פתיחה
ערב מלחמת ששת הימים הוקמה בישראל — לראשונה בתולדותיה — ממשלת אחדות לאומית. לא רק הממשלה התאחדה; לנוכח האיומים הגדולים התלכדה גם החברה הישראלית, וסולידריות כלל־יהודית פשטה בארץ ובעולם. אחדות עמדה ברקע הניצחון הגדול בתולדות המדינה. בשישה ימים של מלחמה צה״ל הביס שלושה צבאות, ומדינת ישראל שילשה את גודלה. אך כיבוש השטחים הצית מחלוקת גדולה וכואבת. האם ראוי ליישב את השטחים החדשים ביהודים, או שאולי מוטב למסור אותם לערבים בתמורה להסדר שלום? השואפים לשלמות הארץ והשואפים לשלום בארץ התנגשו אלה באלה וקרעו את החברה הישראלית לשני מחנות. האחדות הגדולה של ערב המלחמה התפרקה בגלל תוצאות המלחמה.
אירועים רבים התרחשו מאז בזירת היחסים שבין ישראל ובין הערבים הפלסטינים המתגוררים בשטחים שנכבשו במלחמה ההיא. בין היתר פרצו שתי אינתיפאדות, והתגלעו שלושה סבבים אלימים ברצועת עזה. אלו היו גם השנים של הסכמי אוסלו, של ההתנתקות מעזה ושל סדרה ארוכה של ניסיונות להגיע להסדר קבע בין הצדדים. אף לא אחד מהסבבים הצבאיים הסתיים בניצחון, ואף לא אחד מהניסיונות המדיניים הסתיים בשלום. ברקע הניסיונות הכושלים לנצח במלחמה או להביא את השלום, התנהל בישראל ויכוח בלתי פוסק על הגבולות של מדינת ישראל. השטחים שנכבשו בתוך שישה ימים הציתו ויכוח שנמשך כבר חמישים שנה.
שנת החמישים היא, על פי המסורת המקראית, שנת היובל. בשנת החמישים כל העבדים משתחררים מאדוניהם, כל החובות בטלים וכל הקרקעות שבות לבעליהן. היובל הוא הרגע שבו הספירה מתחילה מחדש. הפערים הכלכליים והחברתיים שהתרחבו במשך חמישים שנה מתאפסים, הפערים המעמדיים בין אדונים לעבדים נמחקים — לאחר חמישים שנה העולם כאילו נברא מחדש. שנת היובל לוויכוח על תוצאות מלחמת ששת הימים היא הזדמנות לאפס את הוויכוח ולברוא את השיח מחדש. הדעות השונות שהושמעו והמחשבות השונות שנהגו בחמישים השנים האחרונות הותירו את החברה הישראלית ואת החברה הפלסטינית במבוי סתום. שנת החמישים היא הזדמנות מקראית להתחדשות ישראלית, הזדמנות לבחון מחדש את הנחות היסוד של המחשבה הפוליטית בישראל. אך תנאי פסיכולוגי להתחדשות המחשבות שלנו הוא שינוי רדיקלי של מערכת היחסים הרגשית שלנו איתן.
מערכת היחסים הרגשית עם הדעות שלנו
מתקפת הגירויים של מוצרי הצריכה משבשת את דעתם של בני אדם ולעתים אף פולשת לזהותם. אנשים בחברה צרכנית נוטים לפתח מערכת יחסים רגשית ואינטימית עם הדברים שבבעלותם. הגרסה הקיצונית ביותר של מטריאליזם מתרחשת כאשר הדברים שבבעלותו של האדם כבר לא נחווים כחפצים שלו, אלא כחלק ממי שהוא. המצב הקיצוני של המטריאליסט מזכיר את המצב הקיצוני של האידיאליסט. אידיאליסט הוא אדם המתקשה להבחין בין עצמו לבין הרעיונות שלו. תפיסות העולם שלו הן לא רק רעיונות שיש לו, אלא הן חלק ממי שהוא. האידיאליסט מזדהה עם הרעיונות שלו כשם שהמטריאליסט מזדהה עם החפצים שלו. אדם שהדעות שלו נספגו בזהות שלו אינו פתוח לביקורת על דעותיו. זאת משום שהוא חווה כל ערעור על דעותיו כערעור על עצם הקיום שלו.
