כמה מוכר, כמה זר

א. 

ישראל, אביב 2009

 

חריקות הפלסטיק היו הצליל שהרעים באוזניו רגע לפני שהבריק הברק. באופן חריג גברה מהירות הקול על מהירות האור. עד כמה גדול כוחו של צליל צורם, רעש הכיסאות בשעה שקמו המתפללים ופנו בכיוון ירושלים, שבקלות מביס הוא את קסמה של קבלת השבת. הברק הִכה בו מכיוונה. הירוק שבעיניה עורר צמרמורת בלתי־מוכרת בעורפו, והוא השפיל מבט נבוך אל הסידור. הקולות הגבריים השתלבו יחד בהרמוניה שהופרעה במחיאת כף לא קצבית של החזן. קולות השירה הגברית בלעו את קולה של החיילת שעמדה בגפה בעזרת הנשים. היא חמקה מצריף בית הכנסת עוד קודם שתמה התפילה. אופק עקב אחר דמותה, שהלכה ונבלעה בחשכת הבסיס.

חיילת דתייה בבית ליד. מעניין מאיזה שבט היא. הוא קיווה לפגוש אותה בסעודת ליל שבת. ריח חריף של דג מרוקאי מילא את נחיריו בכניסה לחדר האוכל, ומבטו נדד בחופזה בין השולחנות המרובעים. מפת פלסטיק לבנה הסתירה את הצלקות שהשנים הטביעו בפורמייקה החומה. עיניים ירוקות לא אותרו בשולחן הבנות. אופק הפיל את כל כובד גופו אל הכיסא, מאוכזב. לאות השבוע זרמה מראשו אל הקרקע כאילו היו בהונות רגליו חוט הארקה. מה יש בו, בליל שבת, שמצליח לפרק אותו, להשרות עליו תחושה של תבוסה? קו הגבול הדק בין סיום השבוע החולף לתחילתו של חדש, חשב לעצמו, הוא סוג של מחסום שהנפש והגוף הנושא אותה מתקשים לעבור בכל פעם מחדש. רגליו הכבדות דאבו אחרי שבוע מתיש במיוחד, סיכום לסדרות הניווטים שבמסלול ההכשרה. נועם, מפקד הצוות שלו, סבל מתסמונת המפקד הטרי - תאווה בלתי־נשלטת להוכיח קרביות. אופק סלד ממשחקי הרודנות הללו. יותר מכול שנא את ניווטי הבלת״ם. ברגע שחשבת שהגעת אל היעד, כשחולשת הסוף כבר החלה להרעיד את רגליך, נועם מעביר יד על ראשו קצוץ השיער, מושיט לך בחיוך ציני את המפה ומסנן בקול נמוך והחלטי: ״חצי שעה להתכונן לניווט בלתי־מתוכנן ליעד הבא.״ ומה תאמר לו, שאתה רוצה להרוג אותו עוד רגע? שנמאס לך כבר מהכול? למה נועם מתקשה להבין שלא כל בני האדם נולדו קלי רגלים כמוהו? אופק למשל סחב על עצמו, לצד כתפיים רחבות, גם כרס מתפתחת. מגיל צעיר נאבק בגבעונת העגלגלה הזו שמתעקשת להידבק אליו. אופק טפח על בטנו, נזכר לשם־מה הגיע אל חדר האוכל. אולי כבר תפסיק להתפלסף ותתחיל לתדלק? באסה לסגור שבוע ניווטים בשבת בבסיס. באסה.

