואל תבכה במסתרים.

הופרש ממוחו של המוכ"ז (ראה תרשים מצורף) שהתגלה במופע נדיר כמעבד תמלילים.

 

השתאות I: המחבר בוחן עדויות מצולמות המהוות הוכחה לכאורה כי בגולגולתו, כברוב גולגולות ההמון הנבער, שוכן מוח

 

ובאשר לרחבעם זאבי המוכר בין החבר'ה כגאנדי, עליי להתוודות; היינו חברים. אבל רק לנשק, כלומר, היינו חיילים באותו צה"ל ואפילו לחמנו שכם-אל-שכם בפעילות צבאית הקרויה מרדף. טוב, כתף-אל-כתף זה לא מדויק, בלשון המעטה. כתפי הגאנדי מעוטרות היו בעת ההיא בדרגות אלוף ואילו כתפיי חשופות מדרגות עד עצם היום הזה אבל, רדפנו יחד באותו מרדף. הוא כאלוף פיקוד המרכז שהגיע למקום התהוות האירוע במסוק, ואני כאחד ממאות חיילי צה"ל שהגיעו לזירת הלחימה רכובים על צו מילואים. שנינו היינו מה-זה נכונים לקחת חלק במרדף אחר המחבלים שהותירו עקבות על דרך הטשטוש. במקרה דנן רדפנו אחרי חמישה טרוריסטים שניסו לשווא להתחפש ללוחמי חופש, ובדרכם אל מרכזי האוכלוסין במדינת היהודים הסתתרו במערה. קטפנום מארץ החיים בדם ואש ותמרות עשן. מאחר שבמצבים כאלה אני מתגלה כחסיד היוזמה הפרטית, לא חיכיתי לפקודתו של האלוף שתחלוף כרוח בשרשרת הפיקוד הכושלת. לקחתי חלק פעיל בהשמדת המחבלים תוך שימוש מושכל ומיומן באמצעים ובתרגולות שהוקצו עבורי אבל, בקרב שהתחולל על גבעת הטרשים נפלו מקרב כוחותינו שלושה לוחמים, הלוא הם חנן סמסון, יוסי קפלן ובועז ששון. אני כדרכי רק פגעתי ולא נפגעתי. (אגב) בתחקיר הצה"לי שנערך כדין התברר שפעילותי הצילה את חייו של גאנדי, תתארו לכם. אומנם הדבר התחולל בסערת הקרב, באקראי מוחלט ובהיסח דעת מלא ואפילו ללא כוונה תחילה אבל, הצלתי. תודה לא שמעתי, אפכי העיתונות מספרת שאצל גאנדי דנן, החברוּת הייתה ערך עליון. אף על פי כן, דמותו הססגונית השתבצה היטב בסיפור "בתולת השלום עושה עלייה". הרשיתי לו הופעת אורח אבל, כשהוא תלוי במהופך על צווארו של המהאטמה, (הוא) הגאנדי האמיתי, אלא שבוקר יום חדש כעת. לא כאן אבל בצד השני של מושבת העונשין הכדורית שלנו, שעמה אנו מתגלגלים בהיסח הדעת למשך 80-70 הקפות סביב השמש שהן כ-25 עד 30 אלף סִבסובים של כדור האדמה סביב עצמו, עניין שראשיתו לפי מיטב החישובים של הוקינג וחובריו לפני 15 מיליארד שנים במפץ גדול, ויסתיים בעוד כמה מיליארדי שנים בקריסה אל תוך חור שחור. אם הבנתי נכון, הקריסה החזויה תהיה סוף מוחלט בהחלט, ועם זאת ראשית חדשה. אשרי המאמין, אפכי אנוכי איני נכלל בקהל המאמינים. מעיון, שטחי יש לציין, בספרי חוכמה ודעת מתגנב למוחי הקטן והצר כעולם נמלה חשד; התיאורים הללו אינם אלא ביטוי למצוקה נפשית של הוד מעלתם האסטרו-פיזיקאים, וגם הוא סיפור אגדה מודרני ששכרו בצידו. אם שעת הרצון השורה עליי בבוקר אביבי זה של סתיו חיי תימשך להפליא, אסביר, אנמק וארחיב אבל, לפעמים נדמה לי כי פעם הייתה תמונת העולם שהוצעה להמון הנבער בנויה ומאורגנת כהלכה; השמש סובבה את כדור הארץ שהוצב כדין במרכז העולם כמו שראוי וכמו שמותר. שום חור שחור לא ניצב מאיים בקצה שאלת הקיום ובראשיתה לא היה מפץ גדול או קטן אלא דבר אדוני. צדקו מעמנו הדורות הקודמים, וגם אותם דורות חיו בשלום ובשלווה גדולים יותר, והעיקר, ההמון הנבער בשפתו המדוברת עדיין מתבטא במונחים ארכאיים כגון "השמש זורחת", "השמש שוקעת". בעוד לפי כללי התקינות המדעית, מאז ימי התוכנים הראשונים, קופרניקוס ואחריו גלילאו, חלוצי ההבנה של תוכנית הפעולה, יש לומר, ברוך השם הממשיך לסובב ולסבסב אותנו ואת בני ביתנו כרצונו וברוך שהביאנו והגיענו שנית מהחושך לאור או משהו דומה. מדובר הרי במאות שנים של צריבה תודעתית מתמשכת אבל, ככל הנראה אין אמונה בדברי המדענים המסתתרים בצל הררי חישובים ונוסחאות מסובכות שלא מצאו דרך אל לב ההמון בשום שפה, או כפי שכתב רבנו משה בן מימון, הוא הרמב"ם, בספר "מורה נבוכים", דבר החוכמה לא נועד להמון, אני מתמודד עם הספר בזמן בלתי צפוי על צלע הר געש כבוי (*) ותודה למאיה ב. אהובתי שרכשה ספר זה עבורי ואפילו טרחה להביאו לכאן, ותודה מיוחדת לפרופסור מיכאל שוורץ, מכובדי. הלה טרח למעני ותרגם את הספר מערבית לעברית יען בערבית שגורות על פי מעט ברכות ובעיקר קללות. בעוונותיי אינני מכיר צורת אות, כלומר, צורתה של אות ערבית מסולסלת מוכרת לי, ולכן בהתרחש זיהוי, אני נזהר שלא לומר אינסטינקטיבית מהמותן, את משמעות האותות והסימנים איני מכיר ויודע. מה שמזכיר לי את הקטע הבא שנכתב בעת שמאיה ב. אהובתי הייתה כאן בביקור ראשון:

כעת כשאני לאחר צעדת הבוקר הנמרצת במעלה הר הגעש שלי, הכבוי לפי שעה, כבר ברור שאינני שם, בארץ חמדת אבות, ארץ מריבה מתוך בחירה חופשית. רק נפשי המריאה מבין ערפילי הבוקר אבל המילה העברית שגםשגם עולה על מסכי ומבקשת התייחסות. שורשי המילה העברית נעוצים בשפה האכדית (îàîøéí). מופעה השימושי ערב לאוזניי במסגרת קורס הכשרה צבאי, קורס להכשרת מפקדי תול"ר. תקופה יצירתית במיוחד שרתה בשנות ה-60 למאה הקודמת על העברית הצבאית. טורייה, למשל, זכתה לשם חפרור. לפלאייר הנצחי הורו שלטונות הצבא להתייצב לשירות לקול קריאת השם מכפתיים, תתארו לכם. יודעי ח"ן וחגור המכירים את צפונות כלי הנשק הנידון, התול"ר, זוכרים כמוני כי אַבְזָר חיוני לפירוק והרכבת התול"ר היה מפתח אלן 5/16. אבזר קל להיעלם ולהפך לחוסר המדווח בטופס 1065. ובכן, מפתח אלן נקרא סברוג משושה. הרשימה כללה שמות נאים נוספים אבל רובם ככולם לא זכו לבוא בקרב העברית המדוברת חרף הוראות הפיקוד העליון. בינתיים, בתחילת צעדת הבוקר הזה חשבתי שהמפגש הראשון עם המילה שגם היה בכיתה ד', כאשר למדנו – בימים ההם עוד דיברתי בגוף ראשון רבים, היום אני יודע שגם בהיותנו יחד למדנו ובעיקר זכרנו, כל אחד לחוד אבל, אז קראנו – כיצד עקר שמשון את שערי עזה לאחר שסיים מעשיו עם הזונה הפלישתית. ברם, עיון מחדש מראה ששם, בספר שופטים פרק ט"ז פסוק ג', מדובר על שער, מזוזות ובריח שאותם הסיע שמשון ממקומם בחצי הלילה והעמיס על כתפיו והעלה על הר חברון. שמשון היה גברא-רבא, או להבדיל, גבר-גבר. אחרי שזיין את הפלשתינית עד חצי הלילה, הרים את השערים על כתפיו שהיו בוודאי רחבות וחזקות מכתפיי שלי, שהן לא רק צרות מכתפיו של שמשון אלא גם זקנות ובעיקר מפיקות כאבים למהדרין אבל, לא בי מדובר כי אם בשמשון הגיבור, שלא הרבה שנים כמוני וכאביו וסבלו היו מסוג אחר, נעלה יותר וראוי לפרסום אבל, את שערי עזה נשא על כתפיו 40 קילומטר ועוד בעלייה! עובדה. כתוב בתנ"ך, לא נח ולא שָׁקַט עד שהציב את השערים בראש הר חברון. היום, אפילו היחידות המיוחדות ביותר שלנו, במסעי הכומתה, הכנפיים או תג היחידה שלהן, לא מתקרבות לאתגר זה ובטח אינם מזיינים פלשתיניות עד חצי הלילה אבל, המילה שגםשגם אינה מוזכרת שם. שמשון הגיבור, אגב, כבר התארח אצלי במופע ספרותי; בסיפור "בגדי הגבר החדשים". הפגשתי אותו עם הנס כריסטיאן אנדרסן, זה מה שיפה בכתיבת סיפורים. אתה, כלומר, אני, יכול לבדות ולהמציא ככל העולה על דעתך ואין פוצה פה ומצפצף, וגם לפעמים נופל הספר לידיו של קורא נבחר שאינו נבהל מדרך כתיבתך, והיו כאלה, באמת. מעטים אבל, היו.

 

השגם, מסומן בחץ, משתלב בהצלחה בפעולת התול"ר. המוכ"ז ניצב מאחרי העדשה

 

היה נעים מאוד לשמוע שדברים אשר כתבתי נקראו וגרמו להנאה, אפילו. אבל המילה שגםשגם אינה מופיעה בספר שופטים. בחור נבון כמוני, בעצם כבר איש, אמור היה לדעת זאת. לפחות בפרקים הדנים במעלליו של שמשון, המילה שגםשגם – יוק. יוק היא מילה בטורקית שנאמר, מלטה - יוק! ואילו המעשים אשר עשה שמשון עם הזונה הפלשתית, גם הם היו יוק. אלה מעשים שהשתיקה יפה להם. עובדה שבִּינָה, המורה המחליפה שהובאה אלינו בכיתה ד', שתקה בנידון שתיקה חינוכית מסוגננת בדיוק כפי שהורו לה בסמינר הקיבוצים ובוועדות החינוך המודרך שהקפידו שנגדל ונהיה דור עזוז גיבור ומרי, נאמנים למקורות ומאמינים בעיקר. כך גם שאר מורי ומחנכי הדור. הללו לימדונו שרחב הזונה מיריחו הייתה פונדקאית והמילה זונה בהקשר של כיבוש הארץ הראשון נגזרת ממזון אבל, בנושאים הללו שתקו כולם, וגם הרי דיברנו על נשק ואמצעי לחימה, איך הגענו לזונות? אולי בגין, שיר אהבה חיילי" ובו שורת המחץ, "את יכולה עם אחרים". לא, זה תמים. ככל הנראה בזכותה של ספרות מלחמת העולם השנייה בגרסתה האמריקאית. "מעתה ועד עולם" ו"זעקת הקרב". אבל בטרם הייתה לזונה קריה נאמנה, למדתי את חלקי ומקומי בתורת הלחימה של צה"ל, צבא היחפנים של אמצע שנות ה-60 למאה שעברה, ולא תשוב עוד לעולם כפי שאימא אמרה לוואניה, "בני היקר, קח אותי למלחמה". אימא מטומטמת. "אל תלך למלחמה", הייתה צריכה לומר לו אבל, לכל חייל יש אימא וגם את הגנרלים לא עשו באצבע או במבחנה, כלומר, האימהות יולדות חיילים בהיסח הדעת או בכוונה תחילה, מתעלמות מהנתון הסטטיסטי המפחיד. הנתון הנורא מצביע על כך כי רוב הילודים בכל שנתון נתון נידונו לתפקד כפיונים בצבא. והניצולים יצעדו בשלשות בצבא העמלים (**), אלא שדיברנו על נשק, התול"ר. נשלחתי להתוודעות עם התול"ר בבה"ד 3 בהיותו עדיין שרוי בגרסתו הצנועה שלפני כיבוש חלקי המולדת הקרועה השוכנים מזרחה לקו הפסקת האש, הוא הקו הירוק זצוק"ל. התול"ר היה נשק אנטי-טנקי מתוצרת ארה"ב המיועד לספק לכוחות החי"ר, ובעיקר לטובים שבהם, הכוחות המוצנחים, כוח אש נגד רק"מ. זהו מונח המציין בעגה הצבאית, אשר תרומתה לשפה העברית בלתי נשכחת ובלתי נסלחת, רכב קרבי משוריין. ודוק, התול"ר מיועד גם לפיצוח טנקים ועמדות מבוצרות בבטון מזוין, ואכן כך היה. ברגע של אמת, כלומר, בתרגולת קרב על רטוב, הותירו כוחותינו המצוינים חמושי התול"ר עמדות מפוצחות טנקים פגועים וקורבנות מקרב האויבים שקמו עלינו, כל אויב בתורו – כל אויב וגמולו. התול"ר, כמו כל דבר בצה"ל, מתחלק לשלושה חלקים, וגם הוא קל, נייד ונוח להיסטים, כל עוד הוא מוצב על הרכב הקרבי המיועד לשאתו ובעיקר אותנו, הצוות המיומן. הג'יפ שעליו הותקן התול"ר לא התחלק לשלושה חלקים אבל ענה היטב להגדרה, קל, נייד ונוח, בעיקר באימונים. בהגיע שעת האמת, כלומר, בִּרְעוֹם התותחים, שתקו המוזות כדרכן והתותח היה כבד, מגושם, לא נוח ואפילו מסוכן לכוחותינו. עובדה, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים הוצא התול"ר מקרב כוחותינו המצוינים ונמכר במחירים מצוינים ברחבי העולם השלישי לפי מיטב עקרונות שוק הנשק החופשי מעכבות ומשיקולי מוסר. המכירות צלחו כל כך עד שלאחר מכן הוצא הנשק הנ"ל מכלל הכוחות המזוינים אשר החלו להצטייד בטכנולוגיות השמדה מתקדמות יותר, מה שנקרא חימוש מדויק, כגון טילים השייכים ליחידות "עורב". אגב, באחת מיחידות העורב שירת מאוחר יותר בני, יענוּ עוד נמשכת השרשרת אבל, כדי לשלח את הטילים המתקדמים הללו אין, לפי מיטב השערתי, כל צורך בשגם שהיה פיסת פלדה מובחרת, מעוצבת בצורת חצי ירח, ומידתו כגודלה של מחצית מטבע אמריקאי של 10 סנט אבל, בעובי כפול וללא כל אות, סימן ומק"ט אפילו. בציר ידית ההפעלה של כלי המשחית, שאותו למדתי להפעיל, לנקות ולתפעל, הוכנה מגרעת קטנה עבור השגם הזעיר. כל פעולתו של התותח-לא-רתע האימתני הייתה מושבתת ללא הצבת השגם במקומו הנכון והשחלת הידית בתנועה מתואמת של שתי הידיים. מהנדסי תעשיית הרשע וההשמדה הרוסים, כפי שלמדתי מאוחר יותר, הנדסו תותח-לא-רתע פשוט בהרבה אבל, יעיל וקטלני להפליא, חסר שגמים, קפיצים ושאר חלקיקים אמריקאיים הששים להיעלם בחריצים ובחולות. מותר לציין שחרף פשטותו ניחן התול"ר הרוסי בכושר פגיעה והשמדה לא פחוּת, אולי אפילו רב יותר, מהאמריקאי. איך אני יודע? פשוט מאוד. קודם כול, במסגרת החמוש הרוסי שנשלח לחפש אחריי באופן אישי היו גם פגזי תול"ר שהצטרפו לרשימת הפספוסים זורעי הפחד שיעלו ויבואו בהמשך, אם יבוא אבל, האפקט היה מרשים בהחלט, ושנית, באותה מלחמה ארורה במיוחד – ההיא של יום הכיפורים 73' הייתה ארורה במיוחד – הזדמן לידיי תול"ר רוסי שנפל שלל בידי כוחותינו חוצי התעלה וכובשי פרברי העיר סואץ. נתקבלה הוראה – זה היה המינוח בגדוד המילואים שעל שורותיו נמניתי למונח הצבאי פקודה – להביא את הנשק הרוסי לשלב הפעלה. מובן שלא היו ספרי הדרכה, וגם אם היו ברוסית או בערבית, הרי שבאותה עת וגם כעת, שפות אלה אינן שגורות בפי, לא למטרות שלום ולא למלחמה. אפילו לא לעשיית אהבה. את מורה הנבוכים של הרמב"ם למשל, שנכתב במקורו בערבית, אני קורא בתרגום לעברית אבל, נחזור לטקסט ההולך ונרשם בזמן אמת; לבד מכמה מילים, ברכות ובעיקר קללות שגם אותן איני מבטא בהיגוי הנכון, איני מבין מילה ערבית ופחות מכך רוסית. גם החוש הטכני שלי אינו מפותח, כמעט כמו חוש ההומור, כלומר, אני יכול להבין, במאמץ קל, בדיחות בשפה העברית אבל, לא כל כך לספר ולהצחיק, בכלל לא. אבל הגיעה הוראה ממפקדת הגדוד ומילאתי אותה על הצד הטוב ביותר, כלומר, פירוק והרכבה ואפילו כתיבת דף הוראות לשימוש בתול"ר הרוסי. אבל שגם רוסי לא מצאתי בכלי המשחית שהועבר לאחר הטיפול לאחת מהפלוגות בצירוף תדרוך קצר שנכתב בכתב ידי על גב מסמך שפניו כוסו בכתב ערבי, כמו מורה הנבוכים לרבנו משה בן מימון, להבדיל. הדיווחים הגיעו אבל לא בזמן אמת. לאחר שנים רבות נודע לי כי אמינותם אינה מוטלת בספק. התותחים הרוסיים הופעלו בידי כוחותינו המצוינים והפליאו להכות באויב המצרי שממנו נלקחו שלל, גם ללא שגם. המעיד היה מקרב הסופגים.

