אם לא הייתי זהיר - זהיר בגלל ספקנות עצמית, בגלל צידוד במשפט הזמן ובגלל סלידה מהשתתפות במה שמכונה "הייפ" – הייתי כותב שזו יצירת מופת.
מי שמאזין היטב יוכל לשמוע בין השורות את קינתו האצילית של אדם נידח ועני ותועה וגולה, שיודע שתהילתו המלאה תגיע כנראה רק אחרי מותו. קינה של אדם שהבשיל מאוחר מדי. אבל הקינה הזו נמצאת בסאבטקסט. בטקסט עצמו זה ספר שמח בהרבה מובנים. מפעמת בו חדווה מדבקת של סופר על כשרונו. ולפרקים זה פשוט ספר מצחיק מאוד.
הוא מורכב בעיקרו ממונולוגים קצרים של עשרות דמויות, המאירים מזוויות שונות את קורותיה של קבוצת משוררי אוונגרד צעירים מאוד שייסדו באמצע שנות ה 70- תנועה ספרותית במקסיקו וברבות השנים נפוצו לכל עבר על פני הגלובוס, תעו ונדדו ונמעכו בידי החיים. שני הגיבורים הראשיים, מייסדי התנועה ומי שסבלו יותר מכל בעשורים שאחרי התפרקותה, הם אוליסס לימה וארטורו בלאנו (בן דמותו של המחבר,( והם בין היחידים שדווקא לא ניתן מונולוג בפיהם אלא דמותם מוארת באמצעות המונולוגים של חבריהם, מכריהם ויריביהם.
בולניו, כמו כמה מהמאסטרים האירופאים, וליתר דיוק הלא-אמריקאים, של העשורים האחרונים, אנשים כמו תומס ברנהרד, חוויאר מריאס וזבאלד, כותב ספרות שניתן לכנותה ספרות של שטף. ספרות שהמוזיקליות והטון מרכזיים בה יותר מהתוכן ומהאמירה. ספרות שנושאת את הקורא על גב השטף שלה, שטף דיבורי שלא ניתן לעצירה. לכן רווחת כל כך אצל בולניו, כמו אצל האחרים, צורת המונולוג. במובן מסוים אפשר לכנות את הפרוזה הזו "פרוזה של משוררים." מכך נובעת העוצמה (והחולשה) שלה.
אבל אצל בולניו הכינוי הזה מקבל משמעות נוספת, בולניו מתקדם צעד נוסף - כי הפרוזה כאן עוסקת במשוררים בשר ודם. זה ריאליזם מסוג מיוחד, שהוא בעצם ריאליזם רק לכאורה: כל המציאות הדרום-אמריקאית והספרדית האדירה ניתנת כאן מבעד לפריזמה של חיי משוררים. יש משהו קומי עמוק בפונדמנטליזם הזה, בכך שחיי המשוררים והשירה הופכים לחיים האמיתיים היחידים כביכול. באחד מקטעי הרומן מתואר למשל דו-קרב, דו-קרב ממש, בין סופר למבקר. הסופר הזמין את המבקר לדו-קרב כי שיער שהאחרון עתיד לכתוב ביקורת שלילית על ספרו. אם בריאליזם של המאה ה 19- אנשים מהשורה קראו זה לזה לדו-קרב, בפסבדוריאליזם של בולניו עושים זאת המשוררים, האנשים היחידים הקיימים בעולם כביכול.
יש משהו תמים ואנכרוניסטי, במובן הטוב של המילים, בספרות הלטינו-אמריקאית, תמימות ואנכרוניזם שנוכחים כאן במיוחד. לא יעלה על הדעת שסופר אמריקאי או בריטי, ואף לא צרפתי, יכתוב פרוזה כזאת. ראשוניות ותשוקה אמנותיות, אמונה בכוחה של הספרות. אצל בולניו, "הרפובליקה הספרותית," אותו מושג שדן מירון שאל מביקורת הספרות הצרפתית ואיזרח בתרבות העברית, מוחשית לגמרי: בתוך הישות הקרויה "מקסיקו," "צ'ילה" או "ספרד," מתקיימת מדינה חיונית בהרבה, שהיא עולם הספרות דוברת הספרדית.
אותה נאיביות נעלה ואנכרוניזם רענן נובעים גם מהמצב הפוליטי הייחודי של העולם דובר הספרדית. את העולם הזה, בניגוד לעולם האנגלו-אמריקאי והמערב-אירופאי, מאפיינת במחצית השנייה של המאה ה 20- נוכחות חריפה של הפוליטיקה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה. בספרד הרי בוטל המשטר הפשיסטי רק ב,1975- בקובה התרחשה המהפכה הקומוניסטית עשורים רבים אחרי שהתרחשה באירופה מהפכה דומה, ובמדינות דרום אמריקה מאבקים בין משטרים כמו-פשיסטיים לתנועות מחתרת מרקסיסטיות או משטרי שמאל רדיקלי אינם חזון של העבר הרחוק. הפוליטיקה חיה שם בחריפות, ולכן ניתן לכתוב כאילו השירה לא מתה.