פסוקי הקידוש שניגן אריאל אילצו אותו להתנתק, לפחות לזמן־מה, מן הרחמים העצמיים. בורקס תפוחי אדמה ברוטב פטריות, דג טבוע בשכבת שמן נדיבה, אדומה מרוב פפריקה, ועוף מתובל באגרסיביות ששאריות העור לא הוסרו ממנו. מטבח צה״לי. הוא דחף פנימה מנה אחרי מנה, בקושי מודע לטעם, בולע את הבשר אחרי מה שנדמה כלעיסה סמלית בלבד, העיקר לשבּוֹע. כל כך שונה מסעודות השבת בבית. רענן התחיל לסלסל - ״נגילה הללויה״, אבל לאופק לא היה כוח להצטרף. הוא התחמק מהזימון, בירך בשקט ויצא אל אזור המגורים. כבר כמעט שנה הוא בבית ליד ואף פעם לא ממש שם לב לשלט ״מגורי בנות״. אסורה הכניסה לחיילים. בפקודה.

הוא לא התגייס לצה״ל בשביל לפגוש בנות. עוד לפני הגיוס הקפיד לשמור מרחק מהן. לא שבנות לא סקרנו אותו, אבל הוא בחר להתנזר. זאת היתה בחירה מודעת. אחרי שראה איך התוכניות לשירות קרבי של ארז, אחיו הבכור, הלכו ונמוגו ככל שהתהדק הקשר בינו ובין נורית, נזהר אופק מבנות. הוא חלם לצאת לקורס קצינים, לא להחליף בגיל עשרים חיתולים לזאטוטים. אם מבנות השתדל להתרחק, הרי שמחיילות על אחת כמה וכמה. האישה המיועדת לו, זו שהוכרז עליה בת פלוני לבן פלוני, לא מבלה את שבתותיה בבסיס צבאי. ביקום המקביל שלה, שאמור מתישהו להיפגש עם זה שלו, המיועדת היא עכשיו מן הסתם בת שירות לאומי מסורה או תלמידת מדרשה חסודה. לא חיילת. בשום אופן לא חיילת.

אופק מיהר להסתובב ולהתרחק מהשלט, זה המכריז על הדרת גברים ממגורי הבנות. בבעיטה פתח את דלת הבלוק הלבן של צוות נועם, וצלל במדים ובנעליים אל המזרן הדקיק.

כאב גב של שינה ארוכה מדי העיר אותו. השמש כבר החלה לבשל את החדר. אופק הזיע. איך אפשר לחיות מבחירה בתוך הלחות הביצתית הזאת, שאל את עצמו בכל פעם מחדש כשאגלי זיעה טפטפו ממנו. כמו מרבית אנשי ההר, לא הסתגל אל הלחות השפלתית. בסוג של תימהון מהול בהתנשאות הביט בהם, באנשי השפלה המכנים את עצמם תושבי המרכז, המתעקשים להצטופף בתוך קוביות בטון מזיעות. אופק התמתח. השעון הראה שמונה וחצי בבוקר. יתכבד וירשום הקב״ה חצי שעה איחור לתפילה.

כשאץ לבית הכנסת, מכוסה בטלית, מנגב את פניו וידיו שנותרו רטובות מהתרעננות של בוקר, נזכר בדקיקה. הוא לא מתעניין בבנות, ודאי שלא בחיילות, רק רגליו הן שהובילו אותו לרַגל בצד הנשי של הצריף. הוא הקיף בכוונה משמאל את בית הכנסת, פוסע בכבדות על שביל החצץ, נבהל מן השאון שהקימו רגליו. היא היתה שם. חיילת בודדה וכובע צבאי נלעג על ראשה, עומדת ובידה סידור. כשחלף במהירות בחלון מול פניה, הנהנה קלות בראשה כלפיו. האם דמיין? האם היה זה רק הנהון של תפילה?

שוב השפיל את מבטו מול עיניה. הצמרמורת החלה בעורף, אך הפעם המשיכה וירדה עד שיפולי הגב. המדים השתקפו בעיניה והפכו את הירוק בהן לירוק יותר, כזה שאופק לא פגש אף פעם.

לא, מה פתאום, הוא לא מתעניין בבנות, על אחת כמה וכמה בחיילות, ובכל זאת נדרך כשיצאה כמה דקות לפני סיום התפילה. בזריזות לא אופיינית קיפל את הטלית ומיהר אחריה. לשלושים דקות איחור יוסיף וירשום הקב״ה הברזה של חמש דקות.