(**) הכוכבית מאפשרת להעלות דוגמית לפעילות מיטבית של היגיון צבאי צרוף: בימים ההם, קצת לפני מלחמת ששת הימים שהייתה עדיין תוכנית מגירה ללא שם קוד אפילו, הוצב בראשות פיקוד ההדרכה האלוף אריאל (אריק) שרון. הלה הוריד על ראשינו, דרך כל שדרות הפיקוד, הוראה. יש להתאמן בתרגילי ת"ס-תס"ח לפחות אחת לשבוע, וכל המרבה. ממרחק היסטורי מתאים, ניתן לקבוע, אין ספק כי ביצוע תרגילי הסדר בלב המדבר תרם תרומה מכרעת בהכנות לניצחון הממשמש ובא. רס"ר הגדוד אשר היה בסוד העניינים וקלט את רוח המפקד הנושבת בעורפו, הגדיל לעשות ולתרגל אותנו, צנחני הדור ההוא, על כביש ראשי שומם בלב הנגב בחצות הלילה לאור הכוכבים.

כך, מצאתי עצמי בשעת חצות על כביש הערבה, מסודר בשלשות מצוחצחות נעליים, אוחז בנשק המגן הממורק. לא לבדי, כמובן; חיילי פלוגה שלמה ותקנית מצנחני הדור ההוא היו צועדים עימי ומתרגלים צעידה בסך, הצדעות, פתיחת וסגירת שורות, חזור ושנה עד שהגענו, כמעט, לרמת הביצוע של פרחי הטיס, תתארו לכם. היה ליל ירח מרהיב ביופיו והמראה הסוריאליסטי היה כה מפעים עד כי הרס"ר הבטיח להביא גם תזמורת אבל, פעילות מבצעית לקראת מלחמה ולאחר מכן המלחמה עצמה קטעו את מצעד האיוולת הקטן וההזוי כדי לפנות מקום לדבר האמיתי. מצעד איוולת כהלכתו הנמשך עד היום, וגם עוד היום עולה בגווי צמרמורת קרה בעת חלוף מחשבות כגון מה מעט חסר היה שאחת ממשאיות הענק של "מפעלי תובלה", שהיו שועטות בכביש ההוא יום וליל כמוכות אמוק, הייתה חולפת באחד מאותם לילות ירח נהדרים בדהרה פראית ועושה בנו מעשה דיזל 12 טון, כפול ארבע-על-ארבע. הרי שאנו ובנינו ובני בנינו עד אחרון הדורות לא היינו זוכים לחמוק ולהתחמק מכל הצרות, הצרורות וקיצורי הדרך אשר שילח בנו השי"ת, ואגב אחרון, הייתה זו הפעם האחרונה שהמוכ"ז צעד בשלשות כחבר בארגון כלשהו. הרס"ר דווקא התקדם בחיים בשלשות ובצוותי קרב, נישא על רוח המפקד. היום הוא קשור ומקושר להפליא וגם מושא לתחקירי עיתונות וחקירות בתחום טוהר המידות וניקיון הכפיים, וכמובן מסרב להגיב עד סגירת הגיליון או המהדורה, מה שבא קודם.

***********

(*) הרמב"ם כתב בספרו כי יש למנוע מההמונים מלהגיע אל דבר החוכמה, ובספר "מתמטיקה למיליון" מנסה המחבר להסביר מדוע. אפכי נראה לכאורה שהשניים מדברים על שני עניינים שונים לטעמי, אלה שני צדדים לאותו מטבע, כלהלן:

כך כתב רבנו משה בן מימון בפרק י"ז בספרו מורה נבוכים: "אל תחשוב את חוכמת האלוהות אלא אף את רוב חוכמת הטבע יש למנוע מן ההמון. אני מוסיף, בכל הצניעות הראויה, ההמון הנבער" (תרגם מערבית – מיכאל שוורץ).

הספר הובא לכאן למרגלות הר הגעש הכבוי בידי מאיה ב. אהובתי לפי בקשתי המפורשת שתתפרש בהמשך, סִי דיוֹס קְייֶרֶה.

