פתח דבר
עמיחי שלו ויוחאי עתריה
בשנים האחרונות גובר העיסוק במושגים "לא־אנושי", "פוסט־אנושי", "טרנס־אנושי" וכיוצא באלה. חוקרים ומוסדות אקדמיים ותרבותיים עושים שימוש במושגים אלו ובדומיהם בכל סוגי השיח הנוגעים לחברה האנושית — כל גוף ידע בהתאם לקטגוריה אותה הוא מייצג ובהתאם להשקפת עולמו ולנטיותיו. אולם, למרות העיסוק ההולך וגובר בנושאים אלה, בבואנו לומר דבר בעל משקל בנוגע להם דומה שאין לנו על מה להישען, ועלינו להתחיל מבראשית, מהגדרת הבסיס, ממענה לשאלה מהו בעצם הפוסט/טרנס־אנושי. רק לאחר מכן נוכל לשאול מה רלוונטי לשיח ומה לא. וכך, כל חוקר מתחיל מנקודת פתיחה משלו, מתוך השאלה המחקרית שהוא שואל, ומתלבט כיצד לתקוף את הנושא ולכתוב עליו באופן כזה שמחד גיסא יחדש משהו ומאידך גיסא יתכתב עם הספרות הקיימת בתחום. מי שניגש לכתוב על נושא זה שואל את עצמו לא פעם כיצד להגדיר ספרות זו.
הרעיון ליצור ילקוט מאמרים בנושא תרבות פוסט־אנושית התעורר בנו לפני כשנתיים. בתחילת הדרך פיזרנו לא מעט רעיונות וכיוונים אפשריים לכתיבה, משום שהתקשינו להגדיר גבולות ברורים לתחום. במילים אחרות, התקשינו ליצור מבנה כולל לספר ממבט על, כזה שיאפשר לנו לקבוע מה צריך להיות "בפנים" ומה צריך להישאר "בחוץ". ואמנם, רוב הכותבים והכותבות ביקשו מאתנו תחילה שנצמצם את התחום ונגדיר עבורם את גבולות הגזרה, כך שלא יאבדו במרחב העצום של הנושא. לא פעם עמדנו חסרי אונים בפני דרישה זו. כעת, כשסוף סוף אנו אוחזים בידינו במוצר שניתן לדפדף בו ולהריח אותו (ובעת הצורך אף לשרפו), אנו מבינים שההתבטלות הכפויה, שנבעה מחוסר אונים ומבורות בריאה, הייתה — לפחות במובן מסוים — גם היתרון הגדול שלנו. יצאנו למסע אינטלקטואלי ללא יעד מוגדר, בדרך עקלקלה, מפתיעה ולעתים אף מייאשת, אבל בעזרתם של הכותבים הנהדרים התחלנו להבין מהן השאלות הרלוונטיות לתחום מחקר זה וגם מהי פוסט־אנושיות.
יחד עם זאת, עלינו להודות שעדיין איננו יודעים לאן מובילה הדרך והאם היא בכלל קיימת. אם תעצרו אותנו בפינת רחוב בלילה אפל, תצמידו אקדח לרקתנו ותשאלו מה זה "פוסט־אנושי", סביר להניח שלא נוכל לספק לכם תשובה חותכת. מבחינתנו, מכל מקום, ספר זה נועד לפתוח דיון. גם אם הדיון יוביל לשלילת רעיונות המוצגים בו, חשיבותו של ספר זה נעוצה בניסיון להתייחס לסוגיית הפוסט־אנושיות מכמה נקודות מבט, אף אם הן משונות לעתים, ולא בניסיון ליצור קורפוס אחיד.
