דירה עם כניסה בחצר

בשר פרא, בשר זר

 

הסוף יהיה רע,  אני יודעת.  כזאת הרגשה יש לי כשאני מסתכלת עליה בלי שהיא יודעת. על מה היא חושבת כשהיא מסתובבת כל הזמן בבית כמו חיה בכלוב, הולכת לחדר השינה וחוזרת לסלון, הולכת למטבח ומשם לחדר של הילד, מה יש לה לחפש שם? אולי למישהו זה ייראה כאילו סתם היא הולכת, בלי שום צורך, בלי מטרה. אבל איך אפשר לדעת? אפילו על הכי קרובים לנו, הורים, אחים, בעל, ילד אפילו, מה אנחנו יודעים? שום דבר. את הדברים הכי פחות חשובים אנחנו יודעים, אבל לא את הדברים הגורליים, לא את הסודות שלהם שעלולים להשפיע על חיינו — או על מותנו! על אחת כמה וכמה מישהי שבאה משם. מה יכולה אחת כמוני — צברית, פלמ"חניקית לשעבר, היום מורה לפסנתר ולמוסיקה במושבה ותיקה — לדעת מה מתרחש בתוך נפשה של הבחורה הזאת? אף אחד לא בא משם נורמלי לגמרי .לפעמים אני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי: אוי ואבוי לנו ,זה מלאך המוות שלנו.

 היא בחורה פליטה, בת–דודה של בעלי, שהיתה בבית–החלוצות, עד שגירשו אותה משם, ובצדק מבחינתם, והיא גרה עכשיו אצלנו, עד שיסתדר בשבילה איזה מקום קבוע .בהתחלה ממש אהבתי אותה. בחורה מצוינת, נקייה, מסודרת ,יפה, חכמה, מדברת עברית, כל המעלות שבעולם. כשבאהלגור אצלנו אפילו הציעה שתהיה העוזרת שלנו, ככה רצתהלשלם בעד האירוח. מובן מאליו שלא הסכמנו. הכול היהטוב ויפה עד שהתחילו להופיע הבעיות. ומאז, אני חיה כל הזמן בפחד מוות — ממש כך.

 היא עברה את המחנות של הגרמנים,  זה נכון.  והיא מתעקשת לספר על זה לכל מי שאפשר, ולא משנה איפה ומתי. אני אומרת לה: "קלרה, שישה מיליון נהרגו ואלה שנשארו בחיים עברו מה שאת עברת,  כל אחד והסיפור שלו".

 והיא אומרת: "לי חשוב מה שלי קרה. ועל זה אני צריכה לדבר".

 "אבל אנשים לא רוצים לשמוע את זה," אני אומרת לה .

"זה קשה, זה מפחיד".

 "ומי שהיה שם?"  היא אומרת, "לוֹ זה לא היה קשה ומפחיד? מה, האנשים בארץ כל–כך עדינים שהם לא יכולים לסבול שמספרים להם את זה?  וחוץ מזה,"  היא אומרת ,"הרבה אנשים דווקא כן רוצים לשמוע, מתעניינים, שואלים שאלות, מבקשים עוד פרטים".

 הכי גרוע זה לשמוע את הסיפורים שלה על הבשר הפרא .כן, שמעתם נכון, זה מה שהיא אומרת: בשר פרא. ממש לא נעים לדבר על זה, אבל אין ברירה, מוכרחים לשים את הבעיה על השולחן: היא מאמינה שבגלל מה שעבר עליה ,בגלל מה שעשו לה שם, או לא עשו, גֵָדָ אצלה בגוף מה שהיא קוראת בשר פרא או בשר זר )לפעמים כך ולפעמים כך, תלוי במצב הרוח שלה(. והיא מראה בין האצבעות ועל המרפקים מין גבשושיות קטנות בצבע ורוד–אדמדם כזה ,ואומרת: "זה הבשר לא שלי! זה בשר של הגרמנים. אני לא רוצה אותו אצלי!"

 "מה אכפת לך?" אני אומרת לה, "מה זה מפריע לך? זה כואב"?

 והיא עונה: "מה זאת אומרת? את היית רוצה שיגדל לךבגוף בשר לא שלך"?

 "כבר גדל לי!" אני אומרת לה, "זה הילד שלי, יאיר!"

 "זה לא בשר זר," היא אומרת, "זה הילד שלך, הדבר הכי יקר שיש לך בעולם".

 בזה היא צודקת.

 היא בחורה יפה. אם היתה מעוניינת, כבר היתה מוצאת לה בחור, חתן אולי. היתה מקימה משפחה, וזה היה מבריא אותה לגמרי, בלי ספק. אבל, ככה היא אומרת, עד שהיא לא נפטרת מהבשר הזה, היא לא מוכנה שמישהו ייגע לה בגוף .ככה היא אומרת, לגמרי בגלוי. היא בארץ כבר כמה שנים ,מספיק בשביל שתתחיל לשכוח את הצרות משם ותהיה יותר ארצישראלית.

 ולמה היא על הראש שלנו? כי גירשו אותה מבית–החלוצות .ולמה גירשו? כי היא בלבלה שם לכולם את המוח עם הבשר הזר, הם לא יכלו יותר לסבול את זה. הלוא הן גרות שם אחדות בחדר. כמה זמן אפשר לשמוע את זה? אף אחת לא רצתה להיות אתה באותו החדר.

 עכשיו היא אצלנו. מי יודע מתי יסתדר בשבילה משהו במקום אחר. בלי לשאול אותה, התחלנו להתעניין בכל מיני מקומות. ניסינו קיבוצים. כשהם מבינים מה הבעיה, הם לא מוכנים. בקיבוץ מסוים אמרו לנו שהם לא בית–המשוגעים של מדינת ישראל, שיש להם מספיק משלהם. ממש באלה המילים. בושה וחרפה! זה היחס שלהם אל האנשים היקרים ,הטראגיים האלה, שניצלו מהמחנות.