באקלים הרעיוני הישראלי מתגוששים ביניהם רעיונות רבים. בנושאים כמו כלכלה וחברה, דת ומדינה ואיכות הסביבה יש מגוון רחב של דעות, שהמפגש ביניהן מייצר שיחה ישראלית גועשת. אך נדמה שרק בתחום אחד העמדות נספגו בזהויות של בעליהן — הסכסוך הישראלי־הערבי. העמדות של ישראלים בשאלות הנוגעות לאיכות הסביבה או לגובה הריבית בבנקים הן, על פי רוב, עמדות המאכלסות את התודעה שלהם. אך העמדה הנוגעת לגבול המזרחי של מדינת ישראל היא חלק ממי שהם. אדם הסבור שיש לסגת לקווי הארבעה ביוני 1967 מזוהה כשמאלני. אדם הסבור שיש ליישב את השטחים השנויים במחלוקת מזוהה כימני. כלומר, בשונה מרוב העמדות של הישראלים, העמדות הללו הן לא רק חלק מן התודעה שלהם, אלא חלק מההגדרה שלהם. מי שמערער על העמדה שלנו בנושא הזה מערער את הזהות שלנו. לכן, וכאן טמון פרדוקס, דווקא בנושא שהוא החשוב ביותר לישראלים, הם מסוגלים להקשיב לגביו פחות.
הימין הישראלי סבור שהרעיונות של השמאל הם לא רק רעיונות שגויים, הם גם מסוכנים. הנסיגה מהרי יהודה ושומרון תכווץ את מדינת ישראל לממדים זעירים ותהפוך אותה למדינה חלשה ופגיעה שסופה להתמוטט. השמאל הישראלי סבור שהרעיונות של הימין הם לא רק שגויים, הם גם מסוכנים. המשך הנוכחות הצבאית והאזרחית בשטחים שבמחלוקת תפורר את ישראל מבחינה מוסרית, תבודד אותה מבחינה מדינית ותמוטט אותה מבחינה דמוגרפית. הימין רואה את השמאל בדיוק כפי שהשמאל רואה את הימין. הימין קובע שמימוש חזון השמאל יביא להתרסקות מוחלטת של המדינה, השמאל קובע שמימוש חזון הימין יביא להתרסקות מוחלטת של המדינה. כיצד אפשר להקשיב לאדם שהחזון שלו הוא האסון של כולנו?
אלו שני מאפיינים ייחודיים של השיח הפוליטי על הגבולות של מדינת ישראל — הדעות שלנו בשיח הזה הן חלק מהזהות שלנו, והעמדות של האחר נתפסות כמסכנות את הקיום שלנו. החיבור בין שני המאפיינים הללו, המונעים הקשבה, הביא להתמוטטות של השיחה הפוליטית הישראלית.
השיחה הפוליטית הישראלית על הסכסוך היא לא בגדר סיעור מוחות שמעודד מחשבה מקורית, מאתגר את המוסכמות הקיימות ומוליד רעיונות חדשים ויצירתיים. יותר משהשיח הפוליטי הישראלי הוא זירה של החלפת דעות, הוא זירה של הצהרה על זהויות. השיח המתלהם מוביל להתחפרות אידיאולוגית ולקיבעונות מחשבתיים. וזאת, כמובן, תוצאה מטרידה. הסכסוך הישראלי־הערבי הוא נושא מורכב. אבל החשיבה עליו איננה חשיבה מורכבת. התפתחה א־סימטריה בין מידת המורכבות של הבעיה לבין חוסר המורכבות של החשיבה עליה.
