המכתב שרשל טמנה בבשרה, מתחת לחזייתה, היה בן שתי שורות.
בקצהו הזדקר עוקץ של עקרב.
על כתפיה הטילה מישהי סוודר קל, כדי שיכסה את הקרע העמוק בחולצתה, שחשף את החריץ בין שדיה.
בזרועות שלובות היא התנודדה על המזרן קדימה ואחורה, חובצת את הכאב. אם עצר אותה מישהו, נעתרה כמהופנטת, אך כשנעזבה לנפשה, חזרה לנוע, עד שלבסוף הניחו לה להמשיך בכך באין מפריע.
המציאות הייתה בעבורה שלל הבזקים.
תמונות מרצדות ושברי קולות חדרו באקראי לעולמה.
״קחי, תשתי,״ טיפות זלגו על סנטרה ומשם אל חולצתה הקרועה, והיא מיהרה לנגב את צווארה בשולי הסוודר מחשש שהטיפות יגיעו אל המעטפה.
השמש הסתננה דרך תריסי העץ וחרצה על הקירות פסי אש אחרונים של קיץ. ראש השנה עמד בפתח וקיצר את ימי השבעה לארבעה בלבד.
הסלון הרחב היה מלא מפה לפה, ועמד בו רחש עדין ולכאורה גם נעים, אך למעשה היה החלל עשוי מסה דחוסה כל כך עד שגלי הקול התקשו לנוע בו.
מבקרים נדחקו וכרעו לרגליה, לחצו את ידה ונאנחו עמוקות: ״שלא תדעי עוד צער.״ הם הרכינו ראש בקבלת הדין, ״בבניין ציון ננוחם,״ והיא הנהנה מבלי לראות איש מהם ומבלי לשמוע מילה מדבריהם.
וכל אותו הזמן פעמו מעל לבה שתי השורות שמצאה מוצפנות במעטפה מתחת לכרית שלה.
איש מלבדה לא ידע על קיומן.
פרק 1
מוזר. באמת מוזר. אישה בגילה רצה ככה, ועוד בחום הזה, בחליפת שני חלקים עשויה צמר גס משובץ. אילו ראתה אותה אמה ככה, הייתה סופקת כפיה בייאוש. ״מה יש לה לאישה? רק הכבוד שלה! והיא צריכה לשמור עליו. במיוחד עם האנשים, שלא ידברו.״ אבל אמה כבר התפוררה ומתה בדונולו ב׳, מול הים.
אם לא תספיק, תיאלץ להמתין. יש עוד שעה פחות עשרים עד שיבוא עוד אחד. היא כבר קרובה. קרובה מאוד. הלמות צעדיה עלתה מעקביה עד לקודקודה, וכך, קמעה־קמעה, נפרעה פקעת השיער הקטנה שליפפה בתשומת לב דקות אחדות קודם לכן מול המראה שבהוֹל, ממש ליד המעילים שלו התלויים שם. ובשעה שמשכה ואיגדה את פלומת שערה הדליל, חשבה לעצמה שאולי באמת הגיע הזמן שתיתן את המעילים לעניים.
״רגע! רגע!״ צעקה, ידה השמאלית התרוממה וחבטה על דופן הפח הצהוב. צליל המכה לווה בכוויית כאב בכף ידה, שהותירה טביעה על שכבת האבק והפיח שכיסתה את מודעת ״סינטבון לכול נכון, נקה לי, נקי לי״. האוטובוס סגר את דלתותיו בקול תסיסת נחש. רגינה המשיכה לרוץ עוד כמה צעדים, וכבר הייתה קצרת נשימה. היא חבטה שוב על דופן האוטובוס, אך זה יצא מהתחנה באיטיות מלכותית של לווייתן, התרחק בגאוותנות והפנה לה את אחוריו המפייחים.
היא רצה עוד כמה צעדים בטרם הצליחה להאט ולעצור, ואז סבה על עקבותיה והלכה אל התחנה הריקה, התיישבה על ספסל העץ הירוק וניסתה להסדיר את נשימתה.