 לפעמים אני משתדלת להבין אותה. פעם שאלתי אותה: 

"מה את רוצה שיעשו עם הבשר הזה"?

 "שיחתכו!" היא אמרה. "שיחתכו הכול ולא ישאירו אצליאפילו פירור בגודל של ראש סיכה!"  רק אז היא תהיהמאושרת ותתחיל חיים חדשים בארץ. זאת המילה שהיא

 

אמרה: "מאושרת". לא תהיה לה אז, היא אומרת, שום בעיה ,לא עם הזיכרונות והסיוטים מהמחנות, ולא עם הכאב על בני המשפחה שראתה איך לוקחים אותם לסוף שלהם, ולא על כל מיני דברים שעשו לה שם. היא לא תדבר על זה יותר אף פעם. עם כל זה היא תוכל להסתדר, היא אומרת, רק לא עם הבעיה של הבשר הפרא.

 שאלתי אותה: "אם כל הבעיה זה מה שהראית לי בין האצבעות ועל המרפקים, הרי זה שום דבר! אפשר להוריד את זה בניתוח קטן,  וליהודה )בעלי(  יש קשרים בקופת–חולים, אפילו לא תצטרכי לחכות לתור".

 היא צחקה בלעג: "מה את מדברת! הרי הכול קורה בפנים! מה שרואים בחוץ אלה רק סימפטומים קטנים. הבשר הזה גדל מתחת לעור, לא רואים אותו, ולא רק שהגידול לא נפסק אלא שהוא נהיה יותר ויותר מהיר".

 "אולי את מתכוונת לסרטן, חס וחלילה? ככה זה נשמע".

 "לא," היא אומרת, כשיש סרטן מרגישים כאבים, ואצלה זה גרוע הרבה יותר: אין שום כאב גופני. רק הרגשה איך הבשר הפרא גדל על חשבון הבשר האמיתי, לא משאיר לו מקום .היא מרגישה, כך היא אומרת, את המאבק שמתנהל שם, איך הבשר האמיתי מתגונן, אבל הכוחות לא שווים והוא נסוג וממש נחנק. הבשר הפרא, הזר, יותר חזק, הוא דוחק אותו ומשתלט על כל הגוף. לפעמים בלילה, כששקט, ככה היא אמרה לי, היא כאילו שומעת את הבכי של הבשר האמיתי ,המנוצח, שהולך ונגמר בתוך הגוף. "איך זה נשמע?" שאלתי .היא השמיעה מין ציוץ. "זה דומה," אמרה אחר–כך, "לבכי של תינוק, כמו שלפעמים, מאוחר בלילה, שומעים מאיזה בית, כששקט מסביב".

 פעם הצעתי לה: "אולי תהפכי את הבשר החדש לבשרשלך? תאמצי אותו, תלמדי לחיות אתו".

 היא התרגזה עלי: "אבל זה בשר של גרמנים!  את לא מבינה!  את היית רוצה שיהיה לך בגוף שלך בשר של גרמנים? אם ייגמר לי הבשר האמיתי," היא אמרה, "ובגוף שלי יהיה רק הבשר שלהם, זאת כבר לא תהיה אני, זה יהיה מישהו אחר!  זה יהיה המוות של קלרה הוֹפמן האמיתית ובמקומה תהיה קלרה אחרת,  שלהם.  ואולי קלרה הופמן קאפּוֹ? ואני רוצה שתהיה רק קלרה הופמן אחת, אמיתית ,עם הבשר האוריגינלי!"

 זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה אומרת את המילה קאפו.  האסוציאציה המיידית שלי היתה המונח המוסיקלי ַדַה קאפּוֹ, שאין לו כמובן שום קשר לזה. אבל כשהמילה קאפו נאמרה בקול שלה,  במבטא שלה,  היתה לזה משמעות אחרת. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף והתחילה לנקר לי בראש המחשבה הנוראה, שלא נותנת לי מנוחה מאז: בזמן האחרון שומעים על מקרים של אנשים שבאו משם והם הולכים ברחוב בתל–אביב או בחיפה, ורואים פתאום מישהו שהיה קאפו במחנה שלהם,  או שהם חושבים שזה הוא ,ומתחילים לצעוק: קאפו, קאפו! האיש בורח ואנשים רצים אחריו לתפוס אותו. לפעמים הוא מצליח לברוח, לפעמים הוא נתפס. ומי שתופסים אותו, מרביצים לו ולוקחים אותו למשטרה שיעשו לו חקירה ומשפט. ואם זאת אישה, ראשית כול מגלחים לה את הראש. יש ביניהם כאלה שחשדו בהם לא בצדק ומשחררים אותם, כמובן. אבל יש גם כאלה שבאמת היו שם קאפו, והם אפילו מודים בסוף ומנסים להצטדק בכל מיני תירוצים. ואת אלה שולחים בדרך–כלל לבית–הסוהר .חלק מהאנשים האלה הם נשים, בעצם רובם, אני לא יודעת למה.  ולפעמים יש בעיתון תמונה של אישה כזאת,  ואנימביטה בה כמו מהופנטת, לא יכולה לעזוב אותה, מנסהלגלות בה משהו, אני לא יודעת מה.

 אחרי ששמעתי את המילה קאפו יוצאת מהפה של קלרה הופמן, אמרתי לעצמי: אולי גם היא! אלוהים! גם היא?