היא צעדה לעבר מגורי הבנות. שני צעדי רדיפה והוא כבר פוסע בסמוך אליה, המום מהנחישות שבוערת בו. ואולי הרחמים העצמיים על השבת שנאלץ לסגור בבסיס הם שדחפו אותו אליה? רגע לפני שפתח את פיו נשם עמוק, כולא את האוויר בריאותיו לשלוש שניות ונושף. ביקש להיפרד יחד עם הפחמן הדו־חמצני גם משאריות הביישנות ההססנית, זו שליוותה תדיר את צעדיו.

״שבת שלום. אני אופק,״ זרק לעברה בקול הכי יציב שהצליח לגייס.

״שבת שלום, אני אסנת,״ ענתה לו, מאטה את נסיגתה הנמרצת. העיניים שהפנטו אותו מרחוק היו כעת קרובות ומרוכזות בו. הנינוחות המאירה שהיתה בהן רק הגבירה בתוכו את הסערה.

״את חדשה כאן בבסיס, נכון?״ הצליח בקושי רב לחבר הברות למשפט.

״כן,״ ענתה לו, ממשיכה לצעוד. ״הועברתי לכאן לפני חודש. זאת השבת הראשונה שאני סוגרת.״

אופק צעד לידה, מנסה להתאים את צעדיו הכבדים לצעדיה הקלילים. כשהעיפה בו מבט עידוד נוסף שאל בהיסוס: ״אפשר לשאול מה את עושה כאן?״

״אפשר,״ חייכה לביישנותו. ״מש״קית ת״ש של פלס״ר צנחנים. ואתה נח״ל, נכון?״ הביעה התעניינות מאולצת בחייל הנבוך.

בהנהון ענה לשאלתה ובתנועת יד מהירה היטיב את הכיפה המאיימת להישמט ארצה מהתלתלים הכסוחים שעל ראשו. ״ואפשר לשאול גם מאיפה את?״

״אפשר,״ צחקקה, ״מירושלים. ואפשר שאת השאלה הבאה שלך תשאל ישר, בלי ה'אפשר לשאול' הזה.״

״טוב,״ ענה לה. ״ירושלמית... אפש־שבט נצח סניף שונר״א?״ ניחש במגזרית. וכשנעצה בו מבט נבוך ולא ענתה הוסיף: ״בני עקיבא ברמות אשכול?״

״אה, לא,״ נימה של התנצלות התגנבה לקולה. ״אני מהעיר העתיקה. לא הייתי בתנועת נוער. ואתה?״

״אני מקדם.״

״קדם? איפה זה בדיוק?״

״התנחלות בשומרון. בין שכם לרמאללה.״

עד כאן שלב א' של היכרות בסיסית בין זרים. אמור לי מאין אתה, ותקוטלג מיד למגירה המתאימה. מה הלאה? מה אומרים? איך לא נותנים לשתיקה לבלוע אל תוכה את גלי הקול שהדהדו ביניהם? איך יוצרים תיבת תהודה בין שני זרים, כזו שמעצימה את גישושי ההיכרות הגמלוניים וההססניים, וממשיכה לנגן אותם? ועל מה בעצם יש לו לדבר עם אחת שלא היתה בבני עקיבא ולא מכירה את קדם?

קדם. כמה התגעגע אל הגגות האדומים בלב הנוף הסלעי. קדם לא היתה לו רק בית והורים וחבר'ה; קדם עבורו היא עולם ותפיסת עולם שצרובים היטב בגנים התודעתיים שלו. קדם היא החלון שרק דרכו העז להציץ אל עולמות אחרים.

״חם היום,״ ניסה את האופציה האנגלית.

״אהה,״ לא עזרה לו.