מה שעה? שלחה מבט אל מפרק כף ידה והתאמצה לראות את זווית המחוגים הקטנים מבעד לזכוכית העכורה. אם תחכה לאוטובוס הבא, תאחר לפגישה. אין לה ברירה אלא לקחת מונית.
היא התמלאה כעס על עצמה. לו רק יצאה כמה דקות קודם לכן, כבר הייתה בדרכה אל התופרת. אבל לא, נזפה בעצמה, את חייבת למזמז את הזמן, הא?! אז הנה לך. עכשיו תשלמי סתם. אח, מטומטמת.
הזיעה המעקצצת בבתי השחי ושכבת השמן והפיח שעל כף ידה הציקו לה. היא ניגבה את כף היד בקפידה על זווית הספסל הגס.
רגע, אולי אני יחכה כמה רגעים במקרה יבוא עוד אוטובוס. לא חבל לקחת טקסי, לא חבל?
היא המתינה דקות ארוכות ולבסוף נאנחה, אספה את עצמותיה וקמה לעצור מונית.
רשל כבר חיכתה לה על המדרכה, לבושה שמלת מידי חסרת שרוולים, משובצת בשחור־לבן. שערה האדמוני והנפוח הוברש לאחור והבליט את מצחה הלבן ואת גבותיה המשורטטות דק־דק. רגינה שילמה לנהג וגררה את עצמה על המושב לעבר הדלת.
שתי לירות ושבעים בשביל שני מטר? למה כה כך הרבה כסף?! היא הרגישה כבדה ומסורבלת לעומת רשל הדקיקה והנערית כמעט. רק ארבע שנים הבדל מני!
״תראו־תראו,״ רשל התכופפה ושלחה אליה את שתי ידיה, ״אפשר לחשוב שהתחתנת לך עם רוטשילד.״
רגינה אחזה בידיים שהושטו אליה ומשכה את גופה קדימה מתון־מתון. היא הרגישה שרשל כלל אינה מסייעת לה, ואפילו מקשה עליה במתכוון כדי שתחוש את כל כובד משקלה. במאמץ הצליחה לבסוף להיחלץ ממושב המונית החורק ונעמדה.
״מה זה באת במונית?״ התבוננה בה רשל במבט בוחן, כשהיא אוחזת בשתי ידיה ומרחיקה את עצמה ממנה קלות, כמו כדי לאפשר לה התבוננות מעמיקה.
לרגע רצתה רגינה לספר לה מה אירע, אלא שאז חשבה שרשל בעצמה הגיעה במונית או שפליקס בעלה הביא אותה במכוניתו בדרך למפעל, ושמעה את עצמה אומרת: ״היה חם, אז החלטתי לפנק את עצמי.״ והשתיים החליפו נשיקות.
רגינה שמה לב שרשל אינה נושקת לה על הלחי, אלא רק מצמידה את לחייה ונושקת באוויר. ושוב עלה בה כעס על אחותה הצעירה שמוצאת תמיד לכל מחווה פשוטה איזו גרסה מתוחכמת, אירופית, וכל כוונתה להדגיש בכך את חספוסה שלה.
״מה זה, לא עשית שיער?! ולא ציפורניים? ככה את באה לי, ועוד עם החליפה הזאתי?״ נתנה בה אחותה מבט מיואש. ״אמרתי לה שאני מביאה את אחותי היום, וככה את באה? עושה לי בושות? ואמרתי לך שאת צריכה להתחיל להוריד במשקל, עוד מעט החתונה, ותראי את עצמך! טוב,״ נאנחה, ״בואי נעלה, היא מחכה לנו כבר איזה חמש־עשרה רגעים.״
אחותי רשל צודקת. עד החתונה צריך להוריד את הבטן, חשבה רגינה והחליקה ביד נזופה את שערה שהתפרע. מעולם לא הייתה יפת תואר. ודאי לא כמו רשל. שערה היה דק, מצחה גבוה, אפה תפוח, שפתיה הדקות שידרו חומרה נזירית וסנטרה הנסוג שיווה לפניה מראה שטרם הבשיל. בנעוריה היה גופה נחמתה היחידה. היא הייתה רזה, בעלת מותניים צרים וחזה זקוף, וכשאספה את שערה נראתה מושכת, אם הביטו בה מגבה. אך עם השנים התבלתה והעלתה במשקל ונדרשה למחוך כדי להידחק אך בקושי לבגדיה.