הקלילות שבה מוליך בולניו את הסיפור מרשימה ביותר. חלישתו על פרטים בחיי המשוררים והנעתם המהירה מסחררות. המצאת הסיטואציות וגילום התפתחותן מקוריים ומפתיעים. והיכולת הקומית גדולה. הנה דוגמה לאחרונה: חואן, נער בן 17 שמצטרף לכת המשוררים, שוכב עם חברתו, כבת ,23 וסופר את הפעמים שהיא והוא גמרו. ביום אחד גמרה נערתו, לעדותה, 15 פעמים, והוא שלוש, ואילו ביום הבא הנערה רק עשר פעמים, וחואן פעמיים בלבד. "האם ייתכן שהשגרה כבר מתחילה להשפיע עלינו,"? תוהה חואן המודאג.
'בלשי הפרא' הוא רומן על משוררים, אבל המשורר כאן הוא בעצם מטאפורה למי שחש את אבסורד הקיום ביתר חריפות, מי שמחויב לאבסורד, מי שמחויב לייאוש, ולכן למי שחש אבוד במציאות. אם במחצית הראשונה של המאה ה 20- טענו מבקרי ספרות שדמות היהודי התלוש היא מטאפורה בספרויות אירופה לתלישות הכללית של האדם המודרני, שאיבד את הוודאויות שלו, הרי אצל בולניו המטאפורה לתלישות היא המשורר. לפיכך, זה רומן על משוררים שהוא בעצם רומן על אנשים אבודים, רומן על נעורים ועל התבגרות, על בגידה ואי-בגידה בחלום הנעורים, וגם על חוסר היכולת לבגוד בחלום הנעורים שמביא לבזבוז של חיים.
סוגיית עתיד הספרות ותרבות הכתב נוכחת - במובלע או במפורש, מתוך מודעות מלאה של הסופר או ללא מודעותו - כמעט בכל ספר חשוב בעשורים האחרונים. ברומן המרשים הזה נוכחוּת השאלה ניכרת דווקא בהפרזה האדירה והמבדרת של רומן באורך רומן ריאליסטי רוסי, המתמקד כמעט כולו במשוררים.
שירה בציבור
'בלשי הפרא' היא יצירת מופת שמפעמת בה חדווה מדבקת של סופר על כשרונו
אם לא הייתי זהיר - זהיר בגלל ספקנות עצמית, בגלל צידוד במשפט הזמן ובגלל סלידה מהשתתפות במה שמכונה "הייפ" – הייתי כותב שזו יצירת מופת.
מי שמאזין היטב יוכל לשמוע בין השורות את קינתו האצילית של אדם נידח ועני ותועה וגולה, שיודע שתהילתו המלאה תגיע כנראה רק אחרי מותו. קינה של אדם שהבשיל מאוחר מדי. אבל הקינה הזו נמצאת בסאבטקסט. בטקסט עצמו זה ספר שמח בהרבה מובנים. מפעמת בו חדווה מדבקת של סופר על כשרונו. ולפרקים זה פשוט ספר מצחיק מאוד.
הוא מורכב בעיקרו ממונולוגים קצרים של עשרות דמויות, המאירים מזוויות שונות את קורותיה של קבוצת משוררי אוונגרד צעירים מאוד שייסדו באמצע שנות ה 70- תנועה ספרותית במקסיקו וברבות השנים נפוצו לכל עבר על פני הגלובוס, תעו ונדדו ונמעכו בידי החיים. שני הגיבורים הראשיים, מייסדי התנועה ומי שסבלו יותר מכל בעשורים שאחרי התפרקותה, הם אוליסס לימה וארטורו בלאנו (בן דמותו של המחבר,( והם בין היחידים שדווקא לא ניתן מונולוג בפיהם אלא דמותם מוארת באמצעות המונולוגים של חבריהם, מכריהם ויריביהם.
בולניו, כמו כמה מהמאסטרים האירופאים, וליתר דיוק הלא-אמריקאים, של העשורים האחרונים, אנשים כמו תומס ברנהרד, חוויאר מריאס וזבאלד, כותב ספרות שניתן לכנותה ספרות של שטף. ספרות שהמוזיקליות והטון מרכזיים בה יותר מהתוכן ומהאמירה. ספרות שנושאת את הקורא על גב השטף שלה, שטף דיבורי שלא ניתן לעצירה. לכן רווחת כל כך אצל בולניו, כמו אצל האחרים, צורת המונולוג. במובן מסוים אפשר לכנות את הפרוזה הזו "פרוזה של משוררים." מכך נובעת העוצמה (והחולשה) שלה.
