יצחק רבין: חייל מדינאי מנהיג

פרק ראשון:

 

חייל, 1948-1922

 

להוציא את תבונתו ואת נחישותו, הוא היה שגריר יוצא דופן: שתקן, ביישן, מעמיק חשוֹב, כמעט עוין לשיחת חולין. רבין ניחן רק במעט מהתכונות המזוהות בדרך כלל עם דיפלומטיה. אנשים החוזרים על עצמם שיעממו אותו ואמירות סתמיות היו לצנינים בעיניו. לרוע מזלו של רבין, תכונות אלו היו שכיחות בוושינגטון. הוא שנא ערפול שהוא החומר שממנו קרוצה הדיפלומטיה. [אבל] יושרתו והברק האנליטי שלו שהתבטא ביכולת לחתור ללבה של כל בעיה, היו מעוררי כבוד.1

כך בחר הנרי קיסינג׳ר לתאר בזיכרונותיו בצורה קולעת ומעודנת את יצחק רבין שעבד איתו בצמוד ובמהודק בוושינגטון, בין השנים 1969 ל־1973. אותן תכונות שהפכו את רבין לשגריר יוצא דופן אך אפקטיבי ביותר הפכו אותו לפוליטיקאי יוצא דופן אף יותר. כמה מתכונות אלו הן שמסבירות את יכולתו להפוך בשנים מאוחרות יותר מפוליטיקאי מהוסס למדינאי מרשים.

רבין נולד בירושלים ב־1922 לרוזה כהן ונחמיה רוביצ׳ק (מאוחר יותר, רבין). על ילדותו כתב:

דרכי נקבעה באופן מכריע בהשראת דמותם של ההורים, בהשראת הבית, וגם בהשראת בית הספר שבו למדתי. כך, למעשה ראיתי את עצמי במשך כל תקופת ילדותי מכוון יותר לחיי חקלאות, לחיי קיבוץ ואילו היו אומרים לי אז שאהיה פעם איש צבא, הייתי מקבל זאת כמעט בגיחוך.2

הוריו של רבין נולדו בחלקים שונים של האימפריה הרוסית, ושניהם בחרו באופוזיציה רדיקלית לשלטון העריצות של הצאר; הם הגיעו לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה. רוזה, שזכתה לכינוי "רוזה האדומה", היתה הדמות הדומיננטית במשפחה. את עוצמת אישיותה ניתן לראות היטב בצילום המתעד אותה צועדת בתהלוכת 1 במאי בתל אביב [תמונה 1]: הסנטר מוטה קדימה, עיניה ופניה משדרות נחרצות. רוזה נולדה בהומל ב־1890, בת ליצחק כהן, סוחר עשיר, אדוק בדתו ואנטי־ציוני בהשקפתו. יצחק רבין נקרא על שמו. מגיל צעיר התבלטה רוזה כנערה דעתנית שדבקה באידיאולוגיה שמאלית, פופוליסטית ואנטי־ציונית. כיוון שסלדה ממסגרות מאורגנות, היא נמנעה מלהצטרף הן למפלגה הסוציאל־רבולוציונית הרוסית (ס"ר) והן לבונד, מפלגת השמאל היהודית האנטי־ציונית. רוזה שברה את המוסכמות שהיו נהוגות לגבי נערה צעירה ממשפחה יהודית דתית וסיימה בית ספר מקצועי רוסי כשהיא מסרבת לקבל מאביה תמיכה כספית ומסתלקת מן הבית בשבתות על מנת להשלים את חוק לימודיה. נטייתה לשמאל הקיצוני תועלה לפופוליזם בנוסח הרוסי, שהתבטא במתן סיוע לעניים ולנצרכים. היא גרה בין הפועלים הרוסים שהעריצו את הנערה שעבדה איתם בכריתת עצים ביערות שחכר אביה מנסיך רוסי. היתה זו דרך חיים לא בטוחה לנערה הצעירה הן מול המשטרה החשאית של הצאר והן מול זו הקומוניסטית. כרדיקלית אמיתית התאכזבה רוזה מן השלטון הקומוניסטי שכונן לאחר מהפכת אוקטובר. היא ניהלה באותם ימים בית חרושת בקרבת סנט פטרסבורג (לימים, לנינגרד), שהוסב לתעשיית תחמושת. ב־1919 פוטרה בשל סירובה להצטרף למפלגה הקומוניסטית. הפועלים שהעריצו אותה הכריזו על שביתה. היא מצאה עצמה מחוסרת עבודה ומסומנת כדמות מסוכנת באותם ימים סוערים.

הגם שלא היתה ציונית החליטה רוזה לבקר את קרוביה בירושלים על מנת לבדוק, שמא תוכל למצוא מפלט בארץ ישראל. היא כתבה ביידיש לברל כצנלסון, אותו הכירה באמצעות קשרים משפחתיים, וביקשה ממנו לברר עבורה

האם א"י תפתור את בעיית חיי בה ומה יש לעשות לגבי עניין זה? הבעיה החשובה ביותר היא, האם אישה כמוני יכולה להסתדר שם מבחינה חומרית? [...] השאלה האחרונה הנה בעלת חשיבות רבה עבורי. זהו סיכון גורלי: בנסיעתי לא"י עליי לנתק פרשת חיים על מנת להתחיל בחיים אחרים. לאחר זאת אין דרך חזרה.3

דודה של רוזה, אחי אביה, מרדכי בן הלל הכהן, עלה לארץ ישראל ב־1903 וגר ברווחה בירושלים. רוזה תיכננה להתארח בביתו לתקופה מסוימת. בדצמבר 1919 היא עלתה באודסה על סיפונה של ה"רוסלאן", אונייה שעתידה לתפוס מקום של כבוד במיתולוגיה הציונית. על סיפון האונייה הפליגה גם קבוצת חלוצים שהתכוונו להתיישב בקבוצת כנרת. "רוסלאן" הגיעה לנמל יפו ב־19 בדצמבר 1919.4

בהגיעה לירושלים ערך בן דודה, דוד הכהן, היכרות בינה לבין משה שרתוק (לימים, שרת). שרת נתן לרוזה מכתב לאחותו, עדה, שהיתה חברת כנרת. במכתב תיאר שרת את רוזה במילים הבאות:

עלמה חשובה, אינג׳נר, סוציאליסטית, לא בולשביסטית, אך עבדה שנים אחדות בבית חרושת בולשביסטי על יד פטרוגרד. רחוקה מאוד מכל עניינינו. נקלעה לא"י ורוצה לעבוד — יותר לשם הכרת הארץ והתנועה שלנו מאשר לשם העבודה עצמה... אם תישאר — צריך יהיה להקדיש לה תשומת לב מיוחדת. היא לא ראתה פני יהודי זה שנים ועתה היא חוששת לזה. חוששת גם לחיי־צוותא שאינה רגילה בהם. היא בודדה פה מאוד. בית כהן בשבילה מחנק — את יודעת את טיפוס הנערה הרוסית האינטיליגנטית מהבורגנות הגבוהה, אשר ניתקה את כל הקשרים עם משפחתה וחברתה, ושוב אינה יכולה לשאתן.5

רוזה הגיעה לארץ ישראל כלא־ציונית, אך במהלך השנים הפכה לציונית נלהבת. לאחר שהות קצרה בכנרת חזרה רוזה לירושלים והתגוררה אצל קרובי משפחתה. ב־1920 פרץ בעיר העתיקה גל של אלימות ורוזה הצטרפה לתושבי הרובע היהודי כאחות רחמנייה ולוחמת, אחרי שרכשה ניסיון בהגנה עצמית בתקופת הפוגרומים ברוסיה. מאוחר יותר עברה לחיפה שם עסקה בארגון הפועלים היהודים בנמל חיפה, והתפרנסה מעבודה בחנות שהיתה שייכת לקרובי משפחתה.

על שנותיו המוקדמות של אביו של יצחק רבין, נחמיה רוביצ׳ק, ידוע אך מעט. נחמיה נולד למשפחה ענייה בכפר קטן סמוך לקייב והצטרף לפעילות המהפכנית נגד משטרו של הצאר. מחשש שייעצר על ידי השלטונות נמלט לארצות הברית, שם השתקע בעיר סנט לואיס. בסנט לואיס עבד כחייט והיה פעיל בארגוני הפועלים היהודיים. ב־1917 ניסה נחמיה להתגייס ללגיון היהודי שהוקם על ידי זאב ז׳בוטינסקי על מנת להילחם לצד הבריטים בארץ ישראל, אך נדחה בשל פגם ברגלו. הוא שינה את שמו לרבין וניסה את מזלו שנית, הפעם בהצלחה, בלשכת גיוס אחרת. עם הלגיון היהודי הגיע לארץ ישראל ונשאר בה. ב־1920, כחבר בארגון שיהפוך ברבות הימים ל"הגנה", השתתף נחמיה בהגנה על הרובע היהודי בירושלים כנגד הפורעים. שם פגש את רוזה. נחמיה נאסר על ידי השלטון הבריטי, שדיכא את המהומות אבל כלא את המגִנים היהודים בשל נשיאת נשק. רוזה ונחמיה התחתנו ב־1921 והתיישבו לתקופת־מה בחיפה. רוזה עברה לירושלים כדי להיות בקרבת משפחתה בהמתנה ללידתו של יצחק, שאירעה ב־1 במרס 1922. ב־1923 עברה המשפחה לתל אביב, שם עבדה רוזה בבנק ונחמיה בחברת החשמל. ב־1925 נולדה הבת, רחל.