הוא העז לשאול אם היא בדרך לחדר האוכל, וכשהסבירה שבכוונתה לאכול במגורי הבנות את האוכל שהביאה מהבית, התייאש ונפרד ממנה בברכת שבת שלום. ההתלהבות הראשונית דעכה. מי את, אסנת? למה את לא אוכלת בצוותא עם כולם?

במשך השבוע לא ראה אותה, אך ביום שישי פגש בה שוב ביציאה מן הבסיס. נועם נידב אותו לארגן את הציוד ליום א' לפני היציאה הביתה, ואמנם כלפי חוץ קיטר על הסנג'ור, אבל היה משהו נעים בשהות בבסיס לבד, בלי המולת החברים הרעשנית שעטפה אותו כל השבוע. קצת בדידות. מה רע? פעמים שחש בה, בבדידות, דווקא בתוך צהלות או ויכוחים קולניים. אז היה הניגוד הזה - בין ההווי החברי שהקיף אותו לבין הצריבה הפנימית שבערה בתוכו - רק מכביד על לבו; אבל כעת, במסדרונות הריקים מקולפי הסיד, נמלא בחדוות בדידות. בסבלנות היסודית שלו עבר על רשימת הציוד, מעיין בפנקס ומוחק בדקדקנות בפס אדום כל מה שכבר שכב עטוף ומקופל בכניסה למחסן הציוד. משסיים את מלאכתו יצא בגפו משער הבסיס אל תחנת ההסעה. תחילה לא זיהה אותה. היא לבשה מכנסיים. אמנם לא הדוקים כמו של יתר החיילות, אבל בכל זאת, בלי החצאית של שבת היא נראתה כמו כולן, עוד חיילת.

אחרי ברכת שלום מהוססת שאל אותה אם הצנחנים מתנהגים יפה. אסנת נאנחה והחלה לספר על חייל ששיחק עם הנשק ונפצע, ושיש לה חשד כבד שלא מדובר במשחק תמים. הוא נזכר שהשמועה הזאת רצה בבסיס. כשאמרה שהיא בדרך לכפר סבא לבקר בביתו של החייל, שבדיוק שוחרר מבית החולים, לא הצליח להסתיר את השמחה שאחזה בו. ״כפר סבא? גם אני עובר שם בדרך לקדם. ניסע יחד?״

היא ענתה רק ״למה לא.״ אבל תיבת התהודה ניגנה חרישית את נימת ההתרגשות שהתגנבה גם לקולה. הצמרמורת כבר היתה מוכרת.

הפעם אסנת הובילה את השיחה והיא קלחה בנינוחות, ממסה אט־אט את מבוכתו הטבעית של אופק. דיברו על הקשיים של מסלול קרבי שמביאים חיילים צעירים למצבים קיצוניים. העיניים שלה נצצו אליו, משרות שלווה, מביעות התעניינות כנה. הוא חשש להסיר את מבטו מעיניה, להביט אל הגוף המסקרן שהיה כה קרוב אליו. רק להרף עין, כשידיה נשלחו להדק מחדש את הגומי שהחזיק את פקעת שערה, גלש מבטו במורדו, שחור וגלי, אל מפתח צווארה.

