פרק ראשון
כשהתעוררה אירנָה משנתה כבר היתה השעה שמונה. אורות מלאים ניגרו על החלון ובחדר עמדה דממה בלתי נעימה, כמו נעזב הבית מיושביו.
השכם בבוקר חדרה אל שנתה קימתו החפוזה של בעלה. למזלה לא העיר אותה הפעם. הוא יצא מן הבית בטריקת דלת והשאיר בפנים את זיעת גופו ורוגז עצור.
אירנה העבירה את השמיכה מעל ראשה וצללה אל תוך תרדמה עכורה.
משהקיצה רווח לה. המראות הדלוחים שתססו כבדים בשנתה שקעו ונמחו מזיכרונה. ראשה היה ריק. היא קמה מן המיטה ומיששה את רגליה הרדומות. מיד התלבשה ויצאה להכין לעצמה כוס קפה.
בבית זה נולדה ומכאן יצאה לבית הספר. בתום שש שנות לימוד עבדה בחנותם של היהודים, הסמוכה לביתם. ממפתן זה יצאה לפני שמונה שנים לכנסייה להינשא.
כשנישאה עוד היו הוריה בחיים. הם האריכו ימים והתבוססו בשיבתם המבולבלת. בחודשים האחרונים של חייהם היו סבוכים בהזיותיהם והציקו לה. תכופות היו מזכירים לה כי את הבית ואת האדמה סביבו תירש היא, ולא אחיה. אחיה הבוגר מת בשכרותו לפני שנים.
מותם הותיר בלבה חלל שהלך והתמלא בחרדות ובהנאות קטנות. לימים חיפשה מסילה אל חייהם שכָּשלו. ביקשה לראותם צעירים, אך דבר לא הועיל. היעלמותם היתה גמורה. אפילו החפצים הרבים, הגדולים והמוצקים, שבהם השתמשו במשך שנים, אפילו הם לא העלו בראשה מראה שהתגעגעה אליו. בסיוטי הלילה ראתה אותם בדיוק כמו בחייהם: מלאים, חשדנים וממורמרים.
לאחר מותם נדמה היה לה כי חייה עם בעלה יהיו מאושרים. היא עבדה בבוסתן ובערוגות הירק. היא אהבה את השקט של הצמחים והיתה יושבת שעות על הארץ ומקשיבה להם.
לפרקים היו תמונות מן הכנסייה באות וניצבות מולה, וכמו בילדותה חשה שגם היא משתרכת עם העניים של המשיח, עושה את דרכה לירושלים.
בסוף הקיץ היתה מעמיסה על העגלה ארגזים עם פירות וירקות ויוצאת העירה.
היציאה החפוזה והחזרה האיטית היו משככות את חרדותיה, ובתום העונה היתה יושבת בגזוזטרה ומתבוננת בתנועתם של העצים ובמעופן של הציפורים.
אך האושר, או ככל שנקרא לו, לא האריך ימים. בזה אחר זה באו האסונות, שיטפונות גרפו את הטראסות ועקרו את הבוסתן ממקומו. ולא די בזה, שתי הפרות, שתי הכנועות, חלו ומתו בלילה אחד. כמו הסכימו ביניהן בסתר להסתלק יחד מן העולם.
כשפתחה בבוקר את הרפת וגילתה את שכיבתן הדמומה חטפה קרש והלמה בהן. משלא קמו הטיחה לעומתן: 'לא אניח לכן למות, מנוולות.'
בערב סיפרה לבעלה על האסון. תגובתו היתה קרה וקצרה, 'ממילא עמדו למות,' והוא יצא לקבור אותן מאחורי הרפת.
לאחר הקבורה הגישה לו אירנה את ארוחת הערב וישבה מולו. הוא כילה את הארוחה בחופזה וביקש תוספת. היא התמהמהָה מעט והוא זירז אותה בהמהומים, כדרך שמזרזים בהמה עצלה.
כבר שמונה שנים מאז נישאה לו. עתה דומה היה לבעל אחוזה שירד מנכסיו ושוב אין לו עניין לא באשתו ולא באחוזתו, אלא בחומו של המרק שמגישים לו, ואם אין המרק חם דיו הוא שופך אותו באין אומר אל העביט.
'איך היה בעבודה?' התעשתה ושאלה.
״למה את שואלת?״ אמר בלא להרים את ראשו.
אירנה ידעה. עוד מעט ילבש את כתונת הלילה, יערֶה כוסית אל גרונו ויאמר, 'אישה, צריכים ללכת למיטה.'
פעם היה איזה טעם בגמגומו. עתה מעוררות בה תנועותיו, אפילו המתונות — חרדה.
'יש לי כאב ראש,' ביקשה לקדם את הרעה.
'תמיד יש לך כאבי ראש.'
'מה לעשות?' חשפה את חולשתה.
'אל תחשבי על זה.'
'אניח רגע מטלית רטובה על המצח,' ביקשה לעכב את ההוצאה לפועל.
היו אלה תחנוני שווא. ברגע שלבש את הכותונת שוב לא היה מנוס ממנו. ובכל זאת הוסיפה ואמרה, 'אין לנו פרות. הלכו להן.'
'את מדברת עליהן כאילו למדו איתך בבית הספר.'
'שבע שנים חלבתי אותן.'
'אז מה?' פקעה סבלנותו.
בשעתו היה זה אחרת. היו יוצאים לטייל לאורך הנהר, נוסעים לפרקים לבירה. הוא לימד אותה לשתות ולא פעם היו משתכרים יחד ואז היה משמיע מילים שהיו ערבות לאוזניה.
האושר המועט הזה פג חיש מהר. עתה הוא חוזר מעבודתו יהיר ומרוגז, זולל את הצלי ומבקש תוספת. המילים כמו נאלמו בפיו. עתה אינו משמיע אלא המהומים. היא קולטת את המהומיו ומיד אוחזים בה כאבי ראש חזקים.