המשפחה חיה בשורה של דירות צנועות בנות שני חדרים שתוארו על ידי חברי הילדות של יצחק רבין כדירות "ספרטניות", דלות ריהוט. שני ההורים היו עסוקים למעלה ראש בפעילות ציבורית בנוסף על עבודתם. שניהם היו פעילים ב"הגנה"; נחמיה היה פעיל באיגוד המקצועי ורוזה במועצת העיר תל אביב ובשורה ארוכה של פעילויות התנדבותיות אחרות. רוזה היתה מוכרת בתל אביב כ"לשכת סיוע" של אדם אחד, שהקדישה מזמנה ומקשריה לעזור לנזקקים. היא נהגה לצעוד ברחובות תל אביב כשלשמלתה מוצמדים פתקים ובהם בקשות או פניות לסיוע בהן טיפלה. נראה שבחיי המשפחה תפסו ערכים מקום חשוב יותר מרגשות. הילדים נמצאו מרבית הזמן ברשות עצמם. על יצחק הוטל לדאוג לאחותו הצעירה. ליל שבת היה ערב משפחתי. הדירות הקטנות שהיו מרוהטות בפשטות יתרה אירחו בדרך כלל מפגשים של האיגוד המקצועי ושל חברי ה"הגנה", ומעת לעת גם אורחים שהגיעו מחוץ לעיר. רוזה היתה אישה פעילה, מוכרת היטב ובעלת מעמד, אבל סירבה להצטרף למפלגה פוליטית והתרחקה מן השררה. רוזה סבלה ממחלת לב והילדים גדלו בפחד מתמיד מפני אובדן האם. היא אכן נפטרה בגיל צעיר, בשנת 1937, כשיצחק היה בן 16. קהל של אלפים ליווה את רוזה בדרכה האחרונה, ובו גם דוד בן־גוריון, שהיה כבר המנהיג המוכר של היישוב היהודי.

במובנים רבים היתה ילדותו של רבין אופיינית לילד ונער שגדל בלבה של "ארץ ישראל העובדת" בתקופת המנדט הבריטי. הוא החל את לימודיו ב"בית החינוך לילדי העובדים" בתל אביב. הסופר שבתי טבת שלמד כמה כיתות מתחתיו אפיין את רבין של אותן שנים בהספד שפירסם כמה ימים לאחר הרצח: "...לרבין נוספה בגרות מלידה. הוא היה הבוגר בכל חברת ילדים, יהא גילם אשר יהיה. זאת ידעו הכול, אך דומני, במבט לאחור, שאני ידעתי כי היה לו לב טוב, חם ומבין גם אם נטה לשתוק ולהימנע מלתקשר ולו בחיוך."6 הוא הצטרף לתנועת נוער, המשיך את לימודיו בבית ספר חקלאי בקיבוץ גבעת השלושה ולאחר מכן התקבל לבית הספר כדורי בהר תבור, אחד מבתי הספר הטובים בארץ. בית הספר הוקם על ידי משפחה יהודית עשירה מהונג קונג שהקימה בארץ ישראל המנדטורית שני בתי ספר — לנערים יהודים בהר תבור ולנערים ערבים בטול כרם. "כדורי" כפי שכונה בית הספר נודע בשל רמתו הגבוהה ו"קוד הכבוד" שהונהג בו: הבחינות התנהלו ללא השגחה והתלמידים התנזרו מהעתקה. רבין פרח בכדורי. היתה זאת פריחה מאוחרת, שכן בשנתיים הראשונות ללימודיו התקשה בקריאה ובכתיבה. הבעיה נפתרה עם הגיעו של המורה אליעזר שמאלי, סופר ומורה מלהיב. פריחה מאוחרת אפיינה את יצחק רבין גם בהמשך דרכו, שהוליכה אותו לפסגה בקצב איטי ובמסלול תלול. בסיועו של שמאלי הצליח רבין לעבור את מבחני הכניסה הקשים לכדורי, שם התבלט כתלמיד מצטיין, שזכה עם סיום לימודיו בפרס מיוחד מטעם הנציב העליון. הוא היה זכאי למילגה ממשלתית שתאפשר לו לנסוע לארצות הברית ללימודי הנדסת מים באוניברסיטת קליפורניה. זה היה המסלול שרבין בן השמונה־עשרה ייעד לעצמו, אך תוכניותיו שובשו בגלל האירועים בארץ ישראל ובגלל מלחמת העולם השנייה. במהלך המרד הערבי של השנים 1939-1936 נחשף רבין הצעיר לבעיות הביטחון איתן התמודד היישוב היהודי ועבר אימון ראשוני בהפעלת נשק. עם סיום לימודיו והתרחקות חלום הלימודים בקליפורניה הצטרף רבין לחבריו ששהו ועבדו בכמה קיבוצים בלא להצטרף לאחד מהם. בזיכרונותיו ובהזדמנויות אחרות בהן נדרש לאותן שנים, מזכיר רבין עובדה זאת בלא להסביר אותה. נראה שהיסוד האינדיווידואליסטי באופיו מנע ממנו בסופו של דבר מלהצטרף לקולקטיב.

לחייו של רבין הנער היה גם ממד חשוב אחר. בחופשות הקיץ היה נשלח להתארח בבית דודה של אמו, מרדכי בן הלל הכהן, בירושלים. הכהן היה דמות מרשימה, סופר ואינטלקטואל ואיש עסקים אמיד. עם בני משפחתו הקרובה והמורחבת נמנו כמה מן הדמויות המרכזיות ביישוב. בנו, דוד הכהן, השתקע בחיפה ושימש במהלך מלחמת העולם השנייה איש הקשר של ה"הגנה" עם המודיעין הבריטי. אחת מבנותיו נישאה לארתור רופין, ראש המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית. המשפחה היתה קשורה גם למשפחותיהם של משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז, מראשי היישוב. כאשר שהה רבין בביתו של הכהן הוא נחשף לסביבה ולאורח חיים שונים לגמרי מאורח החיים הספרטני של משפחתו. ביתה של משפחת הכהן היה מרווח ומהודר, בניגוד בולט לדירות הקטנות דלות הריהוט בהן התגוררה משפחת רבין בתל אביב. בבית ברחביה היתה ספרייה גדולה שרבין הצעיר, יחד עם בן דודו, רפי רופין, טרחו על סידורה כחלק מהמטלות שהוטלו עליהם. רבין נהג גם להתלוות לרפי למגרש הטניס, משחק שלא היה מוכר כלל ב"ארץ ישראל העובדת" התל אביבית.

במהלך שהותו האחרונה אצל קרוביו הירושלמים שלח רבין מכתב חושפני לחברתו, חנה גורי (ריבלין). הם השתייכו לקבוצה קטנה שכינתה עצמה "תלם", שחבריה למדו באותם בתי ספר בתל אביב ובגבעת השלושה והיו חברים באותו תא של "הנוער העובד". היתה זו קבוצה מלוכדת; חבריה שוחחו על סוגיות כלליות ואישיות ברצינות ובפתיחות האופייניות לתנועות הנוער של אותם ימים. מכתבו של רבין לחנה גורי שופך אור על האופן בו ראה את הביישנות והסגירות שהיו שניים מן היסודות המרכזיים באופיו. ב־6 באוגוסט 1937 כתב:

נבהלתי למכתבך האם אני האחד היחיד השותק בתלם? מילא, זה לא פוטר אותי מ[הצורך] לבטא, אולם יש סיבות העוצרות את הביטוי [...] כי השותקים האלה, אם הם רוצים להיות בחברה, עליהם לבטא את הרגשותיהם ואם הם אינם מבטאים הרי זה שהחברה עצרה אותם מלדבר. ואם היו איזשהם ניסיונות מצידם הרי הם תמיד נתקבלו ביחס של בוז מצד החברה [...] אולי יש בי רגש נחיתות יתכן מפני שאין לי הביטחון שהחברים מעוניינים בי. הנה לדוגמא ביום שלישי כתבתי מכתב לתלם ורציתי לשלחו אולם השד יודע, משהו עצר אותי וזה אי הביטחון שלא יזרקו אותו לסל.7

כמה שנים מאוחר יותר בינואר 1942, במכתב ברכה ששלח לאחותו רחל לרגל יום הולדתה, נדרש רבין בצורה שונה מעט לבעיית אופיו הסגור. הוא התנצל בפני אחותו על היחס המאופק לכאורה שלו שלא שיקף את החיבה וההערכה כלפיה. "הגורמים לכך," כתב בכתב ידו היפה, "הם עקשנות במידת מה ובעיקר מפני ביטויינו השונה ביסוד של הרגשות אלה. אני כלפי חוץ יותר אדיש ופחות מבטא את אשר מתחולל בפנים. ואם אפילו יש לי יחס הערכה לגבי אדם ידוע אין זה מחייב אותי להלל ולשבח אותו כלפי חוץ ולהראות באופן בולט כי זה יחסי אליו. אלא כי יחסי אליו כמעט שווה ליחסי לגבי אנשים אחרים שאני מעריכם בהרבה פחות. ואצלך הדבר אינו כך… ולכן לא פעם כשאנו נפגשים אני רואה שאת מחכה כאילו למשהו מיוחד שיתבטא באופן בולט כלפי חוץ וכמובן דבר זה אינו בא מצידי כי אילו היה בא, היה זה דבר מלאכותי."8