 כל הפליטים שבאו משם, יש להם בארץ לפחות אדם אחד שהיה אתם שם, מישהו שיש להם זיכרונות משותפים אתו ושומרים אתו על קשר. הם נפגשים, אולי מעלים זיכרונות ,עושים אזכרות, אני לא יודעת מה. אבל היא — ידידה אחת יש לה, וזאת מישהי שהכירה פה בארץ, בבית–החלוצות ,פליטה כמוה. והן נפגשות כל כמה זמן. אנחנו לא ראינו אותה אף פעם. אבל מה עם אנשים שהכירה שם, במחנות עצמם? אף אחד. גם לא מהעיר שלה, לא מאירופה ואפילו לא מקפריסין. איך זה יכול להיות? משהו פה לא בסדר. היא כמעט לא יוצאת מהבית. היא מפחדת ממשהו? ממה? שיום אחד תלך ברחוב ומישהו ירוץ אחריה ויצעק: "קאפו, קאפו! "ואנשים יתאספו ודבר ראשון יגלחו לה את הראש?

 זה היה בחופש הגדול,  מזל שלא הייתי צריכה ללכת לעבוד בבית–הספר. כמה ימים התהלכתי עם זה, לא יכולתי לא לאכול ולא לישון ולא לעשות שום דבר. בקושי ניגשתי לפסנתר. והיא כל הזמן מסתובבת בבית, הולכת מחדר לחדר בנעלי–בית כאלה מלבֶֶֶד, שלא שומעים את הצעדים, אבל אני מרגישה כל צעד, כל נגיעה של הסוליה ברצפה, ונדמה לי שאני שומעת את הצעדים של מלאך המוות.

 שיתפתי את יהודה במחשבה הנוראה הזאת. הוא צחק:

 "היא צעירה. היא עוד היתה שם ילדה. את שמעת על ילדה–קאפו"?

 זה נשמע לי הגיוני אבל לא מספיק בשביל להרגיע אותי .

ואני לא יודעת מה יותר טוב: אם היא כן היתה או לא היתה .

אם כן היתה, אז שיתפסו אותה, שיגלחו אותה ויתנו לה מהשמגיע לה. ואם היא לא היתה, אז מוכרחים להוציא ממנה אתהשיגעון שלה. או שייקחו אותה מכאן והיא תלך לחיות אתהחיים שלה במקום אחר. בקיבוץ היא היתה יכולה להסתדריפה. אני לעולם לא אסלח לקיבוצים שהם מתחמקים מזהבצורה כל–כך מכוערת.

 יהודה צוחק על הפחדים שלי ממה שהיא עלולה לעשותלנו, אבל גם הוא סובל מהדיבורים שלה, למרות שהוא לאבבית רוב שעות היום, רק בשבתות, וגם אז הוא הולך לשחק שח אצל חברים. אמרתי לו שצריך לקחת אותה לטיפול פסיכולוגי. הוא צחק ואמר שבאותה הזדמנות כדאי שיבדקו גם אותי. בסדר, שיגיד. כל זמן שאפשר לצחוק, שיצחק. אבל זאת הבת–דודה שלו. היא על אחריותו.

 בסוף הוא הסכים והלכנו להתייעץ עם פסיכולוג מומחה ,מנהל של בית–משוגעים מודרני, שיהודה קיבל עליו המלצות מגבוה. סיפרנו לו על קלרה והוא אמר לנו: תביאו אותה ונראה. יהודה הפעיל על קלרה לחץ חזק, ואחרי ויכוחים בלי סוף היא הסכימה ללכת ל"התייעצות" אצל הפסיכולוג הזה. נסענו שוב, הפעם יחד ִאִתה. לא קיווינו שנחזור הביתה בלעדיה, אבל חשבתי אולי בכל–זאת יקבלו אותה לטיפול ,ולפחות ינסו להוציא לה מהראש את העניין הזה עם הבשר.

 היא נכנסה לפסיכולוג ואנחנו חיכינו כמעט שעה בחדר ההמתנה. כשנסענו חזרה הביתה, היא לא היתה מוכנה להגיד שום דבר, אמרה שזה עניין פרטי שלה ושהיא לא מתכוונת לתת לנו דין–וחשבון על ההתייעצות.

 בלי ידיעתה,  נסענו שוב לפגוש את הפסיכולוג,  והוא אמר לנו: "אין טעם אפילו להתחיל בריפוי. היא בכלל לא רוצה להתרפא מזה! כל השיגעון הזה של הבשר הזר נהפך אצלה לסיפור החיים שלה. בלי זה אין שום טעם לחייה .

על–כל–פנים, ככה היא מרגישה, וזה מה שקובע." שאלתיאותו אם לא מסוכן להחזיק אישה כזאת בבית. הרי יום אחדהיא עלולה... ידוע על נשים שבאו משם והרעילו את קרוביהמשפחה שלהן, וקודם כול את הילדים, בתור נקמה, כי בזמןששם עברו מה שעברו, בארץ החיים היו שקטים וטובים .המומחה, שעשה את עצמו כאילו לא שמע אף פעם על נשים כאלה, אמר שבכל–זאת רובן לא רוצחות ולא מרעילות, ושאם מתעקשים אפשר לפחד מכל בן–אדם שאולי מתחבא בתוכו רוצח. זה נכון, אבל מי שחי עם האנשים האלה ורואה אותם יומם ולילה, יכול להרגיש משהו. ואני מרגישה! בקיצור, לא יצא שום דבר מההתייעצות עם המומחה. קיוויתי שיסגרו אותה באיזה מקום, כדי לרפא אותה, אבל מסתבר שהיא תישאר אצלנו עוד הרבה זמן.

 ועכשיו תהיה לנו בעיה עם החוג הספרותי שלנו, בשבוע הבא.  כמה מילים על החוג הזה,  אבל קודם כול הרקע הכללי.

 כשבאנו לגור במושבה הזאת וראיתי את הסביבה שלנו ,נהייתי חולה. שבוע שכבתי במיטה, לא רציתי לראות אף אחד ולא לצאת מהבית. אני גדלתי בתל–אביב, רחוב החשמונאים ,בין אחד–העם ושדרות רוטשילד. אז אתם מתארים לעצמכם .ביקרתי כמובן לא–פעם במושבות אחרות, ראיתי שם אנשים נפלאים ומעשים גדולים, אבל מקום כזה אני עוד לא ראיתי .פה לא ביקרתי אף פעם. מה היה לי לחפש פה? לא ידעתי שיש מקומות כאלה בארץ. עברנו הנה בגלל העבודה של בעלי. ההגדרה שלו היא "פקיד ממשלתי". יותר מזה אני לא יכולה לפרט והסיבות מובנות.