שנת החמישים לשיח יכולה להיות הזדמנות לשנת התחדשות של השיח, אך רק אם נצליח לעקור את הדעות שלנו מתוך הזהויות שלנו.
השיח היהודי ושיקומו של השיח הישראלי
ניתוח שעוקר את העמדות מהזהויות יכול לשאוב השראה מהמסורת התלמודית.
שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל.1
מי צודק: בית הלל או בית שמאי? לפי דברי הבת קול — שניהם צודקים באותה מידה. דברי שניהם הם "דברי אלוהים חיים". אך אף שהצדק עם שניהם, ההלכה איננה כשניהם, היא כבית הלל. נשאלת השאלה: מדוע?
וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים — מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.2
בבית המדרש של בית שמאי לא היו שומעים ולא היו משמיעים את העמדות של בית הלל. הם היו לומדים ומלמדים אך ורק את הדעות שלהם עצמם. בבית המדרש של בית הלל, לעומת זאת, לימדו את עמדות בית הלל רק אחרי ששמעו והשמיעו את עמדות בית שמאי. ההלכה היא כבית הלל, משום שהם לא הקשיבו רק לבית הלל. ההלכה, כך נקבע, איננה לשיטת אלו שצודקים אלא לשיטת אלו שמקשיבים.
אך להקשבה יש מחיר. במסגרת ריבוי הוויכוחים שבין בית שמאי לבית הלל, לא קרה שבית שמאי שינו את דעתם.3 לעומת זאת, קרה לא אחת שבית הלל התחרטו, שינו את דעתם וקיבלו את עמדת יריביהם. אדם שמקשיב הוא אדם שמעז לסכן את העמדות שלו. בית הלל הסתכנו בהקשבה, ולכן ההלכה כמותם. לא משום שהם תמיד צודקים, אלא משום שהם היו מודעים לכך שהם לא תמיד צודקים.
בית הלל אינם ספקנים ואינם חסרי עמדה. להפך — יש להם דעות נחרצות, והם מכריזים בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים, "הלכה כמותנו". אך על אף אמונתם האיתנה בעמדות שלהם, הם לא נקשרו אליהן באופן אינטימי מדי. הם שמרו על מרחק בריא בינם לבין הדעות שלהם. זהו המרחק שמונע מדעותיו של אדם מלהשתלט על הזהות שלו.
על פי הפרדוקס הנפלא של התלמוד, ההלכה נקבעה לשיטתם של מי שאינם נעולים בשיטתם. האם הפרדוקס התלמודי יכול לשמש כמודל ישראלי? האם הספקנות העצמית הבריאה של בית הלל יכולה לחדור אל השיח הפוליטי הישראלי? שיקום השיח הישראלי על הסכסוך תלוי בשיקום היחסים הרגשיים בין הישראלים לבין העמדות שלהם. אך התסבוכת הרגשית המשבשת את השיח על הסכסוך מחווירה לנוכח התסבוכת הרגשית שבה מצוי הסכסוך עצמו.
המלכוד הרגשי
הקרע בין ישראלים לבין פלסטינים מתוחזק על ידי דינמיקה פסיכולוגית הרסנית. הסכסוך בין העמים הוא, בין השאר, גם התנגשות בין רגשות. הרגש הדומיננטי של ישראלים הוא פחד. הישראלים מפחדים מהפלסטינים.4 הפחד הזה הוא פחד קמאי, עמוק, ומשותף לבעלי כל העמדות הפוליטיות. בנוכחותם של דוברי ערבית נדרכים חושי הסכנה של שמאלנים באותה מידה שנדרכים חושי הסכנה של ימנים. הרגש הדומיננטי של הפלסטינים איננו פחד, אלא השפלה.5 פלסטינים לא מפחדים מישראלים, אלא חשים מושפלים על ידיהם. הסכסוך בין העמים הוא גם התנגשות בין רגשות, זהו מפגש כואב של פחד והשפלה.