רצפת חדר המדרגות הייתה עשויה מרצפות צבעוניות שיצרו דוגמאות פרחים וציפורים. המעקה היה מקולף, מדרגות הבטון היצוקות נשחקו במרכזן ממאות אלפי הנעליים ששפשפו אותן בדרכן מעלה ומטה, ודרך החלונות נטולי התריסים נכנסו הפיח ורעש האוטובוסים שחלפו בנהמות עצבניות באלנבי.
רשל נקשה על הדלת.
״כן!״ נשמע קולה של התופרת חנוק ועמום ממעמקי הדירה.
השתיים פסעו במסדרון שגלילי בד ארוכים היו שעונים על קירותיו לכל אורכו. קשתות־קשתות של אבק הצטברו כצללים על הקירות המחוספסים והוסיפו לתחושת האי־נחת של רגינה. ״זאת תופרת סוג אל״ף־אל״ף,״ הרגיעה אותה רשל שחשה ברתיעתה, ״אחרת הייתי מביאה אותך לפה?״
רגינה המשיכה לצעוד בהסתייגות מרחק חצי צעד מאחותה, שהידסה כמו דוגמנית על מסלול.
כשראתה את התופרת, הבינה מדוע קולה נשמע מוזר: פיה היה מלא בסיכות, והיא חילצה אותן אחת־אחת בזריזות וסימנה מכפלת בשמלת אישה שעמדה ללא ניע על בימה מוגבהת עטופה בד שחור.
״זהו,״ התופרת שלפה את יתרת הסיכות מפיה ותקעה אותן בכרית ספוגית שענדה על מפרק כף ידה. ״תבואי מחר. יהיה מוכן, בעזרת השם.״
האישה ירדה מהבימה, החליפה עמן הנהוני שלום ונעלמה מאחורי פרגוד מאובק.
״רשל! טוב לראות אותך,״ התופרת התבוננה בה וסובבה אותה סחור־סחור. ״מיום ויום את נהיית צעירה יותר ויותר.״
רשל נרתעה, והתופרת מיהרה להוסיף: ״בלי עין הרע, בלי עין הרע,״ ואז העבירה את מבטה אל רגינה.
״אז מה, באת לי עם אחותך היום?״
רגינה, שעמדה שותקת, נבהלה מתשומת הלב הפתאומית ואחזה במרפקיה בהצלבה בתנועה מגושמת. ״בואי, תתקרבי, נראה אותך, אני לא נושכת.״
למשמע הדברים האלה פרצה רשל בצחוק, והתופרת החליפה איתה חיוך של שותפות.
רגינה התקרבה ושחררה את ידיה.
״הבת שלי, כן? מתחתנת. אז באתי להזמין אצלך שמלה. משהו פשוט, לא לוקסוס, כן? רגילה כזאת. שגם אפשר ללבוש אותה חר כך.״
״זאת הקטנה שלה,״ התערבה רשל, ״סוף־סוף מתחתנת. כבר בת 23.״
״22,״ התרעמה רגינה.
״בסדר, סוגרת 22 נכנסת ל-23,״ העמידה אותה רשל במקומה ופנתה שוב אל התופרת. ״ברוך השם מצאה בחור טוב. אפילו ששלעכט.1 אז אחותי צריכה שמלה. אמרתי לה, שמלה לחתונה? רק אצל אדלה. הבטחתי שגם תעשי לה שמלה הכי טובה וגם תעשי לה מחיר טוב, שאת שומעת שבעלה מת לא מזמן, אז תתחשבי בה. אלמנה, המסכנה.״
1. כינוי גנאי לאשכנזי (מיידיש).