אמנם המסע שעברנו תם, אך הוא בהחלט לא נשלם. הספר הזה אינו עוד "ספר הדרכה כללי בנושא מסוים", או כפי שהוצאות ספרים אמריקאיות אוהבות לכתוב “The Interdisciplinary Handbook”, מתוך תפיסה שאפשר להגדיר נושא באופן סדור וכפועל יוצא מכך להציג את כל השאלות הנכונות ואת כל התשובות להן, תוך שהשאלות שנותרו לא פתורות מוצגות בסוף הספר כמועמדות למחקר עתידי. רעיון זה אינו רק נאיבי (ולא פעם משעמם להחריד), אלא גם מתעתע בקורא באופן מסוכן. הספר שלפניכם אינו מתיימר להצגה מסוג זה. כעורכים, אנו מאמינים שגם הכותבים אינם מתיימרים להגדיר תחום זה — שהוא, כאמור, תחום בהתהוות, מה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהיעדר טקסטים קנוניים — באופן מצומצם תוך הצגת "השאלות הנכונות" ו"התשובות הנכונות". זוהי אולי גם הסיבה שבחרנו שלא לכתוב מבוא מקיף. אנו מאמינים שהקורא, ממש כמונו, צריך ללכת בדרך זו בעצמו, לנסות להבין מה מחדשת האסופה הנוכחית, מה הן השאלות החדשות שעולות מההקשר הפוסט־אנושי ומה אינו אלא אותה הגברת בשינוי אדרת. אנו מודים, בספר יש גם מזה וגם מזה, ברוח העיקרון המנחה של "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם־מִזֶּה אַל־תַּנַּח אֶת־יָדֶךָ" (קהלת, ז, יח).
זאת ועוד, הקורא המיומן והאכזרי יבחין מיד בכך שהספר אינו אחיד, לאמור, כלולים בו מאמרים אקדמיים יותר ואקדמיים פחות. גם במובן הזה נתנו לכותבים חופש מוחלט. בעולם האקדמי ישנה נטייה אובססיבית משהו למיין סוגיות שונות ולאחסן אותן במגירות שונות, ממש כמו אותן מגירות צרות, ארוכות ומופלאות שממלאות את הספריות. חשבנו שיהיה נכון להימנע ממהלך זה ולהשאיר את התחום פרוץ. על כל מקרה, לא מתפקידנו (לא אותנו יאשימו!) לצמצם את שאלת האנושיות, שכן אין לטעות, השאלה אודות פוסט־אנושיות היא בהכרח תמונת מראה של השאלה אנושיות מהי. במילים אחרות, כל מי שמתיימר להגדיר מהו פוסט־אנושי, צריך ראשית להגדיר מהו אנושי. ואכן, נראה שלא מעט כותבים פנו להתמודד דווקא עם השאלה השנייה. כאמור, הגם שמדובר בתמונת ראי, השאלה בוודאי אינה אותה שאלה, והתשובות, בהתאם, שונות אף הן.
אבל יש גם מחירים להתעקשות לא להגדיר, לא לומר מה כן ומה לא. קוראים שונים יחושו שנושאים רלוונטיים נותרו בחוץ, בעוד נושאים אשר לדעתם הם חסרי כל חשיבות לתחום קיבלו מקום נכבד ואולי אף נכבד מדי. אין בכוונתנו להתנצל, אלא רק לומר שספר זה נערך בידי שתי מכונות שהן, לפני הכול, בני אדם, וכמו שמאיר אריאל כותב בשירו "בתור לשיקוף ריאה": "בתור בן אדם אני יכול […] אבל בתור בן תמותה / בתור בן תמותה אני עלול להיות / קצת לא בן אדם כדי שאוכל עוד קצת לחיות."1 אם כן, אנחנו הננו בני תמותה — אכן, מוזר לכתוב דווקא את המילים האלו בפתח הדבר של הספר הנוכחי. ובכותבנו אותן אולי מתבהרת נקודה שאנחנו מבקשים להצביע עליה: במובן מסוים הספר הזה מתמודד עם שאלה בנאלית לחלוטין — שאלת המוות הצפוי של כולנו.