מן השיחה הכללית עברו אל הפרטי, ואופק מצא עצמו משתף אותה בקשיים שלו. אף שחלפה שנה כמעט, עדיין לא התאושש לגמרי ממבצע עופרת יצוקה, סיפר לה, והנה עוד רגע הם עולים לצפון ומי יודע מה מחכה לו בגבול לבנון. בעופרת יצוקה הם הוכנסו פנימה אל צפון רצועת עזה, לוחמים צעירים בשיאו של מסלול ההכשרה. שלחו אותם להחליף את הצוותים הוותיקים, שאחרי שבוע בשטח הוצאו להתרעננות. הם לא לחמו, רק החזיקו את המבנים שהכוח כבר כבש, ובכל זאת אחז בו הלם אל מול החורבן שהקיף אותם. חורבות היישוב ניסנית שעליהן ישבו, וחורבן בתי הפלסטינים. הרס חסר פשר מלוא רוחב העין. החבר'ה סביבו צהלו על ההזדמנות לקחת חלק במלחמה, אבל בתוכו ניקר פחד. יותר משהיה פחד מן ההווה היה זה החשש מן העתיד, מן היום שבו יצטרך להילחם באמת. ומה בכלל התוחלת של התמרונים הללו מול חמאס, שאל ההיגיון, או שמא הפחד. כולם קיללו את ההססנות של הפוליטיקאים, אבל הוא בירך עליה בסתר לבו - שיתף את אסנת במה שלא חש בנוח עד כה לשתף אחרים. בתוך הצוות היה חייב להסוות היטב רגעי חולשה, על אחת כמה וכמה רגעי שבירה. ובקדם? גם בקדם סבלו החבר'ה מאותה התסמונת. הכניסה לקדם מותרת לאמיצים בלבד. לדבר על קושי? לא ביישובנו.

איך בדיוק גלשה לה השיחה לסדרת הטלוויזיה ״סרוגים״ בזמן שהוא עדיין היה שקוע בהגיגי עזה? ״סרוגים״ אמנם היתה שיחת היום בקרב צעירי המגזר, אבל בכל זאת התפלא שהצליח לאבד את רצף השיחה. בזמן שנאבק לייצב את מבטו מול עיניה ולא לאפשר לו לגלוש מטה, היא פיזרה לרגע את שערה, וריח השמפו שחדר לנחיריו בלבל עליו את דעתו. מבעד למסך ראה את ידיה מלוות בתנועה קלה את דיבורה. ״בשנים האחרונות יש צמא לסיפורי אהבה נקיים; מין חזרה לרומנטיקה הפשוטה והתרחקות ממיניות בוטה. היה צפוי שדתיים יאהבו סדרה שסוף־סוף עוסקת בהם ובחיים שלהם, אבל גם החברות החילוניות שלי ממש התחברו לזה. כנראה יש צמא למערכות יחסים תמימות.״

הטבעיות שבה דיברה על הנושאים האלה עטפה את אופק במבוכה. הוא, שחבש במשך שנתיים את ספסלי בית המדרש בישיבה הגבוהה בדימונה, הוא, שמעולם לא ניהל שיחת חולין עם בת, נוסע בצוותא עם בחורה יפה שמדברת בקלילות על מיניות. רק חסר שנחום יעלה לאוטובוס ויתפוס אותו על חם.

כשנפרדו בתחנה המרכזית בכפר סבא אזר אומץ וביקש את מספר הנייד שלה. היא הכתיבה לו את המספר והוא הכניס אותה לאנשי הקשר.

״אסנת מה?״ שאל.

״אסנת בן אהרון,״ ענתה.

שתי דקות אחרי שנפרדו, הנייד של אסנת רטט והכריז על הודעה. שבת שלום לאסנת מאופק בר.

אופק בר. איזה שם יפה, ישראלי כל כך. היא גלגלה שוב את שמו על שפתיה. מתאים לבחור הגדול הזה, שהצליח לגעת בלבה בביישנותו ובטוב הלב שבעיניו החומות. איך לענות? שבת שלום, אופק. נעים להכיר, כתבה בזריזות ובלי התחכמויות, ולחצה על ״שלח״.

עם צאת השבת הנייד שלה צלצל. אופק שאל אם תסכים להיפגש בירושלים. ״אני לוקח את הרכב של ההורים ותוך שעה אני בעיר הקודש.״

הקלילות שניסה לעטוף בה את התרגשותו נשמעה לו מזויפת. שבת שלמה התחבט אם להתקשר אליה. עוד כמה ימים הוא עולה לצפון, ושם יד המקרה כבר לא תפגיש ביניהם. האם יש טעם בכלל לפתוח פתח לקשר כזה? נכון, דתייה, אבל בכל זאת חיילת. לא הסגנון שלו. כשהגיע מוצ״ש, אחרי שנדמה היה שהשבת נאחזת בקרנות המזבח ומסרבת לפנות את מקומה לימות החול, ידע שהוא מוכרח להתקשר. הראש אמר - למה לך, הלב אמר - איך לא, ושניהם הסכימו - למה לא.