התופרת הקיפה את רגינה בהילוך איטי ואמדה אותה בשתיקה ארוכה ובמבט בוחן. ואז נעמדה, החזיקה מרפק ביד אחת והשעינה את סנטרה על ידה השנייה.
״חתונה את אומרת?״ ושוב הקיפה אותה, הפעם בצעד זריז יותר.
״בשביל אמא של כלה הייתי אומרת מקסי בצבע כחול. נעשה לך צווארון מרובע קטן, שיחזיק יפה את החזה, מסביב דנטל לבן, נעשה שרוולים ככה נשפכים עם דנטל לבן בקצה, תשימי שרשרת פנינים או שרשרת זהב, פודרה, צבע בפנים, על השפתיים, תרימי השיער למעלה ופיניטו לה קומדיה. ואני גם יעשה לך מחיר שתצאי מפה מרוצה.״
״לא זהב, לא זהב,״ התערבה רשל בשיחה, ״נשים לה פנינים. הרבה יותר אלגנט.״
האישה יצאה מפינת המדידה ואספה את תיקה. ״אז אני אבוא כבר מחר, אדלה, כן?״
התופרת הנהנה בפיזור נפש, ואפילו לא ליוותה אותה במבט בלכתה.
״אז כמה?״ זקפה רגינה גבה חשדנית.
התופרת שלחה מבט לרשל, ״כמו תשאלי אותי כמה עולה חליפה ליתום. תלוי. קודם כול היום ניקח מידה, תבחרי איזה בד, נראה איזה גזרה, נעשה בסיס ואז נהיה חכמים. את עוד תגידי לי תודה.״
התופרת סימנה לה בתנועת יד עיוורת לעלות על הבימה הקטנה. היא משכה את סרט המדידה שהיה מונח על עורפה, והסרט שרק בהתחככו בצווארון שמלתה. רשל אחזה במרפקה של רגינה ועזרה לה לעלות בתנועה כבדה ואיטית. ללא מילים מדדה התופרת את גופה של רגינה, לאורך ולרוחב, ורשמה בבדל עיפרון את מידותיה.
״ואם אני מורידה את הבטן, כמה זה במידה?״ שאלה רגינה.
״קודם תורידי את הבטן ואז נראה,״ ענתה אדלה מבלי להרים את מבטה מהפנקס הקטן ומצצה את קצה העיפרון כדי להחיותו.
כשהסתיימו המדידות, ירדה רגינה בכבדות מהבימה הקטנה, כשהיא נשענת על כתפה של רשל. התופרת הניחה את סרט המדידה שוב על עורפה, ורשל נותרה לעמוד על מקומה בעיניים מושפלות. אף אחת לא אמרה דבר, והתופרת משכה את הסרט וגלגלה אותו במתינות. רגינה חזרה לעמוד בידיים שלובות ולא הבינה את פשר השתיקה.
״תני לה משהו על החשבון!״ התיזה רשל לעברה בלחש.
ידיה של רגינה הסתבכו זו בזו כששלפה את ארנקה וחילצה מתוכו קצה שטר חום של חמש לירות, אבל למראה פניה של רשל החזירה אותו למקומו ומסרה בצער לידי התופרת שטר של ביאליק. התופרת נטלה אותו בעקימת שפתיים.
״תבואי שבוע הבא אותו שעה, נבחור את הבד והגזרה,״ ויצאה מהחדר מבלי לומר דבר לרשל ואפילו מבלי ששלחה אליה מבט.