ב־1941 התגייס רבין לפלמ"ח. הפלמ"ח (פלוגות מחץ) הוקם על ידי הנהגת היישוב באותה שנה על מנת לשרת שתי מטרות. הראשונה היתה ליצור כוח צבאי קבוע. ל"הגנה" היה מנגנון קבע קטן אך לא עמד לרשותה כוח צבאי מגויס. ב־1941 חי היישוב בצל החשש מפלישה גרמנית רחבת היקף. פילדמרשל ארווין רומל נמצא בתנופת התקדמות בצפון אפריקה ובטרם הובס על ידי צבאו של פילדמארשל מונטגומרי באל־עלמין, נראָה שרב הסיכוי שצבאו יכבוש את מצרים ויתקדם לעבר ארץ ישראל. שש הפלוגות של הפלמ"ח לא נועדו לעצור את צבאו של רומל אלא לעכב את התקדמותו כדי לאפשר לאנשי היישוב להתבצר בהרי הכרמל ולהגן על נפשם. באותה תקופה שיתפו ה"הגנה" והפלמ"ח פעולה באורח הדוק עם הבריטים. ביוני 1941, כאשר התכוננו הבריטים לפלוש לסוריה וללבנון שנשלטו על ידי יחידות צבא נאמנות לווישי, צוותים של ה"הגנה" יועדו לסייע להם בסיור ובחבלה. המא"ז (מפקד האזור מטעם ה"הגנה") שאל את רבין, ששהה אותה עת בקיבוץ רמת יוחנן, האם יהיה מוכן להתנדב לשליחות מעין זאת. רבין השיב בחיוב ורואיין על־ידי אחד מהכוכבים הצעירים העולים של ההגנה, משה דיין. היה זה המפגש הראשון בין שני האישים שדרכיהם תצטלבנה עוד בעתיד ודרכם המשותפת תדע יותר מורדות מאשר עליות. רבין כתב על הריאיון בזיכרונותיו:

רק לאחר כחודש נקראתי שוב אל חדרו של המא"ז מצאתי שם את משה דיין. לא הכרתיו קודם אלא מראיה. שאל לשמי. התעניין לדעת אילו כלי נשק אני יודע להפעיל. רובה, אקדח, רימון — ידעתי. תת־מקלע ומקלע — לא. עוד מילה. עוד שאלה. "אתה מתאים", הפטיר יבשות והראיון נסתיים.9

רבין הצטרף לחוליה של דיין כאשר נכנסה ללבנון ב־7 ביוני 1941 כשהיא מסייעת ליחידה אוסטרלית של הצבא הבריטי. היתה זאת הפעולה המפורסמת שבמהלכה איבד דיין את עינו: כאשר צפה במשקפת הוא נפגע מכדור של צלף צרפתי, ובעקבות הפציעה "זכה" ברטייה שהפכה לחלק בלתי נפרד מדמותו ומתדמיתו. כחבר הזוטר בחוליה הוטל על רבין לטפס על עמודי חשמל, לחתוך חוטי טלפון — ניסיונו הקרבי הראשון. בעקבות הפעולה הצטרף לפלמ"ח.

בשנים הבאות התקדם רבין ועלה בשורות הפיקוד של הפלמ"ח והיה לקצין המבצעים שלו, למעשה יד ימינו של יגאל אלון, שהחליף את יצחק שדה כמפקד הפלמ"ח. לאחר הקמת הפלמ"ח ב־1941 התמודדה הנהגת היישוב עם שאלת מימונו. בשל אילוצי תקציב אומץ הפלמ"ח על ידי התנועה הקיבוצית, בראש ובראשונה הקיבוץ המאוחד, שהיה מזוהה פוליטית עם סיעה ב׳ של מפא"י. מנהיגה של סיעה ב׳, יצחק טבנקין, נחשב ליריב של בן־גוריון וב־1944 אכן פרשה קבוצה ממפא"י והקימה מפלגה חדשה בשם "אחדות העבודה". בן־גוריון, שהיה לראש הסוכנות היהודית ומנהיגו של היישוב, התייחס לפלמ"ח בהסתייגות. הוא גרס שמן הראוי כי מיטב הנוער של היישוב יצטרף במהלך מלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי הנלחם באירופה. הוא ראה זאת כדרך לתרום למאמץ המלחמה בנאצים, ובה בעת לאפשר לאלפי צעירים ארץ ישראלים לרכוש ניסיון צבאי בשורותיו של צבא מודרני גדול. בן־גוריון, מנהיג שהיה גם פוליטיקאי, הסתייג אף מהאוריינטציה הפוליטית של הפלמ"ח. מכל מקום, יחידות הפלמ"ח התגוררו בקיבוצים כשהם מפצלים את זמנם בין עבודה לאימונים. היתה זאת אכן דרך יעילה עבור היישוב דל האמצעים לקיים כוח צבאי מגויס.

רבין נשלח לקורס המ"כים הראשון של הפלמ"ח בפיקודו של יגאל אלון, צעיר כריזמטי יפה תואר, מבוגר מרבין בשנים אחדות, יליד כפר תבור. אלון היה חבר קיבוץ גינוסר על גדות הכינרת, וכמו רבין, סיים את בית הספר "כדורי". היתה זאת אחת ממערכות היחסים החשובות ביותר בקריירה המוקדמת של יצחק רבין, שכן אלון הוא שקידם את רבין בשורות הפלמ"ח. אלון גילה בשלב מוקדם את כישרונותיו ויכולותיו, טיפח אותו, והפך אותו במרוצת הזמן לקצין מבצעים ולסגנו בפועל. ב־1942 מונה רבין למדריך ולאחר מכן למפקד פלוגה. אחד ממפקדי המחלקות האחרים של הפלמ"ח באותה עת סיפר שנים רבות לאחר מכן כי:

שנינו היינו מפקדי מחלקות בתל יוסף. [אצל רבין] לא התגלה כל כך מוח אנליטי כמו שהתגלתה מקוריות במחשבה. לא קשור בדפוסים מקובלים, שואל שאלות, מהרהר אחרי דברים שלא כל אחד מוכן לקבל אותם, מבטל אנשים מקובלים וידועים ומזלזל בהם, ומקרב אנשים שמבינים אותו והולכים איתו וכך הלאה. סך הכל היה בחור רציני שעשה את תפקידו ולא היה משהו מיוחד.10

ב־1944 עבר הפלמ"ח תמורה, מארגון המורכב מפלוגות לארגון המורכב מגדודים. רבין קודם לתפקיד של מדריך גדודי שבפועל היה סמג"ד, וב־1945 פיקד על קורס גדול למפקדי כיתות. בתפקיד זה החל רבין להתבלט. הבנתו העמוקה בנושאים צבאיים וכישרון ההדרכה שלו הפכו את הקורס לחוויה מעצבת עבור המשתתפים וסייעו לבנות את המוניטין של רבין. אחד מבוגרי הקורס תיאר אותו ברבות הימים בתור "הקורס הצבאי המשמעותי ביותר" אותו סיים במהלך הקריירה שלו, שכללה גם שנה בבית הספר היוקרתי למלחמה של הצבא הצרפתי.

ב־1945 חווה רבין את ניסיונו הראשון כמפקד פעולה צבאית רחבת היקף. בשנותיו הראשונות של הפלמ"ח הושתתה פעילותו על שיתוף פעולה עם הבריטים נגד הפלישה הגרמנית הצפויה. מרגע שסר איומה של פלישה זאת הגיע שיתוף הפעולה ההדוק לקצו. הבריטים הפכו ליריב, אם לא לאויב, וחלק גדול מפעולותיו של הפלמ"ח הופנה נגדם. עלייה בלתי חוקית לארץ ישראל היתה סלע מחלוקת עיקרי בין היישוב לבין הבריטים. עבור היישוב היה זה מחריד שהבריטים מנעו משארית הפלֵטה באירופה להגיע ארצה. עבור הבריטים נתפסה מדיניות זאת כחלק מתפקידם כבורר בסכסוך בין יהודים וערבים בארץ ישראל. עולים בלתי חוקיים שנתפסו על ידי הבריטים הושמו במחנה עתלית מדרום לחיפה. מטה ה"הגנה" הטיל על הפלמ"ח לתקוף את המחנה, לשחרר את העצורים, ולפזר אותם ביישובים יהודיים. המג"ד, נחום שריג, הועמד בראש הפעולה ורבין היה אחד מסגניו. הפעולה הוכתרה בהצלחה. משימתם הבאה של רבין ואנשיו היתה לפוצץ מסילות ברזל בריטיות וגם היא הושלמה בהצלחה, ללא אבדות. הפעולה השלישית שלו נועדה להיות התקפה על תחנת משטרה בריטית בעיר ג׳נין. בשלב זה הומרה השותפות עם הבריטים באיבה גלויה, שכן הבריטים נתפסו עתה כתומכים בצד הערבי בסכסוך וכמכשול להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אבל רבין נפצע בתאונת אופנוע ורותק למיטתו במשך חודשים מספר. במהלך חודשים אלה הוא הִרבה לכתוב לאחותו רחל, שהצטרפה בגיל צעיר לקיבוץ מנרה על גבול לבנון בו היא חברה גם היום. מכתבים אלה משקפים את היחסים החמים ששררו בין השניים וחושפים גם צד קליל, מלא הומור באישיותו של רבין הצעיר, אותו חלק רק עם המעגל הקטן של מקורביו, וניצב בניגוד חריף לדמות הרצינית, לעתים נרגנת, שאפיינה את תדמיתו הציבורית.