היא שתקה. למה לסבך אותו? מי צריך את הצרה הזאת? אבל אם תגיד לו ״עזוב, לא מתאים,״ כמו שידעה לנפנף בקלות מחזרים לא רצויים, הבחור העדין שמעבר לקו ייפגע.

״בעיה,״ זרקה באופן לא מחייב, ״יש לנו הערב מפגש משפחתי. אולי בפעם אחרת.״ היא שמעה את שריקת הרוח שיצאה ממפרשיו. הגלים האלקטרו־מגנטיים שעברו בין הנייד שלו לשלה הצליחו לשאת בתוכם במפתיע לא רק גלי קול. שתיקת האכזבה שלו דקרה בכאב חד את האוזן שהצמידה לנייד.

השיחה הבאה של אופק היתה עם נחום. המחשבה על העלייה צפונה לשלושה חודשים בלי לפגוש את אסנת עוררה בו דיכאון עמוק. האם ביקשה להתחמק ממנו או שמא באמת לא יכלה? אולי נחום יצליח להשיב את רוחו?

״שבוע טוב, אופק. איזה כיף לשמוע ממך,״ התרגש נחום. ״נו, ומה שלום החייל הגיבור?״ סנט.

״החייל הגיבור מרגיש מצוין. סיימנו מסלול ואנחנו עולים השבוע צפונה לתפוס קו. ומה שלום הרב הגאון?״ אימץ אופק את הסגנון של נחום. הוא התגעגע אל פלפולי נחום. גם כשהגמרא לא היתה פתוחה לפניו היה נחום מנגן את המילים בפיו, כמי שצריך להכריע בסוגיה תלמודית מסובכת. הלימוד שלו היה לימוד טוטאלי שאופק לא יכול היה שלא להעריץ. כל כך טוטאלי שלא יכול היה שלא לברוח ממנו, להתרחק קצת.

״קו בצפון? חבל, אילו לפחות היו שולחים אותך דרומה, היתה איזו 'הווא־אמינא' שתקפוץ לבקר את החברותא הזקן שלך, שממשיך לחבוש את ספסלי בית המדרש הנטושים בדימונה. היינו יכולים לשבת יחד על בבא־בתרא כאילו לא ברחת לי באמצע המסכת. נו, מצליח לקבוע עתים לתורה?״

״ככה,״ התחמק אופק ושתק לרגע. ״תגיד, רציתי לשאול אותך, מכיר את משפחת בן אהרון מהרובע היהודי?״

״לא. אין אצלנו משפחה כזאת. אולי הם חדשים?״ הציע נחום.

״חדשים? לא. הם כבר כמה דורות בעיר העתיקה.״

״כמה דורות בעיר העתיקה, אתה בטוח? אולי הם גרים באחד הבתים ברובע המוסלמי או בעיר דוד? מה שלא יכול להיות, כי גם אז הייתי אמור להכיר אותם,״ פרש נחום את כל האפשרויות ושלל אותן אחת־אחת.