 מהרגע הראשון הבנתי שחזרנו לגולה, לעיירה מכוערת במזרח–אירופה, מהסוג שמנדלי מוכר ספרים מתאר בסיפורים שלו. בתים קטנים, ישנים, וחצרות מוזנחות. אנשים בורים ,הרוב אדוקים. בכל פינה יש בית–כנסת. והמרכז המסחרישלהם )הם קוראים לזה "המושבה", כאילו שהם לא גריםבמושבה( זה איזה רחוב מסכן, עם חנויות עלובות ובתיםעקומים,  כמו בציורים של שאגאל.  משהו נורא.  במשךהזמן הכרתי גם את החלק המודרני יותר של המושבה. זהכבר נראה הרבה יותר טוב. יש שם בתים יפים, עם גינות מסודרות, רחובות סלולים ואפילו מדרכות, וגרים שם אנשיםחופשיים, יותר מסודרים, משכילים. אבל אנחנו, מסיבותשונות, נאלצנו לקחת בית בחלק הישן.

 כדי שיהיה ברור על מה אני מדברת: קרוב אלינו, ברחוב שלנו, יש ספסל קטן מקרשים ויושבות שם צפופות כמה זקנות, ולפעמים עוד אחדות עומדות על ידן, כולן מכוערות ,עם חטטים ויבלות עם שערות על הפנים, ואיך שהן לבושות ,כמו זקנות מהעיירה, חלוקים סמרטוטיים, עם המטפחות על הראש, וגרביים עבים וכל זה, ואחת הנשים מקריאה לחברות שלה מתוך עיתון באידיש, שנקרא )ואני אראה לכם איך זה כתוב( "דער אמעריקאנער". זאת אומרת האמריקאי. אז אתם אולי חושבים שמספרים שם על ההתקדמות המדעית והתרבותית באמריקה.  אבל כמו שהמילה הזאת נראית מכוערת בכתיב האידישי הזה, ככה כל העיתון הזה. מין עיתון יכנאי של רכילות וסנסציות זולות ומעשיות ליהודיות זקנות באמריקה. "עיתון מיוחד", שיוצא אצלנו בארץ, הוא ממש שקספיר מול זה. אבל לא זה העניין. אתם מבינים ?הן לא יודעות לקרוא, הנשים האלה! הן אנאלפביתיות. ויש אחת שיודעת לקרוא והיא מקריאה להן! וגם עברית הן לא כל–כך מבינות, רק אידיש עם קצת ערבית. ואלה לא פליטות עולות חדשות בארץ, הן מהמשפחות הוותיקות, כך שלהגיד שהמקום הזה הוא פרובינציאלי,  זה ממש קומפלימנט בשבילו.

לפנות ערב יש רגעים קשים, בייחוד בקיץ, כשהכול פתוחושומעים מה שהולך בחוץ. האמהות קוראות לילדים להיכנסהביתה. אפשר לחשוב: מה יפה יותר מזה? אבל פה זה נעשהבמין פראות. איזה צעקות! מספיק שאמא אחת תקרא לילדשלה, ותכף מצטרפת עוד אמא ומשתדלת לצעוק יותר חזק ,שישמעו גם אותה, ועוד אמא נכנסת למקהלה הזאת. וככה ,קבוצה שלמה של אמהות צועקות לילדים שיבואו מהר הביתה, כאילו עומד לקרות אסון בחוץ. והכי נוראה מכולן ,אמא אחת שצועקת כל ערב,  בשעה קבועה,  לילד שלה ,אביהו שמו, והקול שלה יותר חזק מכל הקולות האחרים ,ממש מחריש אותם. והיא צועקת את המשפט הזה, כל ערב אותן המילים בדיוק: "אביהו! תבוא מהר הביתה! האבא יבוא עוד מעט ישבור לך את העצמות!"

 אני לא מצליחה להתרגל לזה. יש לי צמרמורת כל פעם שאני שומעת את זה. אני לא מכירה את הילד אביהו. גם בני, יאיר, לא יודע מי זה. אביהו כנראה קטן ממנו בכמה שנים. אבל הם גרים לא רחוק מהבית שלנו, ככה לפחות זה נשמע. הלב שלי בוכה על הילד אביהו. אני מתארת לי אותו כילד חמוד ושובב, שלא תמיד שומע בקול הוריו. כמו כל ילד נורמלי. ואם ככה מאיימים עליו שיבוא הביתה, אז בטח זאת השפה שמדברים שם בבית. וגם אם אבא שלו לא שובר לו את העצמות ממש, אין ספק שמרביצים שם ,כשצריך וכשלא צריך. וכשאני שומעת את האישה הזאת צועקת "האבא יבוא עוד מעט ישבור לך את העצמות", אני מרגישה על הגוף שלי את המכות שיחטוף הילד החמוד הזה, והלב נקרע לי. אפילו עכשיו, כשאני מספרת את זה ,אני כמעט נחנקת מדמעות.

 גם בתל–אביב קוראים לילדים לבוא הביתה, אבל לא ככה ,ולא בצעקות כאלה, על–כל–פנים, לא בשכונה שלנו. אנחנו ,למשל, בחרנו שריקה מסוימת, ועד היום, כשיאיר שומעאותה, הוא יודע שקוראים לו. וגם כשבעלי מחפש אותי, הואשורק לי את השריקה שלנו, השריקה של המשפחה. אנחנו

 

כמובן בחרנו משהו קלאסי )מתוך" 121" של צ'ייקובסקי.(את כל זה סיפרתי כדי לתאר את הרקע, את המקום שנפלנו אליו בגלל העבודה של בעלי. למזלנו, כמו שרמזתי, במשך הזמן הכרנו כמה אנשים נחמדים ותרבותיים, מבין המורים בבית–הספר שאני מלמדת שם מוסיקה,  ומבין ההורים שהילדים שלהם לומדים אצלי פסנתר באופן פרטי. כולם גרים כמובן בחלק המודרני של המושבה. נוצרה מין חבורה .