כך כתב רבין לרחל ב־17 בינואר 1946:

לאחותי היקרה השלום והברכה

מאחר שזמני "המצומצם" התחיל להחלק בצורה רציונלית בין בטלנות מוחלטת לבטלנות למחצה, מצאתי סוף סוף את הזמן והעוז לכתוב יצירה ספרותית אשר שטוחה עכשיו לפני עיניך המעיינות בה. ראשית עלי למסור כמה פרטים על האובייקט העיקרי, כלומר, הכוונה לרגלי המהוללת, העטופה מעטה גבס מיצירותיו המהוללות של ד"ר פייזר־־ירום הודו... אני מתאר לי שלפי מכתב זה את עלולה לקבל רושם מוטעה לא במקצת על מצב רוחי, אבל אין כלל בלי יוצא מן הכלל ועתה משום מה — אולי בזכותך יש לי שעה של מצב רוח טוב. אגב, דומני שאת לא זכית לראותני בלבושו של אדם מבוגר, כלומר במכנסיים ארוכים. אומרים לי שבדרך כלל איתם אני מתחיל לעשות רושם יותר רציני.11

בחודשים בהם שכב רבין כשהוא מגובס וזמנו פנוי וכן מאוחר יותר באותה שנה כאשר שהה במעצר במחנה רפיח, הרבה רבין לכתוב לאחותו ולאביו מכתבים מהם עולה דמות שונה מתדמיתו של רבין כפי שהתגבשה בשנים מאוחרות יותר. כך למשל ביקש רבין במכתב ששיגר לאביו מרפיח באוקטובר 1946 שבביקורו הבא יביא לו "את האנטי־דיהרינג שאני רוצה להמשיך לקוראו". מדובר היה בכתב הפולמוס של פרידריך אנגלס, שחברי תנועות הנוער בארץ ישראל המנדטורית קראו כחלק מהכשרתם הסוציאליסטית. רבין, של השנים המאוחרות יותר לא הרבה לקרוא ספרים מסוג זה, אבל לרבין הצעיר היו בעליל שטחי התעניינות אחרים.12

ב־29 ביוני 1946, יום שנודע בהיסטוריה של היישוב בכינוי "השבת השחורה", אסרו השלטונות הבריטיים מאות מראשי היישוב וממפקדי ההגנה וכלאו אותם במחנה רפיח. רבין, שרגלו היתה נתונה עדיין בגבס, נמנה על הכלואים והוא בילה חודשים מספר ברפיח. הסופר נתן שחם, איש פלמ"ח בעצמו ועציר במחנה, פגש את רבין לראשונה והתרשם מהרצינות ומהשררה שקרנו ממנו. כך תיאר את פגישתם הראשונה:

יראת הכבוד שעורר כשראיתיו לראשונה, לא חל בה פיחות גם אחרי היכרות קרובה יותר. אף כי לא אהבתי את לשונו המחוספסת, המעליבה בבלי דעת, ולא את תנועת ידו המבטלת, הפוגעת לפעמים אף יותר, והתנגדתי התנגדות עזה להתבטאויות פומביות אחדות, לרבות הצעות תמוהות לפתרון בעיית השליטה בביירות, העיר הכבושה ולא נשלטת — כל השנים לא התמעט כבודו בעיני. יושרו חיפה על כל פגמיו. שיפוט צודק אין כאן. גם עניינים רעים ומכוערים נעשים לפעמים ביושר גמור. ואף על פי כן, יושר הוא בעיני שורש כל טוב.

אבל גם רושם ראשון מסתמך על דעה שקבעוה אחרים. ראיתיו בפעם הראשונה אחרי ששמעתי שבחו מפי רבים. הוא לא היה במיטבו בפגישה ההיא, משני עברי שתי גדרות תיל. היה זה במחנה המעצר ברפיח, באוגוסט 1946. אם הבגדים עושים את האדם, ליצחק רבין היה די בתחתונים רחבים ואפורים כדי לשוות לו הדרת פנים.

...

לא הכרנו איש את רעהו. אני התייצבתי מאחורי הגדר לפגישה עם איש ביטחון בכיר העצור במחנה האחר ... אך הוא לא בא לבדו. דידה לצדו בחור בהיר שיער שרגלו נתונה בגבס. ואני תהיתי אם אין הדבר מחייבני להימנע מדיבור בנוכחות האלמוני, הדומה לחייל בריטי. נרמזתי שאני יכול לדבר: האלמוני הוא מכוחותינו. ואף כי דיברתי ברמזים והשתדלתי לא להרחיב את הדיבור בעניינים שהשתיקה יפה להם, חשתי לא בנוח תחת מבטו הקפוא של הצעיר הזר. אף כי הוא לא היה איש שיחי והשיחות משני עברי הגדר לא יכלו לעורר חשד, רבים עמדו כך ושוחחו עם חברים במחנה האחר, מבטו המחמיר של הבחור בהיר השיער כפה עלי לדבר בקיצור ולעניין. אחר כך נאמר לי כי היה זה יצחק רבין, מפקד צעיר ששמו הולך לפניו.

לא הייתי נער מחתרת תמים שבעלי שם עושים עליו רושם מיוחד... אף על פי כן עשתה עלי רושם עז רצינותו של הבחור הבלונדיני כחול העין, שלא הקשיב כלל לשיחה שהתנהלה משני עברי הגדר, כאילו לא לו המשחקים הללו ב"שוטרים וגנבים" אשר שירות הידיעות של ה"הגנה" מנהל עם הבולשת הבריטית. הוא לא הוציא הגה מפיו, רק נתן בי את מבטו הקר — לא ממש בפני, אלא בנקודה כלשהי קצת ימינה מאוזני הימנית — והנחתי שאם יראה אותי שוב, לבוש וחופשי, לא יזהה אותי, כי הוא לא הביט בי כאדם המבקש לחתום בזיכרונו פנים חדשים אלא כמי שדעתו תפוסה בעניינים נכבדים מתהייה על טיבו של אלמוני.

לימים נודע לי שהיה מודאג. בעצם היום ההוא תוכננה בריחה מהמחנה והוא חשש שחבריו יירתעו מלקחת אותו עמם בגלל רגלו הנתונה בגבס. מכל מקום, כשנעץ את עיניו בנקודה ההיא שלצד אוזני הימנית — לשם הביט תמיד כשהקשיב לזולתו, אלא אם כן הגיע למסקנה שהאיש כבר דיבר דיו, ואז הישיר בו מבט, האומר זאת בצורה ברורה ביותר ללא מילים כלל — הצליח, כך דימיתי, לקרוא בי כבספר פתוח ומצא בי אותה קלות דעת שבגללה הוא ואני איננו יכולים להיות חברים. אנשי מעשה אינם חברים לבעלי דמיון המתבוננים על חוויותיהם מבחוץ.13

בסוף 1946, אחרי חמישה חודשי מעצר, שוחרר רבין על ידי הבריטים, שהחליטו לסיים שלב זה של הקונפליקט בינם לבין הנהגת היישוב. הוא מונה למפקד הגדוד השני של הפלמ"ח. הפלמ"ח הורחב כחלק מהכנותיו של היישוב למה שנתפס כהתנגשות בלתי נמנעת עם ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב. בן־גוריון הקים את תיק הביטחון בסוכנות היהודית, נטל אותו לעצמו והפך לשר הביטחון בפועל של היישוב. בן־גוריון הגיע שנים קודם למסקנה שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל תהיה כרוכה במלחמה עם הפלסטינים וכי מדינות ערב צפויות להשתתף בה. הוא נטל את תיק הביטחון על מנת להתארגן לקראת מלחמה. ההכנות למלחמה נכנסו להילוך גבוה, במהלכן הובלט המתח הקיים בין הנהגת הפלמ"ח לבין הקצינים שחזרו משירות בצבא הבריטי. מסורת הפלמ"ח הדגישה את הלוחם הבודד ואת הממד הספונטני בלחימה, בעוד המסורת של הבריגדה היהודית בצבא הבריטי הדגישה פעולה על פי נהלים סדורים. אהדתו של בן־גוריון היתה נתונה למסורת הבריטית. הוא זילזל בערכו הצבאי של הפלמ"ח והסתייג מזיקתו ליריביו בתנועת העבודה ובתנועה הקיבוצית. מתחים אלה נותרו חשובים במהלך מלחמת העצמאות ובעקבותיה. עוד בשנות החמישים המוקדמות נטה בן־גוריון לקדם קצינים שבאו משורות הצבא הבריטי או משורותיהם של צבאות סדירים אחרים, ולעכב את קידומם של אנשי הפלמ"ח ויוצאיו. רק מאוחר יותר, בשנות השישים, נועדו יוצאי הפלמ"ח שהמשיכו לשרת בצה"ל למלא תפקיד מרכזי בהנהגתו.

רבין שירת כמג"ד תקופה לא ארוכה. אלון, שהעריך עד מאוד את יכולותיו של רבין כאיש תכנון וכקצין מטה, העביר אותו למטה הפלמ"ח כקצין מבצעים וכסגנו. מפקדו הראשון של הפלמ"ח היה יצחק שדה, דמות הירואית ורומנטית, שרכש את ניסיונו המוקדם בצבא הרוסי. הנהגת היישוב העדיפה את אלון כמפקד הפלמ"ח והציבה את שדה בתפקידי פיקוד קרביים. במטה הפלמ"ח היו משימותיו העיקריות של רבין בסוף 1947 וראשית 1948 לתכנן את שיירות האספקה והתגבורת שעלו בדרך המתפתלת משער הגיא לירושלים וליישובים יהודיים נצורים אחרים. זאת נותרה משימתו העיקרית של רבין עד שמונה למפקד חטיבת "הראל" של הפלמ"ח. פירושה של אבטחת השיירות היה הגנה על השיירות עצמן כמו גם השתלטות על הרכסים ועל היישובים הערביים ששלטו על הדרך לירושלים. החטיבה בפיקודו של רבין שוגרה גם לירושלים עצמה כדי להשתתף בקרב על העיר.

מלחמת העצמאות היתה פרשת מים בקריירה הצבאית של רבין ואחת התקופות המעצבות של חייו. הוא הפך במהלכה לאחד מקציניו הבכירים והמוכרים ביותר של צה"ל. הוא השתתף בכמה מן הקרבות הקשים והחשובים של המלחמה שהקנו לו ניסיון צבאי ופוליטי עשיר. הלחימה בירושלים ובדרך לירושלים, במהלכה ספגה החטיבה שלו אבדות רבות, הותירה על רבין הצעיר רישום עמוק לאורך ימים.