אבל אצל בולניו הכינוי הזה מקבל משמעות נוספת, בולניו מתקדם צעד נוסף - כי הפרוזה כאן עוסקת במשוררים בשר ודם. זה ריאליזם מסוג מיוחד, שהוא בעצם ריאליזם רק לכאורה: כל המציאות הדרום-אמריקאית והספרדית האדירה ניתנת כאן מבעד לפריזמה של חיי משוררים. יש משהו קומי עמוק בפונדמנטליזם הזה, בכך שחיי המשוררים והשירה הופכים לחיים האמיתיים היחידים כביכול. באחד מקטעי הרומן מתואר למשל דו-קרב, דו-קרב ממש, בין סופר למבקר. הסופר הזמין את המבקר לדו-קרב כי שיער שהאחרון עתיד לכתוב ביקורת שלילית על ספרו. אם בריאליזם של המאה ה 19- אנשים מהשורה קראו זה לזה לדו-קרב, בפסבדוריאליזם של בולניו עושים זאת המשוררים, האנשים היחידים הקיימים בעולם כביכול.
יש משהו תמים ואנכרוניסטי, במובן הטוב של המילים, בספרות הלטינו-אמריקאית, תמימות ואנכרוניזם שנוכחים כאן במיוחד. לא יעלה על הדעת שסופר אמריקאי או בריטי, ואף לא צרפתי, יכתוב פרוזה כזאת. ראשוניות ותשוקה אמנותיות, אמונה בכוחה של הספרות. אצל בולניו, "הרפובליקה הספרותית," אותו מושג שדן מירון שאל מביקורת הספרות הצרפתית ואיזרח בתרבות העברית, מוחשית לגמרי: בתוך הישות הקרויה "מקסיקו," "צ'ילה" או "ספרד," מתקיימת מדינה חיונית בהרבה, שהיא עולם הספרות דוברת הספרדית.
אותה נאיביות נעלה ואנכרוניזם רענן נובעים גם מהמצב הפוליטי הייחודי של העולם דובר הספרדית. את העולם הזה, בניגוד לעולם האנגלו-אמריקאי והמערב-אירופאי, מאפיינת במחצית השנייה של המאה ה 20- נוכחות חריפה של הפוליטיקה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה. בספרד הרי בוטל המשטר הפשיסטי רק ב,1975- בקובה התרחשה המהפכה הקומוניסטית עשורים רבים אחרי שהתרחשה באירופה מהפכה דומה, ובמדינות דרום אמריקה מאבקים בין משטרים כמו-פשיסטיים לתנועות מחתרת מרקסיסטיות או משטרי שמאל רדיקלי אינם חזון של העבר הרחוק. הפוליטיקה חיה שם בחריפות, ולכן ניתן לכתוב כאילו השירה לא מתה.
הקלילות שבה מוליך בולניו את הסיפור מרשימה ביותר. חלישתו על פרטים בחיי המשוררים והנעתם המהירה מסחררות. המצאת הסיטואציות וגילום התפתחותן מקוריים ומפתיעים. והיכולת הקומית גדולה. הנה דוגמה לאחרונה: חואן, נער בן 17 שמצטרף לכת המשוררים, שוכב עם חברתו, כבת ,23 וסופר את הפעמים שהיא והוא גמרו. ביום אחד גמרה נערתו, לעדותה, 15 פעמים, והוא שלוש, ואילו ביום הבא הנערה רק עשר פעמים, וחואן פעמיים בלבד. "האם ייתכן שהשגרה כבר מתחילה להשפיע עלינו,"? תוהה חואן המודאג.
'בלשי הפרא' הוא רומן על משוררים, אבל המשורר כאן הוא בעצם מטאפורה למי שחש את אבסורד הקיום ביתר חריפות, מי שמחויב לאבסורד, מי שמחויב לייאוש, ולכן למי שחש אבוד במציאות. אם במחצית הראשונה של המאה ה 20- טענו מבקרי ספרות שדמות היהודי התלוש היא מטאפורה בספרויות אירופה לתלישות הכללית של האדם המודרני, שאיבד את הוודאויות שלו, הרי אצל בולניו המטאפורה לתלישות היא המשורר. לפיכך, זה רומן על משוררים שהוא בעצם רומן על אנשים אבודים, רומן על נעורים ועל התבגרות, על בגידה ואי-בגידה בחלום הנעורים, וגם על חוסר היכולת לבגוד בחלום הנעורים שמביא לבזבוז של חיים.
סוגיית עתיד הספרות ותרבות הכתב נוכחת - במובלע או במפורש, מתוך מודעות מלאה של הסופר או ללא מודעותו - כמעט בכל ספר חשוב בעשורים האחרונים. ברומן המרשים הזה נוכחוּת השאלה ניכרת דווקא בהפרזה האדירה והמבדרת של רומן באורך רומן ריאליסטי רוסי, המתמקד כמעט כולו במשוררים.
אריק גלסנר
7 לילות
02/12/2011
לקריאת הסקירה המלאה >
"בלשי הפרא" של רוברטו בולניו: אלגנטי ופרוע
שגיא גרין
הארץ
22/02/2012
לקריאת הסקירה המלאה >
.png)