התחלנו להיפגש לעתים קרובות, מבקרים אלה אצל אלה .

אז החלטנו להפוך את הפגישות האלה לדבר מסודר וקבוע .

משהו כמו חוג. נפגשים פעם בחודש, כל פעם בבית אחר .בחרנו ועדה שקובעת מראש את התוכנית, את הנושאים. כל פעם אחד החברים בחוג מכין הרצאה קטנה על איזה נושא ספרותי או מדעי או רעיוני שהוא בקי בו, ואחר–כך משוחחים על הנושא הזה ועל נושאים אחרים מההווי האקטואלי. אבל בשום אופן לא על פוליטיקה! ויכוחים פוליטיים מקלקלים את המצב רוח וגורמים לאנשים לצעוק ולהעליב אחד את השני.

 מפעם לפעם אני נותנת איזה קטע לפסנתר. )אם יש פסנתר בבית שאנחנו מתאספים שם; אם אין, אז שומעים משהו בפטיפון,  שיש ברוב הבתים בחלק ההוא של המושבה( .כשהחברים מבקשים שאנגן, ממש לא נותנים מנוחה, אז אני מגישה משהו שכולם ייהנו. "מומנט מוסיקלי" של שוברט ,מזורקה של שופן או אפילו דביוסי, "אור ירח" למשל. בעלת–הבית מגישה קפה ועוגה,  לפעמים אחת החברות מביאה איזה כיבוד מיוחד שהכינה, ומתנהלות שיחות חופשיות בין החברים.

והנה שוב מגיע התור שלי לארח את החוג. והפעם אנימכינה לחברים הפתעה מיוחדת. כנר צעיר וכישרוני ינגןעיבוד לכינור של יצירה לפסנתר מאת שומאן,  שנקראת"טְרָאוֶּמֶרַיי", זאת אומרת חלום, ואני אלווה אותו בפסנתר .והכנר הצעיר הוא בני, יאיר חפץ, ששם משפחה מבטיח כבר יש לו, ועכשיו נשאר לו לעבוד על השם הפרטי )בהלצה הזאת אשתמש כשאציג אותו לפני החברים בחוג(. החברים יוכלו לשמוע את הנגינה של יאיר, שהתקדם מאוד בשנה האחרונה.  למרות הגיל הצעיר,  יש לו הבנה מוסיקלית עמוקה וגם הצליל שלו מתגבש ונהיה יותר אישי, וזה משקף התבגרות נפשית.  לא היה פשוט לשכנע אותו להופיע במסגרת הזאת )אבא שלו לועג לחוג שלנו ולהתעסקות שלי בזה, וזה כמובן משפיע על יאיר(, אבל בסוף הוא הבין שאם הוא רוצה להמשיך בדרך המוסיקלית ולהגיע למשהו ,הוא לא יכול להרשות לעצמו להתבייש ולא–נעים–לי וכל השטויות האלה.

 לקראת הפגישה של החוג אצלנו, בפעם הראשונה מאז שקלרה הופמן מתארחת פה, לקחתי אותה לשיחה. "כל אחד יש לו דברים שקשה לו להתגבר עליהם," הסברתי לה, "אבל יש מקרים שמוכרחים, אבל ממש מוכרחים להתאפק!"

 הסברתי לה שזו הפעם הראשונה שאני ויאיר מנגנים יחד לפני קהל.  כבר כמה חודשים אנחנו עובדים על היצירה הזאת של שומאן שנמשכת לא יותר משש-שבע דקות. היא הרי שומעת את זה, אנחנו חוזרים שוב ושוב, מלטשים את הפרטים הכי קטנים, יוצרים דיאלוג מוסיקלי. הסברתי לה כמה חשוב הערב הזה להמשך הדרך של יאיר, ולכן צריך שהאווירה תהיה רגועה, בריאה. ביקשתי ממנה שהיא לא תלך להראות לאורחים מה שיש לה לדעתה בין האצבעות ועל המרפקים, ושלא תספר להם את הסיפורים על הבשר הזה. היא הרי מבקשת לעזור לי להגיש את הכיבוד. אבלאנשים שישמעו את הסיפורים האלה,  לא ירצו אחר–כךלגעת לא בעוגה ולא בקפה שהיא תיתן להם.

 היא שוב אמרה שבדרך–כלל אנשים רוצים לראות דברים כאלה, תופעה כזאת דווקא תעניין אותם והם יבקשו לשמוע עליה עוד ועוד. "כי מה שיש לי לספר," היא אומרת, "הם לא ישמעו בשום מקום אחר. כי רק לי זה קרה, שהגרמנים הכניסו לי לגוף מין מכונה לגידול בשר. איפה עוד נשמע דבר כזה"?

 "לא, קלרה היקרה," אמרתי לה, "אנשים נורמלים לא רוצים לראות את זה ולא לשמוע על זה. אלה דברים חולניים. כאן יבואו אנשים לדבר על יופי, על שירה, על תרבות ואמנות ,ולשמוע את המוסיקה הנפלאה של שומאן. לכן אני מבקשת לא לדבר על הדברים האלה במשך כל הערב, כל זמן שיהיו אורחים בבית. אנחנו אין לנו ברירה, אנחנו מוכרחים לשמוע את זה, אבל הם לא".