מלחמת העצמאות נמשכה למעלה משנה והיתה מערכה קשה שגבתה מן היישוב היהודי מחיר דמים יקר. ששת אלפים מתוך שש מאות אלף תושביה היהודים של ארץ ישראל המנדטורית נהרגו במהלכה. בשלבים שונים של המלחמה ובייחוד באביב של 1948 נדמה שהצד היהודי עלול להינגף במלחמה. בין נובמבר 1947 למאי 1948 התנהלה מלחמת אזרחים בין תושביה היהודים והערבים של ארץ ישראל (הטרמינולוגיה הישראלית מתייחסת לקונפליקט כסכסוך יהודי־ערבי עד 1948 וסכסוך ישראלי־פלסטיני מאז סיומה של מלחמת העצמאות להבדיל מסכסוך ישראל־ערב הרחב יותר). בשלב הראשון של המלחמה תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים ומתנדבים ממדינות ערב השכנות יישובים יהודיים מבודדים ונתיבי תחבורה. מאמץ מיוחד הושקע בחסימת הדרך לירושלים. על פי החלטת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947 נועדה ירושלים להיות עיר בינלאומית. שני הצדדים הנצים נאבקו על השליטה בה מתוך הבנה נכונה שמדובר במפתח לעתידה של הארץ כולה. חסימת הדרך לירושלים היתה משימה קלה יחסית עבור הלוחמים הערבים ששלטו על הרכסים משני צדיו של שער הגיא, דרכו התפתל וטיפס הכביש הצר לירושלים. שיגור תגבורות ואספקה לעיר הנצורה היה אתגר חשוב שניצב בפני הנהגתו הפוליטית והצבאית של היישוב. תפקידו העיקרי של רבין במטה הפלמ"ח היה לתכנן את השיירות שיובילו אותן. ב־15 באפריל הוא מונה לפקד על חטיבת הראל (שלא היתה חטיבה מלאה, אלא מנתה שניים במקום שלושה גדודים). במהלך החודשיים הבאים ניהלו רבין ואנשיו כמה מן הקרבות הקשים והעקובים מדם של מלחמת העצמאות.

על האתגרים הקשים שניצבו בפני רבין ואנשיו בעצם הלחימה נוספו קשיים אחרים שנבעו מחילוקי דעות פוליטיים ומבעיות אישיות בשורות הפיקוד. בכמה הזדמנויות במהלך אותם שבועות קשים מצא עצמו רבין מתריס כלפי הממונים עליו ומערער על פקודות ועל הנחיות שקיבל.

אחד משני מפקדי הגדודים של חטיבת הראל, יוסף (יוספלה) טבנקין, בנו של יצחק טבנקין, מנהיג "הקיבוץ המאוחד" ו"אחדות העבודה", מנסיכיה של התנועה הקיבוצית, ראה עצמו כמי שהיה ראוי להתמנות למפקדה של חטיבת הראל וסירב לקבל את סמכותו ומרותו של רבין. השניים התנגשו כבר בעבר. טבנקין נחשב על ידי ההנהגה לאדם קשה ואחת הסיבות לכך שרבין הועדף על פניו היתה חששם של המפקדים הבכירים מן הקושי הכרוך בשיתוף פעולה איתו. טבנקין אכן סירב לקבל את הוראותיו והנחיותיו של רבין והגדוד שבפיקודו התנהל רוב הזמן כיחידה עצמאית ולא כחלק מחטיבת הראל. היתה זאת אחת הסיבות לכך שהחטיבה לא הופעלה כיחידה אחת במתכונת חטיבתית אלא פוצלה לשורה של יחידות משנה קטנות. בלחימה בתוך ירושלים התבקשה חטיבת הראל לסייע לחטיבת עציוני שעליה פיקד דוד שאלתיאל, שעל כישוריו כמפקד צבא בכיר נמצאו מערערים. על כל אלה נוספה העובדה המדאיגה שעד ל־15 במאי עדיין נמצא בירושלים צבא בריטי, שבכמה הזדמנויות חיבל במאמציו של הצד היהודי. לאחר 15 במאי הצטרף למערכה הלגיון הערבי, כפי שכונה הצבא הירדני. תחת פיקוד בריטי היה זה הטוב שבצבאות ערב והוא הופעל על ידי האמיר (ומאז נובמבר 1948 המלך) עבדאללה על מנת להקנות לו שליטה בנתח גדול ככל האפשר של ירושלים.

רבין ואנשיו זכו, במחיר יקר, להצלחות בקרבות שניהלו בחלקה הדרומי של ירושלים אבל דרכם צלחה פחות בקרבות בצפון העיר ובמבואותיה. שאלתיאל לחץ על רבין לסייע בניסיון שעשה להציל את הרובע היהודי של העיר העתיקה. המשימה נכשלה. רבין גרס שתוכנית הפעולה של שאלתיאל, שהושתתה על פריצה דרך שער יפו, היתה שגויה מיסודה, אבל כמפקד עמית לא יכול היה לסרב לבקשתו. אנשיו נטלו חלק במבצע של שאלתיאל בחוסר רצון מופגן. בשלב מסוים החליטו אנשי הראל לסגת כאשר לא ראו טעם להמשיך במבצע כושל. היעדרו של דרג פיקודי בכיר יותר שיתאם בין שתי החטיבות תרם גם הוא לכישלון. בסופו של דבר נכנעו יושבי העיר העתיקה לחיילי הלגיון ונלקחו בשבי. רבין ושאלתיאל נשארו חלוקים לגבי האחריות לכישלון הצורב. הקרב הותיר אצל רבין צלקת עמוקה, שנרפאה חלקית עם שחרור העיר העתיקה ב־1967.

חטיבת הראל שילמה מחיר יקר בקרבות על הדרך לירושלים. שיעור האבדות הגיע לחמישים אחוז ולוחמי החטיבה הילכו כהלומי קרב. הסופר יורם קניוק, אחד מלוחמי החטיבה, סיפר בספרו "תש"ח": "לפני יציאה לקרב היו אומרים לזקני הקיבוץ: ׳תחפרו את הקברים מהר ככל האפשר, כי אנחנו בדרך.׳"14 חיילי החטיבה היו מותשים עד כדי כך שכאשר ב־14 במאי, "מקלט רדיו ישן בבית פפרמן במעלה החמישה שילח לחלל את קולו של דוד בן־גוריון, המכריז על כינונה של מדינת ישראל, חיילים הלומי עייפות ניסו לקלוט את משמעות הדברים. חייל אחד מכורבל בפינתו אפוס כוחות, פתח עין עייפה, בהה לתוך החלל והתחנן, 'חבר׳ה תסגרו את זה, אני מת לישון... נשמע את ההכרזות מחר.׳ מישהו קם וסובב את הכפתור. נשתררה דומייה מעיקה."15

רבין סיים את הלחימה בירושלים עתיר בניסיון ובמרירות. כפי שכתב בזיכרונותיו, הוא התקשה להבין מדוע לא התכוננה הנהגת היישוב למלחמה הבלתי נמנעת מוקדם יותר ובצורה טובה יותר:

יום זה [20 במאי 1948] היה יום מר בשבילי, יום של חשבון נפש נוקב. בתקופת השיירות, בימי הקרבות המרים בירושלים, לפני פלישת הצבאות הערבים ולאחריה — הציקה לי השאלה: מדוע הגענו כל כך לא מוכנים למלחמה הזאת? האם זה היה הכרחי? האם כל מי שהיה מסוגל להילחם — נלחם? האם זהו הנשק שהעם היהודי יכול לתת בידי לוחמיו? הציקה ולא הרפתה ממני ולא נתנה לי מנוח ולא יכולתי לדחותנה מראשי.16

ב־11 ביוני 1948, ערב כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה, מינה יגאל אלון את רבין לתפקיד חדש. אלון, ומתנדב מארצות הברית — קולונל מרכוס (מיקי סטון), הוצבו על ידי בן־גוריון בראש כוח על־חטיבתי שמשימתו אבטחת הדרך לירושלים. היעד היה השתלטות על נקודות מפתח כלטרון ורמאללה, שתעניק לצה"ל שליטה יציבה על הדרך לעיר. אלון הביא את רבין, שהוכיח בעבר את יכולתו בתכנון ובביצוע, כדי ששוב יפעל לצדו. יוספל׳ה טבנקין מונה כמחליפו של רבין בפיקוד על חטיבת הראל.

בן־גוריון ייחס חשיבות עליונה לשליטה יהודית בירושלים ובדרכים המוליכות אליה מאז ראשית המלחמה, והוא היה נחוש להוכיח עוד בטרם תיכנס ההפוגה לתוקפה, שישראל נהנית מגישה חופשית לעיר. לטרון היתה נקודת מפתח בדרך אל העיר. ניסיונות קודמים לכבוש את לטרון כשלו והרצון להשתלט עליה הפך אצל בן־גוריון לאובססיה. ב־10 ביוני נוכחו מרכוס ואלון שהכוח שעומד תחת פיקודם מותש ולא ערוך כהלכה לתקוף את לטרון. הם גם ידעו שתוואי דרך חלופי לירושלים אותר בהרי יהודה, וזכה לכינוי "דרך בורמה" על שם דרך אלטרנטיבית שהבריטים הכשירו במהלך מאבקם ביפנים במלחמת העולם השנייה. צה"ל טרח על הכשרתה כנתיב תנועה. שני הקצינים הבכירים חששו מפני זעמו הצפוי של בן־גוריון ומפגישה איתו שבמהלכה יאמרו לו שאינם יכולים למלא את הוראותיו. כיוון שכך הטילו על רבין לצאת לתל אביב ולהעביר לבן־גוריון את המסר. רבין ידע היטב שהוא ייחשף לזעמו של "הזקן" והוא אכן צדק. בן־גוריון אכן כעס עד כדי כך שאמר לרבין ש"צריך לירות ביגאל אלון." מאוחר יותר, כפי שקרה בהזדמנויות אחרות, ניחם בן־גוריון על התפרצות הזעם שלו וניסה להתכחש לדברים שאמר.

