19 באוקטובר 1921
הכול בסטודיו נשאר אותו דבר, דייגו יקירי, המכחולים שלך עומדים זקופים בצנצנת, נקיים מאוד, כמו שאתה אוהב. אני שומרת כל נייר שציירת עליו אי־פעם קו, ולו הקטן ביותר. בבקרים, כאילו אתה כאן, אני יושבת להכין את האיורים ל"פְלוֹרֵיאַל". זנחתי את הצורות הגיאומטריות וטוב לי לצייר נופים עגומים ואפורים משהו, מטושטשים ושוממים. אני מרגישה שגם אני יכולה להתפוגג בקלות כמותם. כשיתפרסם כתב־העת אשלח לך אותו. אני פוגשת את החברים שלך, בעיקר את אֵלי פוֹר שמתלונן על השתיקה שלך. הוא מתגעגע אליך, אומר שבלעדיך פריז ריקה. אם הוא אומר את זה, אתה יכול לתאר לעצמך מה אני אגיד. הספרדית שלי מתקדמת בצעדי ענק, ובתור הוכחה אני מצרפת את התמונה הזו, שכתבתי עליה במיוחד בשבילך: "אשתך שולחת לך הרבה נשיקות, דייגו היקר. קבל את התמונה הזו עד שנתראה. היא לא יצאה טוב כל כך, אבל היא והקודמת ייתנו לך משהו ממני. תמשיך להיות חזק ותסלח לאשתך על חולשתה."
עוד נשיקה אחת
קִיאֵלָה
7 באוקטובר 1921
אף לא שורה ממך, והקור לא מפסיק לנסות להקפיא אותנו. חורף אכזר מאוד מתחיל, ומזכיר לי חורף אחר, שאתה ואני היינו מעדיפים לשכוח. אפילו אתה זנחת אז את הבד ויצאת לחפש עצים להסקה! אתה זוכר איך הזוג סֵוֵריני דחפו מריצה ממוֹנפַּרנַס עד אחרי רובע מוֹנרוּז׳, כי הצליחו להשיג שם חצי שק פחם? בבוקר, כשאני מזינה את הקמין הקטן שלנו בעצים, אני חושבת על הבן שלנו. אני נזכרת בבתים העשירים שהיתה בהם הסקה מרכזית משובחת, נדמה לי שאלה היו תנורים שפועלים על גז, ואיך הזוג זֵטינג, מיגֶל ומריה, לקחו את הילד לדירה שלהם בנֵיִי כדי להציל אותו. אני לא רציתי לעזוב אותך. הייתי בטוחה שבלעדי אתה לא תפסיק לעבוד לרגע, אפילו לא כדי לאכול. ביקרתי את הילד כל יום אחרי הצהריים בזמן שאתה היית שקוע ב"מתמטיקאי". הלכתי ברחובות מכוסים שלג שחור, מרופש מצעדיהם של הולכי הרגל, והלב שלי הלם בעוצמה לקראת המפגש הקרב עם בני. בני הזוג זֵטינג אמרו שברגע שיחלים הם ייקחו אותו לביאריץ. המסירות שלהם כלפי הילד ריגשה אותי. בעיקר מריה, שהיתה מוציאה אותו מהעריסה — עריסה יפהפייה כזו לא היתה לדייגִיטוֹ מעולם — בזהירות של אחות רחמנייה. אני עדיין יכולה לראות אותה מסיטה את השמיכות הלבנות, את הסדין הרקום, כדי שאוכל לראות אותו טוב יותר. "הלילה היה לו לילה טוב מאוד," מלמלה בשביעות רצון. היא היתה עומדת ליד מיטתו בלילות. כאילו היא אימא שלו, ואני האורחת. ובאמת ככה זה היה, אבל לא קינאתי, להפך: הודיתי לאלוהים על הידידות של בני הזוג זטינג, על הידיים העדינות של מריה הצעירה שמכסות את הבן שלי. בדרך חזרה הביתה ראיתי ברחוב את פניהם הקודרות של הגברים, את הנשים העטופות בצעיפים, ואף לא ילד אחד. החדשות היו רעות תמיד והשוערת התנדבה לספר לי אותן. "אין חלב בכל פריז", או "אומרים שהולכים לסגור את מערכת המים העירונית כי אין מספיק פחם להפעיל את המכונות", או "הצינורות מתפוצצים כי המים קפאו בפנים". "אלוהים, כולנו הולכים למות". כמה ימים אחר כך הכריז הרופא שדייגיטו יצא מכלל סכנה, שהוא התגבר על דלקת הריאות. בקרוב מאוד נוכל להביא אותו אלינו לסטודיו, להשיג קצת פחם, בני הזוג זטינג יבואו לבקר אותו, יביאו לנו תה, הם הביאו הרבה תה ממוסקבה. אחר כך ניסע לביאריץ, שלושתנו יחד, הילד, אתה ואני, כשתהיה לך פחות עבודה. דמיינתי את דייגיטו משתזף, את דייגיטו על הברכיים שלך, את דייגיטו מול הים. דמיינתי ימים מאושרים וטובים, טובים כמו הזוג זטינג והבית שלהם בלב האורנים הגדולים שמטהרים את האוויר כמו שסיפרה לי מריה, בית שלא יהיו בו מחסור וקיצוב. הבן שלנו יתחזק שם מאמבטיות השמש, מהיוד שבמי הים, ויתחיל ללכת. שבועיים אחר כך, כשמריה זטינג הפקידה את דייגיטו בידי, ראיתי בעיניה הבזק של פחד, ובכל זאת כיסתה את פניו באחת מקצוות השמיכה והניחה אותו בזרועותי בחופזה. "הייתי נשארת אתו עוד כמה ימים, אנג׳לינה, הוא כזה ילד טוב, כל כך יפה, אבל אני מתארת לעצמי כמה את מתגעגעת אליו." אתה הנחת את המכחולים שלך כשראית אותנו נכנסים ועזרת לי להשכיב את הצרור הקטן במיטתו.
אני אוהבת אותך, דייגו, אפילו עכשיו יש לי כאב כמעט בלתי נסבל בחזה. קורה שבאמצע הרחוב הזיכרון שלך מכה בי ופתאום אני לא יכולה ללכת ומשהו כואב לי כל כך שאני צריכה להישען על הקיר כדי לאזור כוח. לפני כמה ימים ניגש אלי ז׳נדארם: Madame, vous êtes malade? גבירתי, את חולה? הנעתי את הראש מצד לצד, התכוונתי לענות לו שזו פשוט אהבה, אתה מבין, אני רוסייה, אני סנטימנטלית ואני אישה, אבל חשבתי שהמבטא שלי יסגיר אותי ועובדי הציבור הצרפתים לא אוהבים זרים. המשכתי הלאה, כל יום אני ממשיכה הלאה, אני יוצאת מהמיטה וחושבת שכל צעד שאני צועדת מקרב אותי אליך, שחודשי ההתארגנות — הרבים כל כך! — יעברו מהר, שבקרוב תקרא לי לבוא אליך כדי שאהיה לצדך תמיד.
אני מכסה אותך בנשיקות,
שלך,
קיאלה