 הצלחתי להוציא ממנה הבטחה שהיא תעשה מה שאני מבקשת. ולא רק בשבילי אלא גם לטובת הקריירה של יאיר ,שהיא כל–כך אוהבת אותו, כמו שהיא אומרת תמיד. אבל אני מאוד מתוחה. נדמה לי שהיא לא תוכל להתגבר על הדחף הזה ותהרוס לנו את כל הערב, שכל–כך הרבה זמן אנחנו מתכוננים לו.

 בדרך–כלל בעלי לא נשאר בבית כשהחוג מתאסף אצלנו .הוא הולך אז לשחק שח עם חבר מהעבודה, שגר פה לא רחוק. הוא עושה לעצמו חיים קלים ומשאיר לי אותה עם האורחים. אמרתי לו: "לעזאזל, יהודה, זאת הקוּזינה שלך ,לא שלי.  אולי תיקח אותה אתך!"  והוא לא אומר כלום ,מחייך לו בשקט, מנסה לשכנע אותי שהכול יהיה בסדר .

אבל הוא יודע שהכול לא יהיה בסדר.

כלפי חוץ היא נראית נורמלית לגמרי, הבעה שקטה, בלי תנועות עצבניות בעיניים, בלי רעידות בפָָּנים, ממש רגועה .

מי שיספרו לו שהיא מדברת על מכונת בשר שעובדת אצלה

 

בגוף בלי הפסקה, יחכה לראות אישה שמנה! והיא בחורה רזה ויפה, יש לה ממש פיגורה.

 בעלי אמר פעם, ברגע של כנות, שדווקא המראה הנורמלי זה מה שיכול להפחיד. הוא ידע מה שהוא אומר. הבנתי בדיוק לְמְה הוא מתכוון. ואני שותקת. באחד הלילות היא תקום ותשחט את כולנו. והילד שלי... לא! רק לא הוא! תמיד היא אומרת כמה שהיא אוהבת אותו! וכשאני שומעת את זה, אני יודעת: הוא יהיה הראשון!.. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה!

הקטע הזה של רוברט שומאן אין לו קשר לזיכרונות הילדות ,למרות שהוא שילב אותו ביצירה שכוללת קטעים שונים לפסנתר ושמה "תמונות מימי הילדות". ה"טְרָאוֶּמֶרַיי", זאת אומרת חלום, אולי חלום בהקיץ, נכתב בהשראת האהבה שלו לקלרה, שעוד לא היתה אז אשתו. החלום הזה הוא לא חלום ילדוּת אלא חלום אהבה של גבר. רק מפני שהקטע כל–כך קצר, שומאן צירף אותו ל"תמונות הילדות", ויחד הם מהווים יצירה מוסיקלית שלמה.

 החברים הקשיבו להסבר שלי. רובם לא ידעו שום דבר על שומאן, אולי לא שמעו עליו אף פעם, ובטח לא ידעו על האהבה הדרמתית שלו לקלרה ויק ועל ההתנגדות של אביה. כולם חיכו לשמוע את הנגינה שלנו. יאיר היה מסמר הערב.

 לפני כן היינו צריכים לעבור את ה"הרצאה" של האישה הטיפשה פנינה הר–שלג. הבת שלהם, ליאורה, ילדה מתוקה וחכמה,  לומדת אצלי פסנתר.  פנינה ביקשה להרצות על נתן אלתרמן. ועדת החוג אישרה את הנושא. חשבנו שיש לה משהו מעניין להגיד על המשורר הגדול. היה לה די זמןלהכין את זה, לפחות להציץ באחד מהספרים שלו, לקרואשיר אחד או שניים שלו ולראות מה יש שם. בושה וחרפה! האישה הטיפשה הזאת — חברה בחוג שלנו בזכות בעלה ,ד"ר הר–שלג,  הרופא,  שהוא דווקא איש משכיל,  בעיקר בתרבות האירופית — התחילה את "ההרצאה" שלה במשפט: 

"אלתרמן יש רק אחד," והביטה על החברים לראות איזה רושם זה עושה עליהם. והיא חזרה על המשפט הזה כמה פעמים. מה זה "יש רק אחד"? מכל בן–אדם יש רק אחד, ככה נדמה לי. מה זה אומר לנו על אלתרמן, על השירים שלו? מה יכול ללמוד מזה מישהו שלא קרא את אלתרמן?

 היא הקריאה את החיבור שלה בקול מתפנק של ילדה קטנה,  והפנים שלה,  המאופרות כמו פנים של בובה ,התמוגגו מרוב התפעלות מעצמה. מה לא היה שם, כל מיני מליצות משומשות, כמו "שחוק ודמע משמשים בערבוביה "ו"אלפיים שנות גלות", שרק מהן רואים מיד שאין לה שום מושג לא על אלתרמן ולא על השירים שלו, שהיא אף פעם לא קראה אף אחד מהם! אז למה היא ביקשה לדבר עליו ?על מי היא רצתה לעשות רושם? על בעלה, שלא מכיר בכלל שירה עברית?

 שיר אחד היא כאילו כן הזכירה,  ולא פעם אחת אלא כמה פעמים, והיא קראה לו "טס הכסף". חברתי הטובה ,שולה ברמן )שהיא בטח לא מומחית לאלתרמן(, תיקנה לה מיד: "מגש הכסף!" ופנינה לא הבינה מה היא מעירה לה ,והמשיכה להגיד "טס הכסף". זאת אומרת שאפילו את שם השיר שהיא התכוונה אליו )ועוד אמרה עליו שהוא הכי חשוב מכל השירים של אלתרמן!( גם אותו היא לא ראתה אף פעם במו–עיניה.

אני שתקתי. ממילא כבר יצא לי שם של רשעית. ורק זה עוד חסר לי שיגידו שאני מקנאה בה, כי הרי חושבים אותה ליפהפייה. היה צריך לראות איך הדוקטור מביט בהכשהקריאה את החיבור הטיפשי שלה.  ממש בלע אותהבעיניים.  והוא באמת איש תרבותי,  מבין במוסיקה,  אבל בתרבות הארצישראלית שלנו אין לו שום מושג.

