מבט ראשון
יש דברים שלא קונים בכסף, יש רגשות שלא ניתן בקלות להשתחרר מהם. שנים ניסיתי ולא מצאתי את האחת שתוכל להחליף אותה. מאסתי בלנסות לתת את ליבי לאחרת, מאסתי באנשים שמנסים לגרום לי לשכוח אותה. היא הייתה אהבת נעוריי, אהבת בגרותי והייתה גם אמורה להיות אם ילדיי. הגורל הפריד בינינו ואני מסרב להחליפה באחרת. אני מסרב לחיות חיים רגילים בלעדיה! כך לפחות חשבתי עד מסיבת יום ההולדת של איה.
בשמלה כחולה עם כוס יין ביד, היא יושבת בבר לבדה. היא נראית מעט מבולבלת, מעט כמו ילדה. אחת הנשים היפות ביותר שהנחתי עליהן את עיניי. דניאל מזהיר אותי שמדובר בחברה טובה של איה. אני עושה עצמי מקשיב לו, מהנהן בהבנה ובכל זאת ניגש אליה. היא סמוקה וחיננית, כאילו מתביישת מכך שניגשתי אליה. משהו בתוכי קורה, בטני מתהפכת ואני חש רגשות שמזמן שכחתי מעצם קיומם. אני מציג את עצמי, היא מביטה בי במבט מבויש ומגמגמת את שמה.
"בלה, איזי, איזבלה." ברגעים אלה ממש היא שבתה את ליבי.
"איזבלה, שם מקסים. את חברה של איה? אף פעם לא ראיתי אותך."
"כן, אני גם השותפה שלה לדירה."
"אז איך זה שלא נפגשנו לפני כן?"
"היינו אמורים להיפגש?" היא שואלת.
"אני, דניאל ואיה מבלים הרבה יחד, כמעט בכל סוף שבוע. איפה הם הצליחו להחביא אותך כל הזמן הזה?" אני תוהה איך לא נתקלתי בה בעבר.
"הם נעלו אותי בחדר השינה," היא אומרת ומחייכת חיוך מתוק, חיוך שגורם לליבי לפעום בעוצמה.
"היה נעים להכיר, בלה, איזי, איזבלה," אני לוחש לאוזנה ומתרחק. אני מבין שמשהו קורה לי, משהו שאני לא בטוח שאני רוצה בו. אני לא רוצה להרגיש עוד פעם כמו שהרגשתי לפני שנים עם קארין, אני לא בטוח שאני מסוגל להרגיש את אותם הרגשות מבלי להרגיש בוגד. קארין הייתה היחידה ועד לרגע זה, חשבתי שתמיד תהיה.
כל הלילה שמרתי מרחק, לא רציתי ליצור מגע. הבטתי בה מרחוק מבלי שתוכל להבחין בי. ספרתי את כוסות היין ששתתה, בדקתי עם מי היא רוקדת והסתכלתי על הבחורים שהתחילו איתה. היא לא מודעת לעצמה! היא לא שמה לב כמה תשומת לב היא מושכת, כמה היא יפה.