״איזה בושות שאת עשית לי!״ הטיחה בה רשל לאחר שירדו אל הרחוב. ״את יודעת כמה עולה אצלה שמלה? את יודעת שבגללי היא תעשה לך מחיר ואת נותנת לה רק עשר לירות על החשבון?״
רגינה עמדה מולה נזופה. כל כך הרבה כסף בזבזה מתחילת היום, הוצאה שלא תכננה כלל. היא חשבה שעוד תספיק לעבור בכרמל ותקנה קצת ירקות הביתה. עכשיו נשאר לה כסף בקושי לנסיעה הביתה.
״טוב, די, מספיק,״ התעשתה רשל, הצמידה לחי ללחי אחותה ונשקה באוויר. ״תסעי, אני יש לי פה סידורים וגם אני חוזרת הביתה. תבואי אלינו שבת?״
ההמתנה לאוטובוס הייתה קשה לה. עמוד התחנה היה אכול בבסיסו משתן כלבים. השמש קפחה על ראשה, ולא נמצא ספסל לשבת עליו. כשכבר הגיע האוטובוס, התיישבה רגינה במקום שפינתה למענה בחורה צעירה. למזלה היה המושב בצד המוצל והיא נרדמה. כשהתעוררה, לרגע לא ידעה היכן היא, וכמו לאט התלכדו חלקיקי הנוף לכדי הכרה מוצקה. קרקע שעליה יכלה לעמוד כדי לרדת מהאוטובוס בתחנה.
במעלה המדרגות לקומה השנייה נעצרה למנוחה קצרה והביטה בנורת חדר המדרגות שהג״א צבעו בכחול בתחילת המלחמה. היא נאנחה והמשיכה לטפס מעלה, עוקבת אחר כפות רגליה עד לדלת הכניסה.
בבית התיישבה בכורסה שבסלון, דרכה בחרטום נעל אחת על עקבה של האחרת וחילצה את כפות רגליה באנחת רווחה.
״כמה כבר יכול לעלות שמלה?״ אמרה פתאום בקול. ״שיהיה כפרה, לחתונה של הילדה.״
הרעיון שתהיה לה שמלה חדשה מצא חן בעיניה. היא התרגשה כשדמיינה איך תיראה בשמלה הכחולה עם מחרוזת הפנינים שרשל תשאיל לה. והיא גם תלך למספרה, תסתפר, תצבע את השיער ותתאפר, בדיוק כמו שהתופרת אמרה. היא תפנק את עצמה טוב־טוב. אפילו שבקושי עברה קצת יותר משנה.
״אז מה?״ אמרה בקול, כאילו ענתה למישהו שבא איתה חשבון. ״מה טוב היה בו?!״ קראה אל חלל הבית, כאילו באחד החדרים יושב שופט ומאזין לה, ״רק אכל לי את הלב עם כל הבחורות שלו.״ אבל ידעה שלמרות זאת, מעולם לא חשבה לוותר עליו.
״הן משגעות אותי, אני כמו חולה, כמו אחד מכור לקלפים, ככה אני. חולה. מה כבר יש לדבר יותר מדי? אבל רק אותך הלב שלי באמת אוהב. הן, זה סתם,״ כך היה לוחש לה בלילה, במיטה, אל גבה המופנה אליו בעלבון. וידו מלטפת בהיסוס את קו גופה, והיא מסלקת אותה בכעס ובקוצר רוח, ובאותו קוצר רוח רוצה שישוב וילטף אותה, שלא ייכנע.
אבל הוא היה נאנח, מפנה אליה את גבו, מותיר אותה ערה וכועסת, מתקשה לישון. אז הייתה קמה מהמיטה והולכת למטבח, שותה כוס מים או מרתיחה לעצמה כוס תה, וכל העת הרגישה בתנועתו הרכה של בד הכותנה הקריר כנגד בטנה. היא העלתה בזיכרונה כיצד החליקו כריות כפות ידיו ברוך על גופה כמו מים עד שלעתים, כשנגע בה, לא ידעה אם אלה ידיו או משב רוח. פעמים רבות אילצה את עצמה לפקוח עיניים וראתה אותו עוקב אחר הבעותיה במבטו החולמני, מסיע את ידיו על גופה בערגת זר, וכבר נשכח ממנה כעסה עליו. כשחזרה משיטוטיה בדירה והזדחלה למיטה, מפויסת, שמעה אותו: ״זה בגללי שאת לא מצליחה לישון?״ והיא, שרצתה לפשוט מעליה את כותונתה ולהידחק כנגד גופו הרזה והשרירי, לא העזה להודות בתשוקתה ונשארה מכווצת בצד שלה במיטה, ממתינה בדריכות למגעו, ולו גם יבוא באקראי, או אז תקדם את פניו בברכה.