 החיבור שלה, שלפחות היה קצר, לא היה בכלל על אלתרמן אלא על הנופלים במלחמה )לי,  בתור פלמ"חניקית,  היא מספרת!(, על התרומה שלהם למדינה ולעם היהודי, אחרי אלפיים שנה, וכל המליצות הציוניות שכבר נמאס לשמוע.

 מאיפה החוצפה הזאת, מה הרמאות הזאת? זאת הרמה של החוג הספרותי שלנו? מה קורה לנו? ומה השיא? אחרי שהיא גמרה להקריא את השטויות שלה, כולם מחאו כפיים! כולם — חוץ מחבר חדש בחוג שלנו, רווק מוזר ולא–יפה ,שהיה מורה לספרות בבית–ספר מסוים )לא שלנו( והפסיקו לו את העבודה באמצע שנת הלימודים בגלל "התנהגות לא מקובלת". אבל נחמני, המורה לתנ"ך ולטבע בבית–הספר שלנו — איש כל–כך אינטליגנטי! — ואשתו, רוחמה, שהיא משוררת בזכות עצמה,  שניהם מחאו כפיים בהתלהבות ,ואחר–כך עוד ניגשו אל פנינה ונתנו לה מחמאות! אין גבול לצביעות. האם זה מתוך כבוד לבעלה הרופא? האם זה מפני שהיא נחשבת לאישה יפה כאילו? כבר אין בושה?

 אחרי ההופעה האידיוטית הזאת, היה רצון למשהו אמנותי ,למשהו נפשי, רוחני, אמיתי. משהו שיטהר את האווירה. מי היה יכול לתאר לעצמו שיקרה הדבר הנורא שהרס את כל הערב?

 יאיר שלי יפה כמו מלאך בלונדיני בחולצה הרוסית הלבנה )שקוראים לה רוּבַּשְָקָה( עם הרקמה הכחולה — ממש כמו צבע העיניים שלו. ואני מציגה לפני האורחים את הכנר הצעיר והמוכשר, אומרת להם ששם משפחה מבטיח כבר יש לו ,ועכשיו נשאר לעבוד על השם הפרטי, כולם צוחקים ומוחאיםכפיים. התחלנו לנגן. יאיר ניגן נפלא וגם אני הייתי בכושרונתתי ליווי מצוין. עבדנו על זה הרבה וזה היה באמת רגעשל חלום, חלום אהבה. היה קסם באוויר, האורחים הרגישואת זה. אמרתי לעצמי: כנראה זה מה שנקרא התעלות הנפש .ניגַנַּו בקושי דקה ופתאום קירות החדר והרהיטים, והאנשים סביב, והפסנתר שאני מנגנת עליו ויאיר שלי עם הכינור ועמוד התווים שלו, הכול הסתובב יותר ויותר מהר, וקלרה הופמן עמדה על יד הדלת של ההול. העיניים השחורות שלה הסתכלו עלי חזק, והידיים שלה היו מורמות לפנים, כאילו היא מתגוננת ממשהו שעומדים לזרוק עליה. והידיים שלי לא מצאו את הפסנתר. יאיר המשיך לנגן לבדו, שמעתי אותו מאחורי, הוא נתן לי הזדמנות להצטרף ולהשתלב. ממש כמו מוסיקאי מקצועי. אמרתי לעצמי שצריך רק להחזיק במשהו ,להישען, לא ליפול. אבל לא היה על מה להישען, כי הכול הסתובב מהר והרהיטים התחלקו על הרצפה כמו על סֶקֶטים .ואז נהיה חושך ואני כבר לא הייתי שם. לא הייתי בכלל. איך להסביר מה שקרה?

 פתאום היה רגע שקורה לא–פעם בזמן השינה. מתעוררים אבל עוד לא פוקחים את העיניים. אמרתי לעצמי: אני לא שוכבת כל–כך נוח,  אבל גם ככה אפשר להמשיך לנוח ולהירדם שוב.  אבל אז התחילו מחשבות:  מי אני ואיפה אני, מה קורה לי, והבנתי שמשהו מוזר קרה לי. פקחתי את העיניים וראיתי שאני שוכבת על הספה בסלון, וכל האורחים שלי עומדים סביב ומסתכלים עלי בשקט, ד"ר הר–שלג יושב על ידי, על קצה הספה, ויאיר שלי עומד מולי, ברוּבַּשְָקָה היפה שלו, בלי הכינור, הפנים שלו לבנות והעיניים מלאות פחד. ואת "חלום האהבה" כמעט לא הספקנו לנגן.

 "הכול בסדר," אמרתי, "אל תדאג, גוזלי. לא קרה שום דבר. פשוט התעלפתי".

 הדוקטור אמר: "נכון. אולי תשתי קצת מים"?

 "לא," אמרתי, "אני לא צמאה. אבל אני רוצה לקום. רקהתחלנו את היצירה. צריך לנגן אותה שוב מהתחלה".

 הדוקטור אמר: "בפעם אחרת. שומאן יחכה".

 הוא צדק. הלב עוד דפק לי. לא הייתי יכולה לנגן. הייתי חלשה.  אחרי כל החזרות שעשינו,  הם לא שמעו כמעט כלום.

 "היתה לי סחרחורת נוראה," אמרתי לרופא.

 "כן," הוא אמר, "התחלת להתנדנד וכמעט נפלת לאחור מהכיסא של הפסנתר, שאין לו משענת, ואז קלרה תפסה אותך לפני שִתִפלי והשכיבה אותך פה".

 ובדיוק כשהוא אומר את זה היא מביאה לי כוס מים ,למרות שאמרתי בפירוש שאני לא צמאה. אבל אותה זה לא מעניין. היא יש לה תוכניות משלה. נכון שהיא תפסה אותי לפני שנפלתי. עוד הספקתי לראות איך היא מושיטה אלי את הידיים שלה בתנועה מוזרה. זה לא נמשך יותר משנייה.