כאשר נהרג קולונל מרכוס בשוגג על ידי חייל צה"ל, מונה רבין רשמית לסגנו של אלון ולקצין המבצעים שלו. תקופת ההפוגה הראשונה נוצלה לתכנון השלב הבא של המבצע לאבטחת הדרך לירושלים, ולביסוס שליטתה של מדינת ישראל הצעירה על השטח שבין ירושלים לתל אביב. הנהגת צה"ל חששה מפני פריצה של הלגיון הערבי דרך שטח זה לכיוון תל אביב ושפלת החוף התיכונה. אבל על התכנון וההכנות העיבו באותם ימים שתי פרשיות פוליטיות מביכות. רבין מצא עצמו מעורב בשתיהן.

האחת היתה פרשת אלטלנה. אלטלנה היתה ספינה ששוגרה ארצה על ידי אנשי האצ"ל בצרפת כשהיא נושאת עולים ובעיקר נשק שסיפקה לארגון ממשלת צרפת. הממשלה הצרפתית דאז שוכנעה על ידי אנשי הארגון לתמוך בהם הן על מנת למנוע את השתלטות השמאל על מדינת ישראל הצעירה והן על מנת לסייע לארגון בלחימה בירושלים נגד צבאו של עבדאללה, שנתפס בעיני הצרפתים כסוכן בריטי. היה זה, בראייה רחבה, עוד מהלך בתולדות היריבות הבריטית־צרפתית בלבנט. הצרפתים נטרו לבריטים (ולאמריקאים) על סילוקם מסוריה ומלבנון בסוף מלחמת העולם השנייה, ותמיכה בקבוצה ימנית אנטי־בריטית בארץ ישראל נתפסה בעיניהם כפעולת תגמול לגיטימית. האצ"ל התפרק עם הקמת המדינה, אך שמר על קיומו בירושלים, שנועדה על פי החלטת החלוקה להיות עיר בינלאומית ולא חלק מן המדינה היהודית. אלטלנה הגיעה לחוף הישראלי ליד כפר ויתקין ב־20 ביוני, המשיכה במסעה והטילה עוגן מול מלון ריץ בתל אביב, בו שכן מטה הפלמ״ח. במשא ומתן שהתנהל בין אנשי האצ״ל לבין הממשלה הציג בן־גוריון עמדה בלתי מתפשרת. הוא היה נחרץ בדעתו, שאם רוצה מדינת ישראל לשרוד אסור לה לוותר בכל הנוגע להשלטת מרותה וכי אסור להשלים עם קיומם של מיליציות וצבאות פרטיים. פרטים רבים הנוגעים לפרשת אלטלנה נתונים עדיין במחלוקת עזה, אך אין עוררין על כך שעם ירידת אנשי האצ״ל מן האונייה אל החוף החלו חילופי אש בינם לבין אנשי הפלמ״ח. מלחמת אזרחים בתוך הציבור היהודי הצטיירה כאפשרות ריאלית ומפחידה. יצחק רבין נקלע אז במקרה למטה הפלמ״ח, כשבא לבקר את חברתו לאה. כקצין הבכיר במקום הוא נטל לידיו את הפיקוד על הלחימה באנשי האצ"ל. בעיקרו של דבר מילא רבין בפרשת אלטלנה תפקיד שולי, שהוגבל ללחימה על החוף. ההחלטות נעשו בדרג השלטוני והפיקודי הבכיר על ידי בן־גוריון ואלון. בן־גוריון הוא שהורה לארטילריה של צה"ל להפגיז (ובסופו של דבר להטביע) את האונייה. הוא התגאה בהחלטה שקיבל לאכוף את מרות המדינה גם במחיר של אובדן חיים וכינה את התותח שירה את הפגז הקטלני, "התותח הקדוש". על אלון הוטלה האחריות למבצע מקיף נגד האצ"ל באזור תל אביב.17

פרשת אלטלנה נותרה סלע מחלוקת בין ימין ושמאל בישראל בעשורים הבאים, אבל אופייה של המחלוקת עבר גלגולים מרתקים. היחסים האישיים בין בן־גוריון לבין מנהיג האצ"ל ו"תנועת החרות", מנחם בגין, השתפרו אחרי 1967. ביוני 1967 הצטרפו בגין ומפלגתו לממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ערב המלחמה, ונותרו חברים בה עד לקיץ 1970. מהלך דברים זה הביא אותם אל תוך הזרם המרכזי של הפוליטיקה הישראלית. בן־גוריון עצמו פרש כבר מהחיים הפוליטיים והועלה למעלת דמות איקונית. כתוצאה מהתפתחויות אלו צומצם חלקו של בן־גוריון בפרשת אלטלנה בנרטיב של הימין הישראלי והאחריות להטבעת האונייה ולשפיכות הדמים הועתקה בהדרגה אל אחרים, ראשון ישראל גלילי, ולאחר מכן, כאשר הותקף רבין והוקע על ידי הימין הישראלי בשל הסכמי אוסלו, הועמסה גם פרשת אלטלנה על רשימת חטאיו.18

הפרשייה הפוליטית השנייה בה היה רבין מעורב בתקופת ההפוגה הראשונה החלה במחלוקת סביב מינויו של מפקד חזית המרכז, שנתפסה בעיני הנהגת המדינה והצבא כחזית החיונית בשלב הבא של המערכה. ביסוד המחלוקת עמדה פעם נוספת עוינותו של בן־גוריון את הפלמ"ח. הפיקוד הבכיר של צה"ל רצה באלון כמפקד החזית. בן־גוריון הסתייג מן הפלמ"ח ומאלון אישית. הפלמ"ח, כפי שראינו, היה קשור מראשיתו ל"קיבוץ המאוחד" ול"אחדות העבודה" שמנהיגה, יצחק טבנקין, נחשב ליריבו של בן־גוריון. בינואר חברה "אחדות העבודה" ל"שומר הצעיר" על מנת להקים את "מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם). "השומר הצעיר" היתה תנועה שמיזגה ציונות עם סוציאליזם בעוד "אחדות העבודה" הושתתה על מיזוג של סוציאליזם עם לאומנות ישראלית. בן־גוריון התייחס למפ"ם בהסתייגות, ובייחוד חשש מנטיותייה הפרו־סובייטיות וראה את הפלמ"ח כארגון שהוא במידה מסוימת צבאה הפרטי של מפ"ם. ואשר לאלון, בן־גוריון העריך את סגולותיו כמפקד וכמצביא אך הסתייג מאופיו ומשאפתנותו. הוא העדיף כמפקד חזית המרכז את מרדכי מקלף, קצין מוכשר שנמנה על יוצאי הצבא הבריטי. כאשר החליט בן־גוריון למנות את מקלף בניגוד לדעתם של רוב מפקדיו הבכירים של צה"ל, הודיעו כמה מן האלופים על התפטרותם מתפקידיהם. נוכח המשבר החליטה הממשלה על מינוי "ועדת חמישה". הוועדה קיימה את דיוניה בין 3 ל־6 ביולי. בין העדים שזומנו לוועדה היה יצחק רבין. הוועדה נטלה לעצמה מנדט רחב יותר משאלת היחסים בין בן־גוריון ואלון ועסקה בסוגיות מספר שנגעו לניהול המלחמה. כך התמקדו השאלות שהופנו לרבין בכישלון המאמצים להציל את העיר העתיקה. בתשובתו הלין רבין על ההחלטה שהתקבלה קודם לכן לבטל את הפיקוד העליון על מבצעים צבאיים בירושלים:

דומני שבתחילת הפעולה היה פיקוד אחיד. היה שם יצחק שדה. הוא היה ראש מטה "יבוסי". מכל מקום, לא תחת לחץ תביעתי פיקוד זה נעלם. איני יודע מדוע הוא הוסר. אני חושב שהעניין היה חשוב אותו הזמן. לא אני תבעתי את הסרת הפיקוד מעלי ומעל דוד שאלתיאל. אני חושב שאסור היה למנות את דוד ש[אלתיאל] כנותן הפקודות, כי הוא היה אחראי רק לעיר. אם היו כשלונות צבאיים או לא, קשה להגיד כך. כי אם ייאמר איזה דבר, צריך להוכיח אותו. לשם זה צריך לגולל את כל פרשת הגנת ירושלים. בכל אופן הוא לא הוכיח שהוא יכול להחזיק כוח נייד ולהפעיל אותו.19

רבין גרס שחשיבות האירוע ביולי 1948 נבעה מהחרפת המתח ומחוסר האמון בין בן־גוריון לפלמ"ח ומהצל שהיא הטילה על מפקדיו הבכירים. כסגנו ואיש אמונו של אלון לא יכול היה רבין שלא להיפגע מיחסו השלילי של בן־גוריון לאלון, וקידומו בצה"ל אכן עוכב ב־1948 ובשנים מאוחרות יותר.