ומהצד האחר, בספר "מתמטיקה למיליון", פרק ראשון. המתמטיקה – אספקלריה של

הציביליזציה, כותב לאנסלוט הוגבן: "חרטומי מצריים תפסו לשון אחד בחיבוריהם שנכתבו בשביל תלמידי חכמים, ולשון אחר בדברם אל פשוטי העם, אל עמי הארצות. (תרגום מאנגלית: דב שליונסקי, בהשתפות ש.גלאי. ידיעת המתמטיקה, מציין המוכ"ז, לא הפכה אצלי לנכס-צאן-ברזל ואפילו לא לקניין רוחני אבל, דרך החשיבה שלי השתפרה ללא הכר וגם, ללא תועלת.

הערת המלבה"ד: לא יכול להיות שהוא, הכוונה אליי, זכר קטע זה בעל פה. כנראה סחב עמו את הספר עד שמה, תתארו לכם, יותר מ-600 עמודים, כריכה קשה במשקל 2.2 קילוגרמים, מה הפלא שהעניין חורק?

מתוך הקובץ מובאות בעל כורחן: תולעת יעקב צהלה ושמחה.

(*אוי) עכשיו נזכרתי. כוכבית סומנה ליד המילה "תולעים", שורה שנייה בעמוד ראשון לכתב החידה. לא נאה ולא מקובל להיזכר לאחר 12 עמודים שלמים, וגם לפי נוהלי הכתיבה המסודרת הערה המצוינת בכוכבית אחת תופיע לפני הערה המופיעה בציון שתי כוכביות. אצלי זה יוצא להפך. כן, היפוך זה אינו בודד בי ובכתביי. מכל מקום, יש להצדיק את הכוכבית הנשכחת. מוטב מאוחר מאשר מחר, אמר היהודי הנודד בארץ מאניאנה. ובכן, שמעו שמים והאזיני ארץ, סיפור התולעים הולך ומתגלגל כלהלן.

מתוך הקובץ מובאות בעל כורחן: לעומתם רוחשת לה תולעת חדשה שנולדה בבשר הקודש ואינה משגחת במעמד הקיסר ובמאכל שולחנו ובמושב שריו, ואולי אינה יודעת שהיא שרויה בגוף קדוש ובשר קודש היא אוכלת. כי לא תשכיל בריה שפלה להכיר מעלת גדולים (ש"י עגנון, שירה).

סמיכות הזמנים נראית לי ראויה לחיפוש משמעות רק היום, יותר מ-35 שנים חלפו מאז החלה התהוות עוברית להתפתח ברחמה של האישה אשר נשאתי לי כדת משה וישראל, ובקרביי התחוללה התהוות חשאית מסוג אחר לחלוטין. אין יודע מה היה מקורה המדויק של התהוות זו אבל, באחד מימי הקיץ האחרונים שאותו אני זוכר היטב יען בסידור העבודה הקיבוצי הייתי מוצב למשמרת שנייה בעבודת הקודש, חריש, כך שהבוקר ההוא עמד לרשותי. כך נדמה היה לי עד התיישבי על האסלה. עם סיומה של הישיבה השגרתית שהייתה בהחלט משחררת, השלכתי מבט גאווה שגרתי אל מימי האסלה ונדהמתי. נוסף על גללים תקניים עשויים היטב, השתכשך לו במי האפסיים דבר מה מאורך שלא כדרך הטבע. מופע דמוי נחש התפתל לו בנחת במים המיועדים להדחה. אולי זה שרוך או סרט, ניסיתי להתנחם אבל, הרי איני בולע חרבות בקרקס וגם אינני ניזון משרוכים, חבלים וחוטים, גרסיה א-דיוס, אז כיצד הגיע המוצר לשכשך במי האסלה? אין ספק, זהו מופע המצדיק חקירה ובדיקה. הערכות והיקשים לוגיים בצירוף בחינה מדוקדקת גילו כי תולעת ייקרא לדבר ההוא שנמשה ממעמקי האסלה. תולעת אשר יכולה הייתה להגיע למי האפסיים בדרך אחת ואחת בלבד: מבעד לנקב התחתון בגופי – מוצא המעי הגס בגוף האדם, ואני, כבר הוכח לעיל, נמנה עם משפחת האדם, החור הנ"ל הוא קצה מסלול המזון בגוף האדם, תחילת דרך החרא. ואני כלל לא ידעתי; חיית מחמד השתכנה בקרבי; מפתי תאכל ומכוסי תשתה, אפכי טקס אימוץ לא נערך כדת וכדין אבל, אלה הם הרהורים וזיכרונות שלאחר מעשה. המון זמן אחר המעשה, שכן עם חלוף אפקט ההפתעה ניעורה סקרנות טבעית בריאה. בסיוע אמצעים מתקדמים שליתי את התולעת ממימי האסלה ובחנתי אותה ביסודיות. אין מה לומר, היצור המת היה מרשים ובמקום גועל עורר השתאות והערכה למעשי השי"ת. סקירה באמצעות זכוכית מגדילה גילתה כי הייצור הותאם לשהות במעמקי קרביי בהתאמה אישית מושלמת כל כך עד שעלתה השאלה מדוע יצא לאוויר העולם רווי הסכנות והסיכונים. חשתי צורך עז להתחלק בחוויה ואין מתאים לכך מהצוות הרפואי אשר המתין במרפאה מצוי בכוננות שגרה, נכון לסייע לי ולציבור אשר סביבי בשמירת הבריאות והגהות ובמניעת מחלות. למען נהיה נכונים-תמיד-אנחנו למות בריאים ויפים. האחות התורנית הייתה למזלי ב. צעירה, בת גילי בערך אבל, בעלת מקצוע מעולה לאחר סיום לימודיה בבית הספר לאחיות לא היה ספק בקרבי כי היא ערוכה להתמודדות עם מצבי משבר מסוג זה. האחות הוותיקה הספיקה כבר לצבור מוניטין בתחום הכאב וגם לדחותני ולהפחידני עוד מימי הבריטים שעליהם נאמר, "הם לא יפחידונו". ב. לא האמינה למשמע אוזניה. רצתה מראה עיניים, ואכן, הרי קודם לכן שליתי את פליטת אחוריי התולעית ממימי האסלה וכעת לא נותר לי כי אם להניחה בכלי מתאים ולהביאו למרכז הרפואי הכפרי לצורך זיהוי אימות ונקיטת אמצעי מנע, אולי אפילו מכה מקדימה. מנין הגיע וכיצד צמח והתגדל – זאת נדע מיד. למרבה הפתעתי החלה גאווה משונה ללבלב בקרביי המתולעים בעת המסע הקצר אל המרפאה הקיבוצית ובידי כוס זכוכית מחופה נייר טואלט, מסתירה את היצור שעשה עמי דרך ארוכה כנוסע סמוי. הנה הוא מונח על שולחן האחות, מגעיל לתפארת. ב. צלצלה אל הרופא, רופא כפרי שהיה בכפר שכן. וזאת יש לציין, באותן שנים היה הטלפון מכשיר לשימוש חירום, על כן נרגע הרופא בשמעו שאין סכנה מיידית וודאית מרחפת באוויר אלא תופעת טבע המוטלת חסרת רוח חיים. אבל התופעה, מוזרה ואקזוטית ככל שתהיה, דורשת טיפול והתייחסות לבל תהפוך למגפה. ב. החלה מעבירה אליי הוראות בעודה מאזינה לדברי הרופא. למדוד, הסרגל מונח במגירה והחי-מת נפרש ונמדד 27 סנטימטר! תיאור הצבעים הועבר בשלבים וכן תיאור הגוף הגלילי דמוי נחש צעיר אבל, לא שרשור, גרסיה א-דיוס, ביטוי שהושחל כאן יען האירוע חזר עליי ועל עצמו גם בשפה הספרדית, מרחק אלפי מילין משמה, בדיוק כעבור 34 שנים, שלושה חודשים ויומיים. תולעת חדשה הגיחה מחגווי-חגוויי ונקבי-נקביי. שנות דור חלפו עד אשר בקע דור חדש אל מחשכי חלליי הפנימיים. דור חדש של תולעים אשר לא ידעו את אימת אמצעי הרפואה המונעת שנקטתי 34 שנים, שלושה חודשים ויומיים קודם לכן, כאמור. אחת מהן הבקיעה דרכה לראות היש אמת באותות ובסימנים המבשרים כי אוויר הרים צלול כיין עוטף את המוכ"ז הנמצא הרחק מעבר להרי החושך או, למען הדיוק, מדלג על ההרים כמעט כדודי הצח והאדום אבל על מורדות הרי האנדים. שנית, הכרח מגונה צמח והגיח מהתחת הקדוש שבו חנן השי"ת את המוכ"ז, קורא במפגיע להעמיד במבחן חוזר את הישגי הרפואה הפנימית, ברם הרופא התורן במרפאה אשר בשיפולי הרי האנדים חף היה מחשיפה לחידושים והפתעות מכל תחום. מאז סיים חוק לימודיו והתמחותו הרחק בתחילת המאה הקודמת, לא למד דבר ולא שכח דבר. זיכרונות, לעומת זאת, היו לו בשפע. הזיכרונות הללו הפכו בפיו לסיפורי זוועה, כמו תיאור מפגשיו עם תולעים-אחיות למוצג ששטחתי בפניו. הזיכרונות קלחו מפיו בחדווה, מתארים כיצד התולעים, לאחר סיום מלאכתן במרחבי החללים הפנימיים של הקורבנות הנבחרים, החלו להציץ מכל פתח אפשרי, בעיקר גרונם של המסכנים הנתונים בידיו של הרופא הלץ.