״טוב. מוזר,״ התבלבל אופק. ״לא חשוב. תודה. אני מבטיח לקפוץ לביקור בישיבה.״

״אל תשכח. אתה עוד חייב לי דף גמרא.״

את שלושת החודשים הבאים העביר אופק בעמדות שמירה משמימות בצפון. הירוק המשתולל בהרים ובגאיות שהקיפו אותו הצליח תחילה להפעים אותו, אבל אחרי שבועיים של שמונה שעות שמירה רצופות, ארבע שעות שינה חטופות ועוד שש שעות סיור בג'יפ על גדר המערכת, ההתפעלות מן הטבע התעמעמה והתחלפה בגעגועים. מדי פעם שלח מבט אל הסבך הירוק. במבט מלמעלה, מתוך הפילבוקס, נדמו לו העצים כשיחי ברוקולי אדירים, וריח מאפה הברוקולי הביתי שאמו מכינה לכבוד שבת עלה באפו, חד ומעצים את הבדידות. במקום נגיסה בברוקולי פתח עוד חפיסת שוקולד, בולע לקרבו קובייה אחרי קובייה, נחנק מהמתוק, אבל לא יכול לעצור את הזלילה. כמעט במיאוס מעך את עטיפת השוקולד המרשרשת לכדור. כישורי הקליעה שלו השתבחו עם הזמן, והכדור צלל היישר אל הפח.

את השעמום הפיג אופק בניסוח הודעות טקסט לאסנת. לשלוח לא העז. רשימת הודעות הטיוטה הלכה ותפחה. אחרי שבאותו מוצ״ש גייס את כל כוחות הנפש כדי לחייג אליה ונענה בהתחמקות, לא נותר בו אומץ, רק ערפלי געגוע.

שוב בית לִיד ושוב צמרמורת. כשנכנס לבית הכנסת חש מיד בנוכחות הנשית. עיניהם נפגשו דרך חורי התחרה הלבנה שחצצה בין עזרת הנשים לעזרת הגברים. הוא חייך אליה והיא החזירה לו חיוך גדול, משפילה את עיניה לפניו. אופק הרגיש את החשמל שעובר ביניהם, מתרגם געגועים של חודשים לפגישה מחודשת. למה היא עומדת כל הזמן? חסרים כיסאות בעזרת נשים?

הפעם נשארה עד סוף התפילה, מחכה שהשטח יישאר נקי. גם אופק המתין, מסמן לרענן ואריאל להמשיך לחדר האוכל בלעדיו. אריאל תקע בו זוג עיניים שואלות, ואילו רענן קרץ ומשך את אריאל. כשהתרוקן הצריף הסיטה אסנת את התחרה הלבנה והוא התקרב אליה.

״שבת שלום, אסנת, טוב לפגוש אותך.״

״שבת שלום, אופק,״ ענתה. ״בהחלט טוב להיפגש. איך היה בצפון?״

״משמים,״ נאנח. הוא נשם עמוק ושאל: ״אפשר לשאול למה את עומדת כל התפילה?״

אסנת הטתה את ראשה הצדה, אך את עיניה הצוחקות הישירה אליו. ״עוד פעם האפשר לשאול הזה שלך. אז עכשיו תורי: אפשר לשאול למה אתה פוזל לעזרת נשים כל התפילה?״

אופק צחק במבוכה. ״זה עניין שלי,״ אמר.

״וזו המסורת שלי - לא לשבת בבית הכנסת. וחוץ מזה אני משתדלת להקל עליך, שלא יכאבו לך העיניים מרוב פזילות לעזרת נשים.״

כשהציע לה להצטרף אליו לסעודה בחדר האוכל סירבה בנימוס, ואמרה שהיא מעדיפה לאכול את האוכל שההורים הביאו לה לפני שבת. ״אוכל של בית? נשמע טוב,״ דרש אופק הזמנה. ואסנת? האם יכלה שלא להזמין? הצחוק הנבוך שלו וגלי התום שקרנו מעיניו הפנטו אותה. מה היה קורה לו היתה דוחה את חיזוריו המגושמים? האם אז הספרן לא היה תוחב בטעות את הכרטיסיות שלהם, המקוטלגות בארוניות שונות, לאותה המגירה?