הרגשות הללו מזינים זה את זה ומגבירים זה את זה. הפחד הישראלי מפני הפלסטינים מביא אותם לנקוט פעולות התגוננות. הטלת מגבלות על תנועה, עיכובים במחסומים, תשאול בכניסה למקומות ציבוריים. כתוצאה מכך ההשפלה שחשים הפלסטינים הולכת וגוברת. אך הדינמיקה ההרסנית לא נעצרת כאן. ההשפלה מעצימה את השנאה ואת הכעס, ומייצרת אקלים שמצמיח אלימות; זאת האלימות שבתורה רק מגבירה את הפחד הישראלי. בתמצית: הפחד שחשים הישראלים מזין פעולות שמגבירות את תחושת ההשפלה של פלסטינים; ההשפלה שחשים פלסטינים מזינה תגובות שמגבירות את הפחד הישראלי, וחוזר חלילה. כשפחד והשפלה נפגשים — הם הולכים ומתגברים.
הדינמיקה הזאת מאפיינת לא רק את האינטראקציה האנושית שבין שני העמים, היא מעצבת גם את האינטראקציה המדינית ביניהם. אחד העקרונות החשובים ביותר של הפלסטינים הוא השגת הסכם שלא ישפיל אותם. לעומת זאת, הדרישה החשובה ביותר לישראלים היא השגת הסכם שלא יסכן אותם. כאן טמונה בעיה, שכן סיפוק צורכי הביטחון של ישראל עשוי לפגוע ב"כָרָאמָה" — הכבוד הלאומי הפלסטיני.6 הנה דוגמה: ככל הנראה, הרוב המוחלט של הישראלים לא יתמוך בהסכם שבו המדינה הפלסטינית לא תהיה מפורזת. זאת ועוד, הישראלים מתעקשים שהפירוז ייאכף, בין השאר, באמצעות שליטה של כוחות צה"ל בבקעת הירדן. אלא שזו דרישה המשפילה את הפלסטינים. נוכחות צבאית ישראלית במדינה הפלסטינית היא פגיעה חמורה בריבונות הפלסטינית ומנציחה את תחושת הכיבוש וההשפלה. הבעיה היא שתביעות שני הצדדים מוצדקות. נוכחות צבאית ישראלית בבקעה היא צורך ביטחוני שהישראלים לא יכולים לוותר עליו, אך אותה נוכחות עצמה היא השפלה לאומית פלסטינית, ולכן הפלסטינים לא יכולים להסכים לה.7
דוגמה נוספת: ככל הנראה רוב הישראלים לא יתמכו בהסכם שבו המרחב האווירי של פלסטין יהיה סגור בפני טיסות של חיל האוויר הישראלי. הסיבה לכך מובנת, שכן רק כך אפשר יהיה להשגיח על הפירוז, להתאמן כנדרש ולהבטיח ביטחון כולל בשמי הארץ. הבעיה היא שקשה לתאר השפלה גדולה יותר לפלסטינים מאשר מטוסים ישראליים הטסים מעל ראשיהם מדי יום.8 שוב — שני הצדדים צודקים. הפעולות המרגיעות את הפחד הישראלי מזינות את ההשפלה הפלסטינית. יש "משחק סכום אפס" בין כבוד לאומי לבין ביטחון לאומי, וכתוצאה מכך, כל הסדר שיספק את צורכי הביטחון הישראליים ייתפס כהסדר המנציח את השליטה הישראלית על הפלסטינים ומשפיל אותם. מנגד, כל הסדר שיהיה מקובל על הפלסטינים ייתפס כהסדר המחליש את ישראל וחושף אותה לאיומים ביטחוניים בלתי נסבלים. כשהפחד וההשפלה נפגשים, הסדרים מדיניים מתמוססים.