הספר מחולק לשני שערים. אם השער הראשון עוסק בשאלות הנוגעות לממשק אדם־מכונה, דהיינו לגבולות הטכנולוגיה מצד אחד ולגבול הביולוגי מצד שני (כלומר במי ניתן להכיר כ"בן אנוש"), הרי שהשער השני עוסק בשאלות שניתן להגדיר אותן כהומניסטיות יותר. חלוקה זו חוטאת כמובן למורכבותו של הנושא, שכן, כפי שניתן לראות ברבים מהמאמרים, מדובר לא פעם בשני צדדים של אותו מטבע. במובן זה, השער הראשון נוגע בשאלה "האם ניתן לייצר חיי אלמוות דרך הממשק אדם־מכונה?" ואילו השני עוסק בשאלה "כיצד לחיות בעולם שנותן תחושה של זרות וניכור, בעידן שבו הכול אמנם אפשרי אבל בה בעת ברור לכול שמאוחר מדי ושהמאמץ לא שווה את זה?" במילים אחרות, בעוד החלק הראשון שואל האם נוכל לייצר חיי נצח — בהפשטה פראית כמובן, ויש אף שיאמרו מזעזעת — החלק השני שואל כיצד להיות אדם בתוך מציאות בלתי נסבלת; ואולי נדייק יותר אם נשאל, בהשראת פרימו לוי, כיצד ניתן להיות אדם בתחום האפור־שחור הזה.
שתי השאלות הללו אינן חדשות. שתיהן נידונו כבר רבות, בהקשרים שונים ומשונים, בהיסטוריה האנושית. במובן זה מדובר כמעט בשאלות נצחיות, שאין ולעולם לא תהיה עליהן תשובה אחת טובה ומספקת. ויחד עם זאת, אין ספק שההתפתחויות הטכנולוגיות בעת האחרונה אכן מעוררות באופן ברוטלי כמעט את השאלה של גבולות האנושיות. כפועל יוצא מכך מתעוררות שאלות נוספות, דוגמת השאלה מהו הגבול התחתון של האנושיות (מבחינה ביולוגית למשל), או לחלופין, באיזה מובן האחר2 עובר תמיד רדוקציה לסוג של זומבי, כך שקבוצות שלמות מודרות מן האנושיות באופן שיטתי.
אנו מקווים שתיהנו מהמסע המורכב הזה בדיוק כמונו. על כל פנים, בשל המורכבות של הנושא חשבנו שנכון יהיה להתחיל בפרק מבואי. במבוא מאת כרמל וייסמן מופיעות הבהרות של עולם המושגים הסובב את שאלת הפוסט־אנושיות. כרמל היא אחת הדמויות הבודדות שפגשנו שידעה להגיד מה כן ומה לא, תוך הפגנת גמישות ראויה לציון. גם בסמטה אפלה, עם אקדח לרקה, סביר להניח שהיא תוכל לספק תשובה (אם כי יכול להיות שהתשובה תהיה ארוכה עד כדי כך שבעל האקדח יתייאש ויניח לה לנפשה).
ודבר אחרון — תודות. תודה גדולה לדוד גוטסמן ולשרי אהרוני מהוצאת פרדס, שהתלהבו מהרעיון כבר בשלב הראשוני והעניקו לנו חופש פעולה ואת תמיכתם השלמה. תודה לנעם קצב על עריכה לשונית מקצועית, מדויקת ומדייקת וכמובן, תודה לכותבים הנפלאים, שכל אחד מהם לקח את הנושא למקום שונה, ונשא אותנו אל נופים פראיים, יצירתיים ומעוררי מחשבה.
לסיום אנו מבקשים להודות למפעל הפיס עבור התמיכה בהוצאת הספר.
1 במילים אחרות, אנחנו מודעים לכך שאולי ישנם נושאים "חשובים" שנותרו מחוץ לאסופה זו, אבל אנו גם מודעים לצורך לשרטט גבול ולהגיד "עד כאן", כי כל נושא חדש וחיוני־לכאורה שעלה במהלך העבודה ולא מצא את דרכו אל בין דפי הספר הזה — והיו לא מעט כאלה — פתח מיד באופן אינהרנטי ספקטרום נוסף של תת־נושאים.
2 אנו מבקשים לציין שתהיה זו טעות לנסות לצמצם את שאלת האנושיות למושג האחרות.
.jpg)