 

שילוב מופלא של שתי שרשרות מזון שהן אחת; של המוכ"ז ושל התולעת Ascaris Lumbriciodes הידועה בקרב דוברי אנגלית כ-Roundworm. השם העברי, ככל הידוע, קרץ. נציגים נבחרים ממשפחה זו קיימו עם המוכ"ז יחסים סימביוטיים להפליץ

 

הנחתי על שולחנו, בצד המוצג המת, את התשלום, ובעודו מפליג בהנאה ביזארית על כנפי זיכרונו המלא זוועות כגון תיאורים פלסטיים של קריצות תולעים מבעד לאוזניים ונחיריים, נסתי מחדרו כל עוד נפשי בי, נחוש בדעתי להרבות באכילת שום חי וטרי, סגולה נאה לשמירת מרחק נאות מבעלי זיכרונות ורישיונות לעסוק בנקמת הרפואה. שמו של ספר מאת איון איליץ' שאליו עוד נתייחס בהתאם ובתיאום מלא עם מגבלות הזמן, המרחב, הידע ובעיקר ההון האנושי המתגלגל ברחובות שבהם אני חולף בין העלבונות, כפי ששר מאיר אריאל בשירו "הולך בטל". הנה עוד הבדל ביני ובין הרמן מלוויל. הלה כתב תיאור המרדף של רב החובל אחאב אחר הלוויתן מובי דיק בעוד אני מביט בהשתאות אל כל מה שמגיח מקרבי ומקרביי כאילו הייתי הלוויתן שבלע את יונה וד"ל. אבל בעיקר, אני מביט בהשתאות על תפוקת שתי אונות המוח המצוי בגולגולת הנישאת על צווארי, תפוקה המופיעה למולי על המסך בצורת אותות וסימנים מוסכמים אבל, העניין כרגע הוא המוח השוכן אחר כבוד בגולגולתי כפי שהוכח בסריקה ממוחשבת. הסריקה העלתה חרס בניסיון לגלות את מקום הולדת הרעש הפנימי הנעלם, אותו טִנְטוּן המלווה אותי מאז נפלתי אל תוך גומת שינה בלב מטע בננות בארץ אקוודור. כן, בגולגולתי שוכן לו מוח אנושי בתנאי שגיליונות הצלולואיד השמורים עמי הם אכן תפוקת ההדמיה ולא יצירה מפוברקת. אם כך, כמאמר צבי ינאי, לא דרושה הוכחה נוספת; אותו איבר שבו טמונים כל מופעי ה"אני" שלי הוא מוח. מוח זה, המופיע בצילום, מונח בגולגולתי בשלווה אילמת אפכי יש ראיות לכאורה כי האיבר הנצפה משמש גם מחולל היישומים הנפרסים עד כאן ולהלן.

חסרונותיי ומגבלותיי המנויים לעיל הינם ראשיתה של רשימה מכובדת וכבדת משקל; למשל, מושרש בי היעדר מוכח של יכולות וכישורים בסיסיים הנחשבים פריטי חובה בערכה הנישאת ומפעילה את ההומו-אורבאנוס. למרות הצליל הלטיני, זהו כינוי לא-מדעי המשמש, כאן ועכשיו, ציון לקודקוד הצמיחה של אילן היוחסין שבו השורש הוא הומו-האבילס, הגזע הומו-סאפיינס אירקטוס והצמרת גשומת עפעפיים, וכן, בעצם לא, לא אשוב למנות את כל חסרונותיי אבל בין אלה שלא נמנו עדיין מצוי החוש הטכני שהוא ממני והלאה. הניוון הנרכש ביכולת הבכי כבר הוזכר וישוב ויוזכר, וגם היעדר כל חוש לעסקים. חיסרון זה הוא היהלום שבכתר הענפים הקוצניים שבו עטור מצחי זהב שחור. חיסרון זה נחשב לשאור שבעיסה המבעבעת בגולגולתי, מרעיפה מסרים חשמליים במתח תת-נמוך. ג'רום ק. ג'רום אמר, "אני אוהב מאוד את העבודה, אני יכול לשבת שעות וימים ולצפות באנשים עובדים". אני, לעומת זאת, יכול לצפות בהנאה באנשי עסקים העוסקים בעשיית עסקים אבל, חצי שעה פה ושם בהחלט מספקת אותי. העניין הזה, לעשות כסף ועוד להתנפח כתרנגול בשעת מעשה ובעיקר לאחריו, פשוט לא מעניין אותי, או, הוא ממני והלאה; פרפרזה על הפסוק "והסכנה ממני והלאה/ והסכנה ממני והלאה", אשר נכתב ביד ענוגה, ידה של מאיה ב. אהובתי המתרחשת. בעיני רבים וטובים, ובהם כמה מידידיי הטובים (*) שנער יספרם על אצבעות יד אחת, לעשות כסף זוהי תמצית ופסגת הפעילות האנושית; ככל שיש בידך יותר כסף אתה יותר בנאדם ולהפך, וגם, הכסף יענה על הכול ובעבור חופן $ וגו' וגו'. פעילות זו, עשיית-צבירת-השקעת ובעיקר בזבוז כסף, מתחוללת נמרצות על פני כדור האדמה כל עוד הוא סובב ומסתובב באופן סדיר, תקין וגלובלי כפעילות נצחית, חסרת עכבות, גבולות ומעצורים. המהדרין יוסיפו, החלל החיצון גם הוא בעסקים, וכמובן, ללא הפסקה או התייחסות לקו האור הנע לאיטו וגם לא לעונות השנה המחליפות מקומות ותפקידים על פני הפלנטה שלנו לפי תוכניתו של האדריכל הגדול, ולענייננו, חילופי העונות ומשחק האור והחושך רלוונטיים רק אם הם נושאים בחובם הזדמנות עסקית הנסתרת, כמובן וגרסיה א-דיוס, מעיני המתחרים.

