הם שניים בזירה.
האחד שוקל חמישים ושבעה קילוגרם, גובהו מטר שישים וחמש. הוא בן עשרים ושש.
השני? איש לא יודע מה המשקל שלו, ולא משנה מה גובהו, הוא עוד יגדל.
מפרקי הידיים שלו לא חבושים, הידיים נתונות בכפפות, הוא מקפץ על בהונותיו בזירה.
הוא בן תשע.
בקצה האולם עומד גבר שמעשן ומדבר בטלפון.
"זינה, אל תדאגי, הוא איתי, הוא בסדר, מקסימום חצי שעה ואנחנו חוזרים הביתה, צ'או."
הוא מנתק את השיחה, מרים את העיתון מהשולחן, בודק את נתוני הסוסים כדי להמר על שלָשָה שתוכל לסדר לו את החיים לפחות לכמה חודשים.
בשולי הזירה, שעון על החבלים, צורח גבר שלראשו כובע ברט: "בספירה שלי עד שלוש."
המתאגרפים האחרים עוצרים את שכיבות הסמיכה ומתרחקים משק האִגרוף.
"אחת, שתיים, שלוש."
הילד תופס מרחק נוח מהיריב. הוא מפגין זריזות רגליים מרהיבה: קצות האצבעות מתנתקים ונוחתים שוב בסנכרון מושלם.
בקצה האולם האיש המעשן מטיח את גב כף ידו בעיתון.
"איזה שלשה מזורגגת — אָסַנסוֹל, רֶגוֹלוֹ, מאסטינוֹ השלישי — אני הולך להמר עליהם מיד."
הוא תולש את הדף, תוחב אותו לכיס ופוסע לעבר הזירה.
המתאגרף בן העשרים ושש שמו קרלו. הוא מרוכז: דרוך על המשמר, רגליים כפופות, העיניים נעוצות היישר בעיני היריב.
הילד חומק ימינה ואז מבצע קפיצה מפתיעה שמאלה. הוא אפילו לא מודע לתנועות שלו, הוא פשוט מבצע אותן וזהו. קרלו שומר על עמדת הגנה. הוא מוגף, כמו דלת הכנסייה בשעת לילה. ברגע שהוא נוחת על הרצפה, הילד מניף שוב את יד שמאל. קרלו עוצר את האגרוף במרפק ימין. הגבר עם הברט בשולי הזירה עומד לצרוח משהו, אבל ההוראה נתקעת בגרונו: פתאום, בלי שום התראה, הילד שולח דאבּל פּאנץ'.
הכפפה השמאלית שלו רק מחככת את פניו של קרלו.
הוא ניסה.
הוא נכשל.
הגבר המעשן פוקד בלי כל רגש: "תשכיב אותו."
דלת הכנסייה נפתחת לרווחה.
קרלו משחרר מכה ישירה שפוגעת בלחי של הילד וזורקת אותו לרצפה.
אחרי כמה שניות הילד מתרומם, מתנודד ומאבד את שיווי המשקל.
הוא חושק שיניים במאמץ לא ליפול שוב.
הגבר עם הברט שואל אותו: "אתה יודע לקפוץ בחבל?"
"הראש שלי מסתובב."
"זה לא מה ששאלו אותך," מבהיר הגבר השני בקול שלֵו ונושף את עשן הסיגריה מבעד לשפתיו.
לגבר עם הברט יש מבט של צייד לפני הירי.
"אני לא יודע לקפוץ בחבל."
"אז תלמד."
הילד מוריד את הכפפות, יורד מהזירה, לוקח חבל ומנסה לקפוץ. הוא נכשל שוב ושוב.
"נו," אומר האיש שמעשן לאיש עם הברט.
"ראית בעצמך, הוא נתן דאבל פאנץ'."
"וגם יש לו עבודת רגליים."
"ברור."
"הגיע הזמן."
"רואים שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ."
"להתראות מחר, פרנקו."
האיש עם הסיגריה לוקח את החבל מידיו של הילד אחרי סדרה של ניסיונות קפיצה כושלים שלו.
"גם את זה עוד תלמד, עם הזמן. נלך הביתה עכשיו. תקשיב לי טוב עכשיו, אתה יכול לספר לאמא שלך כל מה שקרה חוץ מזה שהבאתי אותך לכאן. תישבע לי."
הילד נשבע.
"אבל לסבא שלך תספר הכול."
"אני יכול?"
"אתה חייב."
הם יוצאים ברגע שהגבר בשם פרנקו מוריד את הכובע מהראש וצורח על המתאגרף בשם קרלו לזוז שמאלה ולהצליב מכה ימנית נמוכה, שוב, עוד פעם, לכל הרוחות, עוד פעם.
האוויר בחוץ עומד בגלל החום, סירנות של ניידות מייללות. ערב רב של אנשים עומדים באפלולית ומצביעים על נקודה רחוקה. מישהו מספר גרסה של ההתרחשות שהוא שמע, מישהו שואל שאלות, מישהו אחר מסתכן בתשובה, וכולם מצטלבים עם אמירת המילה מַאפְיה.
האיש המעשן פוסע כשידיו תחובות בכיסים.
הוא לא מתייחס לשום דבר ולאף אחד.
הוא לא מסתובב אף פעם.
קוראים לו אוּמבֶּרטינוֹ.
הוא דוד שלי.
והילד בן התשע הוא אני.