הפחד הישראלי מפני הפלסטינים הוא תוצר של עשרות שנים של סכסוך, שבמהלכן שלושה דורות של ישראלים היו חשופים לטרור.9 אם המטרה של טרור היא לשתול פחד בלב אוכלוסייה רחבה, הרי שהטרור הפלסטיני הצליח. הישראלים מפחדים. אך לפחד הישראלי יש שורשים עמוקים יותר. הוא תוצר לא רק של הטרור הפלסטיני, אלא גם של ההיסטוריה היהודית. ההיסטוריה היהודית היא היסטוריה מלאה ברדיפות. בזיכרון הקולקטיבי היהודי העבר נתפס כסדרה של גירושים ופוגרומים.10 במעמקי התודעה היהודית נצרבה האמונה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". לכן, יותר משהטרור הפלסטיני מייצר את הפחד הישראלי, הוא מצית במעמקי התודעה הישראלית את הפחד היהודי.
תחושות ההשפלה של הפלסטינים התעצבו בעשרות שנים של שליטה צבאית ישראלית על אוכלוסייה אזרחית בשטחים.11 אך ההשפלה לא החלה בשנת 1967. כשם שלפחד הישראלי יש היסטוריה יהודית, להשפלה הפלסטינית יש היסטוריה מוסלמית.
במשך מאות בשנים הציוויליזציה המוסלמית היתה הציוויליזציה המפותחת בעולם. היא הובילה את הקִדמה המדעית, ממנה יצאו פריצות הדרך במתמטיקה, בפילוסופיה ובאמנות. מתוכה צמחו גדולי האסטרונומים, המשוררים והוגי הדעות. זאת היתה ציוויליזציה מעוררת השראה גם עבור דתות אחרות ובהן היהדות. הרמב"ם, לדוגמה, חולל את פריצת הדרך הפילוסופית היהודית בהשראה מוסלמית, ובעיקר זו של אבן סינא ואבו נצר אלפאראבי. גם פריצות הדרך המחשבתיות בעולם הנוצרי, כמו למשל הגותו של תומס אקווינס, ספגו השראה מהוגים מוסלמים. ההגות המוסלמית הפיצה אור בעולם, וכל זאת בזמן שביבשת אירופה, מרחב ההשפעה הנוצרי, התבוססו בני אדם בחשכת ימי הביניים. הקִדמה של העולם המוסלמי הבליטה את הפיגור של העולם הנוצרי.12
אך במאה הארבע־עשרה החלה אירופה להתעורר. תחילה היה רנסנס, אחר כך באה המודרנה. החשיבה הביקורתית צברה תאוצה, רעיונות חדשים נולדו, ועם הרעיונות באו המהפכות הטכנולוגיות והפוליטיות ששינו את פני העולם. כל זה לא קרה בעולם המוסלמי. כשאירופה החלה להתרומם, הציוויליזציה המוסלמית החלה לשקוע, החשיבה הביקורתית שלה הושתקה, ההגות שלה כבתה, והכוח שלה הלך ופחת. לבסוף הפכו האירופים את פערי התרבות לפערי כוח, ובאמצעות מושבותיהן השתלטו מדינות אירופה על פני המרחב המוסלמי.13 התפנית הכואבת של האסלאם עומדת בשורש תחושת ההשפלה של רבים מהמוסלמים. המעבר ממעמד של ציוויליזציה מפוארת וחזקה למעמד של ציוויליזציה מנוונת וחלשה, חולל בקרב המוסלמים תודעה חזקה מאוד של עלבון.14 המטען התודעתי הזה נוכח במאבקם של הפלסטינים בישראלים. הישראלים נתפסים כפולשים מערביים שחדרו אל תוך המרחב הערבי.15 הצלחת הציונות היא תזכורת כואבת וחיה להשפלה המוסלמית על ידי הציוויליזציה המערבית.