אלא שפטור בלא כלום אי אפשר. היד הנעלמה של כוחות השוק החופשי אינה מרשה קיום בכבוד ללא חופן דולרים. "בשביל כבוד, בנאדם, צריך לעבוד", אמר יהורם גאון בהיותו יצוק בדמותו של קזבלן, ואחיו בני מסכים עמו בכל פה ובידיים פרושות וקפוצות בהתאמה לניתוחי המאזנים והתחזיות למחירי סחורות עתידיים. ואין נפקא מינא אם אתה הטוב, הרע או המכוער. הכי טוב אם אתה יכול להכיל את שלושתם אבל, להציגם ולהפעילם בשום שכל ובתבונה כל אחד לחוד לפי הנסיבות ובהתאם להזדמנויות העסקיות והתפתחות התוכנית העסקית. כן, הגעתי הלום בעבור חופן דולרים אבל, ללא כוונות רווח. ולהבדיל, גם ללא כוונת זדון.

'אשר יגורתי בא לי'. באישון לילי הנוכרי התעוררתי עירום והנה אני על גדות אגם ויקטוריה.

"Mr. Livingston, I presume", אמר ברמליי ויבלעני חי (הוקלט אוטומטיקמנטה מפי המוכ"ז הדובר עברית בשנתו).

תחילתו של מסע הנדודים שלי נרשמה בספרי המדינה שבדרך מיד לאחר הטלת הפצצה הגרעינית על הירושימה, פצצה ראשונה מסדרה בת שתי פצצות. עד היום פליאה היא בעיניי כיצד הרהיבו הוריי עוז להביא ילדים לעולם כפי שהוא נראה בעיניי היום אבל, ראשית, ספק אם ידעו כלל על הולדת טכניקת ההשמדה הגרעינית; הרי בעת שהפרויקט הסודי התנהל במעבדות לוס-אלאמוס ומדבריות נבאדה היו הוריי טרודים בפיתוח טכניקות ויכולות מופלאות לצורך הישרדות-גרידא במובן הפיזי והבסיסי ביותר של המילה. הוריי ניצבו מול איומי טכנולוגיות מיושנות יחסית אבל קטלניות להפליא, וגם, במחשבה שנייה, פעילות זו, ההתרבות האנושית, הינה תופעה נפוצה למדי. הפריה ורבייה מתנהלות, כמצווה חצי-רצונית אם לא אינסטינקטיבית לחלוטין, יענו מצוות אנשים מלומדה. כך לאורך כל הדורות והתולדות ואין פוצה פה ומצפצף. הרי גם אני אב והעולם שאליו הבאתי ילדים, אינו נראה הרבה יותר מבטיח, וגם לא הרבה יותר בטוח. ברם, מקומה של הפליאה הונצח בגין קיצור תולדות אבא ואמא שלי שעברו את שנות מלחמת העולם השנייה על אדמת אירופה, אדמה שהייתה באותם זמנים מאוד לא ידידותית למשתמש האנושי, בעיקר אם היה ממוצא יהודי. עד דור שלישי. למעשה מדובר בדרגת סיכון גבוהה וקיומית לעילא. אחד מכל שלושה יהודים ואחד מכל עשרה שאינם מבני ברית לא הגיע לכלל זקנה או מוות בתאונת דרכים, כמקובל בחברות מתוקנות. אולי איני מדייק במספרים אבל, מתמטיקה, כבר ציינתי, אינה כלולה בסל הבריאות שלי. ברם, אני מניח שהיו להוריי די סיבות ונימוקים לעזוב את אירופה ולחפש לעצמם מקום ידידותי יותר למשתמש האנושי באשר הוא אדם אבל, לא כל כך מובן לי מדוע האמינו כי דווקא בארץ ישראל, שנקראה אז פלשתינה – א"י, הסיכויים להישרדות מוצלחת טובים ומשופרים מכל מקום אחר. במבט לאחור, הסיכויים לא נראו מבטיחים, לפחות איך שזה נראה כאן ועכשיו. אבל, אז, באותם ימי ראשית התהוותי, הכול היה נראה אחרת, כך לפחות סיפרו לי הוריי שהצטרפו לשירה ולריקודים שהיו חלק בלתי נפרד מההוויה הציונית שנבנתה בשיר ובעמל ממורדות הלבנון עד ים המלח. הבכי נשאר במסתרים והזיעה לא חסכה דם אבל, על החלופה האפשרית אני יכול רק לפנטז, כמו למשל, אילו הוריי היו מגיעים לאחת מארצות אמריקה, רצוי הלטינית, כי-אז הים לא היה אותו הים והערבים לא היו אותם ערבים. אני הייתי אולי סוחר בגדים מצליח, רופא או משפטן, שמא אפילו חלק מהשלטון הנבחר אבל, השבח לאל וגרסיה א-דיוס, החלופות הנ"ל נמנעו ממני יען אז, לאחר המלחמה העולמית השנייה למניינם, הייתה תקווה גדולה שורה על אגן הים התיכון, בעיקר על החוף המזרחי. התקווה נסמכה על תבוסתה של גרמניה הנאצית, ניצחון הטוב על הרע ושיבתה הזמנית לכאורה של התבונה למשחק המזל. המחר שאליו צעדו הוריי ואני, בקרבם נראה ורוד אם לא אדום כוורד, וגם הגיל, כלומר, עול השנים המצטברות, מוטב לומר אובדן השנים המצטבר, גרם ללחץ פיזי מתון הדורש פיצוי נאות. הרי על הוריי עברו שש שנים של מלחמת הישרדות קשה ועיקשת, כך שמה הפלא, נולדה והייתה תחושה כי פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות. התקווה, כך שנו רבותינו, היא חלום הערים ומרכיב חשוב, אפילו הכרחי, בכל ערכת הישרדות, וגם פיצוי נאות על אובדן רכוש וזמן ובעיקר פיצוי ושיפוי על מותן של אשליות התקופה שבה עוצב עולמם. הזמן של הוריי נתקע בין שתי מלחמות העולם אבל, אלה הן השערות וניחושים שלי בלבד. במשך יותר מ-50 שנה שבהן חיינו יחד על פני כדור האדמה הממשיך לסוב כסדר גם לאחר לכתם ממני כאילו כלום, לא היו בינינו הרבה דיבורים, ובינתיים הבשיל הזמן להציג בפני הקוראים את קטע הפתיחה מ''המדריך לנגן העיוור',' לא לפני שתאמֵר תודה לאלוהי האקראי המוחלט שהפגיש את הוריי והביא להתרחשות המופלאה, החד-פעמית ובלתי חוזרת, המנסה לשווא להפוך רעיונות לספר וסיפורו מוצג כלהלן אבל, פתאום נשמע כאן אהלן. אחד מידידיי הספורים הופיע כאן לפתע ובואו דוחה זמנית את הלהלן הנ"ל אבל, הוא עוד ישוב.