עוד לפני חידוש הלחימה ב־11 ביולי 1948 התקבלו שתי הכרעות חשובות: להשקיע את המאמץ העיקרי של צה"ל בחזית המרכז ולא בדרום, ולמנות את אלון למפקד המבצע. תחילה כונה המבצע בשם לרלר (לוד רמלה לטרון רמאללה) ולאחר מכן הוחלף שמו למבצע דני, על שם דני מס, מחללי שיירת הל"ה שנפלו בדרכם לגוש עציון. המבצע נועד להתנהל בשני שלבים: כיבוש לוד ורמלה במגמה לחזק את השליטה על מרכז הארץ, ולאחר מכן כיבוש לטרון ורמאללה על מנת להבטיח את הדרך לירושלים. החלק הראשון של המבצע הושלם בהצלחה והותיר רישום כפול בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. רישום אחד, חיובי, היה הפשיטה הנועזת של גדוד הסיור בפיקודו של משה דיין, שחלף בסערה בלוד והכשיר את הקרקע לכיבושה. הפשיטה תרמה לבניית המוניטין של דיין כמפקד נועז, מבריק ויוצא דופן. רישום שני ומעיק היה הגירוש רחב ההיקף של התושבים הערבים.

פרשת הגירוש תפסה ותופסת מקום חשוב בוויכוח ההיסטוריוגרפי והפוליטי על הממד המוסרי של מלחמת השחרור ועל דמותה המוסרית של מדינת ישראל. כקצין מטה בכיר לא היה רבין מעורב בלחימה, אך הוא נטל חלק בפרשת הגירוש. הוא כתב על כך בגילוי לב בזיכרונותיו, אך הקטע נפסל על ידי ועדת השרים המופקדת על אישור (או פסילה) של ספרים הנכתבים על ידי פוליטיקאים ועובדי ממשלה. זיכרונותיו של רבין תורגמו לאנגלית על ידי פעיל השמאל פרץ קדרון, שהדליף את הקטע הגנוז לעיתונות הבינלאומית:

בעוד הלחימה נמשכת היה עלינו להתמודד עם בעיה מעיקה... גורל האוכלוסייה האזרחית של לוד ורמלה, שמנתה כחמישים אלף איש. אפילו בן־גוריון לא הציע פתרון כלשהו ובמהלך הדיונים במטה המבצעי שמר על שתיקה, כפי שנהג לעשות במצבים כאלה. ברור היה שלא היינו יכולים להשאיר את האוכלוסייה החמושה והעוינת של לוד בעורפנו, שם היתה עלולה לסכן את האספקה ל[חטיבת] יפתח המתקדמת מזרחה. יצאנו החוצה כשבן־גוריון מלווה אותנו. אלון חזר על שאלתו: "מה יש לעשות עם התושבים?" בן־גוריון נופף בידו ואמר: "גרש אותם."

אלון ואני נועצנו בינינו. הסכמתי שגירוש התושבים היה עניין חיוני. הובלנו אותם רגלית לכיוון דרך בית חורון, כשאנו מעריכים שהלגיון (הירדני) ייאלץ לדאוג להם. המונח "גירוש" נשמע קשה. מבחינה פסיכולוגית היתה זאת אחת ההחלטות הקשות ביותר שקיבלנו.20

פרשת לוד הפכה לנקודת ציון חשובה בוויכוח על סוגיית הפליטים הפלסטינים. היא תוארה ונותחה בספרו של בני מוריס על לידתה של בעיית הפליטים המדינית והצבאית. כשלושים שנה מאוחר יותר, בספר "ארצי המובטחת" (שטרם פורסם בעברית) תיאר ארי שביט את גורלה של לוד הערבית במונחים כמעט מיתולוגיים: "לוד היא הקופסה השחורה שלנו. בה שוכנים סודותיה האפלים של הציונות. האמת היא שהציונות לא יכלה לשאת את לוד... אם הציונות נועדה לשרוד, לא היה מקום לקיומה של לוד. אם נועדה לוד לשרוד, לא היה מקום לקיומה של הציונות. בדיעבד הדברים ברורים כל כך."21

תהא הפרספקטיבה ממנה בוחנים את הפרשה בעשור השני של המאה הנוכחית אשר תהיה, הרי היא תימצא מרוחקת משיקוליה של ההנהגה המדינית והצבאית כשזו מצאה עצמה ביולי 1948 מתלבטת על גורלה של האוכלוסייה הערבית של לוד ורמלה.

השלב השני של "מבצע דני" הסתיים בכישלון. לטרון ורמאללה נותרו בשליטה ירדנית, חלק מן הגדה המערבית, עד 1967. אבל הפעולה תרמה להידוק ולקיבוע היחסים בין אלון לרבין, שהיה קצין המבצעים וסגנו של אלון למעשה. כפי שמתארת זאת הביוגרפית של אלון : "כאן השילוב בינו לבין רבין אידיאלי. יגאל סיפק את המנהיגות, את האופטימיזם האינסופי שלו, את הביטחון העצמי ששפע ממנו וכן את התעוזה בתכנון. רבין לעומת זאת היה האיש שתירגם את הרעיונות לתוכניות ביצוע פרטניות, מדויקות, לוקחות בחשבון סיכויים מול סיכונים. יחד היו צירוף מנצח. מבחינת החיילים היה יגאל המצביא שלמענו היו מוכנים להשקיע את המאמץ הנוסף, שלפעמים הוא אשר מבדיל בין הצלחה לכישלון. רבין היה מספר שתיים מעולה, אך ללא התכונות שהפכו את אלון לדמות נערצת על חייליו."22

ההפוגה השנייה, שהחלה ב־21 ביולי 1948 נוצלה על ידי צה"ל להכנת השלב הבא של הלחימה. בנקודת זמן זאת נע מאזן הכוחות בצורה ברורה לטובתה של ישראל. נשק חדש ואיכותי יותר הגיע, גברים נוספים גויסו לשירות, ולקחי סבב הלחימה הקודם יושמו. צה"ל עמד על ספן של יוזמות התקפיות, כשהוא חותר לנצל את היתרונות מהם נהנה כדי לסיים את המלחמה בניצחון חד־משמעי. אבל עבור רבין צפנה ההפוגה אפשרויות נוספות.

רבין ניצל את ההפוגה על מנת לשאת לאישה את חברתו מזה כמה שנים, לאה לבית שלוסברג. רבין הצעיר היה גבר יפה תואר, שנשא חן בעיני צעירות רבות בפלמ"ח ובקיבוצים בהם שהה, אך הוא התאהב בלאה החיננית, נערה יפת תואר גם היא. הם היו זוג במשך כמה שנים ואת הצילום המשותף שלהם מקובל היה לתאר ככרזת הפרסומת של הפלמ"ח. לאה באה מרקע שונה מאוד מזה של יצחק — ילידת גרמניה, בת למשפחה "ייקית" מהמעמד הבינוני הגבוה. להוריה, שעלו ארצה מקניגסבורג (קלינינגראד) היה פנסיון בתל אביב. מנערותה היתה לאה תקיפה בדעתה, הרבתה לקרוא, בעלת טעם משלה בספרות ובאמנות, חריפת לשון ולא היססה להביע את דעתה במגוון נושאים. הזיווג ביניהם עלה יפה. מאוחר יותר, כשרבין היה לרמטכ"ל, שגריר וראש ממשלה, הפכה גם לאה לדמות ציבורית. היא פרחה בוושינגטון כאשת שגריר פעילה ומארחת למופת. כבת זוגו של רבין הביישן והמסוגר ניהלה לאה את חיי החברה של המשפחה. יצחק העריך את דעתה של לאה והאזין לה, אך כשהגיעו הדברים לסוגיות פוליטיות ומדיניות ניתן היה מדי פעם לשמוע אותו מהסה אותה. בזיכרונותיו תיאר רבין את הקשר ביניהם באופן הבא:

הרומן שלנו, טבוע בחותמם של הזמנים ההם — היה "רומן של מלחמה". ראשיתו — היכרות מקרית ברחוב תל אביבי, בשנת 1944. מבט. מילה. משהו זע בלבבות. עוד פגישה. אבל לא כל כך מניחים לרומן להתפתח. אני בפלמ"ח והחופשות נדירות. החברות נתהדקה ב־1945: לאה התגייסה לפלמ"ח. היתה בעין חרוד במחלקה של עודד מסר — מן הפעמים הבודדות שהיתה... תחת פיקודי: הייתי סגן מפקד הגדוד הראשון, שבו היתה לאה טוראית. אני משתדל להזדמן לעיתים קרובות בעין־חרוד. לעיתים מזומנות אנחנו רוכבים יחד על האופנוע שלי... אנו רוקמים חלומות — באים הבריטים, עוצרים אותי וגוזרים עלינו להסתפק בקשר של מכתבים. אחר־כך — מלחמת העצמאות הקשה, הקרבות המרים, ההרוגים. התוכניות האישיות נדחקות. לאה הספיקה בינתיים לסיים את לימודיה בסמינר למורות בגבעת השלושה. בהפוגה השנייה החלטנו לנצל את שעת הכושר. טקס הנישואין נערך בתל אביב, בבית "שלווה", בפינת רחוב גורדון.23

על פי הדפוס המקובל באותם ימים, עבר הזוג הצעיר, שלא יכול היה להרשות לעצמו לרכוש או לשכור דירה משלו, להתגורר בחדר בדירת הוריה של לאה בלב תל אביב. רק ב־1952 עברה המשפחה הצעירה לבית משלה בפרויקט המגורים לקצונה הבכירה של צה"ל בצהלה.