כללו של דבר, כשם שהטרור הפלסטיני לא גורם לפחד הישראלי אלא מהדהד את הפחד היהודי, כך גם המעשים הישראליים אינם גורמים לתחושת ההשפלה הפלסטינית כשם שהם מהדהדים את תחושת ההשפלה המוסלמית.
אסכם: ההיקשרות הרגשית שלנו לעמדותינו בהקשר לסכסוך מכשילה את השיח שלנו על הסכסוך. אך לא רק השיח על הסכסוך הוא קורבן של הרגשות שלנו, אלא גם הסכסוך עצמו. הרגשות הקמאיים היהודיים המתנגשים ברגשות הקמאיים המוסלמיים מכשילים את האפשרות לסיים אותו. לסכסוך יש עומק פסיכולוגי, ולעומק הפסיכולוגי יש עומק היסטורי. כל ההיסטוריה היהודית וכל ההיסטוריה המוסלמית נוכחות בסכסוך שבין ישראל ובין הפלסטינים, ושתיהן מתנגשות זו בזו. שנת היובל למלחמת ששת הימים היא הזדמנות לחדש את המחשבה שלנו על הסכסוך, ואחד החידושים החשובים הנדרשים מאיתנו הוא מעבר מתבנית של חשיבה דיכוטומית לתבנית של חשיבה כמותית.
מתבנית חשיבה דיכוטומית לתבנית חשיבה כמותית
החשיבה ההלכתית היהודית עברה שינוי בעת החדשה. במסורת היהודית ישנה היררכיה של המצוות. יש מצוות בעלות דרגות חומרה גבוהות, ויש מצוות שדרגות החומרה שלהן פחותות. לדוגמה, יש מצוות שמקורן בדברי תורה (דאורייתא), יש מצוות שמקורן בדברי חכמים (דרבנן), ויש הרגלי התנהגות שמבחינה פורמלית אינם מצוות כלל, והם בגדר מנהג בלבד. אך במאה התשע־עשרה, בקרב היהודים החרדים־אורתודוקסים, ההיררכיה היטשטשה. לפתע הפכו כל המצוות להיות חמורות באותה מידה. "ואנחנו עם בני ישראל כל דין שולחן ערוך שווה לנו לעשרת הדיברות וכל מנהג ישראל שווה לעשרת הדיברות".16 הרבנים הורו להקפיד על מנהגים כאילו הם מצוות מפורשות מן התורה. ראיית הקל כחמור כיווצה את ההלכה וצבעה אותה בגוון אחד בלבד.
לא רק החשיבה ההלכתית נעשתה דיכוטומית אלא גם החשיבה הפוליטית. כשם שבהלכה החרדית נמחק הרצף והכול נהיה חמור, כך גם בפוליטיקה נמחק הרצף והכול נהיה חמור. מימין ומשמאל העתיקו את השפה הדתית, המבחינה בין טמא לבין טהור ובין קודש לבין חול, לשפה הפוליטית, המבחינה בין חשוך לבין נאור ובין פטריוט לבין בוגד. בחמישים השנים האחרונות התעצבה החשיבה הפוליטית הישראלית בצורה בינארית: ישראל היא חברה כובשת או שהיא חברה מוסרית; היא שרויה בסכסוך או שהיא חיה בשלום; היא מיישבת את הארץ או שהיא בוגדת בזהותה ובערכיה. וכאן המקום לשאול, מה יקרה אם נשנה את צורת המחשבה הפוליטית שלנו? מה יקרה אם נפסיק לחשוב על פוליטיקה בתבנית דתית־חרדית, ונתחיל לחשוב עליה בתבנית כמותית? במקרה כזה, נוכל לשאול שאלות חדשות. במקום לשאול כיצד נפתור את הסכסוך, נשאל כיצד נצמצם אותו; במקום לשאול כיצד מסיימים את "הכיבוש", נבחן כיצד להקטין אותו. ובעיקר נשנה את היחס שלנו אל השלום. הלשון שלנו התרגלה לדבר על השלום שיום אחד יגיע. השלום הוא אירוע גדול וטרנספורמטיבי — כך אנחנו רגילים לחשוב — שעשוי להתרחש ולשנות את המציאות שלנו מן היסוד.