האב, הבן ורוח הקודש (*)

אלמלא הגלובליזציה האוכלת בעולמנו בכל פה, לא היה מרק עדשים נפלא זה בא אל קרבי. אומנם, טעמו מלוח במקצת לחכּי האנין אבל, עדיין שמור לו מקום של כבוד בין המזונות המורשים לבוא אל קרבי. מיד יסווג בקטגוריית ה"נפלא" ומשכן של קבע אתקין לו בהיכל הזיכרונות הטובים. את המרק הפליא להתקין ולבשל גיורא ידידי, שנחת כאן במהלך הפתעה אשר זימן לפני השי"ת. בעת היותי עסוק בקריאת יצירה זו בפעם ה-17, תוהה במה דברים אמורים, נשלחו אליי צלמו ודמותו של גיורא ידידי אשר נולד כחורחה וכעת, מתברר, הוא בדרך חזרה, תתארו לכם. לאחר 42 שנה. ועוד תשעה חודשים, שלושה ימים ושלושה לילות, בערך. ובכן, כוחות השוק באמצעות היד הנעלמה במופעה האלים גלגלו והביאו את גיורא עד כאן. שהינו יחד בנעימים שבוע בערך אבל, בינתיים צליל הגונג נשמע. גיורא חזר לזירת הפעולה בשדה המסחר העולמי. שם, על פי דיווחי לוויין התקשורת, הוא מצוי בשלב האהוב עליו, המשך משימה. אגב, זהו אחד הביטויים הראשונים שרכש בעברית-שפה-קשה. יוצא ששוב נותרנו מעט. אנוכי והמרק, נפלא כאמור, וגם אבן חן נוספה למחרוזות הזיכרון. ראשית התהוות אבן החן הזו התרחשה בתום המתנה מול דלתות אולם המכס בנמל התעופה שבארץ המושיע, הנקראת אל סלבדור בשפה הספרדית אשר דחקה את שפת הילידים לפינות נשכחות. איך שהוא, כלומר, גיורא ידידי, יוצא מפתח אולם הביינונידוס המוצב בשערי ארץ המושיע ההיא, הוא שואל, עשת, מי היה מתאר לעצמו שעוד נחזור וניפגש... ועוד כאן, כלומר, שם. הייתכן, חצה הבזק מחשבה את מוחי הקודח, הייתכן כי בצוק העיתים שכח ידידי את שורת המחץ בהמנון הצנחנים המכריזה "עוד נחזור וניפגש/ הצנחנים"? אבל מתברר כי ידידי לא שכח, כי הרי צנחנותו אומנותו. למעשה, גיורא מצוי בעיצומה של צניחה, הוא אפילו פתח מצנח רזרבי. כן, כן. מאחר שמצנחי הזהב ניתנים רק ליחידי סגולה ושועי ארץ, גילה ידידי בהגיעו למחצית דרכו בארץ המובטחת כי חופת המצנח הראשי הפרושה מעליו עשויה כולה חור-מול-חור שאותם ניתן לקבל לפי התור. אז גם התברר לידידי כי מה שאמור היה להיות רשת ביטחון אינו אלא חור-מול-חור-טַמְבְּיֵין, והאדמה, אמא אדמה, נשמעת לחוקי הפיזיקה הקלאסית ועולה לקראתו במהירות איומה ומאיימת של 10 מטרים בשנייה. מהירות זו התופסת תאוצה מבטיחה נחיתת ריסוק יען הצנחן הקרבי, כשהוא צונח באימונים, גומא את ארבע מאות המטרים בין המטוס לאדמה במהירות קטנה בהרבה, 6-5 מטרים בשנייה, וגם אז הוא נחבט כהלכה ומבצע גלגול בלימה. כל זאת ועוד התברר מיד לאחר לחיצות הידיים, החיבוקים והנשיקות כנהוג במקומותינו אבל, ראשית יש להזכיר נשכחות: פגישתנו הראשונה התחוללה אף היא בסיוע כוחות השוק ובאקראי מוחלט אבל, נפגשנו בשער, שערי הכניסה לבסיס קליטה ומיון של צבא ההגנה לישראל. השער ההוא היה עטור כרזת ברכה כמעט בדיוק כמו היום לפני 42 שנה, שישה חודשים ושבוע אבל, הברכה בשער ההוא הייתה כתובה עברית למהדרין, "ברוכים הבאים בשערי צה"ל". ועוד פסוק מאמרות השפר של בן-גוריון המתחיל ב"תדע כל אם עברייה..." בימים ההם נזקק גיורא לתרגום בגוף הסרט יען העברית לא הייתה שגורה בפיו אבל, הספרדית טרם הייתה שגורה בפי ולכן לא אני הוא שתרגם. בהמשך פגשנו עוד המון כרזות שנבלעו בשלל פקודות מטכ"ל, נוסח מקוצר אבל, השער היה שערו של בסיס צבאי שממנו יצאנו, לאחר הליכי קליטה ומיון, לבושי מדים חדשים ונעולי נעליים חומות שנקראו אדומות להאדרת הרושם, וכבר היינו עטורי דסקיות זיהוי, נושאי פנקסי שבוי ובקיצור, חברים בארגון הגדול והחשוב בסביבה, הוא צבא ההגנה לישראל, מכריזים על כוונה להיות השפיץ של חוד החנית. באותם זמנים נחשבה הכניסה בשער זה ככניסה בעול מצוות. בעולם הגברים הלוחמני שהיה מתהווה סביבנו בעקשנות אינטנסיבית, הייתה לכניסה זו משמעות רבה. שמועות עקשניות טענו כי המסלול שעליו אנו עולים טומן בחובו שלל סכנות וסיכונים. יודעי ח"ן נקבו אפילו במספר, ארבעה אחוזים. זהו שיעור הנפגעים המקובל בארגון. המספרים המוחלטים הינם בגדר סוד מדינה אבל, מדובר באלפים רבים. אותם ארבעה אחוזים אמורים להיפגע בעת מעבר המסלול המתוכנן עבורנו, אלא שהחשש היה מאיתנו והלאה. היינו צעירים, נוטפי טללי התנדבות עבריים וששים אלי פעילות מבצעית ואקשן עד כדי התעלמות משמועות. סרן שמועתי, אגב, התקדם יפה בחיים ובסולם הדרגות והיום הוא נושא על כתפיו הזקנות דרגות תא"ל ותוארו קש"ר, קצין-שמועות-ראשי אבל, לא בנושאי צבא וביטחון עסקינן. גַּמלֹא בעסקי הממלכה. אנו שנינו עסוקים היום בשימור אתרים. לא אתרים עולמיים. אפילו לא לאומיים. אנו עסוקים בשימור עצמנו ומורשתנו יען אנו שנינו נמצאים בישורת האחרונה של מסלול ההישרדות, וראו זה פלא, בקרב ארבעת האחוזים הנ"ל לא באנו, כלומר, בתאונת אימונים לא נפגענו. גמלֹא בתאונת דרכים. אש האויב החטיאה וכך גם אש כוחותינו הנקראת מִשּׁוּמָה אש ידידותית, כך ששנינו נותרנו שלמים בגופנו ובנפשנו אבל, בגפנו.