 רוב האורחים ראו בערב ההוא את קלרה בפעם הראשונה .ברגע שנכנסה לחדר עם הכיבוד והצגתי אותה לפניהם ,ראיתי שהיא עושה עליהם רושם.  היא בחורה יפה,  אין ספק. היא מעוררת עניין בגברים וגם סקרנות בנשים. היא הרבה יותר יפה מפנינה הר–שלג הטיפשה, עם הפרצוף של בובה. קלרה הרבה יותר מעניינת. יש בה משהו מסתורי .אבל מה יש מאחורי המסתורין? מי שיסתכל בעיניים שלה ,השחורות,  היפות,  יגלה מה המסתורין של קלרה הופמן: הרי נאמר על העיניים שהן חלונות הנפש, ואצלה החלונות האלה סגורים. ואפשר בהחלט להבין מתי ואיפה ולמה הם נסגרו.

 כולם התעניינו בה.  בייחוד החבר החדש בחוג,  בחור ממושקף, לא מגולח, והפנים שלו מלאות צלקות שנשארו כנראה מפצעי בגרות,  האף מקומר,  השיער פרוע,  מלא קשקשים, והכול דומהלראש שלציפור טרף. הוא הלך אחריהולא עזב אותה. לבסוף ראיתי אותם עומדים ומשוחחים על ידהכניסה למטבח, והיא כבר מראה לו את המרפק שלה. מיד ניגשתי אליהם לקחתי אותה לשיחה בחדר השינה ודרשתי להפסיק את זה מיד. היא הסבירה שהיא לא התכוונה אבל הוא שאל שאלות ומשך אותה לעניין הזה. הזהרתי אותה ממנו, סיפרתי מה השמועות עליו, והיא הבטיחה לא לחזור על זה. ובאמת, אחר–כך היא היתה בסדר גמור כל הערב ,עזרה להגיש את הכיבוד, לא נכנסה לשיחות עם שום אורח וכמובן לא דיברה על הבשר.

 "למה זה קרה?" שאלתי את הדוקטור.

 "אולי מהתרגשות?" הוא אמר.

 "פעם, כשמישהו היה מתעלף," אמרתי, "היו שופכים עליו מים, לא? זה כבר לא מקובל"?

 "לא צריך," הוא אמר.

 "או שנותנים סטירת לחי!"  אמרה פנינה אשתו ופרצה בצחוק של תינוקות.

 "לא נותנים סטירת לחי," אמר ד"ר הר–שלג, "זה אסור".

 יואב, זה החבר החדש, ידיד של נחמני ורוחמה, שהמליצו עליו, אמר לי: "איזה מזל שעמדה שם קלרה שלכם והבינה מה קורה. באיזה זריזות תפסה אותך, ממש בשנייה האחרונה לפני שנפלת, ואיזה כוח היה לה לקחת אותך לספה!"

 זה היה המשפט הראשון ששמעתי אותו אומר.  כמורה לספרות לשעבר הוא מתאים להיות בחוג כמו שלנו, אבל הוא אדם דוחה, לא רק במראה החיצוני שלו. הוא כנראה גם לא מתרחץ ולא מחליף בגדים לעתים קרובות. ובכלל הוא נראה לא כל–כך נורמלי. נחמני ורוחמה, שהמליצו עליו לחוג, אמרו שהיה מורה טוב והתלמידים בבית–הספר שלימד שם קיבלו אותו יפה. אבל עובדה שזה לא נגמר טוב. ואיך זה שמומחה כזה לשירה עברית יושב ושומע את השטויות שלפנינה ולא אומר שום דבר? האם זה מפני שהסתכל כל הזמןעל קלרה ולא שמע כלום? ואחרי מה שהיה אתו אחר–כך ,אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שרואים אותו בחוג שלנו.

 חברתי הטובה, שולה ברמן )שהיא גם ראש ועד ההורים בבית–הספר(,  קמה ואמרה: "אני מציעה שנקבל החלטה ,שבפגישה הבאה של החוג,  שתהיה עוד חודש אצלנו ,נשמע את כל היצירה של שומאן בנגינה של צופיה ויאיר ,מההתחלה עד הסוף.  אני בטוחה שקפטן ברמן מסכים אתי".

 כך היא קוראת לבעלה. לפחות בחברת אנשים. )אני לא מאמינה שברגעים אינטימיים ביניהם היא קוראת לו ככה(. 

לפעמים היא מסבירה שעוד לא התרגלה לדרגות העבריות .אחרת, היתה קוראת לו סרן ברמן. אבל המילה סרן, לדעתה ,לא נותנת את כל התוכן שיש בקפטן. אני עוד לא זכיתי לשמוע את הקול שלו. הוא יושב על ידה במדים )את כובע המצחייה של הקצין תלה על הקולב בכניסה(  ושותק .המקטרת לא יוצאת לו מהפה, חוץ מהרגעים שהוא מחטט בתוכה באצבע )שהשחירה כמו פחם במשך הזמן( בהבעה של ריכוז עמוק, או מרוקן למאפרה את הטבק השרוף ומכניס טבק חדש. כשהוא צריך לענות לאשתו, כי אחרים כבר לא מנסים להיכנס אתו לשיחה, הוא מנענע את הראש. וזה מה שהוא עשה כששולה הביטה בו, מחכה להסכמתו הרְַסְמית להצעה שלה, שבפגישה הבאה של החוג, בבית היפה שלהם ברחוב המייסדים, ננגן את כל ה"טראוֶמֶריי."

 אמרתי שצריך לקבל גם את ההסכמה של יאיר. קראנו לו מהחדר שלו, וכששאלו אותו, הוא אמר: "נראה." וכולם הצדיקו אותו. הוא עדיין היה מזועזע ממה שקרה לי, איך אפשר לדרוש ממנו להחליט עכשיו?