אופק קידש. כשגלגל בפיו את הפסוקים חשב לעצמו שכך בדיוק דמיין את השבת עם בת הפלוני שלו - אם כי לא העלה בדעתו שיסעד עם המיועדת על שולחן אבן בלב בסיס צבאי. הזרות שהסתוותה עד כה כבר ארבה להם, מלגלגת. צחוקה הרם התגלגל ועלה עד שהתיישב בגלוי אל השולחן. כשפִּיוֹת שונים מתמלאים באותו החומר, עובר המזון מטמורפוזה ומקרב בין הבריות. לכן אוסרת ההלכה על בריות מעולמות רוחניים שונים לאכול יחד.

אופק נבהל כשאסנת מלמלה בתום הקידוש שהתבלבלה כאשר הסכימה שיסעד איתה, מפני שאסור לו לטעום מן האוכל המבושל שהביאה.

״לא שומרים כשרות אצלכם בבית?״ פנה בסימן שאלה אל הזרות המרקדת בינו לבינה.

כשהסבירה ששומרים אצלם כשרות, אבל לא מפרידים בין חלב לבשר, כבר התחיל להבין שהספרן התבלבל. אני קָרָאִית, אמרה לו. יהודייה בת לעדה הקראית. קראית. קראית. קראים. כת יהודית שלא קיבלה עליה את התורה שבעל פה. הוא, הדוס מהישיבה הגבוהה בדימונה, רודף אחרי קראית. קראית. כופרת. ברח, ישיבה־בוּחר. קח את הרגליים שלך וטוס מכאן. איפה אתה, נחום? בוא, תמשוך אותי מכאן! למה הרגליים נדבקו לרצפה?

״למה... למה לא אמרת מיד, אסנת?״ נשען על ידיו והחל להתרומם בהיסוס.

״רציתי לספר לך אז, כשדיברנו באוטובוס, אבל איכשהו לא הגענו לזה,״ גמגמה. הוא נבוך. הוא בהלם. הפנים שלו, ספר פתוח, מספרות הכול. למה לא אמרת לו מיד? הרי הבנת שבדרכו ההססנית הוא מנסה להתחיל איתך. נכון, הבנתי. לא עודדתי אותו. לא רדפתי אחריו. אפשר לומר שאפילו ניסיתי להתחמק. למה לא אמרת מיד? חשבת שתוכלי להסתיר את זה? היכן הגאווה במסורת שחונכת עליה? כמה נעים להישאב לתוך כור ההיתוך הצה״לי ולהשאיר את המסורת המיוחדת בבית. בדיוק מכך הזהירו אותך כולם. אל תלכי לצבא, אמרו לך. מה לבחורה קראית אדוקה ולצבא? אבל את התעקשת. הבטחת להם שתשמרי על הייחודיות שלך. יופי שהבטחת. באמת יופי. ולמה, למען השם, בכלל נשארת בשבת בבסיס? יכולה היית לבקש פטור משבת, כמו שנוהלי הצבא מאפשרים לקראים. לא רצית שאחרים יצטרכו לסגור שבת במקומך. לא רצית להיות חריגה או לזכות בפריבילגיות בשל המוצא שלך. טוב, בסדר. יופי של תירוץ. אבל למה, ריבונו של עולם, הלכת לבית כנסת רבני? האם רק סקרנות בערה בך? או שמא לבטים? כמה אבא שלך היה מתבייש בך, לו ידע איך השפלת את כבוד העדה. ואת הרי גאה במסורת שלך. את גאה במשפחתך שתרמה תרומה ייחודית למדינת ישראל. את מאמינה באמונה שלמה בצדקת דרכך. אז מה? בשביל כמה רגעי חסד מדומים של תחושה מתקתקה שבהם דמיינת כי השלת מעלייך את הזרות?

״ההזמנה שלי מבוטלת,״ התנערה מייסורי המצפון שסערו בה. ״רוץ לחדר האוכל, אולי עוד תמצא שם משהו לאכול. לך, אופק, שלא תישאר רעב.״

והוא הלך. ״שבת שלום, אסנת,״ מלמל ופנה לאחור, מותיר אותה עם אוכל של בית בטעם חמצמץ.