בעת הנסיעה אל ביתי, הניצב כזכור על מדרונות הר געש לא-פעיל-לפי-שעה בעיר הקדוש המושיע, היא סן-סלבדור, גיורא מבהיר כי בא לנוח וליהנות מאוכל, יין, נשים ומנוחה נכונה – לא חשוב הסדר אבל, שיהיה הרבה, ומכל דבר. במקום אנחה פולנית-גליצאית ולחלופין צחוק צבאי קצר, אני משגר שתיקה אוהדת, כלומר, מחייך בידיעה שבתוך האיש הזה שהחליף ב-40 השנים האחרונות את כל תאיו כמה פעמים וגם החליף צורה, צבע ותוכנית מתאר, עדיין שוכן ידידי משכבר הימים. לא תש כוחו ולא נס לחו. אומנם, לעיניו שכהו הוא מרכיב משקפיים בשעת הצורך וגם, חשוב לציין, בעוד אנוכי הסתפקתי בעמדת הצופה החמקן, גיורא ידידי הקים משפחה, עשה מילואים, הקים חברת בנייה, עשה עסקים וראה ברכה בעמלו, כלומר, עשה חיים משוגעים. גיורא בחר לבנות עבור האלפיון העליון. הבחירה הנכונה אפשרה לו ולמשפחתו להימנות עם העשירון העליון אבל, כרבים וטובים עלה גיורא ידידי וירד על גלי השוק החופשי הסוערים בגזרת הפעולה עד כי חטף את המכה המסיימת. כן, גיורא נמצא בראשיתו של פרק חדש בחייו אבל, כעת, במקום ובזמן הזויים לחלוטין, אינו מפסיק לרגע להודות בנוסח עזאם-עזאם-המודה-מודה-מודה, אלא שגיורא ידידי הוא מודה ועוזב. טרם נודע אם ירוחם. בינתיים, להפתעתי, מודה גיורא לכולם. במיוחד לאלה שהביאוהו לצאת מהארץ כמעט כפי שנכנס בשעריה לפני יותר מ-40 שנה, עם תרמיל על השכם ורכושו העיקרי אמונה גדולה בכוחו להסתדר מחדש בכל מקום ובכל מצב. אפילו הידיעה הנושרת ממרחבי האינטרנט אינה משביתה את שמחת ההודיה. הידיעה מדברת על ארבעה מיליארד דולר אשר שולמו טבין ותקילין ובמזומן תמורת העברת השליטה בחברת ישקר. המשלם הוא אלוף העולם החופשי בהשקעות. אחד, וורן באפט. המוטבים אינם אלא האב והבן למשפחת ורטהיימר, הללו שבדרך אל העושר וההצלחה העניקו לחברת גיורא מלר עבודות בניין את המכה המסיימת. מהלומת אצבע צרדה שלהם הביאה קץ לחלקו של גיורא ידידי בבניין הארץ שבה אמורים היינו להיות מנוחמים. להפתעתי, גיורא מאחל להם כל טוב והמשך עסקים מוצלח. פה אני מבחין בשינוי אבל, קטונתי מלומר אם לטוב, לרע או למכוער; גיורא חדל מלעסוק בציונות המעשית, וגם לשאלתי אם יתרום למגבית הוא משיב בשתיקה. הרי עוד מעט ישוב להיות חורחה, אפילו. ותתארו לכם גם. מכל מקום, עברו עלינו כמה ימים נעימים בצוותא שקטה. להפתעתי לא העלינו כמעט זיכרונות מתקופת השירות המצוין בחיל הפרשים. התרכזנו בעתיד, אפכי לא כל החיים לפנינו, רק חצי, במקרה הטוב כלומר, אם ירבו שנותינו כשנות חייו של משה רבנו ע"ה אבל, הסכמנו שנינו, בחצי השני ראוי לא לחזור על שגיאות ששגינו במחצית הראשונה ובעיקר, ראוי להישמר ולא להיקלע מוקדם מדי ובחוסר אונים מוחלט למרכזי בקרת הדעיכה הפזורים ברחבי הדמוקרטיות המתועשות כחלק בלתי נפרד מהמערך הכלכלי-חברתי הנושף בעורפנו.

 

הולדת החברות: המוכ"ז וידידו גיורא במופע קרבי אמיתי – פעולת צה"ל בסמוע, נובמבר 1966

 

ובכל זאת, אני שואל, בנוסח הכנר על הגג ובמהלך התחברות אל מרק העדשים שבישל עבורי גיורא בהתאמה אישית מושלמת, מה כבר היה נגרע בעולמו של השי"ת אם היה מכניס קצת רחמים באב ובבן וגם ברוח הקודש אבל, ממש קצת. קורט רגש אנושי, משהו דמוי חמלה, וכמובן במינון נמוך, שלא יזיק חלילה לעסקים ולא ישפיע על עקומות הביקושים וערך המניות, ואולי יעזור קצת ביחסי ציבור. מדובר אם כן בטיפ-טיפה. משהו הבטל בשישים שאפילו שריטה לא היה מותיר בתדמית העסקית הזוהרת, המוצלחת והקשוחה. שהרי החשש הוא שאם ידע ההמון הנבער כי נפתחה עונת הוויתורים, מי-יודע-מה-עוד יבקשו מהם ומה תהא אחריתם ועמה אחרית מפעלם ואז הגליל והנגב והמפעל הציוני כולו מה יהיה עליהם. אלא מה, אני הרי אינני איש עסקים ומה-אני-מבין-בכלל בכסף גדול ובוויתורים קטנים כמו M$1 אבל, בדרך שבה מתנפח האגו עד היותו אטום ומושחת צורה מרוב נפיחות, בזה אני מבין. קצת. לכן אני מרשה לעצמי להניח כי אם, ושוב הדגש על אם ונניח, האב והבן היו מוותרים טיפה ונותנים לאיש את המגיע לו, משהו כמו M$1 – האיש הרי בנה את הבית, על כך אין עוררין. התשלום עבור בניית הבית הפך להיות חלק מסכסוך שפרץ בין האב לבת זוגו. סכסוך שבו אין לו לבנאי לא יד ולא רגל – ונניח שכך היה, הקפיטליזם הרי לא היה נעשה פחות חזירי אם היו האב והבן קצת פחות נחושים, וגם שימון פרס, מפריח המושג קפיטליזם חזירי, הרי ימשיך להשתכשך ולהתחכך בהם כך או כך. הוא ודאי ישמח לרתום אותם לעגלת חזון הפיתוח האזורי. את הנגב והגליל הם מפתחים, עם או בלי מירכאות, גם בלעדיו. יתרה מכך, אם היו הללו משלמים לחברת גיורא מלר עבודות בניין (זצ"ל) את המגיע לה, כלום היו מקלדות סבר פלוצקר ושאר כתבני המדורים הכלכליים והבלוגרים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית נוטפות צוף דביק ומתקתק פחות? כלום היו מהללים פחות וחס וחלילה לא עוברים לפרסומות, לקילוסין ולברכות וגם לתשבחות ולדברי הלל? הבעיה נעוצה, ככל הנראה, ברוח הקודש הנוהגת במקומותינו כאילו הייתה רוח המפקד. מה הייתה אומרת רוח הקודש, זה מה שחשוב. רוח הקודש הייתה כנראה מוחה נמרצות על הפגיעה בקודש הקודשים, דהיינו בכללי המשחק של השוק החופשי, וגם בל נשכח את נציגיה עליה אדמות, עורכי הדין, רואי החשבון והשו"בים. הרי אם היהודים יתחילו להגיע להבנות על בסיס נכונות לוויתורים ורוח טובה; קיימת סכנה ברורה, ודאית, מוחשית ומיידית שהרעות תשוב למחוזותינו כמו בימי הפלמ"ח, רחמנא ליצלן, ואז, לדעתם של העו"דין, הרו"חין ושאר מרעין בישין, המיזם הציוני, כשהוא נטול עימותים משפטיים ושכ"ט נלווה, הוא כבר לא עסק ואפילו לא ביזנס, יענוּ אירוע נטול תשואה פנימית אטרקטיבית ובלתי כדאי בעליל. אם כך ואם כך חזרנו לנקודת המוצא. בשלב זה מוקדם עדיין לדבר על פרידת הגועל מהנפש. המיזם הציוני ימשיך בדרכו הבלתי צפויה והבלתי מובנת להעשיר את המועטים והכשירים הנהנים מכל תפנית ובכל מצב. גיורא ידידי ימשיך לעשות את מה שהוא יודע ואוהב, כמעט כזורבה היווני אבל, מיסים ישלם כחוק במדינת פלורידה החברה בברית המדינות של צפון אמריקה. כארץ הקודש גם זו היא מדינת מהגרים, רבת פנים אתניות למהדרין אבל גדולה, רחבה וידידותית למשתמש, וגם חלק בלתי נפרד מהקפיטליזם הנאור, אות ומופת לאור הגנוז שטרם האיר את חשכת עולמנו הצר כעולם נמלה. המשך יבוא.

 

(*) רוח הקודש הוא כינוי הצופן לכוחות השוק אשר נחמיה שטרסלר הוא נביאם.