אבל אולי גם על השלום צריך לחשוב חשיבה כמותית. אם נעשה זאת, נגלה שכבר יש רמה מסוימת של שלום בעולם, ואנחנו צריכים לשאוף לכמות רבה יותר שלו. התלמוד אומר שתלמידי חכמים "מרבים שלום בעולם",17 הם לא מביאים אותו; במעשיהם ובלימודם הם מרבים אותו. לכן, במקום לשאול כיצד להביא את השלום, יש לשאול מה אפשר לעשות בכדי להרבות את השלום.
* * *
לרעיונות יש סיפור, ובספר הזה ננסה לספר את סיפורם של הרעיונות הפוליטיים הישראליים. אלו רעיונות הנטועים במעמקי ההגות הציונית, אשר הפכו במרוצת השנים לאידיאולוגיות פוליטיות שונות שהתנגשו זו בזו בעוצמה רבה. ההתנגשות בין הרעיונות טילטלה את החברה הישראלית באופן דרמטי, על כן היא מתוארת בספר בניסוחים חדים ודרמטיים. מי שמחפש ניסוחים מסויגים יותר ומרוככים יותר ימצא אותם בהערות השוליים שבסוף הספר.
המחלוקת שקורעת את ישראל לא עשויה רק מרעיונות. ישנם גורמים נוספים שמעמיקים את הקרע וחוסמים את ההקשבה. שסעים עדתיים, מתחים מעמדיים ואף אינטרסים פוליטיים אישיים הזינו ומזינים את המחלוקת. כל אלו אינם זוכים להתייחסות מקיפה בדיונים שיבואו. המסע הזה הוא בראש בראשונה מסע רעיוני. הרעיונות של זאב ז'בוטינסקי, הרב קוק, קרל מרקס, דוד בן־גוריון והוגים נוספים, הצמיחו את זרמי העומק הפוליטיים הישראליים. את הפילוסופיה שמאחורי הפוליטיקה, ננסה להבין בחלק הראשון של הספר.18 בחלק השני נעבור מההגות שמסתתרת מתחת לפני השיחה הפוליטית לטיעונים המייצגים אותה מעל לפני השטח. במהלכו נחקור את הוויכוח הפוליטי הישראלי, ונקשיב באהדה ובהזדהות לנימוקים שהושמעו על ידי הצדדים השונים בחמישים השנים האחרונות.19
שני החלקים הראשונים הם גם עיקרו של הספר. תקוותי היא שמיזוג של הניסיון להבהיר את הרעיונות והניסיון להבהיר את הטיעונים, יביא להבנה בהירה יותר של הוויכוח הגועש שמסעיר את ישראל מאז מלחמת ששת הימים. החלק השלישי והאחרון מוקדש לשרטוט מאפייני צורת החשיבה הפרגמטית שעשויה לסייע בריפוי ההקשבה הישראלית.
במהלך העבודה על הספר למדתי עד כמה המשאלה הבלתי מדוברת של כל הצדדים המשתתפים בוויכוח הפוליטי הישראלי היא המשאלה להיות מוּבָנים. אך הבראת השיח הפוליטי הישראלי תלויה ביכולתנו להוסיף לתשוקה זו את התשוקה להיות מְבִינים. התשוקה הכפולה הזאת נדירה והיא אפיינה את חברתנו הטובה שרי רובינשטיין שנפטרה במהלך כתיבת ספר זה. שרי ז"ל, שהבינה לעומק כל אדם, זכתה במהלך חייה להרבות שלום בעולם. הספר הזה מוקדש לה באהבה ובגעגוע.