אירוע חשוב אחר, שונה באופיו, התרחש במהלך ההפוגה השנייה, ב־14 בספטמבר בקיבוץ נען. כמה עשרות קציני פלמ"ח בכירים הוזמנו לפגישה עם בן־גוריון. "הזקן" המתיק את הגלולה המרה כאשר החמיא לקציני הפלמ"ח על תרומתם הרבה להישגי המלחמה, אבל המסר העיקרי שלו היה, שאין עוד הצדקה לקיום המטה הנפרד של הפלמ"ח. למדינת ישראל יש צבא ועל הפלמ"ח להשתלב בו בצורה מלאה. שלוש החטיבות של הפלמ"ח תישמרנה במסגרות הקיימות, אך תוכפפנה לפיקודים האזוריים. רבין נמנע מלקחת חלק בוויכוח שהתנהל בעקבות דבריו של בן־גוריון. הוא הסכים עם עיקרי דבריו, אם כי גרס שיש לשמר את מטה הפלמ"ח לא כמטה מבצעי אלא כגוף שישמר את מורשת הפלמ"ח ורוחו. אבל רבין הבין שאם ינסה להציג עמדה מורכבת זאת, יתפרשו דבריו כהבעת תמיכה בעמדתו של ראש הממשלה. כפי שחשש רבין, לא היה זה סופו של המהלך, ובן־גוריון אכן הודיע בשלב מאוחר יותר על פירוקו של הפלמ"ח. לדידו של בן־גוריון תאמה עמדתו לגבי הפלמ"ח את הקו שהנחה אותו בפרשת אלטלנה. אם חפצה מדינת ישראל לשרוד כמדינה, עליה לעמוד על כך שיהיה בה רק רק צבא אחר ולהתנגד בכל תוקף לקיומם של "צבאות פרטיים".

בסוף ספטמבר 1948 היתה ישראל ערוכה לחידוש הלחימה, במגמה להביא אותה לסיומה. הבחירה בניהול המערכה העקרית בחזית הדרום היתה טבעית, שכן הצבא המצרי שלט ברוב שטחו של הנגב. כאן נמצאה העתודה הקרקעית של המדינה הקטנה וכאן היה המוצא לים האדום והמפתח לקשר ימי עם אפריקה ועם אסיה. הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, שמונה על ידי האו"ם לתווך בסכסוך על ארץ ישראל נרצח ב־17 בספטמבר על ידי אנשי הלח"י, שראו אותו כגורם אנטי ישראלי. הדו"ח שהכין פורסם אחרי מותו ב־20 בספטמבר והמליץ על קריעת הנגב משטחה של מדינת ישראל תמורת פיצוי בחלק אחר של ארץ ישראל המערבית. ההמלצה שיקפה ככל הנראה את עמדתן של בריטניה ומצרים, שראו את הנגב הדרומי כגשר יבשתי בין מצרים (שהיתה עדיין מדינת חסות בריטית) לבין חלקו המזרחי של העולם הערבי. ברור היה שעל ישראל לפעול בהקדם.

ארבע חטיבות הוקצו לחזית הדרום. אלון היה מפקד החזית ורבין, כרגיל, סגנו וקצין המבצעים. אבל בחלוקת התפקידים בין השניים חל שינוי, שכן רבין ימלא עתה תפקיד חשוב ובולט יותר. אם בעבר נתפס כיד ימינו של אלון, הרי במבצעים הגדולים בחזית הדרום הוא הצטייר כמי שעומד ברשות עצמו, אסטרטג צבאי מעולה, שתיכנן בקפידה את המהלכים הצבאיים ופיקח לאחר מכן גם על מימושם.

בין אוקטובר 1948 למרס 1949 השלים צה"ל שלושה מבצעים גדולים בחזית הדרום: "מבצע יואב", בין 15 ל־22 באוקטובר; "מבצע חורב", בין 22 בדצמבר 1948 ל־7 בינואר 1949; ו"מבצע עובדה", בין 6 ל־10 במרס 1949. "מבצע יואב" השיג את יעדו ופתח את הדרך לנגב וכן תקע טריז במערכו של הצבא המצרי. "מבצע חורב", שנועד לסלק את הצבא המצרי משטחה של ארץ ישראל המנדטורית השיג את רוב אך לא את מלוא יעדיו, שכן הכוח המצרי הנצור בכיס פלוג׳ה נשאר בתחומה של ישראל עד להתפנותו בהסכם. בה בעת פרץ צה"ל בתנופת התקדמותו לתוך שטחה הריבוני של מצרים בסיני. תחת לחץ בינלאומי הורה בן־גוריון, שהיה ער תמיד למגבלותיו המדיניות של כל מבצע צבאי, לאלון ולרבין הכעוסים להסיג את כוחותיהם לגבול הבינלאומי. במהלך מבצעי "יואב" ו"חורב" נתקל צה"ל בהתנגדות מצרית עיקשת, אך ניכר היה בעליל שהוא פועל בקנה מידה וברמה חדשים ומנהל מבצעים משולבים ביבשה, בים ובאוויר.

הצלחתו של "מבצע חורב" הביאה את מצרים לשולחן הדיונים. ב־12 בינואר 1949 נפתחו שיחות שביתת הנשק ב"ארמון השושנים" באי רודוס בניצוחו של המתווך מטעם האו"ם, ראלף באנץ׳. ראש אגף המבצעים של צה"ל, יגאל ידין עמד בראש צוות הקצינים שהיו חלק מהמשלחת הישראלית. רבין היה חבר בצוות כנציג חזית הדרום וכמומחה בסוגיות הספציפיות שעמדו במוקד הדיונים. אלון, עדיין כועס ורוטן על הפקודה לסגת מסיני, סירב להשתתף בשיחות רודוס. גם לרבין היתה ביקורת על עצם הכניסה למשא ומתן. לטעמו נמנעה מצה"ל האפשרות להנחיל תבוסה לצבא המצרי ולהשיג הסכם טוב יותר עבור ישראל. במהלך המשא ומתן הוא התנגד לדרישה המצרית לפירוז האזור שכונה עוג׳ה אל־חפיר. הדיפלומטים שייצגו את משרד החוץ נקטו קו רך יותר. הם ייחסו חשיבות מרובה להשגת הסכם מוקדם עם המדינה הערבית הבכירה, ולשם כך היו מוכנים לוויתורים בסוגיות הצבאיות. דעותיו והלך רוחו של רבין נוכח מצב דברים זה משתקפים היטב במכתב ששיגר ליגאל אלון ב־10 בפברואר 1949:

ומאחר שאני הושארתי כאן כסניור [בכיר] של המשלחת הצבאית יוטל עלי לסיים פרשה זו בצורה שאינה לפי דעתי . וכאן הייתי רוצה לסכם את הערכתי. אני משוכנע מתוך כל מה שראיתי ושמעתי כאן שהמצרים נזקקים ביותר להסכם שביתת הנשק שיוציא את הבריגדה מהכיס ויפחית את הכוחות בגזרת החוף. לדעתי כל ויתור עתה הוא מוקדם ואינו הכרחי. לדעתי יש לנו נשימה ארוכה בעניינים הממשיים מאשר למצרים ויכולים אנו להתמיד יותר מהם במלחמת עצבים. אני כמעט בטוח שנצליח בכך, ואם לא, לוותר תמיד נספיק... במקרה שתראה שהעניינים יוכרעו כך שיתנו לעניינים להיסחב השתדל להחליפני בעמוס [חורב] או זרובבל ארבל, אני שבעתי את הדיפלומטיה והפוליטיקה עד למעל ראשי.24

המשא ומתן הישראלי־המצרי הושלם ב־24 בפברואר 1949. רבין ועמיתיו הקצינים הפסידו במאבק מול אנשי משרד החוץ. כמעין פשרה, הותר לרבין לעזוב את רודוס ב־20 בפברואר, ארבעה ימים לפני החתימה, על מנת לחסוך ממנו את הצורך לחתום על הסכם לו התנגד.

המשא ומתן ברודוס היה ניסיונו הדיפלומטי הראשון של יצחק רבין והמגע הממשי הראשון בינו לבין ערבים שלא היו פלסטינים. הוא נטל עמו משיחות רודוס לקח שליווה אותו בעשורים הבאים — לא כדאי לישראל לשאת ולתת עם הקולקטיב הערבי. במשא ומתן מעין זה מביאה הדינמיקה הקבוצתית את הקבוצה הערבית להיגרר בעקבות המדינה הקיצונית שביניהן. ישראל תצליח יותר כאשר תנהל משא ומתן עם כל מדינה ערבית בנפרד.

ניתן היה להפיק לקח נוסף מהמשא ומתן ברודוס. מצרים היתה המדינה הערבית היחידה שניחנה בתחושה של ממלכתיות וביכולת לפעול על פי האינטרסים של המדינה. מנהיגיה היו הראשונים שהסיקו שזה מעניינם לסיים את המלחמה. ההסכם שלהם עם ישראל נחתם ב־24 בפברואר 1949. מדינות ערביות אחרות ובראשן סוריה התמהמהו והמשא ומתן איתן לא הסתיים אלא ביולי 1949. אך בעוד המשא ומתן מתנהל, השלימה ישראל את מסעה דרומה ובמהלכו של מבצע "עובדה" השתלטה על כל הנגב והבטיחה לעצמה דריסת רגל על חוף הים האדום באום רשרש, אילת של היום. היה זה הישג לוגיסטי מרשים, כאשר כוח צבאי גדול חצה בהצלחה שטח קשה ובלתי מוכר.

בסוף המלחמה, ב־1949, היה רבין סגן אלוף, משנה ליגאל אלון בפיקוד הדרום. הוא סיים את המלחמה כאשר הוא נהנה ממוניטין של מתכנן צבאי וקצין מטה מעולה. הוא היה עשיר בניסיון בשדה הקרב, בתפקידי מטה בכירים ובשולחן הדיונים. אולם הלקח שנטל עמו רבין מן המלחמה ונותר עמו לשנים רבות היה זה שנצבר בלחימה הקשה בדרך לירושלים. כפי שחזר וכתב בזיכרונותיו, הוא חש שצה"ל לא הוכן כהלכה לפני ולקראת מלחמת תש"ח, ושאנשיו שילמו על כך מחיר יקר. הוא נדר שחוסר הכנה מעין זה לא יישנה.