״מכל הנשים שהיו לו, בסוף את תפסת את הוולנטינו?״ הביעה רשל בקול את תמיהתן של נשים רבות, שראו עצמן ראויות מרגינה להיות אשת חיקו. ״מה יש בך? איזה כישוף עשית עליו?״ שמעה את סקרנותה של מי שהחליפה בעלים וגברים בין הבעלים, והתמלאה שמחה שהצליחה לעורר את קנאתה.
אבל עכשיו, אחרי שמת, מה נשאר לה? רק שני המעילים שלו שעוד תלויים בפינה בכניסה, ליד המראה.
״אמא, תיתני למישהו, סתם זה מתמלא אבק,״ אמרה אתי, בתה הצעירה.
לתת? חשבה לעצמה, מה פתאום לתת? לתת למי?! ולא לראות את זה יותר? כלומר לסכים שמת, לוותר? ועכשיו שמת, הגיע תורי?
בהלה אחזה בה, והיא סילקה את המחשבה מראשה.
מה את מבלבלת במוח?! יותר טוב בשבילך שתקומי, תעשי צהריים, בטח אחת הבנות תכף תבוא.
קולות חיתוך הירקות על הקרש נמסכו בקול בעבוע המים בסיר, שבו התבשלו גרגירי החומוס שהשרתה כל הלילה. היא הוסיפה לתבשיל את הירקות החתוכים ופיזרה לפי תחושת העין: מעט צהוב כורכומי, ירוק־צהוב חולי של כמון, מלח צח ופלפל גרוס אפור־שחור. הצבעים ריחפו לרגע על פני המים, ועם בחישת הכף צללו למעמקים והתפזרו עם מחשבותיה.
לאחר שסיימה את הכנת המרק, כיבתה את הלהבה והתיישבה בסלון. עייפות מתוקה צנחה עליה, והתרגשות מהמחשבה שבשבוע הבא תיסע שוב לתל אביב, תבחר בד, תבחר גזרה, ותהיה לה שמלה חדשה. שנים שלא תפרה לעצמה שמלה. בחתונה של אתי היא תלבש אותה ותענוד שרשרת פנינים וכולם ייגשו ללחוץ לה את היד, והיא תחייך בשפתיה המשוחות אודם ותאמר שוב ושוב: ״תודה, באמת תודה שבאתם.״ וכשיגישו לה את המעטפה תיקח ותאמר: ״באמת לא הייתם צריכים,״ ותפקיד בתיק הקטן שתחת זרועה.
רגע, תיק אין לי. וגם נעליים עוד אני צריכה, שיהיו נוחות בשביל לעמוד על הרגליים. נעליים סוג טוב. ואלי גם משקפיים שאני יקנה? שלי כבר ישנות, בקושי אפשר לראות בהם משו.
״אוי,״ רגינה נשמה עמוקות והניחה לאוויר הכבד להשתחרר מגופה בקול שריקה.
כה כך הרבה הוצאות! אבל כמה יפה אני יהיה! ובעוד שנה יהיה תינוק בבית! וצריך לקנות לו לול! כמה יכול כבר לעלות לול סוג טוב?
עייפה מחישובים וממחשבות מרגְשות, עצמה רגינה את עיניה ונרדמה, ולמרבה הזוועה שוב חלמה אותו החלום.
